הבעיה עם הרימייקים של דיסני

מאת
תום שפירא
– פורסם ב 21 במאי 2019Posted in: הגיגים
ולא, זה לא שאין בהם מספיק טום וייטס. כלומר, זה גם זה - אבל לא על זה הכתבה.

נתחיל בגילוי נאות: אני לא אוהב את הרימייקים החדשים בלייב-אקשן שדיסני מוציאים לסרטי האנימציה שלהם. לא שרדתי את "היפה והחיה", לא רציתי לראות את "סינדרלה", "דמבו" הרגיש לי חסר מעוף ואפילו "ספר הג'ונגל" שממנו כולם התלהבו שעמם אותי. מכל הטריילרים והקטעים ששוחררו מ"אלאדין" כבר ברור לי שאלא אם הסרט מסתיר טוויסט בגודל הארמון של אגרבה אשנא גם אותו. ומה שלא הבנתי במשך זמן מה הוא – למה?

אין לי התנגדות עקרונית לריימיקים, אני לא חושב שהם מייצגים את קץ היצירתיות הקולנועית (הם היו איתנו עוד מראשית ימי הקולנוע – "שוד הרכבת הגדול" מ-1903, אחד הלהיטים המוקדמים והמוכרים של תחילת הקולנוע, זכה לרימייק שנה בודדת לאחר שיצא, ב-1904). בטח שאין לי התנגדות לגרסאות חדשות לסיפורים שסופרו הרבה לפני שהיה לנו קולנוע – אני אוהב את מרבית הסרטים המקוריים אבל מבחינתי אף אחד מהם הוא לא טקסט קדוש שאסור לגעת בו. לעזאזל, בתיאוריה אני אפילו אוהב חלק גדול מהיוצרים שמעורבים בפרויקטים האלו – יש פה במאים מנוסים שהרימו פרויקטים מרשימים לפני שחלק מהסרטים שדיסני עכשיו מחדשת יצאו אפילו בפעם הראשונה, מלווים בצוות מקצועי שנמצא לפני ומאחורי המצלמה.

ובכל זאת משהו בהם אף פעם לא עובד, והמשהו הזה זו העובדה שהם תמיד מרגישים כמו ילד איטי במיוחד שמשחק תופסת מול הילד הכי מהיר בשכונה.

באנימציה אפשר לעשות דברים שאי אפשר לעשות בלייב אקשן. זו אמת שנשכחה מהרבה קולנוענים בעשורים האחרונים ככל שטכנולוגיית ה – CGI השתכללה ואפשר לרנדר באופן מציאותי להחריד כל דבר שעולה על הדעת: צבאות של אלפים, מערכות אקולוגיות חדשות, כל חייזר ומפלצת שאי פעם חלמתם, אריות ונמרים ודובים… כל אלו יכולים להופיע באופן ריאליסטי לגמרי בעזרת כמה הקשות על המחשב (האמת היא שזה הרבה יותר מסובך וקשה, אבל אל תגידו את זה למפיק שמשוכנע שאפשר לשנות לגמרי את ההופעה של סוניק פחות מחצי שנה לפני שהסרט עולה על המסכים). בעולם שכזה אנחנו כבר לא באמת 'צריכים' את האנימציה הקלאסית כפי שהכרנו אותה, לכאורה.

אבל כל זה נובע מטעות; מאיזושהי הנחה פילוסופית שגויה שכל שדבר קרוב יותר למציאות כפי שאנו מכירים אותה ככה הוא בהכרח 'טוב' יותר באיזשהו אופן אובייקטיבי. אני אמנם לא אנימטור, אבל חתום ובטוח שכל אחד עם טיפת הבנה בתחום יסכים לחתום על המשפט הבא: המטרה של אנימציה היא לא בהכרח לחקות ריאליזם. הסיבה שכל הסרטים הקלאסיים האלו של דיסני נעשו באנימציה היא לא משום שזו הייתה הדרך היחידה לספר את הסיפורים האלו בעידן של טרום-CGI, אלא היא בגלל שאנימציה אפשרה להם להביא את הסיפור בצורה ייחודית, למתוח את חוקי המציאות בלי לשבור את האמון של הצופה במה שקורה על המסך.

