ככה פותחים סינמונדיאל. בהתחלה, היה נדמה שהתיקו לא יכול להחזיק – מישהו, מתישהו ישיג יתרון כלשהו. אבל לא. ככל שהיום התקדם, כל פעם שהיה נראה שמישהו אחד מתחיל לעקוף, השני ישר בא והשווה לו, ובסופו של דבר הדבר הסתיים בתיקו 3:3. אצל האחים רוסו, הקפטן הוכיח את קפטניותו והוביל את הקבוצה לשישה גולים מפוארים, אך השופט תאנוס, בנקיפת אצבע, פסל את מחציתם. המבקיעים אצל ג'ונסון היו ג'וזף גורדון לוויט שהבקיע שניים מהגולים, ובריאן קרנסטון שהבקיע שני גולים, אבל אחד מהם היה נבדל בעקבות חוסר הבהירות כמה סדרות טלוויזיה אמורות להשפיע על תחרות שנקראת סינמונדיאל.
תוצאת התיקו אומרת שכל אחת מהקבוצות סיימה עם נקודה אחת, כאשר ריאן ג'ונסון מוביל כרגע בטבלת הבית בעקבות היתרון הקטנטן של 12 קולות.
אני אנצל את תוצאת התיקו כדי לדבר ולהבהיר קצת על החוקים החדשים ולמה הם כאלה: בחוקים החדשים, אם מתמודד כלשהו גובר על מתמודד אחר אבל עדיין נמצאים בטווח האחוזים של 55%-45%, התוצאה עדיין נחשבת תיקו. כן, למרות שזה יכול לומר גם שיש תיקו אחרי ש-60 אנשים הצביעו לבן אדם אחד יותר מלאחר. הסיבה לכך היא שבשלב הבתים במונדיאל יש פשוט מלא תיקו, ורצינו לשקף את זה גם פה. אם מכילים את הרעיון הזה בסינמונדיאל הקודם, למשל, יוצא שיש 7 תוצאות תיקו בשלב הבתים במקום ה-2 שהיו בזמן אמת, שזה עדיין פחות ממה שיש במונדיאל ממוצע. יש לקחת בחשבון שזה שהמשחק נגמר בתיקו לא אומר שאין יתרון מסוים בתוך הבתים – מי שקיבל יותר הצבעות הוא זה שממקום גבוה יותר בבתים, ולכן אפילו אם קיבלת ניקוד נמוך, ההפרש של 60 הצבעות לטובתך בהחלט יכול להיחשב לטובתך בספירות הנקודות הסופיות.
אבל זהו, חסל סיכומים והסברים – עומדים בפנינו היום שלושה משחקים משני בתים, אז בואו נכנס לעניין:
ואנחנו ממשיכים בבית א', עם שני במאים שהיו מועמדים לאוסקר חמש פעמים, אבל שם נגמר הדמיון.
ריצ'רד לינקלייטר, עשה הכל מהכל כולל סרטי המשך ("לפני השקיעה" ו"לפני חצות"), סוג-של סרטי המשך ("חברים לחיים"), רימייקים ("The Bad News Bears"), קומדיות קלילות ("רוק בבית הספר") ובסך הכל 19 סרטים כולל "התבגרות", "ברני", "סורק אפלה", "לפני השקעה", "חיים בהקיץ", "בטלנים בטקסס" ו"טריפ נעורים".
קוונטין טרנטינו, לעומתו, בחר את הפרוייקטים שלו בקפידה וביים בין 8 סרטים לעשרה ורבע, תלוי בספירה. ביניהם ניתן למצוא את "ספרות זולה", "כלבי אשמורת", "ג'קי בראון", "להרוג את ביל", "ממזרים חסרי כבוד", "ג'אנגו ללא מעצורים" ו"שמונת השנואים".
בית א', משחק 2
מס' מצביעים: 367 Loading ...
|
המשחק הראשון בבית השני מפגיש את היוצר של טרילוגית "באטמן" עם היוצר של טרילוגית "בחזרה לעתיד", וזאת רק ההתחלה בשביל שניהם. כריסטופר נולאן מביים בקביעות מאז 1998 סרטים שמשחקים עם הזמנים, עם המוח של הצופים ועם המיקס של הסאונד. חוץ מ"האביר האפל" וחבריו, הוא אחראי גם ל"ממנטו", "יוקרה", "התחלה", "בין כוכבים" ו"דנקרק". את התואר "אלוף הסינמונדיאל" עוד אין לו, אבל יש לו תואר לא פחות מכובד – הוא המלך של סקרי עין הדג, עם 4 זכיות ו8 כניסות לעשיריות עין הדג לאורך השנים. רוברט זמקיס, לעומתו, מביים מאז 1978 ואחראי לכמה מהאפקטים המיוחדים המרשימים ביותר אי פעם, ולכמה מהסרטים הטובים ביותר אי פעם. חוץ ממרטי מקפליי והדלוריאן, הוא אחראי גם ל"פורסט גאמפ", "מי הפליל את רוג'ר ראביט","האמת שמתחת לפני השטח", "הטיסה", "להתחיל מחדש", "ביוולף", "המוות נאה לה", ועוד.
