במקור: Citizen Kane
במאי: אורסון וולס
תסריט: אורסון וולס, הרמן ג'. מנקיוויץ
שחקנים: אורסון וולס, ויליאם אלנד, ג'וזף קוטן, רות ווריק, אוורט סלואן
הוא מת.
המולטי-מיליונר האגדי שבזמנו השפיע על כל ארה"ב וגם על אירופה, צולם עם כל שועי עולם (ביום בהיר אפשר לראות את פורסט גאמפ ברקע), צמח אל פסגת החלום האמריקני, ובשנותיו האחרונות, לאחר שהאימפריה שהקים קרסה, גר לבדו בטירה ענקית, כשהוא מלווה רק בצוות משרתים ונוהג מנהגים מוזרים ומעוררי תדהמה, מת.
אני מתכוון כמובן למייקל ג'קסון.
לא, לא באמת. מדובר בצ'רלס פוסטר קיין (אורסון וולס, שגם ביים), לשעבר בעל רשת עיתונים ענקית, איש זר ומוזר, שאמנם לא כלל בילוי אלטרנטיבי עם ילדים בשעשועי הפנאי שלו, אולם זכה להערצה וסלידה לא פחות מכוכב הפופ. ולפני מותו, הוא אמר רק מילה אחת: "רוזבאד" (בתרגום מילולי: "ניצת ורד").
ג'רי תומפסון (ויליאם אלנד) עיתונאי בעיתונו-לשעבר של קיין, מקבל מהבוס שלו משימה: למצוא מי היה קיין. "מה הוא היה? כל מה שנאמר בהספדים עליו היו קווי מתאר של קריירה – אבל מה היה מאחוריה? מי היה האיש? טוב או רע? חזק או אווילי? טראגי או טיפש? למה הוא עשה את כל הדברים שהוא עשה? מה הוא חיפש?"
אולי המילה האחרונה של קיין היא המפתח. לפיכך, תומפסון יוצא לענות על השאלה: מה זה, או מי זה, לעזאזל, "רוזבאד". כדי למצוא את התשובה, תומפסון נפגש עם אנשים שמילאו תפקיד בחיי קיין: הוא קורא זכרונות של האפוטרופסית של קיין, ומדבר עם חבריו, עמיתיו לעבודה, והנשים בחייו. כל אחת מהדמויות שנזכרות בקיין עושה זאת בליווי פלשבקים המתארים אירוע חשוב בחייו – ומנקודת המבט שלה. מילדות עד זקנה, חייו של קיין נפרשים כפי שהקרובים לו ראו אותם, למעט אולי סצינת הסיום וסצינה אחת בילדות, בהן הסרט מראה את הדברים מנקודת מבט "אובייקטיבית".
גם בלי לראות את הסרט, יש סיכויים טובים שאתם יודעים את העלילה והסוף. 'האזרח קיין' הפך למותג בתחום הקולנוע. כמעט בכל סקר-מבקרים המבקש למצוא את הסרט הטוב בכל הזמנים, הוא מנצח. ספרים נכתבו עליו ועל המשמעויות המסתתרות בו, ואיזכורים שונים ומשונים לסרט מופיעים בהמוני סרטים. הוא כל כך ידוע, שרוב המבקרים מרשים לעצמם לספיילר את כל הסרט, כולל הסוף, מתוך הנחה שכולם יודעים על מה מדובר.
והוא כזה, כי הוא היה מהפיכה. בסרט אחד בלבד, בעזרת שימוש בטכניקות חדשניות לחלוטין לזמנן, הצליח אורסון וולס להפוך את הקולנוע על הראש. מכל בחינה: זוויות הצילום הלא-קונבנציונליות, הסאונד, הדרמה, והשמירה על קו עלילה קוהרנטי תוך דילוג בזמן לפנים ולאחור – צורת סיפור שהיתה אז ראשונית.
כל זה אומר שזה אחד הסרטים החשובים בתולדות הקולנוע. אבל זה לא אומר כלום לגבי השאלה האם הוא נשאר סרט טוב. סוף-סוף, אנחנו לא חיים ב-1941. בשישים שנה, סרטים מתיישנים, וגם אם הסרט פרץ דרך מהרבה בחינות, ייתכן בהחלט שהתעלו עליו מאז. אני מפקפק אם חבורה של צופי סרטים אינטליגנטיים שתראה את הסרט תחליט פה אחד שהוא הכי טוב אי פעם. לצופה ממוצע, השאלה אינה "האם כמסמך היסטורי על התפתחות הקולנוע צריך לראות את הסרט", אלא "האם הוא שווה צפייה?"
אין ספק, 'האזרח קיין' התיישן. דווקא בגלל ההשפעה העצומה שלו, קשה לתאר כמה חשוב הוא היה להתפתחות הקולנוע, משום שחלק ניכר מהדברים שהומצאו בסרט הפכו אחריו לסטנדרטיים לחלוטין. הרבה דברים בסרט מעוררים הרגשת 'כבר ראינו את זה'. קלוז-אפים עצומים, זוויות נמוכות, מספר קולות המדברים ביחד: היום הכול סטנדרטי. שלא לדבר על זה שהוא סרט איטי, והדיבורים בו מספיקים לשלושה סרטים ממוצעים.
ואף על פי כן, עם כל ההתיישנות, 'האזרח קיין' הוא סרט נהדר, שעדיין כדאי מאוד לראות כיום. ראשית, מבחינה ויזואלית, הוא מצולם נפלא. גם אחרי שהתרגלנו לכל מיני טריקים נוסח 'מטריקס', לזמן קליע ולמהירות מוגברת, לצילום ב'האזרח קיין', שכולל צילומי נאום כמעט פשיסטיים ואת טירת קסנדו המרהיבה, יש הרבה כח, והוא תורם הרבה לדרמטיות של הסרט.
מדובר בסרט קודר להפליא. קיין הוא דמות מאוד לא סימפטית, וחלק ניכר מדמויות המשנה לא מעוררות שום רגש. אבל, גם את קיין הצליח פה ושם וולס לצייד ברגשות אנוש. מקובל לומר שחלק ניכר מהסרט הוא התקפה על איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט (לפי השמועה, "רוזבאד" היה הכינוי שנתן לאבריה האינטימיים של פילגשו), אבל בתוך כל השאפתנות והדורסנות של קיין, פה ושם מוסתרים גם כמה מניעים ומעשים נוגעים ללב.
הסיבה העיקרית שהסרט נשאר רלוונטי לצפייה עד היום, היא ההעמקה שלו לתוך הדמות של הגיבור הראשי. הדיאלוגים מצוינים, וחקירת מניעיו של קיין, אופיו והמאורעות שעיצבו את חייו, נעשים בפרוטרוט ובאיטיות. באופן אישי, אני לא מכיר או זוכר עוד סרט שחודר בצורה כזו לתוך נפש הגיבור שלו. כל אלה בנו בהצלחה דמות שלמה, מעניינת ומורכבת מאוד (וגם לא מעט דמויות משנה בעלות נפח ואופי משלהן) – מהבחינה הזו, דומני ש'האזרח קיין' נמצא בפסגה עד היום. בתור דרמה פסיכולוגית, כמעט ואין לו מתחרים, גם יותר משישים שנה אחרי שנוצר.
בגלל זה, לטעמי, 'האזרח קיין' עובר בהצלחה מבחן חשוב יותר, עבור סרט, מהחשיבות ההיסטורית: הוא נשאר מרתק גם בתקופה אחרת לגמרי מזו בה נוצר, ובעומק העלילה הוא יוצא דופן גם שנים רבות לאחר צאתו למסכים.
וזה הישג היסטורי בפני עצמו.
- התסריט המלא
- …והמשמעויות הנסתרות
- אורסון וולס גאון
- ועוד על אורסון וולס
- המולטי מיליונר מופיע בפורבס
- וויליאם רנדולף הרסט
- 1941
- צ'רלס פוסטר קיין – הלהקה
כולם יודעים?
למעשה עד שקראתי את הביקורת לא ידעתי קמצוץ מהעלילה… הקלטתי את הסרט לפני כמה שנים מהטלויזיה, במטרה לצפות בו יום אחד, אבל תמיד ברחתי מההזדמנות – קלאסי קלאסי, אבל גם כבד, איטי ומיושן… "חובה" לראות, אבל למי יש כוח? תמיד מצאתי משהו אחר. עוד לא אבדה תיקוותנו – אני מקווה שיום אחד אכן אמצא את הכוח לצפות בו סוף סוף, הביקורת הזו היא בהחלט זרז לא רע (או לפחות גורמת לי להרהר בכך שוב…)
למען האמת הסוף נראה לי צפוי למדי.
אבל למרות זאת נהניתי מההגעה אליו, טריק לא רע בשביל סרט שהילך בעולמנו הרבה לפני. ועוד צפיתי בו בתנאים די מזוויעים (כיתת קולנוע תיכונית שאוכלסה באנשים שלא יכלו ללמוד שום דבר אחר, פלוס שני אוהבי קולנוע – כולל אותי). לא רבים הסרטים שהיו עומדים בזה.
לא יפה להשמיט את ג'וזף קוטן
מרשימת השחקנים. בכל זאת, הוא משחק תפקיד דיי מרכזי, והוא אחד השחקנים החשובים של התקופה.
דווקא העיתונאי הוא שולי לחלוטין. הוא אינו דמות של ממש, אלא סתם אמצעי להעברת הסיפור.
(תגובה זו תשמיד את עצמה לאחר התיקון, אם יעשה)
אם אני בן 16 ואני אהבתי אותו אז הוא עבר את מבחן הזמן...
והנה הדעה הפחות נפוצה,
לא כל כך אהבתי את הסרט.
אני לא מתכוון לנקוט עמדה של גיבור גדול, בהתחשב שרוב הדברים שטווידלדי כתב בביקורת (המצויינת) אני מסכים, ודווקא בגללם הרגשתי סוג של החמצה במהלכו. דמותו של קיין אכן מעוצבת נהדר, ואחת מהדמויות האנושיות ביותר שראיתי בקולנוע. ויכול להיות שבגלל זה, הממ… קיין פשוט לא מעניין אותי.
תסלחו מאוד כל מעריצי הסרט, אבל קיין היה דמות מאוד עצורה ומאוד מעצבנת. שהרבה פעמים היה לי איזה שהוא חשק להחטיף סטירה (רצון, שלטעמי, מה בצורה הרבה יותר טובה בשני סרטים אחרים:"התפוז המכני" ו"לארי פלינט"). אוסון וולס באמת שיחק נהדר, ורואים שהוא השקיע בדמות, אבל הדמות, בסוף של דבר, הייתה די מעצבנת.
אז כן, סרט חשוב. אז כן, תופעה. אבל זה לא מונע ממנו להיות סרט רע למדי, ובלי שום קשר לערך ההסטורי שלו.
גם אני לא אהבתי את הדמות של קיין. אז בסדר, הבנאדם נורא מורכב, אבל הוא חתיכת נבלה סרוחה שמתעלל בכל העולם ואשתו. הדמות שלו מסקרנת אבל לא מתחברים אליה, ובגלל זה כל "האזרח קיין" נשאר תרגיל אינטלקטואלי מבריק אבל מעוקר מרגש.
לא מזמן צפיתי בסרט תיעודי על עשיית "האזרח קיין", ולמרבה האירוניה, נטען שם ש"האזרח קיין" הוא למעשה ביוגרפיה נבואית של וולס על עצמו – אדם מוכשר, כריזמטי ובעל הרס עצמי, שמתנהג כמו זבל לסובבים אותו, מגיע מהר לפסגה ואז מדשדש בשפל כל שאר חייו. נדמה לי שזה היה אפילו וולס עצמו שאמר את זה (אולי חוץ מהקטע של "מתייחס בתור זבל לכל הסובבים אותו").
השורה התחתונה, סרט מדכא, ואני לא הייתי אומר שהוא צפיית חובה (אם כי הוא עדין שומר על ערך ועניין).
אני מסכים לגמרי, אבל זה לא סותר מה שאמרתי
דמות בעייתית עדיין יכולה וצריכה לעורר פה ושם קצת אהדה, כדי שנרצה בכלל להבין מה גרם לה להיות כמו שהיא.
הדוגמה הראשונה שעולה לי בראש בהקשר הזה היא טוני סופרנו מ"הסופרנוס". הנה דמות בעייתית מאוד, שגונבת, משקרת, רוצחת, בוגדת ומה לא, ושבכל זאת מעוררת הרבה הזדהות, ורצון בלתי פוסק להבין ולהעמיק במה שמניע אותה. בניגוד לזה, קיין הוא לא רק חרא של בנאדם, אלא גם חרא של בנאדם בצורה שלא מאפשרת להתחבר לדמות שלו.
הבעיה שלי היא לא שהסרט בא ושואל מה הופך את הגיבור הבעייתי לכזה. אלא שהגיבור בעייתי בצורה כזו, שהתשובה לשאלה "למה הוא בעייתי", מסקרנת רק ברמה האינטלקטואלית.
למה ניתן להזדהות עם קיין
בתחילת הסרט יש לו אדיאלים וניתן להזדהות עימו. במהלך הסרט הוא משתכר מהכוח והופך לחרא של בנאדם. אפשר לראות אותו כקורבן של הצלחה וכוח.
החיסרון שמצאת בסרט הוא בדיוק הטעות שלך
אם אהבת את הסרט או לא, זה עניין של טעם כמובן, וזכותך המלאה לא לאהוב.. אבל מכיוון שפירטת את הסיבה, אני מרגיש חייב להעמידך על טעותך.
הגדולה בסרט היא שאנו לא באמת רואים בצורה אובייקטיבית את דמותו של קיין. אנו מכירים את קיין דרך עדויות של אנשים שסובבים אותו, ולכן הוא נראה כך.
אם תשים לב, דמותו של קיין מתנהגת באופן שונה לחלוטין בכל נקודת מבט (תאצ'ר, ג'דדיה, ברנשטיין, וסוזן אלכסנדר). בעדות של תאצ'ר אנו רואים את קיין מנקודת מבטו, ולכן הוא נראה ומתנהג כאדם אימפולסיבי חצוף וקצת טיפש. מנקודת מבטו של ברנשטיין, אנו רואים את קיין גדול מהחיים, בתור דמות נערצת וכל יכולה, אך גם כדמות אנושית ברגעים הקשים שלה – וזאת מפני שברנשטיין מעריץ את קיין. אצל ג'דדיה אנו רואים קיין מכוער יותר, מפני שג'דדיה פגוע מהתנהגותו של קיין איתו. ואצל סוזן אלכסנדר אנו רואים את השתלטנות הדורסנית של קיין. אולם בכל העדויות האלו אנו לא באמת רואים את קיין בצורה אובייקטיבית, אלא דרך עיניהם המשוחדות של הדמויות, ולכן דמותו של קיין האמיתי לעולם לא נגלית אלינו.
אם לא התחברת לדמותו של קיין, זה בגלל שלא ראית את דמותו של קיין.
ולומר שהסרט הוא "סרט רע" בגלל שלא התחברת לדמות שבכלל לא הופיעה בסרט – זו טעות..
ומה עשה אורסון וולס אחר-כך?
תמיד היתה לי תחושה שאחרי האזרח קיין, וולס לא עשה שום דבר. זאת אומרת, לא שום דבר שהוא באמת בעל משמעות. אבל התחושה הזאת לא מבוססת על מספיק נתונים – מישהו כאן יכול להציע סרטים נוספים של וולס שראוי לראות, ולחוות דעה האם הם מתקרבים לרמתו של קיין?
ניסה לעשות הרבה מאוד סרטים
ולא תמיד הצליח. למרות זאת, רבים מסרטיו אחרי האזרח קיין נחשבים גם הם ליצירות מופת. הוא גם שיחק בהרבה סרטים, הכי ידוע "האדם השלישי".
מבין הסרטים ביים, אני ממליץ על "מגע של רשע" שמבקרים רבים מחשיבים כיום לסרט טוב יותר מהאזרח קיין. מדובר בפילם-נואר עם צ'רלטון הסטון, ג'נט לי וולס עצמו. סצנת הפתיחה הארוכה היא מהידועות בתולדות הקולנוע.
אך בעוד האדם השלישי
הוא אכן סרט נפלא.
מגע של רשע הוא די בעייתי ומיושן. למעשה חוץ מהסצינה הראשונה אין בו משהו שלא היו עושים היום הרבה יותר טוב. פילם נואר אוברייטד.
באופן רשמי, ''האדם השלישי'' בוים ע''י קרול ריד
אם כי נהוג לטעון כי וולס כתב וביים חלקים נרחבים מהסרט, ובייחוד את הסצינות שלו, שהן ללא ספק הטובות ביותר בסרט.
אני ממליץ בחום על "מגע של רשע" המופתי (יצאה לו גרסה מחודשת לפני כמה שנים, ששונתה עפ"י הערות של וולס שנמצאו, ואני זוכר אותה כמצוינת).
בהסתייגות אני ממליץ גם על "F for Fake", אחד מסרטיו האחרונים, שהוא אומנם משעמם רצח, ודומה יותר למניפסט או עבודת דוקטורט, אבל הוא גם אחד הסרטים הפילוסופיים המרתקים והמטרידים ביותר שיש.
''הזר'' זכור לי כסרט מתח חביב למדי, מאין-ספור שידוריו
בחינוכית ובכללית, אם כי הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה בגיל לא-ביקורתי מדי (12). המעניין הוא שעל פי ימד"ב, זה הסרט היחיד של וולס שממש זכה להצלחה קופתית בזמן אמיתי. עד כמה שזכור לי, הוא אכן סרט "בידורי" הרבה יותר מ-"האזרח קיין", למשל.
או! עכשיו נזכרתי.
לא מזמן ראיתי את הגירסא שוולס עשה ל"מקבת" של שייקספיר. מקבת הוא המחזה של שייקספיר שאני הכי אוהב בעולם (יחד עם "מהומה רבה על לא דבר" ו"רומיאו ויוליה") ונהנתי מכל רגע מהסרט. מומלץ בחום (אף על פי שהוא כנראה התיישן לאללה במהלך השנים, אבל לא יודע). חוויה קולנועית פשוט מרהיבה.
http://www.imdb.com/title/tt0040558/
חוויה אנטי-קולנועית אם כבר,
אבל אנחנו גולשים כבר ל
.
היה לוולס איזה סכסוך עם האקדמיה או משהו?
בדיוק אתמול ערכתי לי רשימה של סרטי "במאים בודדים" (סרטים שמועמדים לאוסקר על בימוי, אבל לא לסרט הטוב ביותר) על סמך ימד"ב. קרול ריד, שהיה מועמד פעמיים לפני שזכה דווקא על "אוליבר" ולא על איזה סרט מהפכני, היה במאי בודד ב-1951 על "האדם השלישי". אורסון וולס לא מקבל אזכור אפילו כבמאי אורח. בנוסף, קראתי פעם שוולס היה מועמד (וזכה) באוסקר לתסריט על "האזרח קיין" תחת שם בדוי וכלל לא הגיע לטקס. יש אמת בגו?
הסכסוך העיקרי של וולס היה עם טייקון העתונות ויליאם רנדולף הרסט
שכמה ממאפייני הביוגרפיה והאישיות הלא-סימפטיים שלו, לפי השמועה, דילגו מהחיים האמיתיים ישר אל דמותו של קיין במסך. הרסט ניהל מלחמת השמצות מכוערת נגד הסרט, שיצרה כלפיו הייפ מאוד שלילי. בעת טקס פרסי האוסקר שנערך בשנה בה הסרט יצא, חלק גדול מהיושבים באולם צעק "בוז!" בכל פעם בה הוזכר שמו של הסרט.
הסרט היה מועמד לשמונה פרסים, אבל זכה רק בשניים.
באופן רשמי
וולס לא עשה דבר ב"האדם השלישי" מלבד לשחק. גאראם גרין כתב את התסריט וריד ביים. לגבי מה שוולס עשה בפועל, השמועות חלוקות. ברור שהוא כתב את הנאום המפורסם לגבי ההבדל בין איטליה לשוויץ. השאלה אם ה וא כתב ו/או ביים חלקים אחרים פתוחה. אגב לגבי ה"אדם השלישי", זה סרט בריטי או אמריקאי? אני אומר את זה מכיוון שהוא נבחר גם לאחד מ-100 הסרטים האמריקאים הגדולים וגם לאחד מ-100 הסרטים הבריטים הגדולים.
נתפשר על סרט פלסטיני
Rאיתי עכשיו את הDVD של הסרט
אחת מתוספות היא הקמדה של פיטר בוגדנוביץ' לסרט (האיש הזה מופיע בהרבה מהדורות מורחבות) הוא מספר שוחח עם וולס על הסרט ווולס אמר שהוא לא כתב או ביים כולם מלבד נאום שעון הקוקיה ושהוא חושב שקרול ריד הוא במאי ענק.
באופן רשמי
וולס היה אחראי על חלק נרחב מהדיאלוגים שבסרט.
מבחן ההתישנות
מבחן ההתישנות הוא מדד ראוי לשימוש פה ושם, אך ודאי לא הבלעדי והחשוב ביותר. אם אני אוהב את מאיר שלו זה לא אומר שעגנון התישן.
''מגע של רשע'' הוא אכן סרט נפלא אבל כדאי מאד לראות גם
את "הליידי משנחאי" עם ריטה הייורת' הגדולה מהחיים בכל מובן שהוא. הסרט אינו שלם ויש פה פגמים לא מעטים, אבל הוא עדיין מרתק. מה גם שיש בו את סצינת המראות המפורסמת.
ואם כבר סרטים פגומים אך מרתקים של וולס, כדאי לראות גם את "האמברסונים המופלאים", גם שם מופיע ג'וזף קוטן.
האמברסונים המופלאים (1942)
http://www.filmsite.org/magn.html
סרט מופת הרבה פחות אגו-מאניאקי מ"האזרח קיין".
האמברסונים המופלאים (1942)
דווקא האמברסונים היה אמור להיות הרבה יותר אגו-מאניאקי מ"קיין". הוא נבנה בתור איפוס עצום רב משתתפים וארוך מאד, אבל הוא קוצץ באכזריות והוספו לו כמה קטעי קיטש נוראיים (הסוף למשל). בכלל, הסרטים של וולס עצובים מאד בגלל ההבדל בין הפוטנציאל הרב לתוצאה הפגומה.
למשל, "הגברת משנחאי" שהוזכר כאן קודם. יש בו כמה צילומים נהדרים ומשחק טוב, אבל אתה שומע על הקטעים שהורדו (בעיקר בסצנת המראות שהייתה אמורה להיות מרשימה בהרבה. וולס טען שמה שנשאר ממנה הם השוטים הפחות טובים אותם הוא התכוון לחתוך החוצה), על המוזיקה הדביקה המעצבנת שהוספה לו (וריאציה חוזרת על אותו שיר דביק) ועל העריכה המחודשת ואתה רוצה להחזיר את הגלגל לאחור ולמצוא לוולס איזה מעריץ מיליונר עם כמה מיליונים מיותרים. עדיף להשקיע בגאון קולנועי ולא בפוסטרים.
