ביקורת: בני הנפילים – עיר של עצמות

הוא אולי נראה כמו פאנפיק של כל סרט פנטזיה לנוער שיצא לאחרונה, אבל "עיר של עצמות" הוא המצטיין שבין החיקויים
שם רשמי
בני הנפילים: עיר של עצמות
שם לועזי
The Mortal Instruments: City of Bones

הקשר בין מדפי ספרי הנוער לבין אולמות הקולנוע מעולם לא היה ישיר יותר. "הארי ‏פוטר" הוביל, אחריו הגיע "דמדומים", והוליווד גילתה שכשבני ובנות נוער אוהבים ספרים, ‏הם באמת באמת אוהבים אותם, ומוכנים ללכת אחריהם באש ובמים, אפילו לקולנוע אם ‏צריך. לכן זכויות הסרטה לכל סדרה נחטפות מיד, טריטמנטים נכתבים עוד לפני שהספרים ‏מתפרסמים, וסרטים וספרים המכוונים לאותו קהל יוצאים לקולנוע בתדירות גבוהה למדי. ‏מיעוטם ("משחקי הרעב") הופכים ללהיטים בזכות עצמם. רובם ("יצורים יפהפיים", "גוף מארח", "אני מספר ארבע", "עלילות ספיידרוויק") נעלמים ‏לפני שיזכו לסרט ההמשך המיוחל. ובכולם, כמעט ללא יוצא מהכלל, אפשר לראות את ‏העקבות הברורות של אלה שבאו לפניהם. במיוחד בולט הצורך הכפייתי להכניס לכל ‏סרט שהגיבורה שלו היא נערה משולש אהבה נוסח "דמדומים" – הגיבורה המופלאה צריכה לבחור בין שני אוהבים, ‏שניהם מוצלחים בדרכם, ושניהם מאוהבים בה עד כלות.

ובכן, בפרס חיקוי "דמדומים/פוטר" הטוב של השנה זוכה "עיר של עצמות". גם הפעם, עצם ‏ההשוואה לסדרה הידועה לשמצה ההיא יכולה להיראות כעלבון, אבל מה לעשות? יש פה ‏נערה בת עשרה שמגלה עולם שלם של יצורי מיתולוגיה הנלחמים זה בזה, מתלבטת בין שני ‏אוהבים פוטנציאליים, וערפדים הנלחמים באנשי זאב. ‏אתם יכולים לסתום אוזניים, לעצום עיניים ולצעוק "לה לה לה לה זה בכלל לא דומה לדמדומים". לא יעזור.

למרבה המזל, הדמיון ל"דמדומים" לא ממשיך הרבה מעבר לכאן. "בני הנפילים" (שהוא כמובן החלק הראשון מתוך מה שאמור להיות טרילוגיה) מלא במה שאין ב"דמדומים" – כלומר, דמויות מעניינות, אקשן, ‏שחקנים עם כריזמה והומור. לילי קולינס המקסימה למדי (שלגיה ב"מראה מראה") היא בת ‏האנוש הרגילה לכאורה שמגלה את העולם הנסתר שמתחת ומסביב לניו יורק, שעיקרו, ‏מתברר, מאבק בין צאצאי המלאכים לבין שדים – ובין לבין גם, כאמור, ערפדים, אנשי זאב, ‏קוסמים ובעלי אוב ועוד שלל יצורי פנטזיה. במהרה מתגלה שבעצם יש לה קשר דם אל אותו ‏עולם – אמא שלה היתה אחת מאותם לוחמים ברשע, וזו רק תחילתה של סאגה אופרת-‏סבונית של קשרי משפחה והיסטוריה.

המעבר מהעולם היומיומי אל בני אור נגד בני חושך קצת פתאומי: מפילים עלינו בתוך זמן ‏קצר מאוד את כל המיתולוגיה, הטובים, הרעים, כוחות הקסם והיצורים הקיימים (שנאמר: "כל ‏הסיפורים נכונים"). יש פה גם אנשים שחלק מהעולם לא יכול לראות, וגם ענייני זכרונות ‏מחוקים ומושתלים – בקיצור, כל כך הרבה דברים להעמיס על סרט אחד, שכל העסק נשאר ‏מבולגן. בספר זה אולי עובד, אבל כשהעלילה כולה נדחסת לתוך שעתיים, אין לנו מספיק זמן ‏כדי ללמוד את חוקי העולם הזה, מה יכול ומה לא יכול לקרות בו. אולי בגלל זה, הסרט לא ‏מצליח לגמרי להעניק הרגשה של עולם חדש שלם ומנומק, אלא יותר כמו אוסף של אלמנטים ‏מגניבים שחוברו יחד. יותר משהוא עולם חדש ומקורי הוא נראה כמו פאנפיק של הכל.

בתור סרט המיועד מפורשות לבני הנעורים, "עיר של עצמות" די בוטה, ביחס לקודמיו הסטריליים: כמה ‏מהשדים בו הם יצורי זוועה שנראים כאילו זחלו ישר מתוך סרט של דייויד ‏קרוננברג. בנוסף, אף אחד לא שומר את עצמו לחתונה – הסרט מאזכר סקס באופן די מפורש. לכן זה אולי לא הסרט הנכון לשלוח אליו ילדים בני עשר, אבל מרענן לראות סרט שמתייחס לצד ה-Adult של ה-Young Adult.

למרבה הצער, כשהסרט מנסה ‏להיות רומנטי, נפלט לו כל הדמדומים. הוא הופך למגוחך לא בכוונה, או אולי הוא פשוט מנסה למכור את אלבום ‏הפסקול באופן מאוד בוטה: בכל אופן, לכמה דקות הוא הופך לקליפ מעפן לשיר פופ בזמן שאפילו השחקנים נראים כאילו הם עומדים ותוהים איך הם אמורים להעביר את הזמן בינתיים. על הרגעים המביכים מפצה ההומור של הסרט: נראה שגם הדמויות קראו את ‏‏כל ספרי הנוער האלה, והערה מתחכמת פה ושם על חשבון הז'אנר עוזרת לשנות את הרושם מ"דיקלום של מוסכמות הז'אנר" ל"קריצה מודעת למוסכמות הז'אנר". ‏

יש מעט מאוד שהוא מקורי ב"בני הנפילים": הוא בעיקר אוסף של רעיונות מתוך סרטים ‏וספרים אחרים. אבל זה לא הופך אותו לרע. הרעיונות השאולים מאורגנים ומבוצעים היטב, ‏הסרט מהנה למדי ונותן מספיק בשר כדי שתהיה סיבה לחכות גם להמשכים.

וזאת, בעצם, הבעיה: כנראה שלא יהיו המשכים. בסוף השבוע התברר שהסרט הוא כשלון קופתי מוחלט, והסיכוי שיהיו לו סרטי המשך נראה זעיר. הבעיה הגדולה של הסרט היא שזה משנה. ממתי דיווחי קופות אמורים להיות חלק מביקורת על סרט? ההחלטה שלכם, האם ללכת לראות סרט או לא, לא אמורה להיות קשורה לשאלה האם כמה מיליוני אמריקאים ראו אותו או לא. אבל במקרה הזה, היא קשורה גם קשורה. הסרט בבירור נעשה כפרק א' בלבד, הוא פותח הרבה דברים וסוגר מעט. בידיעה שככל הנראה לעולם לא תקבלו את סוף הסיפור – לפחות לא בפורמט קולנועי – קשה יותר להמליץ על הסרט. כשסרטים נעשים מראש כפרנצ'ייז, ולא כסרט, הצפיה בהם הופכת להשקעה: אם המניה שבחרתם להשקיע בה את זמנכם לא תהיה פופולרית מספיק, אתם תצאו בהפסד. מוסר השכל: בפעם הבאה, עדיף שלסרט יהיה גם סוף.


פורסם במקור בוואלה