יש סרטים שאחרי הצפייה בהם, נחרטת בזיכרון סצנה, או שורה של דיאלוג, או הופעה של שחקן. ויש סרטים שאחרי הצפייה בהם נחרטת בזיכרון נעימה מוסיקלית. "מפגשים מהסוג השלישי" הוא סרט כזה. לכאורה זו חוכמה קטנה, כי הנעימה האמורה נשמעת בסרט הרבה והיא מהווה חלק מתוך העלילה ולא רק מוסיקת-רקע, ובכל זאת, תקשיבו לה רגע:
נעימה פשוטה, חמישה צלילים. היא נשמעת מינימלית, עירומה, בטח בהשוואה לנטייה של המלחין ג'ון ויליאמס ללוות סרטים בפסקולים דרמטיים ולפעמים בומבסטיים (כולל, אגב, ביתר הפסקול של "מפגשים מהסוג השלישי"). אבל יותר מכל הלחנים האחרים בסרט – ואני אעז לומר, יותר מרוב הלחנים שויליאמס אחראי להם בקריירה שלו – לזו יש נטיה להישאר הרבה אחרי הצפיה. תקשיבו עוד פעם:
את העלילה של "מפגשים מהסוג השלישי" אפשר לסכם בשתי מילים: החייזרים באים. הם באים לאמריקה, בחלליות מוזרות, וכל מי שנתקל בהם במקרה או שלא במקרה – חייו משתנים לעד, ולא בהכרח לטובה. זה כולל בעיקר את רוי (ריצ'ארד דרייפוס, אחת המוזות המוקדמות של ספילברג), עובד באחת מחברות החשמל בארה"ב שהתקלות עם החייזרים במהלך עבודתו מסבכת אותו קשות עם הבוסים, האשה והילדים; את ג'יליאן (מלינדה דילון), אם מודאגת שהילד שלה בארי (קארי גופיי) מפתח קשר קרוב מדי עם אותם חייזרים וגם קבוצה גדולה של מדענים בינלאומיים שבראשה עומד קלוד (פרנסואה טריפו) שחוקרים את הופעתם הפתאומית של החייזרים בחיינו. בדרך כלשהי, ישנו קשר הדוק בין החייזרים לנעימה מוסיקלית מסוימת:
"מפגשים מהסוג השלישי" יצא בשנת 1977, וביחד עם "מלחמת הכוכבים" שיצא באותה שנה הביא את בשורת שובר הקופות כמו שאנחנו מכירים אותה עד היום: אופטימית ומשמחת, שעתיים ומשהו של מראות וצלילים שנועדו להוציא את הקהל מהאולם במצב-רוח מרומם. מדובר גם באחד הסרטים המעטים שספילברג לא רק ביים אלא גם כתב – ואם תהיתם למה הוא לא עשה את זה יותר מדי פעמים אחר-כך, צפייה ב-"מפגשים מהסוג השלישי" די מבהירה את העניין. להבדיל מ-"מלחמת הכוכבים" שידע לבנות רכבת-הרים מסחררת של אירועים וללהטט בין דמויות שונות, "מפגשים מהסוג השלישי" הוא סרט שהולך לאיבוד לעיתים קרובות מדי, ששופך את האופטימיות האמורה שלו בכמויות נדיבות מדי בסצנות האחרונות שלו, ובעיקר משאיר יותר מדי דברים לא-פתורים עבור הצופים, ביחד עם אחד ההפי-אנדים היותר מוזרים (וככל שחושבים עליו יותר, מעוררי-קבס) בתולדות הקולנוע. אבל רגע, מה זה…
