תגידו, מה קרה לג'ים ג'רמוש בעצם?
היוצר העצמאי שהיה חובה בכל ניימדרופינג בשנות התשעים ותחילת האלפיים התאדה לו לאט לאט בעשור השני של האלף החדש וזאת למרות שהיצירה שלו חזקה יותר מאי פעם – ביום מן הימים כאשר אנשים יסתכלו על הפילמוגרפיה שלו, אף אחד לא הולך לשים את "פטרסון" או "רק האוהבים שורדים" בתחתית. אז מה קרה? איך מאחד היוצרים עם הכי הרבה באזז הוא הפך לבלתי נראה? ולמה היינו צריכים סרט זומבים בשביל להקים לתחייה דיבור סביב היוצר הנהדר הזה?
זה מפתיע בעיקר כי "המתים אינם מתים" הוא, למרבה האכזבה, בהחלט לא פסגת היצירה של ג'רמוש. יש לסרט מעלות רבות והגישה שלו לסרטי זומבים מרעננת בסך הכל – אבל הסיום שלו מוריד מאוד מערך היצירה כולה.
בגדול, "המתים אינם מתים" הוא מה שאתם מצפים שהוא יהיה – קומדיית זומבים מצחיקה ומשעשעת, עם דמויות שהגישה שלהן לזומבים שתוקפים את העיירה היא מעט שונה ממה שהורגלנו אליו. מצד אחד, הן עולות על פתרון התעלומה די מהר ומצד שני, נראה שיש להן איזו אדישות כללית לגבי האסון המתקרב. אדם דרייבר (בעוד הופעה מעולה ברצף הופעות מעולות) שב ומפציר ש"זה הולך להסתיים רע" כאילו זה בכלל לא משפיע עליו ובאופן כללי נראה שאפילו הדמויות שלא אמורות להיות היפסטריות מביטות על החיים שלהן מנקודת מבט אירונית ומרוחקת.
כל זה לא אומר שהסרט מהורהר ואדיש. להיפך, הסרט הוא די מצחיק כאשר ברקע יש רפרנס אפשרי לבערך כל סרט, בייחוד סרטי אימה, מאז ומעולם. הטון של הסרט הוא מעין שילוב של טרנטינו (ברפרנסים), אדגר רייט (במודעות) ו-ווס אנדרסון (באופן הדיבור). זה נפלא בדיוק כמו שזה נשמע עד שבסוף הסרט, לפתע, צץ לו בלי שום סיבה גם טרנס מאליק. וזה כבר מכביד יותר מדי על כל העסק, ואם זה לא יותר מדי אז לפתע מגיע גם טיפה דדפול.
כי "המתים אינם מתים" הוא גם לא מה שאתם מצפים שהוא יהיה – באמצע קומדיית הזומבים יש הרבה מונולוגים ארוכים על טיב האנושות, אנשים שמתייחסים לשיר הנושא של הסרט כ"שיר הנושא של הסרט" באופן שהוא כמעט מטא והסיום שלו… הוא, איך אומרים, מאתגר. לקראת סופו, הסרט לוקח פנייה חדה מאוד לכיוון אין כניסה ואז נכנס בכל הכוח במשאית ומתפוצץ על רקע תרנגולות מקרקרות. זה היה ראוי לציון אם זה היה… נו… טוב. אבל הפיצוץ הזה שהסרט הולך אליו, למרות שהוא בלתי נמנע במובנים מסוימים, הוא פשוט לא עשוי כל כך טוב.
בגזרת הקאסט, אם נחזור להתמקד בחיובי, אין שום תלונות. לאורך כל הסרט השחקנים עושים עבודה מעולה – ביל מוריי שזה התפקיד הראשי הראשון שלו מזה 5 שנים, הוא מוצלח ביותר. חוץ ממנו ומדרייבר ובכן, תראו את הרשימה הזאת: סטיב בושמי, טילדה סווינטון, דני גלובר, איגי פופ, סלינה גומז, טום ווייטס. כולם מדוייקים להפליא בתפקידים שלהם, בין אם הם דורשים מהם משפט, סצנה, או סרט שלם.
