"שעה אפלה", הסרט על צ'רצ'יל במהלך החודש הראשון שלו כראש ממשלת בריטניה, בזמן תקופה קריטית במלחמת העולם השנייה הוא סרט שניתן לבחון בכמה מובנים:
כביוגרפיה על צ'רצ'יל, הוא סרט די גרוע. אומנם הוא גואל אותנו ממסכת ייסורים של פלאשבקים ומצעד "הלהיטים הגדולים" בחייו של צ'רצ'יל, אבל אם ציפיתם ללמוד משהו על צ'רצ'יל שלא ידעתם או ממש להיכנס מתחת לעור שלו – זה לא הסרט הזה. הוא הזדמנות להעביר שעתיים חביבות עם צ'רצ'יל, אבל לא יותר מזה. זה לא מציק בשום שלב או פוגם בהנאה מהסרט אבל קשה לקרוא לו ביוגרפיה טובה. ביוגרפיה טובה מלמדת אותנו משהו על האדם שעליו היא מספרת – כאן, קשה להגיד שיצאתי עם תובנות לגבי צ'רצ'יל. במיוחד שיחסית לסרט שמבוסס על סיפור אמיתי, יש כמה סצנות שממש מתחננות שמישהו לפתע יפנה למצלמה ויגיד "טוב, זה לא קרה בדיוק ככה" כמו ב"מכונת הכסף".
למזלנו, לא ברור בכלל שהסרט אמור לשמש כביוגרפיה על צ'רצ'יל. חלקים מסוימים של הסרט אומנם מצביעים על הכיוון הזה, אבל למשך השעה הראשונה אפשר לתפוס את הסרט כמשהו אחר לחלוטין – סרט פוליטי על התככים, המזימות והתוכניות של בריטניה בתקופת מלחמת העולם השנייה; מעין "לינקולן" מעודכן יותר. הסרט לא תמיד הולך עם הרעיון הזה עד הסוף, אבל כשהוא כן, הוא עושה זאת בצורה טובה ומעניינת. הסרט משלב את הדיון האידיאולוגי שבריטניה ניצבת מולו, עם תרגילים פוליטיים, מערכות יחסים בין הדמויות ועוד רבדים כדי ליצור דיוקן מעניין של כיצד נראית מלחמה מהצד הפוליטי שלה. לא הגנרלים שמתכננים טקטיקה בשדה הקרב, אלא הפוליטיקאים שצריכים לתכנן אסטרטגיה. הבעיה היא שלקראת סוף הסרט נראה שלסרט נגמר כל מה שהיה לו להגיד בנושא והוא נסוג למשהו יותר נחמד וקליל לעיכול.
אבל אם יש דבר אחד שהסרט עושה שבו הוא מתמחה ללא השגות הוא להיות "המופע של גארי אולדמן", וחברים, קחו את הפופקורן, תשפכו לתוכו את הקליק ותתרווחו – כי זה חתיכת מופע. אולדמן, שחקן מוערך עם מעט פרסים שיכולים להראות את ההערכה הזאת, הוא שחקן שנע בין שני מצבים עיקריים – הופעות (לרוב משנה) מטורפות ("ליאון", "האלמנט החמישי", "דרקולה", "רומן על אמת") והופעות מעמיקות ומלאות ניואנסים שנוגעות לנפש האדם ("החפרפרת", "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים") ונראה שב"שעה אפלה" הוא משלב את שניהם כדי ליצור דמות כריזמטית עם פרצי זעם או הומור אבל גם כזאת עם לבטים, רגשות וכל מה שעושה אותה דמות אנושית ולא סתם חיקוי מוצלח של אדם מפורסם. הסרט, בתמורה, מתמסר אליו – אומנם יש צוות משחקי משנה טובים מאוד שיכולים לעזור לו, אבל אולדמן שולט בסרט ביד רמה ולא נותן לאף אחד להסיר ממנו את העיניים לרגע.
בשקלול של כולם, מתברר ש"שעה אפלה" הוא סבבה בסך הכל. סרט מתח פוליטי שמבוים בכשרון (ג'ו רייט תמיד יוצר פריימים ושוטים מעניינים, גם אם הסרטים שלו לא אחידים באיכותם) עם הופעה נהדרת של גארי אולדמן. בימים כתיקונם זה היה מסוג הסרטים שסוחפים את האוסקר ובכך גורמים לאנשים להגיד שמדובר בסרט שהוא בסדר בסך הכל אבל לא מטורף באיכויות שלו ואיך סרט שכזה כובש את כל עונת הפרסים, אבל נראה שהשנה גם האקדמיה נרגעה ושמה את הסרט במקומו הנכון: שעתיים של כיף מעוררות מחשבה עם הופעה נפלאה אבל לא משהו סוחף ועל זמני כמו, נניח, הנאומים של צ'רצ'יל.
איבדתי אותך כששפכת את הקליק לפופקורן.
(ל"ת)
לא כל כך הבנתי את הביקורת
נראה שהיא עסוקה ברובה בשאלה האם הסרט הוא כן או לא ביוגרפיה, והאם זה כן או לא מאכזב. וזה קצת פיספוס לדעתי. ראשית כי זו לא באמת שאלה כזו חשובה (בשום מקום לא ראיתי שכתוב שהסרט מוגדר כביוגרפיה, וקראתי תקצירים עליו ביותר מאתר אחד) ושנית כי יש עוד מה להגיד על הסרט הזה.
דעתי,
הסרט עשוי היטב, מעניין לכל אורכו. תככים פוליטיים נמצאים במתח מול השליחות והאחריות הלאומית של פוליטיקאים והמחוייבות לייצג את עמם. החלטות הרות גורל על חייהם של מאות אלפי אנשים מתערבבות עם סיפורים אישיים. אפילו שהאירועים ידועים לנו והדמויות מוכרות לנו, אפילו שהסרט מתייחס לתקופה יחסית קצרה בתוך מלחמת העולם השניה, הוא ממצה היטב את הסיפור, ולא מתפזר. במקביל, אנחנו זוכים להכיר מקרוב את צ'רצ'יל, האישיות שלו, האדם שהוא היה, יחסיו עם אישתו וילדיו, חוסר הנימוס שלו, חוש ההומור שלו… הרבה מאד אנושיות בתוך סביבה של החלטות קשות וקרות ובמידה רבה נטולות אנושיות.
צ'רצ'יל היה רטוריקן מוכשר ביותר, ובהתאמה התסריט שם הרבה דגש על כוחן של מילים, ועושה זאת היטב, יש הרגשה שכל מילה נבחרה בקפידה. הצילום מעניין; לא רק שרוב הפריימים יפים (אחד אפילו היה די אמיץ לדעתי), נעשה שימוש בצילום בשביל להוסיף לנרטיב של הסיפור, ואת זה אני תמיד אוהבת.
המשחק מעולה – של כולם, אבל גארי אולדמן, וואו. אוסקר, דחוף. הוא לא פחות ממדהים. שום דבר לא מרגיש מעושה או תיאטרלי, הוא שולט בכל ניואנס הכי קטן. מה הוא עושה עם העיניים, מה הוא עושה עם השפתיים, מה הוא עושה עם הידיים… על הכל הוא חשב. ועוד עם כל האיפור הזה. בקלות ההופעה הכי טובה שראיתי השנה, ואחת מההופעות הטובות ביותר שלו כשחקן. מצטערת שראיתי את הסרט אחרי שכבר נסגרה ההצבעה של עין הדג, כי הייתי מצביעה לו.
לצידו כמובן – קריסטין סקוט תומס, מצויינת כהרגלה, בן מנדלסון בתפקיד המלך ג'ורג', סטיבן דיליין בתפקיד שר החוץ, סמואל ווסט בתפקיד שר המלחמה – כולם שיחקו היטב.
הסרט היה בדיוק מה שקיויתי שהוא יהיה, ונהניתי ממנו. לא הסרט הכי טוב של השנה, אבל בהחלט סרט טוב, וראוי לפרסים על המשחק.
מה זאת אומרת לשפוך קליק לפופקורן?
זה קטע ידוע? אני האחרונה ,כרגיל,לגלות? או שזו סתם שליפה?
"קחו את הפופקורן, תשפכו לתוכו את הקליק ותתרווחו"
כל כך רנדומלי שזה קורע מצחוק.
או שלא הבנתי כלום
זה נונסנס מוחלט ומבריק. שאפו!
(ל"ת)
אה, יעני קליק השוקולד...
הייתי בטוח הקליק של העכבר. מצטער, יש לי הצתה מאוחרת.
לא כל כך הבנתי את התגובות
נראה שרובן עוסקות בניתוח המשמעות של חיבור צמד המילים "קליק" ו-"פופקורן", והאם זה אקט גאוני או שליפה מאולתרת מעולם הזיות דמיוני בראש המחבר. וזה די מפספס את הפואנטה לדעתי, קודם כל כי זה רק נכתב כביטוי מקדים המשמש כהכנה לחלק המשמעותי ביותר בכתבה, אם לא ממש ליבה ומרכזה, ולא בפני עצמו הנושא המדובר – אפשר לתאר אותו כמעין ריפוד מסביב לתמצית הביקורת; ושנית כי הרבה יותר מתאים לשלב את הפופקורן עם במבה.
או לזרוק את הפופקורן ולשלב ביסלי ובמבה. קלאסי.
(ל"ת)
פופקורן במבה ונוטלה. קלאסי
(ל"ת)
סרט מצוין, ביקורת מפוספסת
שנקראת כאילו מתאמצת לא לפרגן, כי רוב המחמאות מסויגות משהו או מתייחסות למה הסרט אינו (ולא מנסה להיות). ברור שסרט שמתרחש במשך זמן כה קצר לא יכול ולא מתיימר להיות ביוגרפיה; אבל למה לא מלמדת משהו על צ'רצ'יל? אני דווקא למדתי לא מעט ויצאתי עם תובנות חדשות, בעיקר כי מעולם לא התעמקתי בו או בכהונתו, מודה; אבל לא חסרים צופים כמוני, אני בטוחה. לעומתי מי שישב לידי (חובב היסטוריה) הכיר אותו מצוין, ואף שהסרט לא חידש לו הרבה (אם בכלל) הוא יצא מרוצה (זו ללא ספק הייתה חוויה מתקנת אחרי "דנקרק").
צרם לי במיוחד המשפט "לסרט נגמר כל מה שהיה לו להגיד בנושא והוא נסוג למשהו יותר נחמד וקליל לעיכול"–?! גם כשהסרט הראה צדדים נוספים של המצב, הם לא היו נחמדים או קלים לעיכול; הוא אומנם לא התעכב על זוועות המלחמה אלא יחסית במרומז (וזה הגיוני בהתחשב בכך שהוא לא "סרט מלחמה"), אבל עשה די כדי להבהיר לצופים מה המצב ובמה מדובר. הוא לא שינה כיוון והציג את הפן הפוליטי עד סופו. לכל אורכו הוא מציג את צ'רצ'יל כראש ממשלה טרי בשלב שבו הוא מבסס את סמכותו, בשעת מלחמה קשה, כשנטל ההוכחה (עליו) כבד מנשוא.
התחושה שלי היא שאם כבר, למבקר נגמר מה שהיה לו להגיד בנושא והוא נסוג למשהו יותר נחמד וקליל לעיכול… כי גם בניכוי התשבחות (המוצדקות) על המופע של אולדמן, לתוך הביקורת השתרבבו מילים כמו "כיף", "סבבה" או "שעתיים חביבות" שבעיניי מתאימות לסרט של מארוול, לא לסרט פוליטי על מלחמה נוראה, על אירופה במצוקה, על בריטניה במשבר שבו הנהגתה צריכה לבחור איזה מחיר לשלם (בדיעבד קל יותר לשפוט אותם, מן הסתם). הבחירה להיאבק למען עתיד המדינה גם במחיר כבד של חיי אדם אומנם סוחפת ומעוררת השראה (לפחות קולנועית), אבל אין בה שום דבר קליל או נחמד, ודאי לא כיף או סבבה. אולי צפינו בסרט אחר.
הסרט רחוק מלעסוק בנושאים האלה
הם בהחלט ברקע, אבל הם לא הנושא של הסרט. הנושא של הסרט הוא המאבק הפוליטי של צ'רצ'יל, שגם בעצמו לא בטוח כמה מזה נובע מדאגה לנפשות האדם.
וכן, הסרט הוא בסך הכל קליל. ראיתי לא מעט סרטי מלחה"ע השנייה שלא הייתי מתאר ככה, ואפילו את שני הסרטים האחרים בטרילוגית דנקרק הלא רשמית ("דנקרק" ו"שעתם היפה") הייתי נמנע מלתאר ככה, אבל "שעה אפלה" גורם לכל הדברים האלה להיות בעיקר בילוי קולנועי ופחות סרט כבד ראש בנושא. הוא נמנע מלהציג את הזוועות באופן ישיר, והוא בוודאות לא מתעכב או מתחבט בהם. כשדמויות המומות ממה שקורה, זה עובר להם עד הסצנה הבאה. אפשרי, כמובן, שהלב השחור ועיניי הטרוטות התקהו עם הזמן ומאפשרות לי לראות בצורה הזאת את הסרט אבל אני לא חושב. צ'רצ'יל הוא דמות שכיף לשהות במחיצתה שעושה דברים כיפים ומשלהבים שצודקת.
בניגוד לסרטים של מארבל, זה מעורר מחשבה באופן אקטיבי ומדבר על נושאים כלשהם, אבל בכל זאת קשה להגיד שהסרט הוא יותר מאסקפיזם של שעתיים. הוא אסקפיזם טוב, וכל הכבוד לו על זה, אבל הוא לא סרט שאני מתייחס אליו ברצינות. נהניתי ממנו ואהבתי אותו וכחוויה הוא מאוד מהנה, אבל אם הוא רוצה לבוא לשולחן של "יצירות עם מסר, עומק ומחשבה עמוקה", שימשיך לחכות.
וכן, אחרי שהסרט מתעכב על הלבטים ומקפיד בצורה די טובה להראות את שני הצדדים, בחצי שעה האחרונה הוא נסוג ל"צ'רצ'יל צודק והוא הכי מגניב בעולם ואיזה כיף זה להילחם בנאצים". זה נחמד, וזה קל לעיכול. לא חושב שיש מישהו (פרט לנאצים) שייצא מהחצי שעה ויגיד שהוא לא מסכים עם הסרט או מה שהוא ניסה להעביר.
"צ'רצ'יל הוא דמות שכיף לשהות במחיצתה שעושה דברים כיפים"?!
אפילו הדמויות שלצידו לא היו מסכימות איתך… אין לי מושג אילו דברים "כיפיים" הוא עשה בסרט. לספוג ביקורת בלי סוף? לריב עם אנשים? לשתות ולעשן הרבה? לשלוח חיילים אל מותם? לא רק שצפינו בסרטים שונים, יש לנו הגדרות שונות מאוד ל"כיף".
ודאי שזה לא סרט כבד ביחס לסרטי מלחמה מאחר שזה לא סרט מלחמה אלא סרט על הפוליטיקה שמאחורי המלחמה; אבל "קליל" הוא לא, גם אם לא מאכילים את הצופים בכפית ולא דוחפים את הזוועה לפנים אלא משאירים את המצב מנקודת מבטם של הפוליטיקאים בחדרים.
צ'רצ'יל נדרש לקבל החלטות לא פשוטות על עתיד הממלכה (ובמידה מסוימת גם אירופה), שלא לדבר על המאבקים הפוליטיים הפנימיים. אני חושבת שזה 100% מדאגה למדינה על כלל אזרחיה. מדובר בהחלטות הרות גורל, כבדות משקל, בעלות מחיר יקר. הוא אומנם יודע להתבטא באופן מרשים, אבל כל זה לא הופך את המשא הכבד לקליל.
כן, חילופי מהולמות בדיאלוג, ושתייה ועישון מופרז הם כיף
שליחת חיילים אל מותם זה לא כיף, אבל מכיוון שהסרט לא באמת מראה את זה אלא רק מדבר על זה, זה לא מפריע לשאר ההתנהלות של הסרט.
ומה שהופך משהו לכבד או קליל זה הטון של הסרט, ולא התוכן. הסרט בחר להציג את מה שקורה באופן קליל יחסית.
אם כך יש לנו הגדרות שונות מאוד ל"כיף"...
והסרט בהחלט מראה את זה. אולי באמת צפינו בסרטים שונים. העובדה שהיו בסרט גם רגעים פחות כבדים (זה מקובל כיום גם בדרמות) לא מקנה לו טון קליל באופן כללי. היו הרבה יותר רגעים דרמטיים, בפרט דמעות, חרדה, אימה, עגמומיות ועוד.
"זוועות של מלחמה רגילה" הם עדיין זוועות, ואם הסרט מתעלם מהם
הוא נהיה קליל בהרבה.
הוא לא מתעלם מהן, הוא לא מתמקד בהן
כי הוא לא סרט מלחמה אלא סרט על הפוליטיקה של המלחמה. העובדה שהוא נותן קרדיט לצופים שהם מבינים את חומרת המצב גם בלי לדחוף אותה לפנים לא הופכת אותו ל"קליל". לטעון שהוא מתעלם כשהוא מדבר על כך מפורשות והנושא בדיון, ואפילו מראה קצת (משהו שלא הייתי מצפה שיעשה בכלל) זה כבר פשוט עוול לבמאי.
לא הייתי מתחיל לבכות בשביל ג'ו רייט
בכל מקרה, אני מניח ששורש העניין כאן הוא בהגדרה של כל אחד לקליל. לא רק המילונית, אלא גם פשוט כמות הסרטים בנושא שהוא ראה. אחרי קילומטרז' מסוים בסרטי מלחמת העולם השנייה והשואה, העובדה שרומזים שחיילים מתים לא הופכת סרט לכבד יותר.
לפני ההגדרה האישית יש הגדרה כללית
ואין כאן קשר לכמות הסרטים שראיתי. העובדה שהסרט עוסק במלחמת העולם השנייה לא אומרת שעכשיו הוא נשפט רק ביחס ל"רשימת שינדלר" או "ליום הארוך ביותר". הוא עוסק בנושא צר מאוד בפרק זמן קצרצר ובתקופה של תחילת המלחמה, שתהפוך לגרועה בהרבה בהמשך (ודאי שמבחינת השואה). העובדה שיש סרטים כבדים ממנו לא הופכת אותו ל"קליל", בדיוק כפי שהעובדה שיש גברים נמוכים מצ'רצ'יל לא הופכת אותו לגבוה.
ואחרון חביב, זה כבר מתחיל להיות מעליב: לא "רומזים" שחיילים מתים. אולי באמת צפית בסרט אחר.
בהחלט רומזים שחיילים מתים
לא רואים חייל אחד מת. מראים כמה לפני, מדברים על כמה אחרי – אבל חייל מת אין.
כמו כן, לחלוטין ברור שהעובדה שיש סרטים כבדים ממנו בנושא הופכת אותו לקליל. קליל וכבד הם הגדרות יחסיות לחלוטין. כן, אם בכל העולם כולם היו מטר חמישים וצ'רצ'יל הוא מטר שבעים אז צ'רצ'יל היה נחשב גבוה.
אתה סתם מתחכם.
+
אני מקווה שפספסתי איזשהי בדיחה בתגובה שלך
כי תגובה רצינית לטיעונים (הרציניים, ולא מתחכמים, תודה רבה) שלי היא לא.
ממש לא בדיחה; פשוט לא רואה טעם לחזור על הדברים.
כנראה קשה לי לקבל שבימינו אנשים הופכים לקהי חושים עד כדי כך שאם אין ממש גופות מרוטשות בפריים אז חיילים מתים רק ב"רמז" וסרט ששמו מעיד על תוכנו הוא "קליל". אני כבר באמת לא יודעת מה עוד נותר לומר.
לא רמזתי שצריך גופות מרוטשות
ואני בהחלט מאמין שעצם העיסוק כלשהו בתוכן מסוים לא אוטומטית הופך משהו ל"קליל" או "כבד". אבל, כמו שאמרנו, נראה שכאן קובר הכלב בדיון הזה.
איך אמרה אותה אחת [תומג'י]
"בקלות ההופעה הכי טובה שראיתי השנה" ו "אוסקר דחוף", מסכים לכל מילה.
אבל.
אני מחכה בקוצר רוח להופעה של טימותי שלמיי [קרא לי בשמך], כי יש מצב שתהיה תחרות רצינית.
או שלא יתנו לו כי הוא קטן מדיי. או בגלל שזה ההופעה הרצינית הראשונה שלו.
אבל אם אולדמן ייקח, אז נו טוב, בסדר.
נסחפת עם "מסלף את העובדות לחלוטין". הוא נאמן למציאות ההיסטורית בכללותה
ושינה קצת בפרטים הקטנים כפי שמקובל בסרטים מסוג זה. זה סרט דרמה הוליוודי, לא סדרת תעודה של ה-BBC.
נקודות 5 ו-6 שלך הן לא יותר מהשערה/פרשנות. אתה לא יודע מה הוא חש בינו לבין עצמו, וגם מה נחשב ל"דורסני" ועד כמה הוא היה "לוחמני" וכו' זו התרשמות ושיפוט אישיים שאנשים שונים יתארו אחרת.
לגבי נקודה 3, התייעצתי עם חובב היסטוריה מושבע והוא ענה "הליפקס כן איים בהתפטרות. בגלל זה צ'רצ'יל כן הסכים לשלוח מסר (דרך רוזוולט) למוסוליני, למרות שלא רצה בכך. מעמדו עוד לא היה בטוח מספיק והוא היה צריך את הליפקס (וגם את צ'יימברלין) בקבינט."
לאחר מכן בדקתי גם בוויקיפדיה, וגם שם התייחסו לנקודה:
https://en.wikipedia.org/wiki/Edward_Wood,_1st_Earl_of_Halifax#May_1940_War_Cabinet_Crisis
לא תמיד הדברים המופיעים בכל מקור מידע מדויקים...
בסוף הציטוט שהבאתי מוויקיפדיה יש הערת שוליים לסימוכין (לא העתקתי את הספרה כי זה קצת מגוחך) אבל אתה יכול להיכנס לקישור ולבדוק את מראה המקום שעליו התבססו (למיטב הבנתי איזשהו מאמר שנכתב על הליפקס, לא התעמקתי).
כמו כן חובב ההיסטוריה ששאלתי אמר שבוודאות קרא זאת בעבר, וכשביקשתי שיבדוק מצא זאת בספר "הכרעות גורליות" מאת איאן קרשו, עמ' 63: 'הדיון היה לוהט וקשה פי כמה מכפי שעולה מן הפרוטוקול הרשמי שלו. הליפקס רשם ביומנו כי לדעתו, "וינסטון דיבר את השטויות המפחידות ביותר שלו, וכמוהו גם גרינווד, ולאחר ששמעתי את הדברים זמן מה, הבהרתי היטב את דעתי עליהם, והוספתי כי אם זו אכן עמדתם, ואם אכן יגיעו הדברים לידי כך, ייפרדו דרכינו". אכן דברים קשים מפי הליפקס, הרגוע בדרך-כלל, שאיש אינו יכול להוציאו מדעתו, והיה בהם צל של איום בהתפטרות. לאחר הישיבה חזר על איומו בשיחה אישית עם צ'רצ'יל, אך אז כבר הספיק ראש הממשלה "להתרכך", כתיאורו של הליפקס, והִרבה ב"התנצלויות ובדברי חיבה".
לסיכום אציין שגם אם לא כל מקורות המידע מאזכרים זאת, לכל היותר ניתן לומר שמדובר בנקודה שנויה במחלוקת, אבל לא שהיוצרים בדו מליבם או "סילפו לחלוטין את העובדות", וודאי שלא ניתן לומר זאת על הסרט בכללותו. בכל ביוגרפיה או סרט היסטורי (שאינו תיעודי) יש פרשנויות והתייחסות למקורות מסוימים ולאו דווקא לאחרים (היוצרים/המחברים בוחרים כרצונם מה לכלול ומה להשמיט, מן הסתם) והסרט הזה אינו שונה או חריג.
מתוך המאמר שהבאת:
"Halifax came close to resignation, which might have brought down Churchill's government. "
לא כתוב שהוא באמת איים להתפטר.
גם לא ברור שאם היה מתפטר זה היה גורם להפלת צ'רצ'יל.
יש הרבה "אם" בהסטוריה.
לאחר שהורידו את צ'ימברליין לא ברור שהיו מחזירים את השעון אחורה.
ובאמת זה לא שטענתי שהם נתנו את השורה של רון להרמיוני בסרט דמיוני של הארי פוטר…
כלומר לא ניסיתי להיות קטנוני במי אמר למי בדיוק, אלא שבסרט "רציני" כזה שעוסק באנשים ובמאורעות אמיתיים, חבל לי שהיו צריכים לדחוף אג'נדות הפוליטיקלי קורקטיות (כמו עם הנוסע הכושי ברכבת), יפוי מידותיו של צ'רצ'יל (כאילו לא היה איש המעמד הגבוה עם כל המשתמע מזה) ולשבש את המתרחש בקבינט כדי ליצור קליףהאנגר דרמטי (שנראה לקוח ישר מז'אנר הקומדיות הרומנטית) של "הגיבור במשבר במערכה השלישית שנפתר בזכות ילדה מהעם שמחזירה את האמון יאדה יאדה יאדה".
חבל שלא נתנו לבמאי של "המלכה" לעשות את הסרט הזה. הוא ידע להציג את הדמויות כהווייתן – על חסרונותיהן וגדולתן – מבלי להמציא עובדות לצורך הסרט.
אגב, כסרט הוליוודי סתמי הוא בסדר גמור, כפי שכתבתי בתחילה וכפי שציין המבקר.
כסרט המתאר את דמותו של צ'רצ'יל במלחמת העולם השניה הוא גרוע ושגוי.
הבמאי של "המלכה" קצת התבזה השנה
עם "להעיר את המלכה" (איך רק עכשיו שמתי לב לזה) שהיה סרט חמוד מאוד, אבל רחוק מהמורכבות ומהאמת ההיסטורית (לפי הבנתי).
אתה אמיתי? הוא עצמו כתב ביומנו "הבהרתי שייפרדו דרכינו"
אם זה לא איום בהתפטרות אני לא יודעת מה כן. ואיום לעשות משהו זה להגיע קרוב לעשייה שלו, מה הבעיה בניסוח? "מה היה קורה אילו" אפשר רק לנחש, אבל התוצאה ידועה – צ'רצ'יל נסוג ו"התרכך". מה גרם לו לשנות את עמדתו אם לא האיום? הרי אילולא חשב הוא עצמו שהוא זקוק להליפקס (ולצ'יימברלין) היה עושה מה שהוא רוצה ללא התחשבות בעמדתם. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
אז יש כמה סצינות שהן כבר פרשנות יצירתית או חצי-פנטזיה, שוב, זה לא משהו שלא קיים בשלל סרטים אחרים מהסוגה (ע"ע "ארגו" למשל). מכאן ועד "סילוף מוחלט של העובדות" המרחק רב. לפחות בנקודה הזאת הראיתי לך שיוצרי הסרט נשענו על מידע קיים ולא סילפו עובדות, אפשר פשוט לומר "ואללה, השכלתי" במקום להיטפל לניסוח, בפרט אחרי שהבאתי לך מקור נוסף.
צ'רצ'יל לא ״נסוג והתרכך״. זה בדיוק העניין.
בשום שלב הוא לא נסוג מעמדתו הנחרצת נגד משא ומתן עם היטלר, וחוץ מהליפקס אף אחד בקבינט לא ניסה לשכנע אותו לסגת, להפך: צ׳רצ׳יל סיפר שנים אחר כך שידע שאם יסוג מסירובו למו״מ – יפילו אותו, ולכן גם אם הליפקס היה מאיים בהתפטרות רשמית (מה שלא נזכר בשום מקום מלבד יומנו הפרטי ובסרט הזה) – צ'רצ'יל לא היה נסוג.
מה שהסרט עשה זה בדיוק סילוף, אם הוא גרם לאנשים לחשוב שצ׳רצ׳יל התרכך ונסוג מעמדתו, או שהוא קיבל כוח להמשיך מהעם ולא להיפך.
סילוף בעיני זו הצגת אדם שפעל באופן מסוים וממניעים מסוימים – באופן שסותר את מה שקרה באמת, כדי ״להלביש״ עליו אג׳נדה של המציג.
מנהיג אמיתי זה אחד שמוביל ונותן השראה לעם ולא אחד שבודק בכל בוקר מה העם חושב עליו ולפי זה פועל.
מנהיגים אמיתיים היו מעט מאוד,וחבל שגם אותם ממסמסים כך.
הוא לא נסוג בעניין עמדתו, הוא ניסה לרכך את הליפקס
כדי שלא יתפטר כי הוא בכ"ז היה צריך אותו (בשלב ההוא). זה היה מאבק כוחות פוליטי, וגם הסרט הציג את המאבקים הפוליטיים הלא פשוטים שהיו לו בקבינט (למעשה זה היה עיקר הסרט), והוא בהחלט הוצג כנחרץ בעמדתו כלפי היטלר, כך שכל הדברים האלה כן היו בסרט.
אני מבינה שלא אהבת את הסצינה הפנטסטית שתקעו שם, בסדר, גם אנחנו חשבנו שהיא שמלצית ולא ממש אמינה; אבל זו סצינה אחת מתוך מכלול שלם, ובראייה של הסרט כולו, הדמות של צ'רצ'יל והמניעים שלו הם בדיוק מה שכתבת עכשיו. אני לא קוראת ספרי היסטוריה להנאתי ולא הכרתי את הסיפור לפרטי פרטים ועדיין זה בדיוק הדמות והמסר שעברו אליי מהסרט, אז אולי הוא לא עשה עבודה כ"כ גרועה כפי שנדמה לך.