"12 שנים של עבדות" הוא סרט טוב והעבודה עם השחקנים ב"חלום אמריקאי" היתה מעולה, ובכל זאת, זה היה מוזר מאוד אילו מישהו מלבד אלפונסו קוארון היה מקבל את תואר "במאי השנה" השנה הנוכחית. אם במאי הוא זה שצריך לבנות חזון לסרט ולהוציא אותו לפועל, זה שמעמיד את השוטים ובונה אותם, זה שמשחק ברגשות של הקהל, מותח אותו ומשחרר אותו לפי רצונו, או זה שגורם לסנדרה בולוק פתאום להיחשב לאחת השחקניות הטובות של השנה – אין דרך שבה העבודה של קוארון על "כח משיכה" היא לא מדהימה. שלא לדבר על זה שהוא היה צריך לקבל את הפרס כבר על "הילדים של מחר". אם מישהו היה קם וקורא לקוארון "הבמאי הכי טוב בעולם היום", אני לא הייתי מתווכח איתו יותר מדי.
אז אלפונסו קוארון קיבל את פרס הבמאי הטוב ביותר מ-DGA, איגוד הבמאים של הוליווד. זה לא היה מפתיע וזה היה מוצדק.
מה זה אומר לגבי האוסקר: שסביר מאוד שקוארון יזכה גם שם בפרס הבמאי הטוב ביותר. וזה, עקרונית, מגדיל במשהו את הסיכויים של "כח משיכה" לקחת את פרס הסרט הטוב ביותר, אבל המירוץ ממש לא נגמר, אחרי שאיגוד השחקנים נתן את הפרס הגדול ל"חלום אמריקאי" והמפיקים פיצלו את הפרס בין "כח משיכה" ו"12 שנים של עבדות". בשנה שעברה בתקופה הזאת, כל האיגודים נתנו את הפרס ל"ארגו" והיה מאוד קשה להעמיד פנים שיש עדיין איזה מתח לגבי האוסקר.
זה לא היה הפרס היחיד בטקס של איגוד הבמאים. את פרס הבימוי הטוב ביותר בסרט תיעודי קיבלה ג'יהאן נוג'אים (?…. אין לי באמת מושג איך אמורים לבטא את זה. چيهان نچيم הוא שמה המקורי) על "הכיכר". מעניין, מתברר שקטגורית הסרט התיעודי הרבה יותר מפוצלת מכפי שהיה נראה בתחילת העונה.
חולקו גם פרסים לטלויזיה, לבמאים של תכניות ילדים, תכניות דרמה, תכניות ריאליטי, פרסומות, תכניות ספורט וסטיבן סודרברג. הוא קיבל כרגיל פרס על "חיי עם ליברצ'ה". מתברר שאם המטרה היתה לצבור כמה שיותר פרסים, להקרין את הסרט שלך בטלויזיה במקום בקולנוע היה צעד חכם. גאון הסודרברג הזה. אבל אני עדיין מעדיף את קוארון.
הפרס הבא בתור הוא של איגוד התסריטאים, שיחלק פרסים ב-1 בפברואר.
בשילוב של האנגלית והערבית, והעובדה שהיא מצרייה,
כנראה גיהאן נוגים. בלי גרש.
כנראה.
מגיע לו לקבל את הפרס בגלל העובדה שלמרות שהסרט כולל שחקנית אחת, הייתי מרותק כל הסרט לכיסא. אני לא מכיר במאים רבים שיצליחו לגרום לאנשים לשבת על קצה הכיסא במשך שעה וחצי של שחקנית אחת בחלל. סרט טוב – במאי מעולה.