"המתים אינם מתים" הוא, בעצם, סרט נפלא לשעה ועשרים ואז יש את הסיום שלו. על כן, מידת ההנאה שלכם מהסרט היא עניין של חשבון פשוט: כמה נהניתם מההתחלה פחות כמה סבלתם מהסיום שלו. יש הרבה ממה ליהנות בהתחלה, והרבה מה לא לאהוב בסיום אבל בשבילי המשוואה דווקא עבדה היטב: נורא נהניתי מההתחלה והסיום לא כל כך הפריע לי. יש הגנה תימטית מאוד טובה לסיום הזה, אפילו אם רגשית הוא פשוט מעפן. אז כן, אין להתכחש לכך שהסרט לא ממש ממצה את הפוטנציאל הגלום בו – לא רק מהטריילר, אלא גם מההתחלה שלו – ובכל זאת, תמיד נחמד לראות את ג'ים ג'רמוש בקולנוע והוא אף פעם לא הוציא מתחת ידיו סרט שאינו, לכל הפחות, שווה צפייה. "המתים אינם מתים" הוא הרבה יותר מ"שווה צפייה": הוא מצחיק, מעניין, חכם ואפילו מרגש – רק מה עם הסוף הזה, מה?
עדיין לא הבנתי מה הבעיה?
איזה חלק בסוף של הסרט כלכך מפריע? כי היו כמה דברים שיכולים להפריע אבל על מה מהם מדובר?
זה לא הפריע לך?
הסצנה בה הכלב והחתול הלכו מכות הייתה יותר מדי לטעמי.
עוד לא ראיתי
אבל כל סרט שטום ווייטס מופיע בו שווה צפייה בעיניי.
מה ההגנה התמטית שלך לסיום?
חיבבתי את הסרט, אבל אני ממש לא יודע איך בכלל להתחיל לנתח את מה שקרה שם בסוף.
כאילן, ברור שהסרט לא אמור להיחוות כסרט רגיל.
להבדיל, אפשר גם לומר שאין מספיק אקשן והפוגות קומיות במלחמה ושלום. זה לא הז׳אנר, וזו לא הכוונה בכלל. אני מתערב שהתגובה שלך היא, בין השאר, בדיוק מה שג׳ארמוש כיוון אליו כשהוא הטריל את הצופה.
גם אם זה נכון (ואני לא בטוח)
הטרלה לא מצדיקה הכל, ויש סיבה למה רוב ההטרלות האומנותיות נשכחו בערוב השנים.
אז ערכה של יצירה נמדד ולו כשיעור כלשהו במידת הפופולאריות שלה לאורך זמן, ויש כללים מחייבים בקולנוע - כי קולנוע אמור לבדר.
ככה הבנתי אותך. סבבה. אני אישית אוהב שכלום לא מובן, שההתחלה היא בסוף והסוף איננו ובאמצע יש קליפים מתוך נאומים של היטלר כשהוא לובש טוטו ואווה בראון רוקדת על מוט מאחוריו על האי הסודי של ג'פרי אפשטיין, והדרדסים מעשנים קראק בקהל. ואז הבמאי מטפס לסט מתוך הגיהינום, מעשן לי לתוך הפרצוף ואומר שאני חלאה ואימפוטנט ומגיע לי שאמא מעולם לא אהבה אותי. קרדיטים בקנטונזית בליווי שירי תעמולה בג'י מינור מהמלחמות הבאלקניות על רקע הוצאות להורג בדאעש. פריים אחרון: הסרט מודיע שזכיתי בלוטו.
