בגיל 19 זאבייה דולן הציג את סרט הביכורים שלו בפסטיבל קאן ומאז הוא עובד בקצב של בערך סרט בשנה, כשאת רוב סרטיו הציג בפסטיבל קאן ורובם יצאו משם עם איזשהו פרס. מדובר באחד מהכוכבים העולים בעולם הקולנוע של שנות ה-10', שכל סרט שלו נהיה שיחת דבר בקרב "מביני העניין".
זה לא המקרה של "חייו ומותו של ג'ון פ' דונובן", הסרט דובר-האנגלית הראשון שלו, שנראה כאילו עולם הקולנוע חיכה לו בציפייה דרוכה – דולן אסף לסרטו צוות שחקנים מהמרשימים שראיתי השנה, ביניהם סוזן סרנדון, נטלי פורטמן, קת'י בייטס (כבר סגרנו שלוש זוכות אוסקר), קיט הרינגטון (היישר מתהילת "משחקי הכס" שלו), ת'נדי ניוטון (מייב מ"ווסטוורלד") וילד הפלא המתוק ג'ייקוב טרמבליי. הסרט הוקרן השנה בבכורה עולמית בפסטיבל הקולנוע בטורונטו, והעולם הגיב ב"אחלה". אני התלהבתי קצת יותר.
זהו סיפורם של שני שחקנים – האחד ילד-שחקן מתחיל שגדל עם אם חד הורית, והשני הוא ג'ון פ' דונובן, כוכב טלוויזיה שלא מצליח למצוא את הדרך מחוץ לארון. השניים נהיים חברים לעט, מהסוג שלא מתקשר דרך מיילים או טלפון, למרות שהקשר ביניהם מתרחש באמצע העשור הקודם (ובכלל נראה שהדמויות מתעקשות לחיות בתקופה לא להן – מי בדיוק השתמש בטלפון ציבורי בעשור האחרון?).
יכול להיות שלזאבייה יש הסבר לזה, אבל זה לא באמת מעניין. תסריט מעולם לא היה הצד החזק שלו, ומי שבא לסרטים עבורו – כדאי לו לחפש את מבוקשו במקום אחר. זאבייה כן חזק בשני דברים אחרים – ויזואליה ושחקנים.
אפשר לנסות להשוות אותו לבמאים אחרים – תנועות מצלמה שמזכירות לפעמים את סקורסזה, צבעוניות של אלמודובר, עריכה של טרנטינו – אבל אפשר לתת לזאבייה דולן את הקרדיט על קול קולנועי משלו, וזה קול ששווה להקשיב לו; קול קליפי, מלודרמטי ומהוקצע, מהסוג שלוחץ על כל הכפתורים של השמאלץ ההוליוודי בעוצמה שהיא כמעט פארודית, אבל באותה מידה מרהיבה. לקראת הסוף מופיעה סצינה שהיא כל כך קיטשית במובהק ובמודע, אבל עשויה בצורה כל כך אסתטית שלי אישית היה קשה שלא להתרגש ממנה, גם אם חלק ימצאו אותה (ולא רק אותה) מגוחכת.
וכמובן, המשחק. אני מסוגל לסלוח לסרט על כמה פגמים מהותיים כל עוד הוא מספק לי יותר מתצוגת משחק אחת מרגשת מספיק. "חייו ומותו של שם ארוך" סיפק לפחות שלוש כאלה. מובן שרצף הדיוות – בייטס, סרנדון ונטלי – שבר אותי, כל דיווה בתורה. קת'י, בתפקיד לא גדול כסוכנת של דונובן, עם מונולוג מבריק וכואב; סרנדון, שמקבלת לקראת הסוף קלוז אפ ארוך ויפהפה (כמו גם כמה הזדמנויות להיות שיכורה ומהממת) ונטלי, עם תפקיד גדול יותר משל השתיים הקודמות, בכלל נותנת בראש. ת'נדי ניוטון מנסה להציל תפקיד שכתוב די רע, בעוד שקיט הרינגטון שעושה כמיטב יכולתו הוא כמעט ליהוק מדויק מדי לתפקיד כוכב הטלוויזיה השרוט, אבל עדיין נשאר הרחק אחרי שלוש התותחיות שמסביבו, והרחק עוד יותר מג'ייקוב טרמבליי, שהיה ענק ב"חדר" ומוכיח גם פה שהוא יותר מילד מתוק.
מאחורי המצלמה דולן יודע את העבודה. מאחורי המקלדת ובחדר העריכה, קצת פחות – הסרט מרגיש ארוך בדיוק כמו השם שלו. דולן, כאמור, בילה את תחילת שנות העשרים שלו בפסטיבלי קולנוע נחשבים שזרקו עליו פרסים; הגיוני שילקה באיזושהי מגלומניה שתמנע ממנו לפתח את הצניעות הדרושה לבמאי שנאמר לו לקצר את הסרט שלו כי הצופים באיזשהו שלב יתעייפו. "חייו ומותו של ג'ון פ' דונובן" הוא סרט עשוי למופת שריגש אותי מאוד, ובכל זאת, אני מקווה שהקרירות היחסית שבה הוא התקבל תלמד את דולן קצת ענווה – שיעור חשוב שכדאי שכולנו נלמד מתישהו. חלקנו בטירונות וחלקנו בפסטיבל הקולנוע בטורונטו.