אני לא כל כך בטוח שקוארון היה הבמאי שהכי הצליח ל"שחק ברגשות של הקהל, למתוח אותו ולשחרר אותו לפי רצונו" השנה. לא הרגשתי ש"כח משיכה" היה *כזה* חזק רגשית. לפחות לא כמו "12 שנים של עבדות" שראיתי לפני כמה שעות (ואני לא חושב שהוא יצא לי מהראש בזמן הקרוב. מקווין גאון!) אבל חלק גדול מהקרדיט על ההישגים הטכניים של הסרט נזקף לזכותו של קוארון, אז אולי בכל זאת מגיע לו לזכות, לא יודע. בכל מקרה, למרות שאני מעדיף זכייה של מקווין, לא תראו אותי ממורמר כשקוארון ייצא עם הפסלון. מצדי הוא הרוויח את הזכות הזו עוד מ'והאסיר מאזקאבאן' ומ"הילדים של מחר" (אם כבר, אז גם "ואת אמא שלך גם" היה מדהים).
השם שלה אמור להיות מבוטא ג'יהאן נג'ים (עם גרש. ו-נג'ים. לא נוג'אים. שנייה שביעית בקליפ הזה), רק שמצרים לא מבטאים את השם הזה בצורה הכי נכונה (הם מבטאים את ה-ג' כ-ג) ויוצא להם גיהאן נגים (בלי הגרש). עדיין, הדרך הנכונה לכתוב את זה היא ג'יהאן נג'ים. ואני דווקא אשמח אם הסרט הזה או כל סרט אחר שהוא לא "מעשה בהרג" ייקח את הפרס. זה לא ש"מעשה בהרג" היה רע. הוא חשף בפניי אירועים מרתקים שלא היה לי מושג על קיומם. הוא היה מעניין, כלל הרבה רגעי 'וואט-דה-פאק!?' נהדרים, ואף היה מצחיק לפרקים ומאוד מעשיר.
אבל הרגשתי גם שהוא היה מפוזר מדי. הוא מקפץ בלי סדר בין הרבה נושאים. פעם הוא עוסק בעברן של הדמויות, פעם בהווה שלהן, פעם בהווה של אינדוניזיה ופעם ביצירתו של הסרט (שהרוצחים יוצרים). ובהחלט היה אפשר לוותר על חלק מהדברים האלה ולהתעמק יותר בחלק האחר והמעניין יותר.
בנוסף, הרגשתי שהסרט השאיר אותי עם טונות של שאלות שהייתי רוצה לשאול את הדמויות המוצגות בו. אומנם זה נחמד ששומעים את הבמאי מדבר במהלך הסרט ופותח בדיאלוגים עם הדמויות (בניגוד למרבית סרטי הדוקו שייצא לי לראות בהן רואים בבירור שהוא ביקש מהסובבים להתעלם מקיומו) אך הוא רק לעיתים רחוקות מתעמת איתן או שואל שאלות מעניינות באמת.
בעצם, גם לא הייתי רוצה לראות את "ששה מטרים מכוכבות" זוכה. הסרט מתפזר על פני אוסף גדול מדי של סיפורים קטנים על חוויות של זמרות רקע שונות. חלק מהסיפורים מעניינים, חלק לא. ושעה לתוך הסרט קולטים שהוא לא ממש מתקדם. הנה עוד דוגמה לזמרת רקע שלא מקבלת מספיק הכרה, והנה עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת מלבי שכל זה יוביל לאנשהו. בשלב מסוים זה כבר מפסיק לעניין ומתחיל לשעמם. אני לא מבין איך הוא השיג את המועמדות הזאת.
את "מותק והמתאגרף" ראיתי לפני כחודש (כי התאהבתי בטריילר) ומאוד הופתעתי מהמועמדות שלו. הוא קטן וחמוד. בלי הרבה דרמה, בלי יותר מדי ריגושים, פשוט פיסה קטנה מחייהם של זוג אומנים מוכשרים ונחמדים. לראות סרט מתוק כזה זוכה בפרס יהיה מוזר מאוד אבל אני מעדיף תסריט כזה על פני זכייה של אחד משני האחרים.