ובנימה רצינית יותר (לא שצחקתי), יש איירון מן, ויש מתים בחתיכה אחת ויש אפילו חגיגה בסנוקר… ואז יש סרטים ששוברים את הכלים מתוך כוונה לבלבל או לזעזע או לעצבן או להעלות רעיון, או סתם כי היוצר אוהב דברים שרוב האנשים לא. ואז בא מבקר ומספר לעולם שהסרט "לא עמד ברף" שהוא המציא בגלל כל מיני סיבות שקיימות בתוכו ואינן רלוונטיות ליוצר, לקהל היעד או לאמנות, שממש לא תמיד נוצרת כדי להסב הנאה, להיות פופולארית, לזכות בפרסים או להיחקק בזיכרון. אבל שוב התחלתי לבלבל במוח כי אני שולל את מוסד הביקורת, ואני מבין שזו לא הבמה. אבל נו, התחלנו אז נגמור.
אפרופו אמנות שכוחה, כי מתי עוד תהיה לי ההזדמנות להמליץ על החרא הזה: The Private Memoirs and Confessions of a Justified Sinner מאת ג'יימס הוג. מפוצץ את המוח. קלוויניסטים, רשומון, סקוטלנד במאה ה-17-18, ספק פיצול אישיות ספק מעורבות אשמדית, משיחיות, "גיבור" שרוט יותר מגרוטאה גרוטה וללא כל תכונות חיוביות שהן, הומור, אימה, מתח, טירוף דתי, מטא (לא מהסוג הבודהיסטי), קונטרס נגד הקלוויניזם, סיפור בתוך סיפור והסופר עושה קמיאו בספר כנוכל שנוהג להטריל את הציבור. ספר שיצא לאור ב-1824. ואפשר גם להתפנק ב-Romance of Lust – מאה אחוז פורנו ויקטוריאני חולני שבחולני באנגלית דיקנסיאנית, 200 אחוז קורע מצחוק.
נעשה את זה אחרת
הימים האחרונים, בלי קשר אלייך, התישו אותי וכוחי מצומצם מהרגיל. מכיוון שאין לי שום אינטרס לשרוף כמה ימים בהלוך ושוב עם מישהו שמראש מחליט מה אמרתי במקום לנסות להבין ולשאול מה אני אומר, אתה מוזמן לנסח שוב את התגובה הזאת כהזמנה לדיון ולא כתקיפה והחלטה מה העמדה שלי, ואז נוכל להתקדם משם בצורה יפה. אתה מוזמן גם לא, מן הסתם, אבל אם אתה מצפה לתשובה אז כזאת לא תבוא.
סליחה אם נוצר רושם שאני תוקף אותך. לא זו היתה הכוונה.
אולי נמשיך את הדיון אחר כך. גם אני לא במיטבי לאחרונה.
אני בספק אם יש בסיס לדיון, אבל כן אשמח לדעת למה התכוונת בתגובתך הקודמת.
(ל"ת)
ראשית, אני לא מסכים שג'רמוש "מטריל" את הצופה
כלומר, כנראה שאני אטעה בזה כי היום המשמעות של "הטרלה" היא "כל דבר שהוא", אבל הן במובן הקלאסי (להוליך מישהו שולל כדי לעצבן אותו) והן במובן המודרני יותר (לעקוץ מישהו ולעצבן אותו) – ג'רמוש לא ממש מכוון לשם. הסרט לא אמור לעצבן אף אחד, והאכזבה שיש ממנו היא אינה "איך הסרט הזה ירק לי בפנים" אלא שעמום וגלגול עיניים ו"מה אתה רוצה ממני". ג'רמוש, כאמור, כנראה אדיש לתגובות הקהל בכל מקרה, וכל הכבוד לו, אבל זה לא אומר שהוא "מטריל" אף אחד. הוא יוצר, הייתה לו אמירה, הוא אמר אותה, נהדר. "המתים אינם מתים", למרות המטא, הווס אנדרסוניות והג'ים ג'רמושיות רחוק מאוד מפסקת הפתיחה שלך. הוא בהחלט לוקח פנייה שמאלה חדה בשלב כלשהו בסרט, אבל קשה להגיד שהוא מולוטוב של מקוריות שמתנפץ על השמשה של הרכב שלך ומפוצץ אותה.
