בין הקירות

מאת
אביעד שמיר
– פורסם ב 6 בנובמבר 2008Posted in: ביקורות

Entre les murs

במאי: לורן קאנטה
תסריט: פרנסואה בגודו
שחקנים: פרנסואה בגודו ושאר חובבים

כשהייתי ילד, לא רציתי להיות קאובוי או שוטר. רציתי להיות מורה. רציתי להיות זה שמשמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים מנסה להשתיק קבוצה של ילדים שכל שעה מתפללים שהמורה לספורט יבוא להחליף אותו, מקשקשים ביניהם ולא במחברת, שואלים בפעם המאה איך זה שיהודה המכבי היה מביתר (הוא לא, זה היה בר כוכבא) והכל תמורת משכורת רעב וארוחה של לחם עם גבינה בחדר שמסריח מסיגריות. 'בין הקירות' גרם לי לשקול מחדש.

'בין הקירות' מביא את סיפורו של פרנסואה בגודו, מורה בבית ספר לילדי מהגרים בפריז. ליתר דיוק, פרנסואה בגודו מגלם את עצמו (בשינוי שם משפחה) בעיבוד שעזר לכתוב לספר של עצמו המבוסס על חוויותיו האמיתיות כמורה. הוא גם השתתף בתהליך הליהוק, הדרכת השחקנים ועשה קפה לכולם. לפחות את הבימוי השאיר ללורן קאנטה, שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן על סרט זה.

הסרט מציג שנה בחייו המקצועיים של פרנסואה כמחנך ומורה לצרפתית של כתה בחטיבת ביניים. תלמידי בית הספר מגיעים כולם משכבה חברתית-כלכלית נמוכה ולמרות שגדלו בצרפת, הוריהם הגיעו ממדינות שונות, רובן קולוניות לשעבר באפריקה ובקאריביים. התלמידים היו מעדיפים להיות במקום יותר מהנה, אבל חייבים ציונים טובים בשביל להשאיר לעצמם סיכוי כלשהו להתקבל למוסדות אקדמיים נחשבים בעתיד ולצאת ממעגל העוני.

אופיים של התלמידים מגוון כמו מוצאם האתני. סולימאן, שהוריו הגרו מכפר קטן במאלי, מנסה להיות חכמולוג ונקלע לעימותים רבים עם מוריו ושאר התלמידים. קארל, שהועבר מבית ספר אחר באמצע השנה, הוא ממוצא קאריבי ולמרות נסיונותיו להשתלב, סופג עלבונות גזעניים מהתלמידים האפריקאיים.וויי הסיני נראה כמו חלומו של כל מורה – תלמיד שקט שמשיג ציונים מצויינים. רק שהשקט לא נובע משקדנות וכבוד למחנך בלבד, אלא גם מהבושה שגורמת לו הצרפתית הרצוצה שבפיו. קומבה הייתה התלמידה החביבה על פרנסואה בשנה שעברה, אולם היא הפכה השנה למרוחקת ומזלזלת בדברי המורה. היא בעצמה לא יודעת למה, זה פשוט ככה בגיל ההתבגרות.

מורה אידאליסט בבית ספר מלא תלמידים בעייתיים הוא לא קונספט חדש. מישל פייפר כבר התעמתה עם בני נוער שמעדיפים להאזין לקוליו (מה שמעיד על מצבם הקשה) על פני לימודים ב'סיכון מחושב'. הנסיון של פרנסואה ללמד את התלמידים לספר על עצמם בהשראת יומנה של אנה פרנק הזכיר לי מיד נסיון זהה של הילארי סוואנק ב'יומני החופש'. ההבדל הוא ש'בין הקירות' לא נראה כמו הפקה הוליוודית עם פסקול טרי בחנויות התקליטים ואוסף של כשרונות אסתטיים מסוכנות השחקנים הקרובה למקום מגוריך. למרות שיש לו תסריט כתוב, חלקים גדולים מהסרט אולתרו לפני המצלמה, או יותר נכון, בנוכחות המצלמה. הצילום רועד ומרובה קלוז-אפים עקומים על פני השחקנים, באופן המזכיר סרט תעודי. הסצנות מנוהלות במתכונת של שיעורים (או ישיבות צוות) אמיתיים, כאשר פרנסואה מלמד משהו ובנקודה מסוימת, מתפתח דיון סוער בעקבות הערה של אחד/ת התלמידים/ות. כמעט כל השחקנים אינם מקצוענים: מורים, תלמידים והורים אמיתיים (להוציא את זו המגלמת את אמו של סולימאן) עברו סדנאות משחק לאחר אודישנים שנערכו בבית ספר אמיתי.

למען האמת, קצת נמאס לי מסרטים כאילו תעודיים. נכון, זה עבד מצוין ב'טיסה 93' ו'בלאדי סאנדיי' (את שניהם ביים פול גרינגראס) וגם בסדרת הטלוויזיה 'המשרד'. הבעיה היא שהרעיון כבר אבד את הייחוד ומתחיל למצות את עצמו. אני מעדיף סרטים שנראים כמו סרט. חוץ מזה, בסרט כמו 'בין הקירות', בו חולפת שעה עד שמתחילות התרחשויות דרמתיות רציניות (ולא סתם ויכוח על כדורגל, או שיחת הבהרה אחרי השעור), תחושת המציאות פוגעת ברצון להישאב לתוך הסרט. כשמרגישים כאילו יושבים שעה בשעור צרפתית, המוח אוטומטית מתחיל לנדוד. בשלב מסוים, חשתי צורך בלתי נשלט להעביר לאנשים בשורה מאחורי פתק עם ציור מעוות של הסדרן.

עוד בעיה היא המעורבות הגדולה של פרנסואה בגודו ביצירת הסרט. אמנם מציגים אותו כאדם המסוגל לבצע טעויות, אבל אם היצוג שלו בסרט תואם את המציאות, מדובר במורה-על שמגן על התלמידים מפני המערכת האטומה לצרכיהם. הוא מתעלם מהוראות, מתעמת עם הממונים עליו ושולט ביד רמה גם בחדר המורים, הקשובים כולם לעצותיו החכמות. מצד שני, יאמר לזכות הסרט שהוא מצליח להעביר את תחושת הלחץ שהמורה עומד מולו ורק גובר ככל ששנת הלימודים נמשכת. אם ככה זה הולך, הרשו לי לשנות את דעתי: עדיף להירשם למכללה לבוקרים.

למרות שחציו הראשון נראה חסר פואנטה ומשמש בעיקר לשיתוף שאר העולם בגדולתו הצ'אק-נוריסית של פרנסואה, חציו השני של הסרט מרתק ומלמד רבות על כשלי מערכת החינוך בצרפת, וסביר להניח שגם אצלנו, בטיפול באוכלוסיות חלשות (כמו שימוש בגישת "לא בבית ספרנו" בה מרחיקים תלמיד בעייתי לסביבה לא מוכרת בכל פעם שעבר את הגבול). אפשר היה לקצץ באורך הסרט, אבל ככל שהעלילה מקבלת צורה והעין מתרגלת לצילום המקרטע, הצורך לצייר בטוש על הכתף של הזוג שישב לידי נחלש ונשאבתי לתוך הסיפור. אם אי-אפשר להיות צ'אק נוריס, קאובוי או פרנסואה בגודו – לפחות אפשר לבלות שעתיים מיוחדות בין הקירות.

תגיות: