בסרטי האימה, כמו בכל תחום אחר, אופנות באות והולכות. פעם שיא האופנה היה סרטי רוצח סדרתי עם סכין. אחר כך – פורנו-עינויים בסגנון "המסור". אחר כך – סרטי חומרים שנמצאו, כמו "פעילות על טבעית". ועכשיו? אולי לא שמתם לב, אבל האופנה התחלפה לכם כשלא הרגשתם. שני סרטי האימה המצליחים ביותר של השנה הם "מאמה" ו"לזמן את הרוע". שני הלא-המשכים האלה, שניהם סרטי בית רדוף במתכונת קלאסית: יש בית גדול עם הרבה דלתות, חלונות וארונות אפלים, ומשפחה שחיה בו, ויישות דמונית מאיימת שמשוטטת בו ומבעיתה את בני המשפחה. צרפו לכך את "האישה בשחור" מהשנה שעברה, וקיבלתם טרנד. אימה בלי הרבה דם, ובלי מצלמות וידאו בכל מקום. אימה של קומזיצים, של יישויות מסתוריות החובבות כסאות נדנדה, חלונות מואפלים, בובות קריפיות ומרתפים.
חובבי אימה "מקצוענים" יכולים לצחוק על הסרטים האלה: הם לא רציניים. דברים חולניים יותר אפשר לראות בחדשות. אין פה איברים נשפכים, אכזריות בלתי נסבלת או חדירה מזוויעה אל הפינות האפלות בנפש האדם. יש דברים שמסתובבים בספריות וידאו וטורנטים, שבחיים לא יגיעו למסך קולנוע בארץ, ושלידם סרטי הרוחות האלה נראים כמו "פרפר נחמד". זה נכון, אבל זה העניין: הסרטים האלה, כשהם עשויים טוב, מפחידים. וכיפיים. ואז הם עוברים. אפשר לצעוק ולקפוץ בכיסא ואחר כך לצחוק על זה, בלי להרגיש מלוכלכים ואשמים.
"לזמן את הרוע" הוא בדיוק סרט כזה. הבמאי ג'יימס וואן היה זה שייסד את סדרת "המסור": הוא ביים את הסרט המקורי, ואז עבר לעסוק בעניינים אחרים, בעוד הסרט שביים הופך בידי אחרים לסדרת אימה כמעט אינסופית. כלומר, וואן כבר הוכיח שהוא בהחלט יודע לעשות גם סצינות של ניסור איברים – הוא פשוט בוחר בסגנון אחר הפעם. וגם בסגנון הזה, וואן יודע להפחיד.
אד ולוריין וורן הם מכסחי-שדים, חוקרי על-טבעי שאוספים מקרים של דיבוק, רוחות וכיוצא באלה. אגב, מדובר באנשים אמיתיים, שטענו ועודם טוענים – כלומר, לפחות היא, הוא הלך לעולמו לפני כמה שנים – שהם לחמו למחייתם בשדים וברוחות. לא חייבים להאמין, אבל אם "מבוסס על סיפור אמיתי" הוא מה שעוזר לכם להצטמרר – לפחות הפעם הטענות האלה מבוססות על משהו. קרוליין ורוג'ר פרון הם זוג שנכנס לדור בביתו החדש, עם חמש בנותיהם, וכמעט מיד מגלה שיש עוד משהו איתם בבית, משהו מוזר שאוהב לשחק משחקים מפחידים ולהרעיש בלילה. אחרי כמה מפגשים מבעיתים, הפרונים קוראים לוורנים כדי לעזור להם למצוא מי או מה גר להם בבית, ואיך אפשר לגרום לו לעזוב.
אז, הרבה דלתות חורקות. הרבה דפיקות משונות. ילדים קטנים שמדברים עם דברים שאף אחד אחר לא רואה. דברים שקופצים עליך במפתיע, או, יותר גרוע, לא קופצים, ורק נותנים לך לחכות עוד, ועוד, לבום שיבוא, ולהקריפ את עצמך. כל אלה הן אבני הבניין המוכרות ביותר של ההפחדה הקולנועית, ויכולתם לראות אותם כבר במאות סרטים אחרים. אלא מה, ג'יימס וואן יודע את העבודה. אתם יכולים להגיד לעצמכם שכל הנוסחה הזאת של שקט ובום נדושה ומוכרת, ובכל זאת לקפוץ מהכסא כמו ילדה קטנה ומבוהלת כשיגיע הבום. הסרט מצולם נהדר, עריכת הסאונד – הקריטית, בסרטים בסגנון הזה – גם היא מושקעת מאוד, והסרט יעשה הכל כדי להבהיל אתכם. ולפעמים יצליח.
לקראת סופו, הסרט מחליף תת-ז'אנר ומסרט בית-רדוף הופך לסרט גירוש שדים, ואז השורשים הנוצריים שלו נחשפים במלואם. אולי המניות של הדת ירדו בעשורים האחרונים, אבל כשב"מגרש השדים" השתמשו בצלבים נגד השטן, זה נשמע הגיוני; היום, כששומעים את הוורנים מדברים ברצינות על טיהור באמצעות מים קדושים, סימנים בצורת צלב הפוך וקבלת רישיון מהכנסיה, זה נשמע כאילו באפי הולכת לצאת בכל רגע מאחורי איזה ארון ולהביא להם צ'אפחה. אני מוכן, לצורך העניין ולמשך שעתיים, להאמין במשהו מסתורי ובלתי מוסבר שאורב בפינות אפלות; אבל בכך שהוא נכנס עמוק בנצרות, הסרט דורש ממני למעשה להאמין באלוהים, השטן, ישו, שליחיו, הכנסיה הקתולית, וכוחות העל שמעניקה לך הסמכה לכמורה. אלה הרבה דברים להעמיס על מנגנון השעיית חוסר האמונה. הסרט אולי יעבוד טוב יותר על אנשים שצריכים לעבוד קצת פחות קשה כדי לשכנע את עצמם בכל הרשימה – כלומר, נוצרים מאמינים.
הדמויות הראשיות מצוירות היטב: וירה פרמיגה ופטריק ווילסון, המגלמים את בני הזוג וורן המקצוענים, הם גיבורים לא שגרתיים לסרט אימה, מעין מאלדר וסקאלי אחרי החתונה. לילי טיילור מבוהלת היטב בתפקיד אם המשפחה רדופת הרוחות, אולי בניסיון לכפר על הופעתה הקטסטרופלית ב"בית האימה" – שבה היא עשתה את אותו הדבר, אבל רע. כך שהדמויות טובות, הבעיה היא שיש יותר מדי מהן. סליחה אם אני נשמע קצת כמו יאיר לפיד, אבל למשפחה הזאת יש פשוט יותר מדי ילדים. עם חמש בנות, שני הורים, שני מגרשי שדים ועוד כמה עוזרים, אף אחד לא באמת יזכור מי זאת מי, אפילו אם הסרט עושה כמיטב יכולתו לתת לכל אחת מהן אופי משלה. מבין סרטי הרוחות של השנה, אני עדיין מעדיף את "מאמה" – שהתמקד בשתי ילדות ואמא בלבד, ולכן היה מפוקס יותר והיה קל יותר להתרכז גם בבני האנוש ולא רק בצללים שמפחידים אותם.
אני לא יודע מה גרם ל"לזמן את הרוע" לצבור בחו"ל באזז בתור הדבר הכי מפחיד שנוצר מאז "הניצוץ". הוא בהחלט לא כזה, אבל הוא כן סרט אימה מבהיל ויעיל, לצרוח ולשכוח.
פורסם במקור בוואלה
מה בעצם הבעיה בנצרות?
הנצרות זה משהו קיים ומוכר שנים רבות, ורוב האנשים יודעים מה הולך שם ברמה זו או אחרת. למה זה כזה ביג דיל להשעות את הספק לגביה?
בעצמך הזכרת את "מגרש השדים", שהוא סרט נפלא ומבוסס לגמרי על הנצרות, ולא נראה לי שלמישהו יש בעיה עם השעיית הספק בו. ויש גם דברים חדשים יותר, דוגמת מגרש השדים האחרון, או קונסטנטין (שהוא אמנם סרט מעפן, אבל לא הנצרות היא הבעיה בו). או, מכוון אחר לגמרי, דוגמה.
אז למה פתאום פה מופיעה בעיה?
הבעיה היא שאני לא מאמין בזה.
אם בסרט מופיעה רוח רפאים – זאת בדרך כלל תופעה לא מוסברת ולא מוגדרת בדיוק. גם ברוחות אני לא ממש מאמין, אבל אני בהחלט מאמין שיש בעולם דברים שאני לא מבין, וגם אני שמעתי רעשים משונים בלילה.
סרט כמו "לזמן את הרוע" מפיל עליך את כל הנצרות בבת אחת. כדי להאמין למה שקורה שם צריך לקבל את כל התורה. זה כבר לא משהו לא מוכר ולא מוסבר; זה משהו מפורט ומתועד היטב, שאני לגמרי לא מאמין בו.
או, אם זה יהיה ברור יותר: אני מפחד מהלא-ידוע. אני לא מפחד ממה שידוע לי שהוא לא נכון.
זה הפריע לך גם בסרטים האחרים שהזכרתי?
אני סתם תוהה. (ולמען הסר ספק, גם אני לא מאמין בנצרות. או ביהדות. או ברוחות רפאים.)
"קונסטנטין" היה סרט מגניב!
הוא לא הפחיד אותי, אבל הוא גם לא ניסה. הוא השתמש במיתולוגיה נוצרית באופן מבריק, לדעתי. מאוד נהניתי מזה. ובוודאי שהוא לא מציג את עצמו כסיפור אמיתי.
"מגרש השדים"? לא זוכר אם זה הפריע לי. אבל אם אני לא טועה, למרות שהסרט מלא בנצרות, העיסוק הוא פחות ספציפי. אפשר להאמין שהשד ששוכן בילדה הוא השטן עצמו, אבל זה יכול להיות גם… משהו, דבר רע שמנסה לפגוע בסובבים אותו ומנצל לשם כך, בין השאר, גם את האמונות שלהם. כשהוא מסר לכומר דיווח מפורט על מעשיה של אמא שלו בגיהנום, זאת לא היתה באמת עדות מהשטח, זה פשוט היה הדבר הכי פוגע שהוא היה יכול לומר. אפשר לפרש אותו, אם אני לא טועה, כהתנגשות של רצונות, והקטעים הנוצריים הם לא יותר מסמל. זה לא ממש משנה אם אתה צועק על השד "ישו מגרש אותך!" או "צא דיבוק צא!" או שמות של פרפרים, כל עוד אתה עושה את זה מכל הלב. (סטיבן קינג עושה את זה כל הזמן).
כשמישהו מציג לך בסרט בתים רדופי רוחות רפאים
או עולם שבו חייזרים מסתובבים על כדור הארץ במסווה, אתה יכול להניח שהוא לא מאמין באמת בקיומם, ושהוא משתמש בהם למטרות בידוריות בלבד (כיוון שמיעוט מבוטל יחסית מאמין בדברים האלו באמת). כשבמאי מציג לך, ברצינות גמורה, תופעות ניסיות מתחום הדת, אתה עשוי לקבל את ההרגשה שהוא מנסה לשכנע אותך שהדברים האלו אמיתיים (כיוון שלא מעט אנשים מאמינים בהם) – וזה כבר עשוי להרגיז.
זה... לא משכנע
כדי לסספנד סרט, לא צריך שהעולם שלו יהיה מעורפל מספיק כדי שתוכל להאמין בו מחוץ לאולם הקולנוע. לא מכיר דרישה כזו.
אתה יודע היטב שסרטים רבים שבהם צפית הם בולשיט. ובכל זאת סספנדת אותם והאמנת להם בשעת הצפייה. אתה מסספנד סרטי מדע בדיוני ואימה תוך ידיעה מובהקת שהם ממציאים שטויות על ימין ועל שמאל. האם האמנת ש"אולי" סמארה באמת קיימת ומחכה לזחול מאיזו באר באיזו טלוויזיה? האם אתה מאמין שבמציאות "ייתכן" שאהבה היא ה"אלמנט החמישי"? לא. ברור לך שאלה שטויות.
גם אם ברור לך שהנצרות היא שטויות, זה לא מחייב פגיעה בסספונד של הסרט, בדיוק כפי שכל שטות ברורה אחרת לא מחייבת פגיעה כזו.
אז מה יש לי להגיד
אני לא מנסה לשכנע אותך בשום דבר. אני מנסה לנתח שכלתנית את האופן שבו אני, אישית, סובייקטיבית, הגבתי לסרט. כל עוד הם דיברו על מקל הווצ'אקארה היפני המסתורי או מה שלא יהיה – הכל היה בסדר מבחינתי. כשהם התחילו לדבר על מים קדושים וצלבים הפוכים – זה הפך לטפשי. אני יכול לנסות לחשוב ולהסביר למה זה היה ככה, אבל בין אם אצליח או לא, זה לא ישנה את העובדה שזה מה שאני הרגשתי.
מצטער שאני חוזר על דברי ממקודם, אבל הם רלוונטיים גם כאן
לא ראיתי סרט שמנסה לשכנע אותי ברצינות שחייזרים או רוחות רפאים קיימים. בהחלט יש סרטים שמנסים להכניס רידיאולוגיה נוצרית (מנש כמו כל אידיאולוגיה שתית או פוליטית אחרת). וכשזה קורה, היחס של הצופה יכול להיות שונה לחלוטין.
מה זה לסספנד?
(ל"ת)
קיצור של Suspension of Disbelief
"השעית חוסר האמונה" – כשאתה אומר לעצמך, באופן מודע או לא מודע, "כן, אני יודע שאין דבר כזה ושזה לא יכול להיות במציאות, אבל לצורך העניין, נגיד שכן".
כל יום לומדים משהו.
תודה.
לסספנד = סיספונד = השעיית הספק
השעיית הספק … Suspension of disbelief
נצרות כדת לא דורשת סספונד
נצרות כמשהו אפקטיבי שיגרש שדים – כן.
אם מגרשים שד בעזרת שורש עץ הוומבה-וומבלה האפריקני – אז זה חלק מהעולם הפנימי של הסרט וניתן לסספנד אם סיפור הרקע מספיק טוב. אם מנסים לגרש אותם על ידי ירי חוזר מאקדח – אז הסרט חותר לריאליזם (סוג של) והצופה יכול לומר לעצמו – "וואלה, גם אני בשלב הזה הייתי מתחיל לירות בשד הזה, גם אם הוא במקרה בתוך הגוף של השכן שלי באותו רגע".
אבל כשגיבורי הסרט מתחילים לפנות ל"מגרש שדים מוסמך", שמפזר מים שברור לכל הצופים שהם יצאו מברז המטבח שלו, ולהתייחס לכל זה ברצינות כאילו זה באמת אמור לעבוד? בשלב הזה הם התדרדרו מ"דמויות בסרט אימה" ל"מטומטמים בסרט אימה" ומידת העניין ירדה פלאים. הנצרות קיימת, אחלה – אבל אי אפשר למכור למי שלא מאמין בה שהיא יכולה לגרש שדים מהגיהנום.
כן, זה.
(ל"ת)
הבעיה לא ספציפית לנצרות.
הרי גם את שורש עץ הוומבה-וומבלה אפשר להציג ברצינות גמורה ככלי פרקטי נגד שדים. אז נכון שמספר מאמיני הוומבה-וומבלה בעולם זניח לעומת הנוצרים והבמאי סירב לגלות בראיון אם הוא עצמו מאמין בזה, אבל למה שסטטיסטיקות על דת ישפיעו על האופן שבו סרט אימה נשפט?
מה שחשוב הוא לא זהות המיתולוגיה אלא האופן שבו הסרט משתמש בה. בין אם הגיבור שולף ללא אזהרה באמצע הסרט רובה לייזר, שרביט קסמים או צלב, מדובר בדאוס אקס מכינה. כמו כן, אם סרט דורש מהצופים הרבה ידע מוקדם על נושא מסוים זה יצמצם את קהל היעד שלו לאלה שכבר מבינים בו, בין אם הנושא הוא הדת הקתולית, שאמאניזם אפריקני או המצב הפוליטי בבורמה. אם, לעומת זאת, הסרט מציג מציג מראש את האספקטים הרלוונטיים של הנצרות ומשחק לפי הכללים שקבע לעצמו, לי אין בעיה עם זה.
הפואנטה היא לא סטטיסטיקות על דת
הבעיה היא פשוטה – כדי להשעות את חוסר האמונה שלי אני צריך משהו שאין לי עליו דעה מוקדמת. אין לי דעה האם שורש עץ הוומבה-וומבלה הוא בעל תכונות מיסטיות. אני נוטה להאמין שלא, אבל אני לא מכיר אותו. אבל יש לי דעה דיי נחרצת לגבי יעילות "מגרשי שדים מוסמכים" נוצריים. הרבה יותר קשה להשעות את חוסר האמונה שלי במשהו שאני מראש חושב שהוא בולשיט מוחלט.
אז אתה לא יכול להנות גם משר הטבעות, הארי פוטר וכו'.
טבעת הרוע וכל המיתולוגיה והעמים של שר"ה הם בולשיט מוחלט לא פחות מאשר הנצרות.
גם וולדרמורט לא אמיתי יותר מהשטן.
מה קרה לך?
ברור שהשטן אמיתי.
(ל"ת)
היי, "טניישס די" זה אחלה סרט!
כן, הוא קומדיה די נמוכה, אבל הוא עדיין מצליח להצחיק, השירים בו גדולים (האחד הזה גם, מן הסתם), והוא גן עדן לכל מי שבעל אהבה מסויימת לרוק נוטה לרוק כבד. בנימה יותר אישית, זה גם ה"רוקי הורור" שלי, הסרט שאני יכול לראות אלף פעם בלי שיימאס לי.
בטח שאני יכול להינות (וגם נהניתי)
קודם כל, כי הנאה לא תמיד נגזרת מהיכולת לסספנד. אני לא צריך להאמין שמה שאני רואה על המסך בשר"ה זה אמיתי כדי להינות, אחרת הסרט היה כשלון קופתי אדיר. בסרט אימה, שחלק נכבד מהמשיכה שלו זה היכולת להשאב לתוכו ולהזדהות עם רגשות הדמויות באופן אינטנסיבי – בעיית סספונד היא בעיה הרבה יותר קריטית.
אבל מעבר לזה, צריך להבדיל גם בין הדברים. אני מוכן לתת לעצמי להשאב לתוך סרט פנטזיה בו יש אלמנטים שאני לא מכיר והם נוגדים כל הגיון. זו דרישה דיי בסיסית בשביל לראות כל סרט אימה על-טבעי שהוא. אז ברור לי שזה בולשיט ואין שדים ורוחות רפאים, אבל לזה באתי מוכן וקל לי להשעות את חוסר האמונה שלי. אבל אז מכניסים לתוך העולם הפנטסטי הזה משהו מהעולם האמיתי, משהו שאני יודע היטב כיצד הוא (לא) פועל, ומצפים ממני להאמין שהוא יפעל בדרך לא הגיונית. כאן הסספונד נשבר.
אני אתן דוגמה – נניח ובסרט היה טוסטר "קופץ" שמסוגל לבשל חביתת עין. ואני לא מתכוון שאיזה שד השתלט עליו ונתן לו את היכולת לעשות חביתות עין מושלמות, אלא פשוט טוסטר רגיל, שזהה לחלוטין לטוסטר הקופץ שיש לך בבית, אלא שבמקרה זה גם מסוגל לעשות חביתות עין. זה לא משהו שעובר סספונד, כי אנחנו יודעים שטוסטרים פשוט לא פועלים ככה. למזלנו, טוסטר שמסוגל לעשות חביתות עין זה משהו קטן ולא קריטי לעלילה של הסרט. אבל כשמכניסים לתוך הסרט מגרש שדים נוצרי – אני יודע שזה לא הולך לפעול, והרבה יותר קשה להשעות את חוסר האמונה כשהדמויות לוקחות אותו ברצינות.
כדי "להישאב" לסרט, כלומר,
להרשות לעצמך לשכוח למשך שעתיים שאתה צופה בשחקנים מול מצלמה ולחוש שאתה צופה בדמויות אמיתיות, אתה צריך לסספנד את הסרט. זו, למעשה, ההגדרה של סספונד.
לכן אתה צריך לסספנד בשר"ה לא פחות מאשר בסרט אימה. אתה צריך "להאמין" לדמות בסרט פנטזיה לא פחות מאשר אתה צריך להאמין לה בסרט אימה. סספונד הוא לא דרישה שמוגבלת לסרטי אימה. צריך אותה באופן כללי.
גם את שר הטבעות אתה צריך לסספנד כדי לחוש שהדמויות באמת נמצאות בארץ התיכונה, וכדי באמת לדאוג לגורלן, לשמוח איתן ולהצטער איתן.
ואם אתה מוכן להאמין במשך שעתיים במיתולוגיה של שר"ה, אתה יכול באותה מידה להאמין למשך שעתיים במיתולוגיה של הנצרות, או של יוון העתיקה. כולן מיתולוגיות. כולן שגויות. וכולן יכולות לשמש בסיס לסרט טוב.
לא אמרתי שלא צריך לסספנד בשר"ה בכלל
כל סרט דורש סספונד. אבל אני לא צריך להאמין שיש הוביטים וקוסמים וטבעות מכושפות בשביל להינות משר"ה, ולכן אני גם לא צריך לסספנד את *זה*. אני כן צריך לסספנד את זה שגנן מוכן ללכת עם המעסיק שלו לגיהנום.
