תסריט ובימוי: טוני גילרוי
שחקנים: קלייב אוון, ג'וליה רוברטס, פול ג'יאמטי, טום ווילקינסון
מאז שברית המועצות התמוטטה והמלחמה הקרה נגמרה, עולם הביון המערבי במשבר. סין היא חלום שהתנפץ: במקום להפוך לאימפריית הרשע החדשה, המעצמה המזרחית העדיפה לייצר אייפודים. גם הטרור האסלאמי מאכזב: יש גבול להיקף התעסוקה המודיעיני שאפשר להוציא מבין לאדן, ההומלס של האיומים הקיומיים שזרוק באיזו מערה בפקיסטאן. להיות סוכן חשאי היום זה לא מה שהיה פעם. במצב כזה, המרגל הקטן ששואף להבטיח את הפנסיה שלו נוטש לטובת המגזר הפרטי.
קלייר האמריקאית (ג'וליה רוברטס) וריי הבריטי (קלייב אוון) נפגשו לראשונה בדובאי לפני כמה שנים, לסטוץ של לילה אחד, כששניהם עבדו עבור הארגונים החשאיים של ארצותיהם. אבל מאז הזמנים נעשו קשים. ריי עבר משירות הוד מלכותה לשירות חברת "אקוויקרום", יצרנית שמפו אכזרית. למעצמת-העל הזאת בתחום ההיגיינה האישית יש יריבה מרה, חברת "ברקט רנדל", שעוסקת בפיתוח מוצר חדש ומסתורי. מנכ"ל אקוויקרום (פול ג'יאמטי) חייב לגלות מהו אותו מוצר, ולגנוב אותו. זו לא רק היריבות העסקית ומיליוני הדולרים – זו גם ההזדמנות שלו לנצח, להשפיל, לבזוז, לרמוס עד היעדר צלם אנוש, את מנכ"ל "ברקט רנדל" ואויבו המושבע (טום ווילקינסון).
כחבר בצוות מודיעין אזרחי קטן שעובד עבור אקוויקרום, משימתו של ריי היא להשלים בהצלחה את מבצע החדירה למחלקת הפיתוח באגף הטיפוח של החברה המתחרה. ריי מגיע לפגישה סודית עם החפרפרת שנשתלה שם, ונתקל בקלייר, שלא נמצאת שם במקרה. אחרי סבב הכרחי של עקיצות הדדיות, קלייר וריי מחליטים לשתף פעולה ומגבשים תוכנית לרמות את שתי ענקיות הקוסמטיקה. המטרה: לגנוב את הנוסחה למוצר המהפכני החדש, ולמכור אותה לצד שלישי תמורת עשרות מיליוני דולרים. במקביל, שניהם ממשיכים לשחק משחקי מוחות ולהונות זו את זה, כי הם לא יכולים אחרת.
'משחק כפול' מזכיר את 'מייקל קלייטון', הסרט הקודם של הבמאי-תסריטאי טוני גילרוי, בכך ששניהם מתרחשים מאחורי הקלעים של העולם התאגידי. אבל בניגוד ל'מייקל קלייטון', 'משחק כפול' הוא סרט קליל, שילוב של מותחן, קומדיה רומנטית וסרט טוויסטים. החלק של המותחן עובד בזכות סיטואציות קלאסיות של מרוץ נגד הזמן, כמו הניסיון להגניב נוסחה סודית מתוך הבניין של "ברקט רנדל" תוך עשרים דקות וגם להסוות את העקבות. העיסוק בריגול התעשייתי נדיר יחסית בקולנוע ומרענן, ושיטות הריגול והריגול-הנגדי שמוצגות בסרט מעניינות ונראות אמינות. בהשוואה לנוסחה המוכרת של "המרגל הפטריוטי הנאמן נגד המחבל הפסיכוטי התורן", נחמד לראות אנשים שנותנים מעצמם בשביל כסף, במקום לרוץ אחרי הערכים.
על מרכיב הזוהר בסרט – ועל רוב הדיאלוגים השנונים – ממונים ג'וליה רוברטס וקלייב אוון, צמד יריבים רומנטיקומים שיוצרים כימיה חזקה. שניהם כריזמטיים, נבונים, מיומנים ולא-מוסריים. כל ויכוח ביניהם הוא גם אישי ("אל תשקר לי, אני יודעת שאתה בוגד בי עם אישה אחרת!") וגם מקצועי ("אני יודע שאת משקרת לי, אל תבגדי בי עם ארגון אחר!"). יחסית לסרט שמנסה קודם כל לבדר, 'משחק כפול' גם עושה עבודה לא רעה בלהראות איך החיים של שתי הדמויות הראשיות, והיכולת שלהן לתקשר עם אנשים אחרים, נדפקו טוטאלית אחרי כמה עשורים בתחום הריגול – עד כדי כך שהם יכולים ליהנות באמת רק ממישהו כמוהם, שאי אפשר לבטוח בו.
לצד רוברטס ואוון בולטים בסרט בעיקר שני השחקנים שמגלמים את המנכ"לים הכוחניים. פול ג'יאמטי צריך לקבל בעתיד אוסקר מיוחד על מפעל חייו בתרומה לדמות הקולנועית של "התחמן הנבזי בעל פני העכברוש", וטום ווילקינסון מזכיר – במראה, בהתנהגות, ונדמה לי שגם במבטא – דיקטטור סובייטי עם עצירות מתמדת, שזה תמיד דבר חיובי.
המגרעת העיקרית של הסרט היא סיבוכיות יתר: מרוב פיתולים וקנוניות בתוך הונאות, נדמה שיש בו פלאשבק מיותר או שניים, וטוויסט עודף או שתיים (עם חורים קלים בהסברים). 'משחק כפול' משובץ בפלאשבקים שמאירים באור חדש, בכל פעם מחדש, את היחסים ושיתוף הפעולה בין קלייר לריי. בפעמיים-שלוש הראשונות הפלאשבקים האלה מוצלחים מאד. אחר כך התעייפתי מהם במקצת. ברבע השעה האחרונה הרגשתי שהעלילה, בדומה לכלב תחש היפראקטיבי, נמתחת יותר מדי ומתפתלת סביב הזנב של עצמה. אבל הסוף עצמו כיפר על התחושה הזו, כשהפתיע אותי לטובה.
'משחק כפול' הוא סרט מהנה ואלגנטי, בזכות איזון טוב בין מתח, הומור, הפתעות וכריזמה של השחקנים. הוא גם נראה מסוג הסרטים שלא מאבדים הרבה במעבר למסך הקטן, אז אם לא בקולנוע, שווה לתפוס אותו ב-DVD בהזדמנות.
אחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה
הוא מוצג כבר הרבה זמן, ועד עכשיו לא הקדשנו לו מספיק (כלומר, בכלל) תשומת לב, ולא בצדק. חכם, מותח, מצחיק, כל מה שצריך.
הו, בהחלט!
אחד מהסרטים שיותר נהניתי מהם השנה!
הן לא רשעות.
לקחת לילד את הצעצוע רק כדי לראות אותו בוכה, זה רשע. לחברות, כמו לחברות, אין הרבה מצפון, אבל הן לא רוצות לעשות רע לשם הרע. הן רק רוצות להרוויח. אם אני זוכר נכון, בסרט לא נטען שאף אחת מהחברות עשתה מעשים פסולים ממש – לא רואים אותן מנצלות תאילנדים עניים בסווטשופס או מטייחות מקרי מוות כתוצאה ממוצרים פגומים, למרות שבהחלט ייתכן שהן עושות גם את הדברים האלה. בסרט רואים את החברות רק מנסות לפגוע זו בזו, ולא בבני אדם, אלא אם כן אתה סופר את בעלי המניות של החברה המתחרה.
יש שתי בעיות עם מה שאתה אומר
הראשונה עם הטענה שהחברות לא רעות, כי הן רק רוצות להרוויח. גם מי ששודד בנק באיומי אקדח לא עושה "רע לשם הרע, הוא רק רוצה להרוויח" – אלא אם הוא במקרה הג'וקר ב'האביר האפל' – ובכל זאת לשדוד בנקים זה דבר רע (אפילו אם הם בנקים ישראליים, שאלה באמת נסיבות מקלות). השאלה היא לא אם רוצים להרוויח, ברור שכולם רוצים. השאלה מה עושים בשביל זה.
הבעיה השניה היא עם ההנחה שיש כזה דבר, פשע נטול קורבנות. אני אישית מסכים שנסיונות של חברה לפגוע בחברה אחרת הם הרבה פחות גרועים מפגיעה ישירות של חברות באנשים פרטיים. בכל זאת, גם במקרה כזה מישהו חייב לשלם את המחיר, ובסופו של דבר ה-"מישהו" הזה הוא גם כן אנשים פרטיים. אם חברה גונבת מוצר מחברה אחרת, נפגעים האנשים שפיתחו אותו ועכשיו לא יקבלו קרדיט ותגמולים על זה; העובדים שנשכרו כדי לייצר אותו, ועכשיו יפטרו לפחות חלק מהם. במקרים קיצוניים זה יכול לגרום לכל החברה שגנבו ממנה להתמוטט, ואז כל העובדים יהיו מובטלים. ועם כל התיעוב שלי לשוק ההון, גם בעלי מניות הם אנשים, ולקחת מהם כסף זו גניבה.
אגב, גם כל הכסף שהחברה הפוגעת מוציאה על ריגול תעשייתי חייב לבוא מאיזשהו מקום. אני אסתכן בניחוש שזה לרוב לא מהכיס הפרטי של המנכ"לים שמזמינים אותו, וגם כאן מישהו אחר -עובדים, לקוחות, בעלי מניות – משלם את החשבון באיזשהי צורה.
כבר חשבתי שזה רק אני
באמת אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה. תפס אותי בהפתעה גמורה, ויצויין שעד לרגע זה חייתי בתחושה שאני היחיד שיודע על קיומו.
טוב
יופי של ביקורת, וזה בהחלט גורם לי לרצות ללכת לראות את זה.
סרט קיץ עם תחכום ולא רק התפוצצויות! אחלה.
נשמע כמו אחלה סרט.
אני מת על קלייב אוון ופול ג'יאמטי והסרט בהחלט נשמע מהנה (ריגול תעשייתי הוא אחלה נושא שלא מסוקר מספיק בקולנוע).
מה שכן, הערה אחת קטנה: הסינים מגבירים פעילות באפריקה ובהתחשב בכך שהיבשת ממשיכה להיות המחצבה שמתדלקת את כל העולם המערבי, ניתן להגיד בביטחון שהם עושים קצת יותר מלייצר לעצמם חיקויי אייפודים
הסינים עושים משהו יותר מסוכן
הם רוכשים איגרות חוב של הממשל האמריקאי. מה שאומר שאם הם ימשיכו כך, מתישהו ארה"ב תהיה בבעלות סינית.
הסינים עושים משהו יותר מסוכן
זה לא מה שאמרו על היפנים בשנות השמונים?
(תום שפירא נזכר בסיפורי סייברפאנק קלישאתיים בהם כל ארה"ב היא סובסיידרה של איזה תאגיד יפני…)
ריגול תעשייתי הוא אחלה נושא שלא מסוקר מספיק בקולנוע
זה משהו שאני מסכים איתו. מוזר לי מאד שיש כל כך מעט סרטים שמתייחסים לריגול תעשייתי בקולנוע בשנים האחרונות.
אני זוכר לטובה רק את Cypher (מהבמאי של Cube) ואת Sneakers היחסית ישן.
יש גם את Confidence, את Matchstick Men ואת Catch me if you can – שאת שלושתם אהבתי, אבל הם מתעסקים יותר בנושא ההונאות באופן כללי ולא בריגול תעשייתי.
צריך עוד סרטים כאלו. למישהו יש המלצות?
ריגול תעשייתי הוא אחלה נושא שלא מסוקר מספיק בקולנוע
:)
צ'ארלי והשוקולדה הישן, לא?
עדיין, אי אפשר להשוות את יחסי סין והמערב (היום) למלחמה הקרה.
אני מסכים.