איפה היינו? אז "מפגשים מהסוג השלישי" הוא לא ממש סרט שהולכים לראות אותו בשביל מה שקורה בו. הוא סרט שהולכים לראות אותו בשביל להרגיש אותו. בשביל איך שהוא נראה ואיך שהוא נשמע. זה אולי סרט הארט האוס היחיד בכל הקריירה של ספילברג, ובתור מי שלא ממש מתחבר לסרטי ארט האוס, הסרט הזה כבש אותי לגמרי. זה אמנם לא קרה בצפייה ראשונה, אבל ממש לאחרונה, בהקרנה שנערכה על המסך הגדול, דברים כמו דמויות ועלילה הפסיקו לעניין אותי ברגע שאחת החלליות חלפה לי (ולגיבורים) מעל הראש. זה פשוט נראה כל-כך יפה שבא לבכות. לא כל המרכיבים החזותיים בסרט עומדים במבחן הזמן (לקראת הסוף, במיוחד, יש אינפלציה בציורי matte ברקע שנראים מאוד לא משכנעים), אבל היכולת הספילברגית המפורסמת להנדס שוטים יפהפיים שמשתלבים עם האפקטים לחזון אחד מגובש מורגשת לאורך רובו. ולאווירה תורמת, כמובן, אותה נעימה מכשפת:
יותר מ-40 שנה אחרי שהוא יצא לאקרנים, מדהים לגלות איך סרט עם תסריט כל-כך מבולגן ובעייתי השפיע על כל-כך הרבה הפקות קולנועיות וטלוויזיוניות שבאו בעקבותיו. זה ניכר במיוחד בכל הנוגע למפגשים עם חייזרים, נושא שבו הסרט זכה בין היתר למחוות ב-"אי.טי." של ספילברג עצמו, "מצולות" של ג'יימס קמרון, פרקים של "תיקים באפלה" וממש לאחרונה גם "המפגש". זה אמנם רחוק מלהיות הסרט הכי טוב של ספילברג, אבל זה בהחלט ציון-דרך חשוב בפילמוגרפיה שלו, שמספק חוויית צפיה מהנה מאוד – גם אם לעיתים מבלבלת ולא ברורה. או אם לסכם:
כל היופי של הסרט בחמישה צלילים. פשוט תקשיבו.
אני מכיר את הנעימה הזו מג'יימס בונד!
לא ידעתי שזה היה הומאז'…
https://www.youtube.com/watch?v=kZci4tZ-Wfk
שכחתם את אחת המחוות המצחיקות (לטעמי)
היהודים באים
עברו כמה שנים מהפעם האחרונה בה ראיתי אותו
אבל לדעתי, 'מפגשים' הוא הסרט הטוב ביותר של ספילברג. זה לא אומר שספילברג במאי בינוני, אלא ש'מפגשים' הוא סרט קרוב למושלם.
אגב, אני מאוד לא מסכים עם האמירה לפיה מדובר ב-"שעתיים ומשהו של מראות וצלילים שנועדו להוציא את הקהל מהאולם במצב-רוח מרומם." זה סרט עוכר שלווה ביותר, לחלוטין הכי מפחיד של ספילברג ('פארק היורה' הפחיד אותי יותר כילד, כמובן, אבל 'מפגשים' עדיין מפחיד אותי גם בגיל 26). השאלה האם סוף הסרט הוא סוף טוב היא שנויה במחלוקת, לדעתי. הייתי גם רוצה לדעת מדוע כתבת שהסוף הוא "מעורר קבס".
ה-סרט
גילוי נאות 1: מדובר בסרט האהוב עלי ביותר משל שפילברג, ואחד האהובים עלי בכלל (כולל נולאנים וסרטים מופלאים אחרים).
גילוי נאות 2: את "מפגשים" ראיתי בזמן אמת – כלומר ב-1977, כנער, 3 פעמים רצופות בתוך חודש בקולנוע "אורה". (כלומר: הגירסה המקורית, לא "הבמאי" המקוצרת). זאת לא לפני שניצלתי את שבוע הספר לפני הגעתו לארץ כדי לרכוש ולקרוא את הספר שכתב שפילברג. הספר ברשותי עד היום. גם הפסקול. בויניל.
בשונה מהביקורת – הסרט כבש אותי מהרגע הראשון ולא ברבות הימים.