אבל להאמין במיתולוגיה? אני מתקשה לסספנד את הרעיון שהצלחת בעצמך להאמין למיתולוגיה של שר"ה. יכולת ההזדהות שלנו עם הדמויות בשר"ה מוגבלת מראש מעצם זה שאנחנו בני אדם במאה ה-21 והן הוביטים ואלפים וגמדים בממלכה קסומה. אני מזהה בהן תכונות מסויימות שאני מסוגל להזדהות עימן, אני מחבב אותן (או לא) וזה מה שגורם לי לדאוג לגורלן ולהשאר מרותק לסרט. אבל בזה זה נגמר. כדי שזה יהיה יותר עמוק אני לא צריך סספונד – אני צריך אסקפיזם מוחלט – לשכוח לחלוטין מהמציאות.
זה אתגר גדול, ונדירים הסרטים שהצליחו לגרום לי לרמה כזו של אסקפיזם (שר"ה ממש לא). אבל זה לא פקטור קריטי להנאה לדעתי, כל זמן שעדיין הסיפור מרתק אותי.
לא כך בסרט אימה, ועוד אחד שמתיימר להיות "מבוסס על סיפור אמיתי". אני אמור לא סתם להזדהות עם הדמויות, אלא לפחד שהדברים האלה יקרו לי אם אביט מאחורי הכתף שלי בזמן הסרט. זו הזדהות הרבה יותר עמוקה שמובילה אותנו מעבר לעצם ריתוק למסך לשיתוף עמוק יותר של החוויה של הדמויות המופיעות עליו. וזה נשבר לרסיסים כשמבקשים ממני להאמין למשהו שאני לא סתם לא מאמין בו – אלא יודע(!) שהוא לא נכון.
עכשיו הבנתי.
בדרך כלל זה לא מפריע לי, אבל פעם איבדתי את החיבה ל"אודיסאה בחלל" רק בגלל שאבא שלי התחיל להאמין בחייזרים עתיקים.
Saving people, hunting things
The family business![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
.
פוסטרים של סרטי אימה יכולים לכתוב "מבוסס על סיפור אמיתי" עד האלווין הבא, אבל אני לא אבין לאיזו מטרה זה. אני מוכן להאמין שהאנשים מבוססים על אנשים אמיתיים ושהיו אנשים ששמעו רעשים בבית שלהם וחשבו שזה רוחות. אבל כשאני רואה למשל פוסטר
" rel="nofollow">כזה עם הכיתוב "מבוסס על סיפור אמיתי" אני לא יכול שלא לגחך. אולי אני אעשה סרט של ספיידרמן ואכתוב "מבוסס על סיפור אמיתי". נו מה, לא שמעתם? היה איזה תלמיד אחד שקראו לו פיטר פרקר ועקץ אותו עכביש רדיואקטיבי. רק שהוא מת והפיטר שלי קיבל כוחות-על. אבל זה מבוסס על סיפור אמיתי!
הקטע עם הנצרות נשמע די מעצבן. נראה לי שגם אם לא הייתי אתאיסט עדיין לא הייתי סובל דמויות של נוצרים אדוקים בקולנוע. למשל אשתו של הטייס-משנה ההוא מ"הטיסה" שכל רגע אמרה "פרייז ג'יזס!". סתמי ת'פה כבר, רבאק! באותו עניין, לא מזמן צפיתי ב"קארי" המקורי (מעולה, אגב) וכצפוי הדמות של אמא שלה די עצבנה אותי, ונראה שהיא הולכת להיות אותו דבר ברימייק. נכון שלא חסרים נוצרים קיצוניים ומשוגעים גם כיום, אבל לא יודע, כל הקטע הזה של האמא הנוצרייה האדוקה נראה לי הרבה יותר טבעי באמריקה של הסבנטיז מאשר באמריקה המודרנית. חלק מהדברים שהיא עושה נראים די מיושנים, ונראה לי שגם הורים נוצרים התקדמו עם הזמנים, לפחות קצת. נו טוב, נחכה ונראה.
בכל מקרה, את "מאמה" אהבתי והסרט נשמע מעניין, אבל לא נראה כמו משהו שמצדיק צפייה בקולנוע.
מבוסס על בולשיט אמיתי
לסוג-של-הגנתו של הסרט: ה"מבוסס על סיפור אמיתי" על הפוסטר של "הדיבוק" לא היה שום דבר חוץ משקר. הסרט היה תסריט בידיוני ושום דבר מעבר לזה.
"The Conjuring"', לעומת זאת, מבוסס על ספר לא-בידיוני, כביכול, שכתבו שני אנשים, אחת מהן עדיין חיה וקיימת ומוכנה לדבר על זה, ויש עוד משפחה שלמה שמעידה שהאירועים האלה, פחות או יותר, קרו (אפילו הם מודעים לכך שהעיבוד הקולנועי, כרגיל, שינה פרטים והעצים את הדרמה).
האם אני מאמין שזה באמת קרה? ממש לא. אבל במקרה הזה לפחות קיימים אנשים בעולם שחושבים, או מאמינים, או טוענים, שזה באמת קרה. יכול להיות שהצבת "מבוסס על סיפור אמיתי!" בפירסומים של הסרט היא מהלך ציני לחלוטין, ואף אחד מהמפרסמים של הסרט לא באמת מאמין בזה, אבל קיים בסיס *כלשהו* לטענה הזאת. הייתי מעדיף אם דברים כאלה לא היו קורים, אבל זה נראה לי פחות מתועב ממקרים כמו של "הדיבוק".
לא. לצערי ממש אין, וזה מה שחסר בסרט.
זה לא Gore לשם ה Gore אלא הפחדה (יותר "הבהלה" מהפחדה למעשה) לשם ההבהלה.
הסיפור קלוש ולא מספק. בזמן הצפייה חשבתי הרבה על ה Orphanage, שהוא דוגמא לסרט מפחיד לא פחות שהכל מתחבר בו, ולא סתם הבהילו אותך.
אני מסכים, אין בסרט שום עומק.
הוא מבהיל לשם ההבהלה בלבד (ואין שום דבר רע בזה).
הבעיה עם הבהלה לשם ההבהלה היא שהיא מתפוגגת כמעט מיד
האימג׳ המקריפ של סמארה זוחלת מהטלויזיה הוא לא רק מפחיד, אלא הוא משהו שבאמת נחרט בזיכרון.
נכון.
(ל"ת)
I am surprised!
Let me start with a statement/disclaimer :) – I love this website! My wife and I read every movie review that is being published here – not because we see all the movies, because we really like redfish writing – it's actually the only place that we read movie reviews.
personal message to the site team: keep up the awesome job!
In the last year I have been going with my wife on average to at least one movie every 2 weeks. (Sometimes more – in the US – you can just stay in the cinema and watch another movie – for the same ticket price – yea I know, we are freaks).
As far as I remember, in the last year, there were only 3 movies that I would consider watchable… The conjuring was one of them, and from what I have heard it's consider one of the best horror movie in years (but it could be due to the fact that I have watched the movie in Long Island?)
The other two movies in my watchable list got average/natural reviews from redfish – so maybe the site taste is not similar to my taste like in the past years?
בנוגע לשאלה בשורה האחרונה
כנראה שכן
אחלה סרט, אבל
ג'יימס וואן מתחיל למחזר את עצמו בשלב יחסית מוקדם של הקריירה. הסרט הזה דומה מאד באווירה, בפטריק וילסון ובנושאים ל- Insidious (רק מוסיף את הקטע הנוצרי). וממש תכף יוצא המשך ל- Insidious, גם הוא בבימויו של וואן. מעניין איך הוא יהיה.
אבל מה, הוא כייפי. לא מלא דמיון ומפחיד באמת כמו Insidious (מבטיח שאני מזכיר את הסרט בפעם האחרונה) או "האישה בשחור", אבל הוא ללא ספק רכבת שדים כייפית שעומדת בפני עצמה. כאמור, עריכת הסאונד אדירה ומשמשת ככלי מאד יעיל בעיקר כאן. אני מצאתי את הסרט הרבה יותר טוב מ"מאמה" דווקא בגלל שההקפצות פה היו טיפה פחות צפויות. עוד פלוס של הסרט היא אווירת הסבנטיז האותנטית, כולל צילום שעשה לי פלאשבקים לסרטים של פעם.
אה, והשוט האחרון של הסרט הוא גאוניות צרופה!
ומילה על יס פלאנט ראשל"צ- איזה הקרנה מעיקה. מלא ילדים בני 12, מלא אנשים שנכנסו לאולם אפילו אחרי חצי שעה (לא חבל על הכסף?), מלא פטפטת ואנשים שחופרים בפאקינג פלאפון שלהם. מהצרחות והצווחות ההמוניות נהניתי, מהשאר הרבה פחות.
אבל אני שמח שהייתי באולם מפוצץ ושאנשים אשכרה מגלים עניין בז'אנר. בכללי, אני שמח שהסרט הזה עושה כסף ומצליח ("לזמן את הרוע 2" כבר הוכרז). מי יודע, אולי גם בארץ תהיה פריחה וז'אנר האימה יתפס כמכובד ולגיטימי לא פחות מז'אנרים אחרים.
ומי יודע, אולי אפילו יעשו בארץ
סרט שגובל באימה, משוחק ומופק היטב, מותח ואף מצחיק לפרקים, והוא גם יזכה להערכה רבה בחו"ל?
אם תרצו אין זו אגדה.
כמעט כמו כיפה אדומה.
עם כל הכבוד לקשלס ופפושדו
ויש לי המון כבוד אליהם, הז'אנר רחוק מלהיות בפריחה בארץ. והזאב בכלל לא סרט אימה.
אבל רואים ניצנים של זה ומה שניסיתי לומר זה שאני מקווה שהמומנטום לא ידעך.
סרט מפחיד, עד נקודה מסוימת
אני לא משתגע על סרטים שכל האימה בהם מבוססת על הטריק הישן של להתגנב ולעשות "בו!". יש טיפה מעבר לזה בלזמן את הרוע, אבל לפחות 90% מההפחדות בו הן כאלה. זה עובד והסרט אכן מבהיל, אבל נעשה צפוי בשלב מסוים. לאורך הצפיה, נוצר מצב בו כבר ידעתי לחזות מתי ומאיפה יבוא משהו מפחיד, על סמך זווית הצילום והכיוון אליו דמות מסתכלת או מתקדמת. חבל לי שאין בסרט יותר אימה פסיכולוגית, או אווירה קרובה יותר למציאות. עד כמה שמשווקים את הסרט כמבוסס על סיפור אמיתי, מבינים כבר מסצנת הפתיחה שחוץ משמות הדמויות והתאריכים, הסיפור בעיקר מצוץ מהאצבע. ככה זה כשמתחילים סרט בלהוכיח שיש חפצים רדופים בידי שדים, ישר מאבדים כל סיכוי שאתייחס לשאר הסרט כמשהו שיכול לקרות לכל אחד.
עכשיו, עד כמה שהפחדות "בו!" הן נדושות, הן גם עובדות. ג'יימס וואן מאוד יצירתי בכמות הדברים המפחידים שהוא יכול לדחוס לבית אחד ומתזמן אותם טוב. אולי טוב מדי, כי חלק ממה שהופך אותם לצפויים הוא שקיימים מרווחים פחות או יותר קבועים בין הפחדה להפחדה. הבעיה האמיתית היא שזה מאוד מפחיד כל עוד לא ידוע מה גורם לכל הרעשים והריחות המשונים בבית, או למה הילדה מתנהגת ככה ולמה הכלבה לא מוכנה להיכנס. ברגע שמגלים בדיוק מה הסיבה לכך, העלילה נעשית צפויה והמסתורין כבר לא מחזיק את המתח. זה הופך לקרב נגד דבר אחד שידוע מה הוא ואיך אמורים להאבק בו והולך לאיבוד חלק גדול ממה שהפך את הסרט לכל כך מפחיד בתחילתו.
הבעיה היא שזאת מתכונת של כל סרט על טבעי באשר הוא. בשלב כלשהו (בדרך כלל באמצע הסרט) הגיבור מתחיל להבין מה עומד מולו ומכאן ואילך הוא ינסה לחפש דרכי התמודדות במקום להתרכז בלפחד. גם Insidious והאישה בשחור בנויים ככה ועוד הרבה סרטים מהזמן האחרון. דווקא ב"מאמה" התעלומה נפתרת בשלב יותר מאוחר, אבל אני ספציפית לא אהבתי את הסרט כי הוא ניסה לשמור על המסתורין יותר מדי זמן וככה איבד אותי כצופה.
זה מתקשר לשיחה שהיתה לי עם חבר אחד לגבי למה אף אחד לא עשה סרט אימה אפי באורך שלוש שעות. הגענו למסקנה שלא ניתן לשמור את הצופה במתח באופן יעיל בסרט אימה proper לאורך זמן רב. המסתורין צריך להתפוגג כי רק הפחדות ואווירה לא מחזיקות סרט שלם. האתגר כמובן הוא להפוך את ההתמודדות עם הבעיה למפחידה ומאיימת בפני עצמה ודווקא ב- Insidious זה מאד הצליח לוואן.
הניצוץ
סרט אימה שמחזיק אותך כמעט שעתיים וחצי
אני מודע לניצוץ
אבל הוא מאד מרוח לקראת הסוף וטיפה אוברייטד לדעתי. ושעתיים וחצי זה בכל זאת לא שלוש![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
נראה לי שהשלב שבו אתה קורא למגרשי שדים מקצועיים
הוא בערך חמישה שלבים אחרי הנקודה שבה היית אמור לקחת את המשפחה שלך ולהתחפף מהאזור.
בהתחשב בכך שהסרט מתרחש בשנות השבעים
זה שהבית נמצא ליד אגם, היה צריך להיות סימן לא לעבור לגור בו. אם להסתמך על סרטי אימה מהתקופה, אני לא חושב שיש מיקום יותר מסוכן משפת אגם.
האמת שהם מתייחסים לזה בסרט
ונותנים הסבר משכנע (במסגרת הז'אנר) לגבי למה זה יהיה טיפשי לעזוב.
הם הצליחו לקרוא למגרשי שדים, נכון? אז יש לי עוד אחת
למה תמיד בסרטים האלה יותר מעניין את המשפחה להגן על ההשקעה הנדלנית שלהם מאשר- ואני סתם זורק רעיון כאן- לדווח לעולם על התגלית החשובה בהיסטוריה? איך אתה מגיע למצב שבו יותר חשוב לך להתקשר לאנשי מקצוע כדי להגן על הנכס שלך, כאילו שמדובר בטרמיטים או משהו, לפני שאתה מרים טלפון לכל מי שאתה מכיר לספר להם שמצאת את ההוכחה לכוחות על טבעיים? מה קורה עם האנשים האלה?
אנשים לבנים בסרטי אימה זו חתיכת חבורה עקשנית. כשהם קונים נכס, אז הם הולכים עם זה עד הסוף.
זה יהיה חסר טעם
כי הרוחות יעקבו אחריהן מחוץ לבית. בגלל זה אין כאן עניין של הגנה על הנדל"ן.
"לבנים"?
White people be like, yo, the power of Christ compels you and shit
תראה, אפשר להבין אותו
סטטיסטית, כמה זמן בממוצע אנשים שחורים שורדים בסרטי אימה? זה נס אם הם שורדים את ה 10 דקות הראשונות. טוב, הגזמתי, 7 דקות. 5 אם הם גם עושים סקס.
מבאס למות אחרי חמש דקות כולל סקס
אז המחשבה האחרונה שלך היא "וואו, אני מאהב מחורבן!"
ומה עדיף, למות אחרי 5 דקות בלי סקס?
או שבע. ועדיין.
אם איתרע מזלו של אדם והתגלית החשובה שלו בלתי ניתנת להפרדה מבולשיט מצוי, המיטב שהוא יכול לצפות לו הוא כתבות באתרים עם עיצוב גרוע וראיון בערוץ ההיסטוריה. נראה לי שסרטי אימה מדלגים על השלב הזה כי הוא לא רלוונטי לעלילה.
למה צ׳אקי יושב לה על הברכיים?
בתמונה שמופיעה בראש הביקורת…
ראיתי ו
סרט נחמד לא יותר הרבה יותר אהבתי sinister אולי רד פיש יעשה ביקורת עליו?
אוי זה היה מצחיק..