האנשים שיצרו את "מלך האריות" לא קיללו את עצמם על כך שהקהל יכול היה להבחין בקלות רבה בין האריות שלהם לבין אלו שהופיעו בסרטי התעודה של דיוויד אטנבורו – הם נהנו מהיכולת ליצור שורה של דמויות שהקהל יכל בו בזמן לזהות כאריות ולתת בהן סימנים שיבחינו ביניהן באופן מידי. זה לא סתם שסימבה וסקאר נראים שונים, זה שכל דבר בעיצוב שלהם מחזק איזשהו רעיון לגבי מה שהם מייצגים כדמויות: הנסיך שברח ומנסה למצוא עצמו מול הדוד הבוגד. עוד לפני שהם פותחים את הפה ואומרים לנו מי הם אנחנו יכולים לדעת עליהם משהו. אני שם מול זה את הטריילר החדש של מלך האריות המצולם ואני רואה…. אריות. זה הישג מרשים של אנשים מוכשרים עמלו על הדברים האלה מספר בלי נתפס של שעות-אדם , שלא תהיה טעות, אבל בסופו של יום סרטי תעודה עם אריות רגילים יש הרבה. סקאר יש רק אחד.

אבל חיות מדברות זה דוגמה פשוטה מידי. קחו, במקום, את סצנת השיר "גסטון" ב"יפה והחיה": לכאורה אין בשיר הזה שום דבר שדורש הצגה באנימציה – הוא מבוצע בחלל סגור וריאליסטי (פאב בכפר), כל המשתתפים הם אנשים רגילים וכל מה שמתרחש בכוריאוגרפיה הוא אפשרי פיזיקלית. לכאורה לא אמורה להיות בעיה לתרגם את זה לסצנה דומה עם שחקנים אמיתיים. אבל ברגע שרואים את לוק אוונס מתרוצץ על המסך כשכולם שרים את שבחיו מבינים כמה זה מטופש – אוונס הוא בחור גבוה ושרירי, אבל גסטון הוא לא סתם 'שרירי', הוא מנופח באופן כמעט-קומי; אין לו סתם סנטר רבוע – יש לו בליטה שיכולה להוציא למישהו עין. כאשר הגרסה המצוירת משוויצה שהיא בגודל דוברה היא חושפת שרירים שיכולים לגרום לענק המופלא להוריק מקנאה (זאת אומרת – להוריק קצת יותר), כאשר השיר מדבר על הדרך בה הוא נע במגפיו הכבירים, כל המסך רועד כאילו הטי-רקס מ"פארק היורה" עוד שניה נכנסת.

בקיצור, השיר המצויר מראה לנו את גסטון כפי שאנשי הכפר רואים אותו – בתור האיש הכי מגניב וחתיך וחזק ומדהים בעולם, איש שכל דבר שהוא עושה יוצא מגדר הרגיל: הפאב הוא הממלכה שלו והכיסא הקבוע שלו הוא כס מלכות. בגרסה המצולמת – הוא בנאדם. סתם בנאדם. הוא בוודאי לא בגודל של דוברה, לא משנה כמה ביצים הוא אוכל. כאשר הוא הוא הולך המצלמה לא רועדת כי, מה לעשות, בלייב-אקשן זה יראה די מטופש.

דבר דומה ניתן לראות בביצוע לשיר "הנסיך עלי" מתוך הגרסה המחודשת ל"אלאדין": כאשר הג'יני המאויר משוויץ שהנסיך הטרי חזק כעשרה גברים הוא משתמש בטיפת קסם והופ עכברוש-הרחוב לשעבר משלש את מידותיו. כאשר הג'יני המצולם משוויץ בכך יש לנו קאט לאלאדין הנבוך שנראה כאילו עוד שניה יבוא בריון וירים את תחתוניו מעל למכנסיים.

הבעיה היא לא בכך שאי אפשר לשחזר אחד לאחד סצנות במעבר בין מדיומים. הבעיה היא שהתת ז'אנר הספציפי של רימייקים של דיסני מתעקש לחקות סצנות, רעיונות ודמויות מהגרסה המצוירת אפילו כאשר אין דרך להתאים אותן חזותית למדיום החדש. התוצאה היא משהו שמרגיש פחות כמו יצירה עצמאית שבמקרה מתבססת על סיפור דומה ויותר כמו לראות מחזה מעריצים שדוחס בכוח דברים מהמקור פשוט כי הוא ממש אוהב אותם, בלי להבין את ההקשר שבו הדברים האלו מופיעים.

זה לא שהסרטים האלו הן הגרסאות החיות הראשונות שדיסני עושים לסיפורים האלו. כבר שנים רבות מריצים בברודווי ובתיאטראות אחרים הצגות שמבוססות על הקאנון המאויר של דיסני, כולל השירים והכל. בעוד שלא יצא לי לראות מחזה כזה בעצמי קטעי וידאו שונים ממחישים שהיוצרים של אלו כן מבינים את ההבדל בין אנימציה למציאות.