והיי, גם אם הם אכן עושים קצת יותר מאייפודים, התיאור נועד לשרת את הביקורת בסגנון הדגי המוכר, כך שלא באתי להגיד "נו נו נו, תחכים" אלא "אם מישהו באמת מתעניין במה הסינים עסקינן, הם משתלטים על אפריקה"
הסינים משתלטים על אפריקה מאז
סוף שנות השישים, זה לא חדש.
למעשה, בשנות השבעים הסיוע שלהם (כולל צבאי) לאפריקה היה גדול בהרבה משל בריה"מ.
נשמע טוב
לא שמעתי על הסרט. נשמע סרט טוב ומרענן ומקווה לתפוס אותו בקולנוע.
בנוסף משחק של קלייב אוון הגדול, אז ההנאה תהיה גדולה יותר.
חוליה רוברטס היא החוליה החלשה בסיפור הזה
לא ספויילר אני חושב,
לשאול האם "יוקרה" אינו סרט על ריגול תעשייתי (טוב, לא בדיוק תעשייתי, אבל איך עוד אפשר לקרוא לזה?) ?
על אף פעולות הריגול
הרבות בסרט, קשה לומר שמדובר בריגול תעשייתי. הדוגמא של ווילי וונקה הראשון, לעומת זאת, שיעשעה אותי מאוד.
הלכנו לסרט בעקבות הביקורת הטובה
ומאוד מאוד נהנינו. היה ממש כיף. סרט חמוד ביותר.
אחלה סרט - אני הכי נהנתי מסצנת הפתיחה
כאשר הבוסים הגדולים מקללים ומגדפים זה את זה בהילוך איטי, ומתדרדרים לאלימות מגושמת. עשוי נהדר!
נכון.
סצנת הפתיחה
אחת הטובות. אחרי סצנה כזו אתה יודע שאתה הולך להנות בשעתיים הקרובות..
אבל עד כמה זה דומה למר וגברת סמית'???
לא ממש
'מר וגברת סמית' היה סרט אקשן. זה סרט מתח. בבוגדנות ההדדית של בני הזוג יש דמיון מסוים, אבל לא הרבה.
כי זה ספוילר מהותי.
זו לא תשובה
אם יש ספוילר אז לא אומרים אותו. אבל זו לא סיבה להכניס מידע אחר שהוא פשוט שגוי.
איתך במאבקך הצודק.
(אני כן חושב שזה ניטפוק, ולא שווה את האנרגיה לריב על זה).
הגבת על העניין המשני, ולא על הטענה המרכזית
שהיא, אני מזכיר: "אם יש ספוילר אז לא אומרים אותו. אבל זו לא סיבה להכניס מידע אחר שהוא פשוט שגוי."
(מכאן:
לממנטו)
זה כמו שתכתוב בביקורת על "ממנטו" שהאירועים בשחור לבן אירעו אחרי האירועים בצבע. זה פשוט לא נכון.
זה שבסרט לא ברור בהתחלה מה בא אחרי מה זו עדיין לא סיבה לכתוב בביקורת ש-ב' קדם ל-א'. זה פשוט תיאור שגוי של העלילה, ואין לו שום הצדקה.
שלא במפתיע (בהתחשב בזה שכתבתי את הביקורת) , אני לא מסכים איתך
הביקורת, בהתאם לסטנדרטים של פישאיי, מתארת את האירועים בתחילת הסרט. משהו כמו רבע שעה, עשרים דקות. המטרה בכך היא 1. לתת לצופים הפוטנציאליים – מי שקורא את הביקורת – מושג כללי על הדמויות וההתרחשויות בנקודת המוצא של הסרט; 2. לא לספיילר את המשך הסרט.
אם הסרט עצמו יוצר בנקודת המוצא שלו רושם מטעה, רק כדי לסתור אותו מאוחר יותר – אני חושב שזה מוצדק לגמרי לתאר בביקורת את הרושם הראשוני והמטעה.
זה לא מה שאני זוכר, אם כי לאור ''הקפיצות'' בסרט ייתכן שאני טועה.
אם וכאשר אני אראה את הסרט שוב, אני מקווה לחזור לדיון הזה. עד אז אין לי מה להוסיף.