וטוב שכך. כי יצירות אומנות "מטרילות", כמו נגיד המשתנה של (ברח לי השם, מצטער) לא מאוד מעניינות ויש להן מעט אמירה על החיים כי את הרוב האמירה הן משקיעים בלהטריל, מה שלוקח אנרגיה. הטרלה היא בהחלט אמנות, ויש לה מאסטרים, אבל היא ברובה הגדול לא אומנות.
מה שנראה שאתה מתכוון אליו הוא יצירות שוברות מוסכמות, שזה, כאמור על פי הגדרתי – לא הטרלה.
המזרקה של מרסל דושאן
Fountain של Marcel Duchamp.
והיא לא נועדה להיות הטרלה, אלא יצירה שמעוררת מחשבה על מהות האמנות וכיוצא באלו שאלות פילוסופיות (כולל שאלה על אמנות רדי מייד כשאתה מגלה שזו רק לכאורה תוצרת של פס ייצור – ייצור הדגם הופסק כמה שנים קודם לכן והיה צריך לייצר אותה במיוחד…)
אז אלא אם "הטרלה" משמעה "יצירה שנועדה לשאול שאלות מהותיות על המדיום וגבולותיו" היא לא תוכננה כהטרלה, אם כי ללא ספק התקבלה ככזו על ידי מגוון אנשים.
תודה על ההבהרה.
כפי שחשבתי, הנחות המוצא שלנו כל כך שונות שאין על מה לדבר. אני כן אסכים שערבבתי בין שני דברים – הטרלות ויצירות פורצות דרך שאינן הטרלות.
אגב, מה בעצם היה המסר של ג'רמוש? זכורים לי בקושי בלבולי מוח סטנדרטיים בנוגע לזוועות הצרכנות, ואולי גם בנוגע לריקנות התרבות המודרנית. זה היה המסר, או שמא משהו מעודן יותר שפספסתי?
התאכזבתי. הרגיש כל כך סתמי.
לוקח לסרט המון זמן עד שהמתים המדוברים מתחילים להמית (הם לא אמורים בכלל לאכול את המוח? כי הזומבים האלה מגלים חיבה לאיברים אחרים דווקא). השוטרים אדישים לגמרי (חוץ ממינדי, סליחה, מינרווה) ולא מתפקדים כמו שוטרים (זירת רצח? מה עם סרט צהוב, מז"פ, חקירה, משהו?), ויש כמה קווי עלילה שלא קורה איתם כלום – ההיפסטרים והנערות במוסד ההוא (פנימיה? למה צריך פנימיה בעיירה שהיא מטר על מטר?). וכמו שאמר יצחק בארי בתגובה שמעליי, רד פיש ניחש נכונה לגבי שחקנית מסוימת, למרות שזה היה גם כן תלוש לגמרי ורק גרם לי להרים גבות ולשאול: "אה…. מה?" ואם הסרט היה אמור להצחיק, גם בזה הוא נכשל – בקושי גיחכתי. וההטרלה האמורה באה כבר חמש דקות לתוך הסרט. האמת? נמאס כבר מכל המודעות העצמית הזו. אני רוצה סרט שלא יסתמך על התחכמויות זולות ונדושות כאלה כדי לגרום לצופה הנאה. ראיתי כבר מספיק כאלה.
רק בנוגע לפנימיה: היא כנראה לא רק מתפקדת כפנימיה של אותה עירייה
כל השאר נראה לי קצת תפיסת מציאות אחרת שסבבה שאתה לא זורם איתה, אבל אם זה מפריע לך אז מן הסתם לא תתחבר לסרט.