"מפגשים מהסוג השלישי" הוא אחד הסרטים הפיוטיים ביותר שזכיתי לראות. כשרואים אותו בגיל המתאים (כלומר: בגיל צעיר מאד), השפעתו עשויה להיות עצומה. הן ביחס לחייזרים (כלומר: לאחר באשר הוא אחר. מעניין מה חושב ומרגיש מי שבחייו צפה קודם ב"הנוסע השמיני" שיצא כשנתיים אחריו) והן ביחס לתרבות בכלל ולאמנות הקולנוע בפרט. העובדה ששפילברג גם כתב את הספר והתסריט מעידה, לדעתי, על כך שמדובר בסרט מאד אישי וקרוב לליבו.
מספר טענות בביקורת עליהן אני חולק: לא ברורה לי הכוונה ב"תסריט מבולגן ובעייתי". ראיתי את הסרט אינספור פעמים, ומעולם לא חשתי בבעייתיות כלשהי בתסריט. ההיפך הוא הנכון. הוא דווקא מיטיב לתאר את מה שחווית המפגש מחוללת אצלו, מזוויות המבט השונות של הילד-בגוף-המבוגר (רוי), של ההורה (ג'יליאן), של המדען (לאקומב). הסרט – כמו רבים אחרים של שפילברג – עוסק במשפחה המתפרקת, בהורות לא מתפקדת ומעניק עדיפות לנקודות המבט של הילדים, בגילם (בראד, בארי) וברוחם (נירי, לאקומב). אולי זו עוד סיבה לכך שהסרט כל כך קסם לי מהרגע הראשון.
אז לא רק שבעיני הסרט אינו "רחוק מלהיות הסרט הכי טוב של ספילברג". בעיני זהו ה-סרט של שפילברג. הסרט שבזכותו התאהבתי בבמאי, ושאפילו יצירות נהדרות בהמשך (AI, טוראי ראיין, דוח מיוחד) לא התעלו עליו.
אינני מבין את הטענה ש"הסרט שהולך לאיבוד לעיתים קרובות מדי". בכל הצפיות שלי הוא לא הלך לאיבוד מעולם. הוא זורם כמו מספר נחלים, המתלכדים לנהר, הנשפך בסופו של דבר לאוקיינוס.
אופטימיות? ומה רע בכך? יחליט כל אחד האם מעדיף את "מפגשים" האופטימי של הבמאי בצעירותו או את "מלחמת העולמות" הפסימי של הבמאי בבגרותו. אולי זה באמת עניין של השלב בחיים בו הסרט פוגש את הצופה (ואת הבמאי).
ולגבי ההערה שהסרט "משאיר יותר מדי דברים לא-פתורים עבור הצופים". ראשית, דווקא לא. אין שם שום דבר לא פתור, כולל "הפסיעה אל תוך ליבו היוקד של המסתורין". שנית, וגם אם כן – עבורי זו תמיד מעלה של יצירת אמנות ולא חיסרון. יפתור נא הצופה בעצמו.
אני דווקא זוכר לא מעט סצנות ממפגשים, ולא רק את הנעימה המופרסמת.
יתכן שזה לא הסרט הכי טוב של ספילברג, אבל זה בהחלט הסרט שאני הכי אוהב, ואחד הסרטים האהובים עלי בכלל. העלילה אולי מאוד פשוטה אבל הוא מצייר באופן מושלם מפגש עם ״כח עליון טוב״. בכל יום נתון אשמח לראות אותו שוב. אולי זה בגלל שהוא סרט אווירה ולא עלילה, אבל מעטים הסרטים שאני יכול להגיד עליהם את זה.
השלמתי את הסרט לפני כמה ימים
ולצערי אני לא מסכים עם רוב מה שנאמר פה.זה סרט מאכזב וגרוע.
קודם כל,אני בכלל לא מסכים שזה סרט ארט האוס(בהנחה שהכוונה היא לסרט אווירתי ומהורהר).רק החלק האחרון הוא כזה.לפני כן זה סרט הרפתקאות לכל דבר.קצב ההתרחשויות הוא אמנם לא בקצב של סרטי גיבורי על,אבל ההתרחשויות קיימות,ולא מעט מהן,והכל מבוים בצורה די דינמית ומלאת תנופה.יש בשני השליש הראשונים מרדפים,צעקות,שבירת חפצים ועוד,כולל סצנת אימה רועשת(ומוצלחת).סרט עלילתי-דרמטי לכל דבר ועניין.