לא חיבבתי את "ביקתת הפחד" אבל הסרט הזה הזכיר לי כל כך הרבה דברים בו.
בית שקט ליד אגם – צ'ק
חפצים קדומים עם פירושים תנכיים – צ'ק
בובה מסתורית עם פני צ'אקי מעוותות – צ'ק (צ'אקי)
אני לא אגרום ספוילרים למי שלא ראה, אבל לטעמי העלילה לא יותר מדי מקורית למי שראה יותר מסרט אימה אחד בחייו. כן הסרט אפקטיבי. הוא מצליח לעבוד על הרפלקסים של אנשים, שכשיש דממה ופתאום בום בוקע בחוזקה מהרמקולים הם נבהלים. אבל זאת לא כזו חוכמה. גם אם יכו קלות על המפרק בברך שלכם, היא תתכופף. לעבוד על רפלקסים של אנשים זה די טכני.
אני סיגלתי לעצמי שיטה, שעבדה יפה ב"מי מפחד מהזאב הרע", וגם בסרט הזה, שכשאני יודע שהולך להגיע הבום, אני לא מפנה את הראש אלא מתמקד בחלק של המסך בו אני יודע שלא יהיה האקשן. ככה שכשהרוח או הבובה הרצחנית מגיחה וצצה פתאום למסך, אני רואה אותה (בניגוד לאם הייתי מסיט את הראש) אבל לא במרכז התמונה ולכן חלק מההקפצה נחסכת ממני (כן אני לא כזה חובב אימה, איך ניחשתם?).
עוד כמה דברים: הקטע ההתחלתי באמת עשוי טוב יותר. כרגיל כמו בכל סרט – ברגע שמראים את "המפלצת" במפורש הסרט קצת מאבד תנופה כי המסתורין חזק יותר מכל CGI. הנצרות לא עיצבנה אותי, רק גרמה לי להיות יותר מאושר בזה שאני אתאיסט ולא מאמין בכל הדברים המטורפים האלה.
המבוסס על סיפור אמיתי הצחיק אותי וגם הכעיס אותי. הצחיק אותי בגלל שיותר הגיוני שהמסור, סרטו הקודם של וואן, מבוסס על סיפור אמיתי מאשר זה. יותר הגיוני ש"שר הטבעות" מבוסס על סיפור אמיתי מאשר פה. מצחיק אותי שהסרט טוען שחלקיק מהדברים הקסומים ומלאי הפנטזיה שבו קרו באמת. הכעיס אותי, כי הסרט יכל להסתדר מצוין בלי זה. אם כבר זה הפריע לי שיש אשכרה מגרשי שדים אמיתיים שמסתובבים בעולם ונותנים הרצאות באוניברסיטות (!!) על המקצוע שלהם.
עוד נקודה שהזכיר לי את "בקתת הפחד" בסרט הזה היא בטיפשות של האנשים. אין בסרט את "בואו נתפצל!" הקלאסי אבל יש בו מקבילויות טיפשויות אחרות כמו לרדת למרתף בלילה בחושך כשכל הדלתות פתוחות והשעונים עצרו בגלל ששומעים רעשים מוזרים שם, במקום למצוא את המרווח הכי גדול ולשבת שעונים אחד על השני עם פנסים עד שהאור יעלה ואז לברוח או להזעיק עזרה.
למרות כל זה, בגלל שבאתי במצב רוח הנכון לסרט, כאמור הוא היה אפקטיבי. אז כן אני כנראה לא אזכור אותו מחר, ולא הייתי נותן לו שום פרס על מקוריות, אבל במובן של ללחוץ על הרפלקסים הנכונים – הוא עושה את העבודה.
סרט חביב
חשבתי שיהיה יותר מפחיד בגלל כל הדיבורים סביבו, אבל בסופו של דבר הוא לא היה הרבה יותר מנחמד. טוב בהרבה מ"מאמה", שם הסוף הרס לי את הכל, אבל פחות טוב לטעמי מסרטו הקודם של וואן, "הרוע שבפנים", שהוא סרט האימה הטוב ביותר שראיתי בשנים האחרונות, ובפער.
לדעתי הסרט דווקא אנטי נוצרי
או לפחות לא דתי, וזאת משתי סיבות:
1. ההתייחסות לדת הממוסדת ולסמליה דווקא לא מכוונת לתמיכה בהם.
למשל כשאד וורן מציב את הצלבים בבית המשפחה, הוא מסביר שהוא עושה זאת כדי לעצבן את הרוח.
אנשים דתיים נוטים לקחת את הסמלים שלהם ברצינות, הם מאמינים בהם ובמה שהם מייצגים, ולא יסתכלו על צלב עם דמותו של ישוע כעל גימיק שנועד לעצבן.
או למשל בסצינת הגירוש, שבה אד וורן מערער על סמכותה של הכנסייה ומבצע אותו בכוחות עצמו ומבלי להמתין לכומר.
2. משפחת פרון אינה משפחה מאמינה, הם לא שייכים לאף כנסייה ובנותיהם לא הוטבלו, יתכן שהם אפילו אתאיסטים.
הנקודה הזו עולה מספר פעמים (אני זוכר לפחות שתיים), ובאף אחת מהן לא מוצע שהמשפחה צריכה לחזור בתשובה, על אף שבנצרות הודאה בחטא והבעת חרטה הם דרישות למחילה. בני הזוג וורן אינם שוקלים אף לרגע להתעלם ממצוקתם של הפרונים, וגם הוותיקן, בסופו של דבר, מביע נכונות לסייע ומאשר את הגירוש.