מומלץ לראות את הסרט "הכל נכון", שמוקרן מדי פעם ביס דוקו, או לפחות בחלקו הראשון. מדובר על סרט שמספר על הסרטת "הכל אמת", סרט חצי תיעודי – חצי נסיוני שוולס עבד עליו בברזיל כחלק מהתעמולה האמריקנית במלחמת העולם השנייה. החצי הראשון מספר על התלאות שעבר וולס בדרך לאין סרט והוא בהחלט נותן פייט רציני ל"אבודים בלה מנשה" בתחום "תיעוד מקרוב של מרפי והחוקים שלו". בוא נגיד את זה ככה: על הסט של "דון קישוט" של גיליאם לא מת גיבור תרבות של אף מדינה. החצי השני משחזר חלק מהסרט בעזרת צילומים שהתגלו לאחרונה מאותו סרט. הצילום בהם יפה ומרשים, בעיקר לאחר ששמעת באילו יסורים הם נעשו, אבל הסיפור והעריכה בעיקר מרדימים. פספוס, כבר אמרתי.
האמברסונים המופלאים (1942)
"קיין" נראה לי אגו מאניאקי במיוחד בגלל שנכר בו שוולס עושה לכולם בית ספר לקולנוע. לפעמים, בגלל עודף פירו-טכניקה, במקום לשרת את הסיפור האפקט של הסרט הוא התפעלות מהגאונות של וולס. "האמברסונים" נראה לי (עד כמה שאני זוכר) הרבה יותר מאופק בלי אותה הפגנת וירטואוזיות בכל הטכניקות הקולנועיות.
ומה עשה אורסון וולס אחר-כך?
היא אומנם שנויה במחלוקת, אבל אני חושב שהגרסה שלו למקבת מופתית.
גם ''מקבת''' וגם ''אותלו''
וולס היה יכול ללמד את קנת' בראנה דבר אחד או אלף על שייקספיר.
ובחיי שלעולם לא אבין איך אנשים יכולים לטעון ש"האזרח קיין" (שהוא עדיין, לעניות דעתי, הסרט הטוב ביותר של וולס, הרבה יותר מ"מגע של רשע" או "האמברסונים המופלאים" המוערכים מדי) הוא סרט איטי, כבד או מיושן. מילא אם הם לא אוהבים אותו – כל אחד וטעמו – אבל ראיתי את הסרט בגיל 17, כששנאתי סרטים ישנים, ורותקתי למסך מהשוט הראשון ועד האחרון. אחד מהסרטים האנרגטיים ביותר שיצא לי לראות. "אנרגטיים" במובן הטוב של המילה, לא כמו הקקופוניות אחוזות האמוק של אוליבר סטון.
ומה עשה אורסון וולס אחר-כך?
את ריטה הייוורת'. לא מרשים מספיק?
יותר חשוב מה הוא עשה לפני זה
והתשובה לזה: "מלחמת העולמות" תסכיט רדיו שהצליח בשנות ה30 להפחיד את חצי מאזרחי ניו-יורק.
ויותר חשוב מזה גם בשמיעה היום התסכיט הזה הוא אולי העיבוד הכי טוב לספר של ה.ג.וולס (אם כל הכבוד לשפילברג,לסרט משנות ה50 וליצירה המוזיקלית).
צפיתי עכשיו במארז DVD הנקרא ''האזרח וולס''
הכולל עוד שתי סרטים של וולס:
"הזר" שכבר דובר עליו כאו, הוא סרט מתח טוב והניסיון כנראה יחיד של וולס במינסטרים.
"המשפט" לעומת זאת, הוא סרט מדהים, לדעתי משתווה ברמה ל"אזרח קיין" (אם כי פחות מהפכני, מכיוון שהוא נעשה כ-20 שנה אחר כך) עיבוד לרומן של קפקא שמצליח לשמר את רוח המקור ויצור עולם סיוטי מרהיב.
כמו כן יש שם סרט אילם קצר שביים וולס בגיל 18- סרט לא טוב במיוחד אבל כולל מספר זיוות צילום ייחודיות.
פרט טרוויה מוזר מקומנטרי של "המשפט" – כחלק מהתפאורה לסרט וולס השתמש בעיתונים מתקופת מלחמת העולם השנייה. באחד מהם הוא מצא ביקורת בזמן אמת על "האזרח קיין" בה המבקר טען שהסרט שגרתי מדי. לא ברור לי איך אפשר להגיד על "האזרח קיין" שגרתי, בטח לא בשנה בה הוא יצא.
את האמת
הוא סרט מעצבן שמצריך הרבה סבלנות.
יש בו סוג של קשיחות בטון דיבור, במוזיקה, ואפילו בעריכה שדי פס מהעולם הקולנועי ובצדק כיון שהוא מקשה על הצפייה והיה מתאים אולי לזמנו.
נכון שיש בו גם דברים, אבל, לטעמי הוא דווקא אחד החלשים של וולס שנהנה לשחק דמויות רעות ולהותיר להם קמצוץ של קמצוץ של טיפה של רגשות רק באיזו פינה חשוכה של הסרט.
אזרח מן השורה
אני זוכר שלמדתי על "האזרח קיין" לפני ארבע שנים בתיכון. מעבר לאפוס שהוא הסרט מה שהיה מהפכני הוא איך וולס למעשה יצר את הסרט. הוא לקח עורכים, תסריטאים וצלמים ודרש מכל בעל מקצוע שילמד אותו את אופן הפעולה שלו מא' ועד ת'. כך שלצורך יצירת "האזרח קיין" וולס דרש להפוך למעין אינציקלופדיה מהלכת על קולנוע. מה שתרם לסרט רבות.
וכן, למרות שזה נורא טרנדי להגיד כמה "האזרח קיין" לא משהו, אני דווקא אהבתי אותו. אבל אני גם אוהב סרטים של רוברט רודריגז, אז מה תעשו לי?
רוברט רודריגז
גם הוא אגב, נוהג להיות מעורב בכל (אבל ממש בכל) תפקידי ההפקה. רשימה, חלקית כפי הנראה, של התפקידים שלו ב"היו זמנים במקסיקו": במאי, תסריטאי, מפיק, עורך, מלחין פס-קול מקורי, צלם, מפעיל מצלמה, אחראי אפקטים ויזואליים, עיצוב הפקה. הפילוסופיה שלו אומרת שרק ככה אפשר לעשות סרטים (ובזול)
רוברט רודריגז הוא אחלה יוצר
ובכוונה אני לא אומר במאי.
אם אתם רוצים לראות רשימה ארוכה של התערבות בתהליך עשיית הסרט, תסתכלו על רשימת הקרדיטים של The Adventures of Sharkboy and Lavagirl.
בתחילת הסרט כתוב בגדול: A Rodriguez Family Movie.
על וולס
אני חושב שהסיבה העיקרית לכך שוולס לא זכה לתשומת לב האולפנים והאקדמיה בזמנו (למרות פופולריות העצומה של "האזרח קיין", שנוצרה אחרי כשלונו בקופות) היא יחסיו הרעועים עם לורנס אוליבייה. אוליבייה, שהיה אז מהדמויות המשפיעות בהוליווד, נטר לוולס טינה על יחסיו בעבר עם אשתו בהווה של אוליבייה, ויוויאן ליי (סקרלט אוהרה ב"חלף עם הרוח). היריעה קצרה מלהכיל, אבל היה שם משולש רומנטי מאוד סבוך ומעניין.
תיאוריה מעניינת אבל מעט פשטנית
נכון שלאוליביה היתה הרבה השפעה בהוליווד באותם ימים, אבל לא עד כדי כך שישפיע על הוליווד למנוע מוולס הערכה ופרסים.
האמת הכאובה היא שוולס היה גאון וכולם קינאו בו על כך. נכון, הסתובבו אז בהוליווד הרבה אנשים חכמים מאוד וכשרוניים להפליא (אוליביה הוא אחד מהם) אבל וולס משך הכי הרבה אש : בגיל 3 כבר נחשב לגאון. בגיל 23 הספיק לביים סרטים והצגות. הוא הסתובב עם נשים יפהיפיות, היה שחצן לא קטן, אמר ועשה את שעל ליבו.
בהתחלה כולם התלהבו מכך שהוא נכנס באייל העיתונות המיליארדר הרסט (הוליווד היתה אז שמאלנית ואדומה) אבל עד מהרה ההתלהבות הפכה לצקצוקי לשון על כך שהגזים (שהרי הציר ההמרכזי של הסרט הנפלא הזה – "רוזבאד" – הינו השם שהעניק הרסט לאיבר המין של פילגשו, השחקנית הכושלת מריון דיוויס, בחדר המיטות. וולס שמע על כך ובנה סביב זה את עלילת סרטו).
בנוסף, הסרט הקדים את זמנו – בצילום, בבימוי, בעריכה. לא ממש ידעו איך לאכול אותו שם. הוא היה אקספירמנטי ומורכב מדי.
השורה התחתונה היא שהוליווד פספסה את הסרט ובעיקר את וולס בגדול. פעם במאה שנה, אם בכלל, קם יוצר קולנועי משמעותי כזה.
חבל שזוכרים אותו היום בעיקר כ"גאון המקולל", זה שהסתכסך עם כולם, לא הצליח לגייס כספים למימוש האמת האומנותית שלו ואכל את עצמו למוות. ההפסד הוא כולו שלנו, חובבי הקולנוע.
המלצות : הספר "שיחות עם אורסון וולס" (של ברברה לימינג, כמדומני), הסרטים "המאבק על האזרח קיין", "הרומן של הרסט ודיוויס" ועוד סרט שראיתי לאחרונה ומצא חן בעיניי – "המיאו של החתולה" (על פרשיית רצח עלומה ביאכטה של הרסט, בסוף שבוע בה אירח אנשי קולנוע, ביניהם צ'אפלין).
אגב ''המיאו של חתול''
פיטר בוגדנוביץ' ביים את הסרט על פי סיפור ששמע מוולס, בשלב התחלתי וולס חשב שהסרט שלו על הרסט יעסוק בסיפור הזה.
ולגבי העבודה שוולס היה גאון מגיל צעיר, אני אצטט את וולס עצמו:
"התחלתי בפסגה, מאז אני עושה את דרכי מטה" (מתוך F for fake)
פעם במאה שנה?
סטטיסטיקה מעניינת.
סטטיסטיקה מעניינת?
זה לא אוקסימרון?
הידעת?
62.7% מהאמירות ה
בעין הדג מפורשות בטעות כפשוטן.
אח, יום אחד...
יום אחד אני אטרח לראות מעבר ל-20 הדקות הראשונות של הסרט ואלמד ממה ההתלהבות. אל תדאגו, יש לי זמן. רק השנה ראיתי סוף סוף במלואם את "מלחמת הכוכבים" (הראשון) ו"הסנדק". האמת, לא הרגשתי שהפסדתי משהו, אבל טוב לסתום את החורים האלה בהשכלה.
אם יש משהו שאני, כחובב סרטים, מצטער עליו, זו העובדה שלא התאפשר לי לראות את הסרט ב-1941, מבלי להכיר כבר מסרטים אחרים את כל החידושים בו. מעניין אותי לדעת מה חשב לו צופה קולנוע תמים כאשר הסנטר של אורסון וולס בוהה בו לפתע מהמקום בו אמורות להיות העיניים. מה, הצלם איבד את ההכרה? העורך שתה יותר מדי אתמול בלילה? איך הבמאי מרשה שיקרו דברים כאלה?
היחס שהאזרח קיין מקבל כיום, למרות היותו מיושבן לאללה, גורם לי לחשוב כיצד יראו הסרטים הבאמת מהפכניים של דורנו בעוד חמישים-שישים שנה. האם נכדי יצליחו בכלל להבין את המהפכנות של מאטריקס, אחרי שכל סרט עם קצת אפקטים מנסה לחקות אותו ועד אז, בטח יתעלו עליו בלי בעיה? מה לגבי סרטים כמו מועדון קרב, סנאץ' ואמלי? אני יודע שהם מציגים גישה מהפכנית בשילוב אפקטים מיוחדים היכן שלכאורה אינם שייכים לז'אנר, שלא לדבר על עריכה מהפכנית לזמנה. אלא שכבר עכשיו כל כך הרבה סרטים מנסים להראות ככה, הרי חמישים שנה מהיום, זה יהיה דבר בנלי לחתולין ואפילו מעיק. ולהרוג את ביל, כמה חיקויים יקומו לו? יש גם סרטים שכיום לא נתפסים כמהפכניים, אבל לכו תדעו מה יהיה איתם בעתיד. אמריקן ספלנדור, לדוגמה, נראה היום חריג בשילוב המוגבר שלו בין חומר תיעודי לדרמה מומחזת, לכאורה שני תחומים סותרים. יש לי הרגשה שבעוד כך וכך שנים, סרט שכזה יחשב לאבן דרך משמעותית בהתפתחות הקולנוע.
האזרח קיין, לא רק שהצליח לשמור על מוניטין של מהפכני ומבריק, המוניטין רק התעצם עם השנים וכיום קשה למצוא מבקר שלא יגדיר אותו כארוע מכונן. צופים רבים מקבלים אותו כמשעמם וחסר יחוד מפני שחיקו אותו ללא קץ. כעת אני תוהה, כיצד יגיב אותו נכד פוטנציאלי כשאסביר לו שהעיקר בנסיכה הקסומה זה לא האפקטים העלובים, אלא בניית הדמויות המשניות לעומק שלא הייתה ממש נהוגה עד אז.
אם זה מעודד אותך
ההשקעה בבניית דמויות משנה, בקולנוע האמריקאי בעיקר, לא נעשית רצינית יותר עם השנים. אולי אפילו להפך.
יותר סביר שדמויות המשנה ב"נסיכה" יראו מושקעות גם לנכדך.
זה באמת מסקרן.
הייתי אומר עוד משהו אינטליגנטי על זה, אבל אין לי.
ועכשיו, למניע האמיתי לכתיבת התגובה שלי:
"בנלי לחתולין"? זו קטגורית איכות מיוחדת לחתולים?
אח, יום אחד...
"האם נכדי יצליחו בכלל להבין את המהפכנות של מאטריקס"
את מאטריקס לא יראה אף.אחד בעוד עשר שנים אז אין לך מה לדאוג…
שמת לב שאתה מדבר על סרט בן שש וחצי?
שלא היה צריך להציג, שכ-ו-ל-ם כאן מכירים, ואף אחד לא היה צריך שיזכירו לו מה זה או למה הוא היה חדשני?
אז גם בעוד 10 שנים יזכרו אותו, תסמוך עלי.
יזכרו, אבל אף אחד לא יראה
מתוכננת פשוט איזו הפסקת חשמל יזומה במהלך חורף 2015-2016.
כן, אבל המתכננים הם הראשונים מול הקיר
כשהמהפכה תגיע.
טוב שאתה מודיע מראש.
רשמתי לפני. אני אדאג להצטייד במחשב נייד עם בטריה משובחת, וכשתפרוץ הפסקת החשמל אוכל לצפות בעזרתו ב DVD של המטריקס.
אפשר לנצח את השיטה!
אני ממליץ על בני אדם.
הנה, הגיעה
כמובטח.
חייב לשאול האם במקרה היית בכתבה הזאת וקלטת את זה,
או שזכרת את התגובה הזאת אחרי כל השנים האלה וחזרת לפה במיוחד.
זכרתי במעורפל
חזרתי לוודא.
הגעתי לפה במקרה, ואני כ"כ שמחה על התגובה הזאת :D
(ל"ת)
שמת לב שאתה מדבר על סרט בן שש וחצי?
אני צריך שיזכירו לי למה הוא היה חדשני, חוץ ממשקפי השמש המעוצבים.
אמרתי שלא יראו אותו צופים חדשים ולא שלא יזכרו אותו , המאטריקס 1 הוא מוצר אופנה של סוף שנות התשעים.
מוצרי אופנה כמו שאמר קוקטו תמיד יהפכו למכוערים עם הזמן.
בסך הכל סרט נבוב כמו השחקן הראשי, ועל שני הפרקים האחרונים לא ארחיב את הדיבור.
זמן קליע? קפיצת המצלמה המסתובבת?
זמן קליע? קפיצת המצלמה המסתובבת?
איזה אפקט זה בדיוק זמן-קליע?
בכל מקרה קפיצת-המצלמה-המסתובבת זה ממש לא חידוש של המטריקס…
זמן קליע? קפיצת המצלמה המסתובבת?
איפה עשו את זה קודם?
זמן-קליע זה דיי שם כולל לפעלולים שעשו שם שכולל את הקפיצה. זה כשהם עשו את הדברים כל כך לאט שהיה אפשר לראות את הכדורים במעופם כשהם עושים עיוותים באוויר.
האמנם?
לא מתווכח על חלקים 2 ו 3, אבל בכ"ז נכתבו על הסרט עשרות ספרים. אולי הוא לא כל כך נבוב?
http://www.amazon.com/gp/richpub/listmania/fullview/8R9TXVXR1NSI/104-3112740-9100764?%5Fencoding=UTF8
האמנם?
עם מיליוני חסידים שוטים ברחבי העולם , זה רעיון מצוין לכתוב ספר ולעשות קופה לפני שההייפ ישכח.
אולי אם הייתי רואה את הסרט כשהייתי בן 13 הייתי חושב שהוא מגניב ועמוק סימולטנית, מה לעשות שראיתי אותו אחרי שכבר קראתי וראיתי מספיק כדי להבחין שמדובר בגיבוב של רעיונות לעוסים, מצופה בשכבת לכה של קונג פו ומעילי עור שחורים.
זמן קליע זה סה'כ אפקט חביב , לקרוא לסרט חדשני בגלל אפקט זו חשיבה שטחית ביותר.
גם לקרוא לסרט חדשני
בגלל עומק הפוקוס זו חשיבה שטחית, ובכל זאת זאת אחת הסיבות ש'האזרח קיין' נחשב לכזה.
בכל מקרה, השאלה כאן היא לא האם הסרט הוא טוב או לא. אתה יכול לשנוא את 'מטריקס' כמה שבא לך, ולטעון ובצדק שהוא לא עמוק. אבל לא על זה אנחנו מדברים. הסרט הזה שינה את פני הקולנוע. סרטי אקשן אחרי 'מטריקס' לא נראים כמו שהם נראו לפניו, ועל העובדה הזאת קשה מאוד להתווכח.
גם לקרוא לסרט חדשני
"סרטי אקשן אחרי 'מטריקס' לא נראים כמו שהם נראו לפניו"
וחבל שכך…
ארוחת בוקר של פילוסופים
אתה כבר לא טוען שהסרט נבוב אלא שמדובר ב"גיבוב של רעיונות לעוסים".
אני מסכים ששני החלקים האחרונים הם בדיוק גיבוב של רעיונות לעוסים, אבל לא לגבי מטריקס הראשון.
לפי דעתי הסרט משלב בצורה מוצלחת VR עם פילוסופית מזרח ונצרות, אבל זה לא בהכרח גיבוב אלא ריבוי שכבות.
הסרט אינו חדשני מבחינה פילוסופית גרידא אלא בהיותו סרט אקשן שמסתתרים בו רעיונות פילוסופים. יתכן והרעיונות עצמם אינם חדשים אבל אני לא זוכר כמעט אף סרט שעושה דבר דומה בצורה מוצלחת וכיפית כמו מטריקס הראשון ("ראשומון" הוא דוגמה נוספת).
2016
הגעתי לכאן במקרה. ואני הולך לצפות במטריקס. השיטה נוצחה!
ראיתי את האזרח קיין לפני שנה וחצי בערך.
למרות שלהגיד ראיתי זה קצת over-statement. ראיתי אותו בגלל כל ההייפ. כל הזמן אומרים שהוא הסרט הכי טוב בכל הזמנים אז החלטתי לראות על מה כל העניין.
אני רק אגיד שהוא הסרט הראשון שהפסקתי באמצע מרוב שעמום. מבלייד לא יצאתי באמצע. אפילו את הארי פוטר ראיתי עד הסוף. אבל את האזרח קיין לא יכולתי לסבול. אחרי 40 דקות בערך פרשתי.
הייתי כותב ביקורת כזאת בערך גם על חלף עם הרוח אם לא הייתי חושב שלראות רבע סרט דיי מונע ממני לתת ביקורת מלאה.
שרדת רבע מחלף עם הרוח?
אני מוריד בפניך את הכובע שאין לי.
אני שרדתי חצי...
אבל אין מה להתגאות, כי כשמגיעים לחצי זה פשוט מזוכיזם לשמו…
זה עוד כלום,
אני שרדתי את כולו, ועוד יותר גרוע, אפילו אהבתי מאוד.
איך?
איך שרדת? אני נכנעתי אחרי כמה זמן… נכון הצילום נפלא, והצבעים חיים, אבל ביום בהיר הסרט פשוט נמשך לנצח… וגם המשחק הוא לא מי יודע מה, והסרט די גזעני ומתנשא בגישה שלו כלפי הדמויות ה-"לא לבנות".
דרך אגב, הביקורת שיכנעה אותי ואני אנסה לראות את האזרח קיין היום. מי אתן ואשרוד!
הסרט עצמו מאוד יפה
לפי דעתי גם המשחק לא רע.
זה פשוט לא מספיק מעניין. אולי זה גם בגלל שאני יותר אוהב את התוצרים החדשים. אולי בגלל שהסיפור לא ממש מעניין. אולי זה אפילו בגלל שהדמויות כבר לא תופסות לגביי. פשוט לא אהבתי אותו.
אפילו ראיתי אותו אם חבר שלי ואפשר לזקוף את ה-45 דקות האלו לכך שכל הזמן ירדנו על הסרט אבל זה היה מספיק.
הסיבה היחידה שראיתי אותו היא כי אנשים שאני מעריך אמרו לראות. הם גם אמרו לראות את קזבלנקה אבל את זה עוד לא בדקתי.
גיליתי שאני לא מסוגל לצפות בקזבלנקה בלי לצחוק
תוצאה של שנים של שמיעת אותם ציטוטים מהסרט. כאשר ישבתי סוף כל סוף לראות את הסרט, לא רק שידעתי עוד קודם לכן את הסוף, כל משפט שני נשמע מוכר ולא קשור, כאילו מדובר בפארודיה ולא בתסריט מקורי.
אוי, קזבלנקה, קזבלנקה.
הסרט שבשבילו המציאו את המושג "מיושבן". כשהוא יצא אנשים היו בהלם מאיך אפשר לעשות סרט שהוא גם דרמה רומנטית, גם דרמה פוליטית, גם קומדיה, גם מותחן ואפילו קצת מיוסיקל. היום הוא נראה הרבה מאוד משום דבר. סתם הצגת-תיאטרון לא שנונה במיוחד, עם שחקנים עייפים ומשועממים, שצולמה על ידי מישהו משועמם עוד יותר.
אוי, קזבלנקה, קזבלנקה.
לדעתי הסרט מוצלח גם היום, אם כי ראוי לציין שיש לי חיבה לסרטים ישנים. גם אני היכרתי בצפייה הראשונה את רוב המשפטים שנאמרו,אבל עדיין נהנתי מאוד מהסרט, בעיקר בזכות המשחק של בוגרט וברגמן.
גיליתי שאני לא מסוגל לצפות בקזבלנקה בלי לצחוק
כל כך נכון שזה עצוב. קרה לי אותו דבר בדיוק – אני וידיד העברנו את מרבית הסרט בלגלוג על המחוות המלודרמטיות המוגזמות של הגיבורה, אבל התאהבנו לגמרי בבוגי.
איך?
הוא מתנשא לדמויות הלא לבנות כי זה היה חלק מהתקופה של הסרט.. זה לא משו שיש לבוא בתלונות עליו.
לא בדיוק
אני לא מדבר על הצורה שבה הדמויות הלבנות התיחסו ללא לבנות, כפי שמן הסתם היה במלחמת האזרחים, אלא לצורה שבה הדמויות הלא לבנות מוצגות, ובתקופה ההיא היו כבר סרטים הרבה יותר בוגרים שלא הציגו את השחורים כמו ילדים קטנים, פחדנים ובכינים שלוקים בשכלם…
אבל כמו שבערך כתוב בתגובה שמתחתי-
זה היה ככה בספר.
כל הסרט נאמן מאוד לספר ואין סיבה שדווקא בקטע הזה הם ישנו.
איזה סרטים?
כי לא זוכר לי סרט משנות השלושים שמתייחס לשחורים כצורה שונה כל כך. ראיתי עוד מספר סרטים בהם הם משרתים חביבים.
האמת אתה צודק...
חשבתי על איזשהו סרט ("זעם", 1936), אבל בעצם שחורים מופיעים בו לשבריר שניה וקשה ללמוד מזה משהו.
בכל מקרה,, אם כולם היו גזעניים זה רק "צרת רבים", ולא מפחית מהגועל.
הסרט ממש פושר ביחסו לדמויות הלא לבנות
לעומת הספר הסופר גזעני. אבל הספר גם פי אלף יותר טוב. כשראיתי את הסרט ממש שנאתי אותו, כי הספר היה כל כך יותר טוב ממנו.
אפילו בשורת המחץ בסוף, הסרט הצליח פשוט להרוס עם משחק מוגזם ורגשני, בעוד שהשורה הזו היתה צריכה להאמר בטון סתמי ושטוח… אוף…
הספר הוא היצירה הטובה כאן, למרות שהגזענות שלו ממש מהממת. הוא מצליח להציג את ה KKK כארגון מכובד ואצילי. וזה גם משכנע בשעת הקריאה. רק אחר כך קולטים את זה.
אתה לא היחיד
צפיתי, ואפילו יותר מפעם.
ומשום בה בילדותי, תמיד בלבלתי בין "חלף עם הרוח" לבין "מצחיקונת". מה, בשניהם יש אשה שמאוהבת בגבר משופם!
די קרוב לדעה שלי עליו
ראיתי את הסרט לפני כמה שנים, עד סופו (אפילו פעמיים, כי נאלצתי להקרין אותו אחרי כן בקורס של אחד המרצים בחוג, ולהישאר עד סופו). חשבתי שהוא בעיקר… משעמם. הוא היה בלי ספק חדשני בזמנו, אבל גם היה בו משהו קר מאוד ומעוקר. כאילו הוא מנסה לסחוב אותי כצופה לעמדה רגשית מנותקת. כשמוסיפים לזה את הקצב האיטי של העלילה ואת חוסר היכולת שלי להזדהות עם אף דמות, מקבלים בעיקר שעמום. ראיתי את הסרט וסבלתי.
יכול להיות שהסרט מצוין לסטודנטים לקולנוע, יכול להיות שיש בו יופי של זוויות צילום, ונרטיב מרתק ומה לא. אותי הוא פשוט שעמם
אחלה ביקורת
סרט מעולה, שגם אם נעשה שחוק קצת עם השנים עדיין חלקים שונים ממנו נראים רעננים, כמו למשל סצינת הפתיחה, מותו של קיין, בה המצלמה "פולשת" לשטחו של קיין ומתעדת את מותו.
עוד גדולה אמיתית של הסרט היא חוסר היכולת שלנו להבין את דמותו של קיין לעומק. אי אפשר לומר שהוא רע, כמו שאי אפשר לומר שהוא טוב. הדמות שלו חמקמקה וזה מה שוולס ניסה להראות בסרט – כמה קשה לנסות להסביר חיים של אדם, כמה הם מורכבים וכמה אופי הוא עניין חמקמק. מומלץ לקרוא את הספר שיצא לאחרונה "אדיפוס באמריקה" מאת לורה מאלווי שמנסה לפרש את הסרט בצורה מעניינת (אם כי לא מעט פלצנית).
הסרט מקומם בדיוק כמו האישיות של קיין וזה תמצית הסרט
משונה , בדיוק השבוע הזמנתי את הסרט ב – NetFlix (סרטי dvd שמגיעים וחוזרים בדואר – למי שלא מכיר). ובדיוק השבוע הייתה הבקורת (המעניינת ) על הסרט.
סרט מרשים ביותר.
קודם בגלל שהנוסחאות של הסרטים בשנים האחרונות כל כך חוזרות על עצמן שזה היה מרענן לראות משהו כביכול מיושן אבל אפקטיבי.
אני חושב שהדמות של קיין מתפתחת לכל אורך הסרט ובוחנת את הסמפטיה שלנו לאיש. מצד אחד הוא מקומם , כי הוא מרוכז בעצמו , קונה הכל בכסף , כוחני , ולפעמים פתטי, כל התכונות שמקוממות אותנו כשאנחנו נתקלים באישיות כזאת. אבל אני חושב שפה באה ליידי ביטוי היכולת שלך וולס – בעיצוב עמוק, של שחץ עם בדידות.
אפשר להשוות את הסרט הזה לסרט של סקורסזה "הטייס" שלחלוטין לא דיבר אליי ולא היה אמין בעיניי. גם שם מדובר בעשיר מוזר ואקסצנטרי אבל הנוסחא פשטנית ומשעממת.
נו טוף – קשה להסביר…
יללה ביי – אני הולך לראות את "מיסיסיפי בוערת"
אווו... נטפליקס.
מזכיר לי את הימים כשעוד היה לי זמן לראות סרטים, ועוד על בסיס יומיומי.
ודווקא ממש רציתי לראות האזרח קיין. ועוד כמה דברים.
אולי בגלגול הבא…
וואו, המשפט הראשון בתגובה הזאת
התיישבן הרבה יותר מכל סרט מיושבן שדובר עליו בשרשור הזה…
סרט נוסף של אורסון וולס
שאלו קודם על סרטים נוספים שלו… הסרט האחרון שהוא ביים בעודו בחיים (לאחר מותו יצאו לא מעט סרטים בבימויו..) ראיתיו בשבוע שעבר בכבלים "זיוף" נקרא בעיברית או F FOR FORGE משהו כזה
יצירת מופת דוקומנטרית, עוד לא נבחנו גבולות האמת מול הזיוף בצורה שכזו חובה לכל מי שמתעמק בקולנוע דוקומנטרי, ישר הזמנתי לקנייה.
אני די בטוח שהזכרנו אותו למעלה. אכן סרט מציון, על הגבול בין דוקומנטרי ומוקומנטרי.
מה שמזכיר לי
אם זה יעניין מישהו.
קראתי השבוע את אדיפוס באמריקה, שנכתב על האזרח קיין, והוא יוצא במסגרת ספרוני סרטים כאן בארץ. הבעיה היא שאלא אם כן ראית את הסרט ממש בזמן האחרון, קשה להבין משהו מהספר, כי הוא מדבר על פרטי פרטים מתוכו. הרעיונות שהוא מעלה מעניינים אבל בסופו של דבר לא מספיק בשביל להחזיק קריאה קשה, איטית ומסורבלת. ממש לא.
מסכים
למרות שחלקים הספר היה מרתק, הוא דורש ממך פחות או יותר לדעת בעל-פה את הסרט, נוסף על כך הוא כתוב בצורה אקדמאית מדי לספק שאמור לפנות לקהל הרחב. (קראתי את הספר לפני כשנה, אך לא עד הסוף)
אדיפוס באמריקה - ספר לא רע בכלל
נותן כמה תובנות למי שהסרט עניין אותו והוא לא תלמיד בבי"ס לקולנוע. זה ספר דיי קריא וקולח (לפחות כמו מאמר במוסף השבת של אחד מהעיתונים הגדולים ) וחומר קריאה כמעט בודד בדפוס. שווה מאוד לקנות במבצעים שעורכים הוצאות ספרים בעיקר בימי חול המועד סוכות ופסח במרכזי הערים הגדולות.בת"א בבית ציוני אמריקה
ובירושלים – במגדל הפעמון בקומה 3 . הספר עלה לי גרושים
במבצע כאמור, ושימח אותי מאוד.
קניתי יחד עמו ספר על הרולד פינטר המחזאי, וגם השתלם מאוד במחיר שווה לכל נפש ובסה"כ ספרים לא רעים .
3 הפסקאות הראשונות בביקורת הפכו מבדיחה למציאות
שנתיים וחצי בלבד אחרי שפורסמה. לא מפתיע מאוד, ובכל זאת זה קרה מהר יותר ממה שאפשר היה לצפות.
סאונד ארט
שלום,
מקווה שמישהו יראה … הנני הולך לכתוב עבודת פרוסמינר על הסרט תוך דגש על ניתוח איכויות הסאונד של הסרט.
מישהו יכול לעזור בהקשר של חומרים \ מאמרים לגבי עניין זה או לייעץ לגבי זה?
אודה מקרב לב.
לחלוטין לא.
אני יודע שהסרט היה חדשני והצעיד את עולם הקולנוע קדימה וכ"ו וכ"ו אבל אני ראיתי אותו עכשיו ולטעמי הוא לא שרד את מבחן הזמן.
השחקנים גרועים מאוד, הסגנון משחק בלתי נסבל, העלילה משעממת, הדיאלוגים מגוחכים והזקנתי בשנתיים במהלך הצפייה.
ואני גם ראיתי את חלף עם הרוח לא מזמן והתמוגגתי מכל רגע.
אני עומד לראות את קזבלנקה. נראה איך זה יהיה..
מילה אחת חסרה לי בכל הביקורות והתגובות (וגם היחס לסרט בכלליות):
מצחיק.
זה סרט, שכן, גם אפל וגם דפוק, וגם עוד הרבה דברים – אבל הוא גם לא פעם, פשוט מצחיק. אפילו בצורה סלפסטיקית שלא היית מצפה מסרט שכזה.
צפיתי אתמול שוב (בפעם האחרונה היתה לפני 20 שנה)
וזה עדיין סרט ענק. כמעט הכל בו עדיין עובד – הדיאלוגים, המשחק, העלילה. הדמות של קיין נראית אכן מסתורית ולא לחלוטין מפוענחת, והתיאור שלו מאוד קר – אבל כל זה משתלב היטב עם העובדה שעדים שונים מציגים אותו (שאמנם לא סותרים אחד את השני עובדתית, נוסח "ראשומון", אבל עדיין מאירים את קיין באור מאוד שונה אחד מהשני). יש כמה דברים שהתיישנו בעלילה (למשל רומן סודי הופך לנקודת מפנה בבחירות, או ההצגה של קיין כאוהד-נאצים לפני המלחמה, מה שבוודאי נתפס כ"טעות מפדחת" ב-1941, אבל לקהל המודרני גורם לתיעוב שקשה לאזן), וחלק מהרפרנסים ההיסטוריים מתפספסים (מי היום זוכר את מלחמת ארה"ב-ספרד?), אבל לפחות אחד (הבחירה בין שני כותרות העיתונים) נראה כמו קריצה ישירה ל-2020. יש גם כמה קווי עלילה מרכזיים שנראים מקוריים להפליא עד היום (למשל: מה קורה כשאדם, בשם הכבוד העצמי שלו, הופך את החלום הצנוע והלא ריאלי של אשתו לאובססיה אישית שלו, גם כאשר האובססיה הופכת את החלום לסיוט). בסופו של דבר התחושה, ממש כפי שהסרט אומר בפירוש, היא שקיבלנו פאזל מאוד חלקי של אדם, והחלק הנוסף שניתן בסוף לא באמת משלים את התמונה השלמה – וסביר להניח שהתסכול הזה הוא מה שהקשה על הסרט בקופות.
הטכניקות הקולנועיות של הסרט מדהימות עבור כל מי שראה מהתקופה. הוא משוכלל פי כמה מסרטים כמו "רבקה" או "קזבלנקה". הרבה מהטכניקות הסיפוריות מקדימות את זמנן בהרבה (הסצינה שבה שיחה בין קיין לאשתו מתפרסת על פני כמה וכמה ארוחות בוקר, נראית כמו משהו שלקוח מסרט של סקורסזה 40 שנה קדימה). ואת חלקן פשוט קשה להאמין שעשו ב-1941 (הזום לתוך תמונת הסטילס של שורת הכתבים שהופכת לסצינה חיה). נכון שכל הדברים האלו נעשו מאז שוב ושוב, אבל כל הטכניקות האלו הופכות את הסרט להרבה יותר קצבי ממרבית הסרטים מהתקופה (ואפילו אלו שנעשו עשור או שניים מאוחר יותר). מדהים שהסרט הזה הוא הסרט הראשון של ילד בן 26, שהגיע בכלל מעולם התיאטרון.
וכן, כמו שיונתן אמר, הסרט בהחלט מצחיק. הוא רחוק מלהיות קומדיה, אבל הופתעתי מכך שממש צחקתי בו כמה פעמים, בעיקר סביב הפארסה שנוגעת לקריירת הזמרה של אשתו של קיין.
בנוגע ל"טעות מפדחת" - לדעתי היה אמור להיות נוראי גם אז
כלומר, כן, ארה"ב עוד לא הייתה במלחמה, ועוד היו כמה מסמפטי נאצים פה ושם, אבל לכל הפחות לדעתי בעמדת היוצרים, זה נתפס ככתם מוסרי שאמור להעלות נורות אזהרה לצופים בנוגע לדמותו של קיין, ולא כבדיחה.
לא בדיחה, אבל משהו שיש לו לחלוטין כפרה
כלומר, דומה ללסמפט את פוטין למשל רגע לפני הפלישה לחצי האי קרים. היטלר כבר היה נבל ב1941, אבל לא הנבל-של-כל-הזמנים כפי שהוא נתפס היום, ואני חושב שהתפיסה של קיין מוצגת יותר כנאיבית (לא תהיה מלחמה) מאשר כפרו נאצית – תפיסה שב1941 הרבה אנשים עוד זכרו שהם (או אנשים סביבם) החזיקו בה עד לפני שנתיים.
אבל זה נכון גם לימינו, לא?
כלומר, אנחנו לא מתים על אנשים עם סימפטיה לנאצים, אבל נראה לי שיש הבדל בין "אנשים שחשבו שאפשר להרגיע אותו ולא צריך ללכת איתו למלחמה" ל"נאצים". הסרט מציג (נראה לי) את קיין יותר במחנה השוגים מאשר האנטישמים הרצחניים.
נכון, אבל היום היחס למי שאשכרה נפגש עם היטלר ודיבר איתו על שלום
הרבה יותר חריף מב1941. אז הם נתפסו כמי שניסו לדבר עם דיקטטור בנסיון (כושל) למנוע מלחמה. אחרי השואה הם כבר נתפסים כמי שלחצו יד עם השטן.
הידעת? הנרי פורד הפיץ את 'הפרוטוקולים של זקני ציון' בארה"ב
הוא גם לא ממש מיהר להפסיק לעשות עסקים עם גרמניה הנאצית, אבל בואו נהיה נדיבים ונאמר שהוא כבר לא היה בשיאו בתקופה הזו. אבל את הפרוטוקולים, 20 שנה קודם לכן? הוא הפיץ בעיתון שלו, דיבר בשבחם (ובגנות היהודים) בכל מקום, כתב ספר בנושא – ובכלל, היה אנטישמי מובהק ואחד המפיצים הגדולים של האנטישמיות בארה"ב ובשפה האנגלית.
לא נראה לי שעסקי חברת פורד בישראל בימינו ממש מושפעים מזה.
כן, אבל ראית פה עיתונים של קיין לאחרונה? לא, נכון?
שתפו שכולם יראו את הצביעות.
בדיוק היום קראתי ידיעה
שמשפחתו של רואלד דאל התנצלו על כך שהיה אנטישמי.