בגרסה הזו של “הנסיך עלי” אין באמת ניסיון ללכת בעקבות הכוריאוגרפיה של המיוזיקל המצויר: הבמאי מבין שהוא לא יכול לגרום לאלפי אנשים להופיע על הבמה, שהג'יני לא מסוגל לזפזפ כמעשה קסם מנקודה אחת לאחרת ושלא ניתן לשנות את צורתו של אלאדין לשם הבדיחה; המיקוד של הסצנה משתנה – עלי בעצמו פשוט לא מופיע, והסצנה מוכרת לנו את הגדולה שלו כפי שהיא מוכרת אותה לתושבי העיר שאמורים להיות נדהמים באותו רגע. זו בחירה מושכלת, כזו שאפשר להסכים איתה או להתנגד לה (כמו שאפשר להסכים או להתנגד לסגנון השירה פה) אבל לפחות היא מושכלת. בהשוואה אליהם מה שאנחנו רואים בכל הרימייקים האחרונים הוא העדר בחירה – דברים מופיעים בצורה מסוימת פשוט כי ככה היה פעם.

הסיבה שאני לא אוהב את הסרטים האלו, לא משנה כמה הם מושקעים או כמה חזק הם לוחצים על בלוטות הנוסטלגיה שלי, היא פשוטה: היוצרים שלהם מרגישים כאילו הם אסורים בתוך הסרט של עצמם. וכן, כל סרט של חברה מסחרית גדולה נתון ללחצים מאלף ואחד כיוונים, וכל רימייק מחוייב להתייחס למקור בדרכים שונות. אבל הקסם של קולנוע הוא לגרום לנו, לשעה וחצי (או שעתיים – למה הכל כל כך ארוך?), לשכוח שמה שאנחנו רואים זה 'מוצר' ולראות במקום זה…. הרפתקה, דרמה, התרגשות, אפוס. סיפור. מה שאני רואה בכל מה פעם שאני מתיישב מול סרט נוסף מהסוגה הזו הוא אנשים עם מחשבונים קטנים שמנסים להגיע לערך המתמטי של נוסטלגיה. אני לא רואה יצירה עצמאית.

אפילו "ספר הג'ונגל", יצירה שמרשה לעצמה הרבה יותר חירות בנוגע לחומר המקור – מרגישה כבולה בשלשלאות: אין שום סיבה מיוחדת להופעה של הסצנה עם קא הנחשית או לשיר של הקופים מלבד העובדה שהם הופיעו בגרסה המצוירת. השיר של המלך לואי, תצוגה של תנועה ואנרגיה, מאבד את כל זה בגרסה המצולמת – הוא פשוט יושב שם ומניע את הזרועות בעייפות. האם זה הרבה יותר קרוב למציאות? בוודאי! אבל למה שיהיה אכפת לי מריאליזם כאשר מדובר בקוף ענקי מזמר?!  אם הסצנה לא עובדת בהקשר החדש שיצרת, הפתרון הנכון הוא להפטר ממנה. אבל מאחר ואנשים 'מצפים' לראות את נקודות ההשקה האלו בין הגרסה המצוירת לגרסה המחודשת הן נשמרות – אפילו כאשר הן בברור לא עובדות.

יש טעות יסודית בלב הרימייקים האלו – הם חושבים שהם פשוט פיתחו דרך חדשה לספר את אותו סיפור (או גרסה קרובה מספיק לסיפור הישן) בלי להבין שהדרך החדשה משנה באופן משמעותי את הצורה של הסיפור. חיות מדברות באנימציה ידנית זה דבר אחד, אבל לראות את השפתיים האלו זזות בצורה שאמורה להעביר שפה אנושית זה פשוט ביזארי. הפה של זאב פשוט לא בנוי להגיד את המילים האלו. פיל מעופף שאמור להראות כמו פיל אמיתי מעלה שאלות לא נוחות של מסה ומשקל ומוטת-כנפיים – ככל שהסיפור נהיה יותר 'ריאליסטי' ככה הוא נהיה (באופן אירוני) פחות אמין.

"כאשר אנחנו חושבים על פרויקט חדש, אנחנו לומדים אותו לעומק… לא רק את פני השטח אלא כל מה שאפשר עליו" – כך מצוטט וולט דיסני בספר "Disney Animation: The Illusion of Life". האיש בהחלט היה איש עסקים גדול יותר משהיה אמן, אבל בזה, לפחות, הוא צדק. הסרטים האלו נעשו באנימציה לא כי הם כשלו בלהיות מצולמים, הם נעשו באנימציה כדרך להביע דבר מה שיכול להופיע רק בדרך אחת. הסרטים החדשים האלו מנסים להביע באמצעות ריאליזם דבר מה שנועד מראש להיות מאוייר– ומכאן כשלונם.

תגיות: