סרט מתח אופייני מספר שני סיפורים. הסיפור האחד הוא מה שקרה פעם: ליל הרצח. הסיפור השני הוא סיפורו של הבלש, או השוטר, או הניצול, שחוקר ומנסה להבין, לשמוע עדויות סותרות ולגלות מה בעצם היה הסיפור הראשון. אנחנו, בתור צופים, מלווים את הסיפור המאוחר, וכך מקבלים פיסות מהסיפור המוקדם – אנחנו לומדים רק את מה שהחוקר/בלש/חבורת ילדים וכלב לומדים. את הסיפור המוקדם המלא אנחנו שומעים רק בסוף.
"מקומות אפלים" הוא סרט מתח מהסוג הזה. ליבי דיי (שרליז תרון) היא ניצולה יחידה מרצח מזעזע. כשהיתה בת שמונה, מישהו רצח את אמה ושתי אחיותיה. הרוצח נמצא והורשע, על פי עדותה: אחיה הגדול והתמהוני של ליבי, שנרקב בעקבות זאת בכלא. אבל 28 שנים מאוחר יותר, ליבי בצרות פיננסיות, וכדי לצאת מהן היא עושה את הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות – לנצל את הטרגדיה האישית שלה. מועדון של חוקרי-רצח חובבים מממן לה חקירה חוזרת, והיא חוזרת ושואלת ומנסה לברר האם באמת הכל היה כל כך פשוט. וזה סרט מתח, אז אתם יודעים שזה לא יסתיים בתשובה "כן, הכל היה כל כך פשוט".
אז יש לנו סיפור מאוחר, ומדי פעם אנחנו גם רואים קטעים מהסיפור המוקדם, כמו שהכללים מחייבים. אבל משהו כאן מוזר: הקטעים מהעבר מגיעים באופן אקראי. הם לא קשורים למה שליבי המאוחרת מגלה. הסרט מחליט להציג בפנינו מדי פעם פיסה מהאמת; לא משהו שגילינו, או שמישהו נזכר בו, אלא סתם רגע אקראי. המבנה הזה נאמן אמנם לספר שעליו מבוסס הסרט, אבל הוא מפרק את סיפור המתח: אנחנו יודעים דברים שליבי לא יודעת, היא יודעת דברים שאנחנו לא יודעים (למה בעצם היא שיקרה במשפט? הסרט לא מסביר). אם מותר לסרט להראות לנו נקודות מהעבר בלי שום הצדקה, למה בעצם אנחנו צריכים לראות את ליבי הולכת וחוקרת ושואלת? שיספרו לנו הכל מראש וזהו.
אי אפשר שלא להשוות את הסרט הזה לסרט האחר המבוסס על ספר של גיליאן פלין שיצא לאחרונה: "נעלמת". לסרט הזה היו הבעיות שלו, אבל הוא היה מותחן משובח שידע להחזיק את הצופים על קצה הכיסא. גם הסרט ההוא הוצג לסירוגין – עבר, הווה וחוזר חלילה – אבל למבנה הזה היתה סיבה, כוונה ומטרה ברורה מאוד. הסרט השאיר באוויר שאלות שחייבות להיענות, וסיפק להן בסופו של דבר תשובות מפתיעות. ב"מקומות אפלים" השאלה הגדולה היא "מי היה הרוצח האמיתי?" אבל זאת שאלה שנראה כאילו התשובה לה היא לא יותר מפריט טריוויה. ליבי דיי עצמה לא כל כך מתעניינת; היא צריכה תמריץ כספי כדי להתחיל בכלל לברר, ואחיה נראה כאילו הוא מסתדר לא רע בכלא ולא כל כך בוער לו לצאת משם. השאלה המרכזית פשוט לא מספיק מותחת, בוודאי שלא כדי להחזיק סרט שנמשך כמעט שעתיים.
כשבסופו של דבר מגיעות התשובות, הן מהסוג שהכי מעצבן אותי: רק אחרי שבזבזתי על הסרט שעתיים גיליתי שהעלילה שלו מסתמכת על צירופי מקרים בלתי אפשריים שמורידים את האמינות שלו לאפס.
לשרליז תרון יש נטיה להיות מצוינת בכל דבר שהיא עושה, מסרטים מועמדים לאוסקר ועד לג'אנק. כאן, התסריט לא נותן לה כמעט כלום; היא דמות ריקנית שלהגדרתה עצמה "לא עשתה כלום" מהרצח ועד היום. היא לא שום דבר מלבד ניצולה של רצח מזוויע, ובכל זאת, מכיוון שהיא שרליז תרון, נראה כאילו יש משהו באישה הזאת, על אף התסריט. הסרט יכול להתהדר בעוד שחקנים נכבדים שעושים תפקידים רציניים: כריסטינה הנדריקס, קלואי גרייס מורץ, ניקולס הולט. אבל זה לא מספיק, גם לא תחת שמה של גיליאן פלין. "נעלמת" זה לא.
פורסם במקור בוואלה
אחד הקישקושים שיצא לי לראות
אוסף של סצינות שמישהו שם בחדר עריכה החליט להכניס כל פעם איזה שבא לו.
הבנתי שבחו"ל הסרט בכלל לא הוקרן בצורה פורמאלית, אמיתי? או קישקוש כמו הסרט שעליו העבודה מבוססת?
וואו איזו תת כותרת.
"לפני 28 שנה משפחתה של שרליז תרון נרצחה… "
בחיי שנכנסתי לכתבה כדי לתקן אותך שזה היה לפני 26 שנה. [הטרגדיה האמיתית של שרליז תרון כאילו]. לפעמים לא מתאים לכתוב את השם של השחקנית במקום השם של הדמות.
לא נשמע דומה לספר בכלל
נכון שהעלילה הבלשית היא לא הצד הכי חזק של הספר, אבל האווירה והדמויות היו פשוט מעולים. כששמעתי שליהקו את שרליז תרון הייתי מאוד מרוצה, כי היא יכלה לשחק את הדמות (כמו שהיא בספר), בצורה מושלמת. חבל שהיא מתבזבזת על עיבוד בינוני.
יפה מאוד. רק לא מסכים לגבי ת׳רון - בעיניי היא לא הייתה אמינה בשיט
(ל"ת)
מסכים עם הביקורת
אבל בכל זאת היה נחמד לשבת שעתיים מול מסך עם פופקורן ושתיה ולצפות בכמה סצנות דרמטיות אלימות ופסיכוטיות עם סוף מפתיע וטיפה מתוחכם. חוויה נחמדת בסך הכל. אם בא לכם לצאת לא כזה נורא. אבל לא הייתי צופה מחוץ לקולנוע.