אז שני השליש הראשונים הם די מהנים כי אין כמו ספילברג בלספר הרפתקה בצורה מוצלחת. אבל העשייה המוצלחת היא רק מסווה(שבדיעבד נעלם ללא תקנה)לכך שהסרט הזה בעצם לא מוביל לשום מקום. אז יש כמה דמויות שראו חלליות וזה גורם להם לתגובות מוזרות. אבל זה לא עובד כי אין לסרט הזה סבלנות(ברובו,בהמשך יש לו הרבה יותר מדי סבלנות).אין לו סבלנות לתת לנו ממש להיכנס לעור של הדמויות ולתת לנו להרגיש בעצמנו מה הם עברו,ובמקום זה צורח עלינו שמשהו עובר עליהם ושכדאי שנשים לב.
ומצד שני,הוא גם לא מסביר לנו בצורה קונקרטית והגיונית מה הולך פה. אין שום הרחבה שתסביר לנו או להם למה זה היה כל כך משמעותי עבורם,ובהתחשב בכך שכאמור זה סרט עלילתי לגמרי והפתרון לא אמור להימצא באיזו חוויה מופשטת ורוחנית,הציפייה היא שבסוף הסרט נקבל תשובות.ולמרות הבימוי המוצלח,הציפייה הזו היא הדבר האמיתי שמונע מהסרט להיות משמים לחלוטין.
אבל אנחנו לא מקבלים תשובה כזו,כי פתאום הסרט מחליף סגנון.אם עד אז ראינו סרט אינטנסיבי שהיה בתנועה כל הזמן,פתאום הסרט עוצר.זה גם לא מתאים לטון והסגנון שהיה עד אז,וגם די גרוע בפני עצמו.עד אז הסרט עוד היה סתמי אבל מחזיק צפייה,אבל כאן הוא קורס.שוב ושוב אנחנו רואיםחלליות מגיעות,ושוב ושוב צופים ב"מבט" הספילברגי המפורסם.כל פעם על בערך עשר דמויות שונות. בפעם הראשונה זה נחמד,בהמשך זה לא מעניין,אחר כך זה מגוחך ובסוף זה כבר מתיש.אין בסיס דרמטי מספיק חזק כדי שהחזרה המונוטונית הזו תעשה לי משהו,וכאמור גם אין התאמה למה שראינו עד עכשיו כדי שיהיה לי רצון להתמסר לסוג כזה של צפייה.
הסיום הסופי כבר די עיצבן אותי-זה הפי אנד שהוא לא רק סתמי ועקר לגמרי,אלא גם אמור להשכיח מאיתנו את האופן המחפיר שרוי התנהג למשפחה שלו.
באמת באתי ל"מפגשים" בראש של לאהוב אותו. אבל זה הכי חלש של ספילברג שיצא לי לראות. מבולגן ופגום גם אם די סבבה לצפייה ברובו,אבל מעייף ומכעיס בסיום כשהוא לא מקיים שוב הבטחה.חבל
צפיתי בו בטלוויזיה לפני שנים, ציפיתי לקלאסיקה, היה שעמום מחץ
אם חשבתי ש"אודיסאה בחלל 2001" משעמם (אבל לפחות היה לו עיצוב מעניין וגם חן) "מפגשים" היה מייגע וטרחני והנעימה מעיקה ברמות. אני כבר לא זוכרת דבר מהעלילה, רק שהתאכזבנו קשות (אני ובני המשפחה שצפו איתי). לא הצלחנו להבין איך סרט כ"כ דלוח זכה למעמד כזה. אולי בזמן אמת היה בו משהו מרגש והוא התיישן לא טוב, לא יודעת… אבל שרדנו עד סופו בקושי רב, ורק כדי לסמן V. אין לי שום כוונה לחזור אליו.