בית ב', משחק 1
מס' מצביעים: 379 Loading ...
|
המשחק השני של בית ב' מוציא אותנו מארצות הברית ובעל ניחוח בינלאומי, כאשר הוא מציב את האוסטרים נגד המקסיקנים. או ליתר דיוק את מיכאל האנקה נגד גיירמו דל טורו.
זוכה האוסקר הטרי דל טורו עלה למודעות הציבורית עם סרטי גיבורי העל "הלבוי" ו"בלייד 2", זכה להערכה עם "המבוך של פאן", לבסיס מעריצים עם "פסיפיק רים" ובאוסקר על "צורת המים". ביניהם הוא ביים עוד כמה סרטים כמו "הלבוי 2", "קרונוס", ו"ילדים של אף אחד".
מיכאל האנקה עוד לא זכה לאוסקר (סרטו "אהבה" זכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר, אבל הפרס לא ניתן לבמאי) אבל הוא כן מתהדר בתואר "הזוכה הכפול שעשה זאת בפרק הזמן הקצר ביותר בתולדות פסטיבל קאן". בין סרטיו המוכרים ניתן למצוא את "אהבה", "סרט לבן", "משחקי שעשוע" (בשתי גרסאות שונות!) ו"מחבואים".
יש לי הרגשה שהיום הזה הולך להיות הרבה פחות צמוד
בסינמונדיאל.
במונדיאל עצמו כנראה שיהיה דווקא כן צמוד היום P:
והנה ה5-0 שלנו (;
(ל"ת)
מה קרה לכיתובים של התמונות?
ואם ראיתי סרטים רק של צד אחד אני יכול להצביע לו? ואם לא אהבתי אני יכול להצביע לשכנגדו גם אם לא ראיתי אף אחד מסרטיו? ומה אם לא ראיתי אף אחד מהסרטים בכלל? ואם שמתי לב לכך רק אחרי ההצבעה? קולות כפולים נפסלים פעמיים או שקול אחד עדיין ייחשב לכשר? ולמה לא היה הסבר של כל הדברים האלו מלכתחילה?
כי הנחת העבודה
(שהיא אולי שגויה, לך תדע) היא שרוב האנשים משתתפים בשביל הספורט, ולא צריכים הסבר מלא של הטכניקות מאחורי הקלעים כדי לקבל החלטה האם משתלם לרמות.
זו רמאות אם אני מצביע בעד או נגד במאי שלא ראיתי?
או שהכוונה הייתה להצבעה חוזרת? כי אם התשובה לפחות לאחת מהשאלות הראשונות שלי היא "לא", וכבר הצבעתי, אז אני יכול להצביע פעם נוספת כדי לתקן את הקול (או, לחלופין, לפסול את עצמי לגמרי, כנדרש) או להשאיר את קולי הבודד כפי שהוא לגרום לטעות בספירת הקולות…
בשביל זה אמרו חכמינו שחכם עונה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
בחירה קשה בבית א'
במיוחד הבחירה של טרנטינו נגד לינקלייטר. הבמאי האהוב עליי לשעבר נגד במאי שאני מחבב. אבל בסופו של דבר אני מעדיף יותר את הרוגע של לינקלייטר על פני משפרצות הדמים באורך 3 שעות שטרנטינו עשה לאחרונה.
נולאן, קל.
לא ראיתי הרבה סרטים של דל טורו אבל מצד שני בניגוד להאנקה הוא לא עשה סרט כה משעמם שהפסקתי אחרי 40 דקות, אז שיהיה איש המפלצות שיוצאות מהים.
לינקלייטר והאנקה הם בוודאי במאים שאני אוהב מאוד
אם היה יוצא לי לראות סרט כלשהו שלהם.
בקרב של לינקלייטר, הייתי נמנע מהצבעה כי זה נורא מעצבן שטרנטינו בוחר לבזבז את ידי הזהב שלו על בידור(גם אם זה בידור מסוגנן וייחודי),אבל בכל זאת,סצינת הקפה בשמונת השנואים.איזו פצצת כישרון ויצירתיות טהורה לפרצוף.אין דברים כאלה.וואו.הקול שלי הולך אליו.
בקרב של האנקה נמנעתי מהצבעה כי דל טורו אמנם אחראי למבוך של פאן הקסום ורב העצמה,אבל גם לילדים של אף אחד האידיוטי והמביך.
נולאן הוא אוברייטד,ופורסט גאמפ הוא סרט מצוין ומרענן.לא היתה לי התלבטות כאן.
וגם אין לי התלבטות על זה שאני צריך להשלים המון סרטים כדי שאוכל להשפיע על המשך התחרות.
אז על מה טרנטינו היה מבזבז את ידי הזהב שלו, אם לא על בידור?
נראה לי שאם הוא יעבור וישתמש בהם במשהו שהוא לא בידור, הוא לא היה מצליח להביא את אותן תוצאות מטורפות.
אבל מה הקשר בין פלה לנבחרת ברזיל של ימנו?
או פורסט גאמפ היה לפני מלא זמן והתחרות היא בעצם על היום סוג של.
כמובן שכל אחד יעשה מה שהוא חושב לנכון אבל זו דעתי.
לכן אני מצביע הרבה פעמיים לבמאים שאני באופן כללי פחות אוהב מהמתחרה שלהם אבל בשנים האחרונות הם עשו סרטים פחות טובים ממנו לדעתי.
אני מסכים בעיקרון
אבל לנולאן אין אף סרט שממש אהבתי.
בנוגע לטרנטינו,היה עדיף אם הוא היה מבזבז את ידי הזהב שלו על סרטים יותר מעמיקים כמובן.למשל-לא שהסרט של פינצ'ר זקוק לשיפורים מהותיים כלשהם,אבל מאוד הייתי רוצה לראות גרסה טרנטינואית למועדון קרב.
זה באמת משנה?
זה משנה אם טרנטינו עושה סרטים יוצאי דופן באיכותם מעמיקים או סרטים יוצאי דופן באיכותם שהם נטו בידוריים? בסופו של דבר, שניהם יוצאי דופן באיכותם. וחוץ מזה, על איזה ידי זהב אתה מדבר, בדיוק? כי אני חושב שידי הזהב של טרנטינו מתבטאות בכתיבה שלו יותר מאשר הבימוי (שגם הוא, כל כמה זמן בסרטים שלו, מדהים. אבל, בניגוד לבימוי, הכתיבה מדהימה לאורך כל הדרך). אני רוצה לדעת איך אתה מדמיין סרט מעמיק, שטרנטינו יצר בעזרת ידי הזהב שלו. אני גם חושב, שגם אם אתה עושה סרט שהוא נטו בידור, בלי מחשבה נוספת עליו מעבר ללכתוב דמויות ולספר סיפור, אם אתה עושה את הסרט טוב (מאוד) דיונים מעמיקים יתלוו אליו אוטומטית.
ברור שזה משנה
כי אני אישית לא ממש מתעניין בסרטים בידוריים,גם אם הם יוצאי דופן באיכותם. אני כן רואה כאלה מדי פעם וגם לרוב נהנה,אבל בגדול זה פחות מדבר אליי.אני מעדיף סרטים עמוקים שיישארו איתי.אז מבחינתי זה מאוד מתסכל שטרנטינו מנצל את היכולת המושחזת שלו כדי לעשות בידור.
ידי הזהב של טרנטינו מתבטאות בהמון דברים.בכתיבת הדיאלוגים,בבימוי השחקנים, בצבעים, בצילום, בשימוש במוזיקה וכו' וכו'.
אין לי מושג איך יראה סרט מעמיק של טרנטינו,אבל מועדון קרב נראה לי כמו דוגמה טובה.כל העוקצנות והאירוניה והאלימות שיש בסרטים שלו יכולים להיות לרעיונות,ולא לסתם קשקשת אינסופית וכיפית.קראתי פעם ציטוט שנורא אהבתי:"רוב האנשים נורא נהנים לשמוע את טרנטינו מקשקש, אני מחכה לרגע שהוא סוף סוף יגיד משהו."
לגבי זה שהסרט בידורי גם יכול לגרום לדיונים-ברור, האמנות היא בעיני המתבונן, ולרוב קשה להצביע על יצירה מסוימת ולהחליט באופן מוחלט אם היא אמנות או בידור.אם מישהו מרגיש שהוא מצא עומק ביצירה מסוימת,מי אני שאגיד לו שהתחושות שלו מזויפות?אבל בכל זאת,לא צריך להיות גאון כדי לראות שטרנטינו עושה בידור(מוצלח).גם אם יש בזה עומק,זה כל כך כיפי שכמעט בלתי אפשרי להישאר עם חותם משמעותי מהסרט.
מניח שהמשפט האחרון הוציא אותי מזוכיסט במידה מסוימת,כאילו אני אוהב לסבול כשאני רואה סרטים.לא כזה רחוק מהאמת.מכיוון שמה לעשות שבחיים גם יש הרבה לכלוך, אני מאמין שכדי שסרט באמת יגע בי הוא צריך גם לגרום רמה כלשהי של סבל.מקריאה בלבד, אני יודע שזו הסיבה שוואגנר ניפץ לעיתים את כללי ההרמוניה במוזיקה שלו.כלומר לפעמים הקדים את אקורד ג לאקורד ב,כדי למנוע מהמאזין את הסיפוק שבהאזנה לסדר ההרמוניה המאוזן,כי הוא האמין שצריך רמה כלשהי של סבל כדי להגיע לאמת נפשית.
אוקיי
דעותינו שונות
מה הופך את ספרות זולה לסרט בידורי
ואת מועדון קרב לסרט עמוק?
הפילוסופיה בגרוש? הרעיוניות הכאילו רדיקליים?
מה הופך בכלל סרט לעמוק? שוטים ארוכים שלא קורה בהם כלום? סיפור חידתי? זריקת רעיונות לחלל האוויר?
אני חושב שעצם זה שאתה מגדיר סרט אחד כבידור וסרט אחר כעמוק היא הגדרה בעייתית יש סרטי ארט האוס (בהנחה שאתה מתכוון אליהם כשאתה מתכוון לסרטים שגורמים לך לסבול) שעמוקים כמו שלולית וסרטים בידוריים עם מספיק פילוסופיה בהם שאפשר לכתוב עליהם ספרים או להעביר עליהם קורס באונברסיטה.
והבעיה הכי קשה שלי עם מה שכתבת זה המשפט "זה כל כך כיפי שכמעט בלתי אפשרי להישאר עם חותם משמעותי מהסרט", אני לא מבין למה זה סותר, למה זה שהסרט כיפי גורם לך לאבד כל דבר אחר בו (אולי בצפייה ראשונה, אבל תמיד אפשר לצפות יותר מפעם אחת)
ולא הייתי רוצה לראות את טרנטינו מביים מועדון קרב לעולם, האלימות המצועצעת שלו הייתה פשוט הופכת את הסרט למגוחך ולא אמין בשום צורה.
מסכים
חשבתי בהתחלה לא להגיב, או להסתפק רק ב"דעותינו שונות" כמו שעשיתי, כי יצאתי מנקודת הנחה שאין בינינו נקודות חפיפה והדיון לא ילך לשום מקום. אבל אם כבר התחלת, אז אני אוסיף שממזרים חסרי כבוד, סרט שעל פניו נראה נטו בידורי, וכנראה שהוא באמת כזה, הוא סרט שאני לא חושב שסרט "אומנותי" יכול לגרום לי את התחושה שהסרט הזה נתן לי. כל פאקניג סצנה בסרט היא מושלמת, חוץ מכמה סצנות באמצע ש"רק" שואפות לשלמות. הכתיבה פשוט מבריקה, בעיקר באיך שהסרט נותן אקספוזיציה, הבימוי די גאוני, דמויות אדירות וסיפור מותח מצויין, שאין הרבה דומים לו, וגם אם יש, הם לא סיפרו את זה כמו שטרנטינו סיפר. בסוף הסרט נשארתי עם תחושת אופוריה שכזו, ששום דבר שהוא לא סרט לא הצליח לתת לי כזו הרגשה. גם אם טרנטינו רצה רק לעשות כיף, זה לא משנה, כי פאק, כמה שזה כיף.
אין שום קריטריון אובייקטיבי שהופך את מועדון קרב לסרט עמוק ואת ספרות זולה לסרט בידורי
אני פשוט מדבר מהעיניים שלי.עבורי הסרטים של טרנטינו הם מטופשים ורדודים,ולא יכולים להציע לי משהו נוסף מעבר לבידור.אם אתם מרגישים ההפך,אם אתם חושבים שמדובר בסרטים עמוקים,אני שמח בשבילכם(באמת).מבחינתי זה לא כך.
אני לא חושב שיש הפרדה מוחלטת של סרטים שמשתייכים לבידור וסרטים שמשתייכים לאמנות.כל אחד חווה סרט בצורה אחרת ויכול להיות שמבחינת מישהו זה אמנות ומבחינת האחר לא.אני בסך הכל דיברתי על הסרטים של טרנטינו עבורי-בידור נטו,גם אם מוצלח.
"זה כל כך כיפי שכמעט בלתי אפשרי להישאר עם חותם משמעותי מהסרט".כן,אני עומד מאחורי המשפט הזה.וגם נדמה לי שניהלתי דיון דומה באתר כבר פעמיים.
בוודאי שיכולים להיכתב ספרים בפילוסופיה גם על סרטים בידוריים.אבל סרט זה לא רק להעלות רעיון.בשביל לקבל רעיון אני יכול לקרוא ספרי פילוסופיה.לדעתי,הדבר העיקרי שסרט (או אמנות בכלל)אמורים לעשות לי היא להעביר אותי חוויה רגשית עמוקה שתפתח את עולמי הפנימי.לא נראה לי שיש רעיון כלשהו בסימפוניה השלישית של מאהלר,וגם אם יש,הוא לא הסיבה שההאזנה אליה בפעם הראשונה היא אחד הערבים המכוננים והמשמעותיים בחיי.מה שחשוב הוא שעברתי חוויה פנימית שגרמה לי לגלות דברים חדשים על עצמי.אז סרט וסימפוניה הם צורות אמנות שונות כמובן,אבל אני חושב שהעיקרון הוא בגדול דומה.ייתכן שיש לבמאי דברים מעניינים להגיד,וזה גם יכול להיות מעניין ומעשיר ומעורר מחשבה,אבל אם כשאתה מזמין אותי לשמוע את הדברים המעניינים האלה אתה גם אומר לי "בוא נעביר שעתיים בכיף!" אז כן,זה יקשה על הדברים האלה להיכנס אליי עמוק ולהשפיע עליי.לא שזה הופך לחסר ערך לחלוטין,זה פשוט הרבה פחות יעיל.
אחד הדברים השנואים עליי(ואת זה בוודאות כתבתי כאן לא מזמן)הוא ההקלטות האלה שמדביקים בהם דברי תורה על טראנסים.אין לי מושג מי אחראי על זה,אבל אם אלו רבנים אז זו פשוט ירייה ברגל לעצמם.זו ממש דרך גרועה להחדיר תוכן ערכי.
ואני לא בטוח לגמרי מה זה סרטי ארט האוס אז לא רוצה סתם להתייחס בצורה שגויה.
אני חושבת שאתה טועה מהיסוד
קודם כל, אנשים שונים מתחברים לסוגי אומנות שונה. אני מאוד אוהבת מוזיקה רועשת, לא תמיד קל לי להסביר מה עושה דברים מסויימים טובים בעיני, כי הם לא בהכרח רצף ברור. אני מאוד אוהבת מוזיקה אלקטרונית, די סובלת ממוזיקה קלאסית. אם היית רוצה למשוך את תשומת ליבי לתוכן עמוק, היה לך קל יותר עם מוזיקה אלקטרונית.
יתכן ואני טועה כאן לחלוטין, אבל משתמע מדבריך שאתה מצפה לכובד יצירתי כדי להדגיש עומק יצירתי. זו קצת תמונת מראה למה שקורה בטלויזיה בפריים טיים, שכל הזמן צריך להשתמש בפעלים מהשורש ר.ג.ש, כדי לודא שכולם מבינים שעכשיו מתרגשים. אני לא חושבת שמוזיקה, אוירה או נראות הופכים סרט ליותר או פחות עמוק, כמו שאני לא מתרגשת ממוזיקה רק כי שינו את התאורה והדביקו כינורות ברקע.
נקודתית לנושא של טרנטינו ומועדון קרב, אני מאמינה שהחזון שלך שגוי.
מועדון קרב (שעשוי טוב, וכפי שכבר כתבו לך כאן, לא סרט עד כדי כך עמוק) הוא סרט שחלק מהמסר שלו הוא על זריקת זין על העולם, ולעשות מה שבא לך בלי לחשבן על רמת ההזנחה העצמית והסביבתית. טרנטינו היה עושה את הסרט הזה נוצץ ומגניב כמו כל הסרטים שלו, זה אולי היה משדרג את סצנות הקרב אבל פוגע ברוח הסרט.
טרנטינו גם לא היה מסוגל להתמודד עם טקסט שלפרקים הוא תמציתי, ומסרים שעוברים דרך הויזואליה ולא דרך הטקסט. טרנטינו אוהב שהדמויות שלו מדברות בלי הפסקה, אם היה יכול לקחת שחקנים שלא זקוקים לעצירה לשאיפה, לדעתי היה מעדיף אותם.
גם מועדון קרב חוטא בלא מעט ניצנוצים ומגניבות
גם בו יש הרבה טריקים של עריכה וצילום ואנימציה.
ודבר שני אני חושב שהסרט עוסק בזריקת זין, הזנחה עצמית ואנרכיזם – אבל אין לו מסר שעומד בעד הדברים האלה. אני חושב שהוא מצליח להישאר פתוח לפרשנות ולהעלות שאלות בקשר לנושאים האלו בלי להטיף למסר בעד או נגד.
ולכן לדעתי הוא כן סרט שיש בו קצת עומק, בניגוד לסרטים של טרנטינו שהם באמת בידוריים נטו.
ניצנוצים ומגניבות מעולם מאוד שונה מזה של טרנטינו
סצנות הקרב לא היו מנצנצות בכלל, הן היו מלוכלכות, אבל לא מלוכלכות כמו אלו של טרנטינו. אני פשוט לא מסוגלת לדמיין תרחיש שהוא עושה את הסרט הזה ויוצא טוב.
יש לי חיבה רבה למועדון קרב, אני כבר לא בת ה18 שראתה אותו בקולנוע והוכתה בתדהמה, אני רואה גם את החסרונות בסרט ובמסר של הסרט. ועדיין אני מחבבת אותו מאוד, וחושבת שהוא עמוק יותר מסרטי טרנטינו (עם כל המגניבות שלהם).
מסכים ומוסיף
מועדון קרב אומר משהו על העולם בו אנו חיים, הסרטים של טרנטינו אומרים משהו על עולם הקולנוע.
אין בזה רע, כמה מהם הם מהסרטים האהובים עלי. ועדיין.
ומועדון קרב אומר קצת יותר מזריקת זין. הוא לוקח לקיצוניות את הדיון בהשפעות החברה בה אנו חיים על, לפחות, חלק מהאנשים בה, וחוסר היכולת לחיות בחברה הזו בלי ליצור קונפליקטים פנימיים בלתי ניתנים ליישוב.
"אנשים שונים מתחברים לסוגי אמנות שונה".מעולם לא טענתי אחרת.אם תחזרי לתגובות הקודמות שלי,תראי שכתבתי יותר מפעם אחת בדיוק את זה.כל מה שאמרתי עסק בטעמי האישי באמנות.אני בהחלט לרוב מתחבר יותר לכבדות מאשר לקלילות(וגם זה לא חקוק בסלע.ימים ברקיע הוא סרט מאוד קליל ואהבתי אותו מאוד.).אם כתבת את זה בגלל המשפט האחרון שלי על הטראנסים,אז אסביר שהתכוונתי שזה די אבסורדי מבחינתי לתת מסרים של עולם מלכות שמים וכדומה על רקע מוזיקה שהמון רבנים מדגישים שהיא מייצגת פריקת כל עול.
נתפסתם יותר מדי על מה שאמרתי על טרנטינו ומועדון קרב.אמרתי שהייתי רוצה לראות סרט כזה,לא אמרתי שזו תהיה יצירת המופת של המאה.זה פשוט נשמע לי כמו שילוב מסקרן.
אני גם לא מתייחס למועדון קרב כדוגמה קלאסית לסרט עמוק.וגם על זה נתפסתם יותר מדי.נתתי אותו כדוגמה פשוט כי זה היה נראה לי מתאים לטרנטינו.כמו שאמרתי העומק הרגשי יותר חשוב לי מהרעיוני.עם כל אהבתי לסרט, אני חושב שכבר היה אפשר להבין שהיום אני יותר מתחבר לסרטים מסוג אחר.
אלדו ריין-אני כן מעריך את טרנטינו,ואני בכללי יודע להעריך בידור עשוי טוב.יש לי הערכה אפילו לסטטיק ובן אל,שאני די לא סובל, פשוט כי הם ממש מוצלחים במה שהם עושים.ברור שזה מאוד קשה ליצור סרט בידורי שעשוי טוב,אז אני כן מעריך כשיש כזה.שמונת השמורים היה עבורי עונג ייחודי ונהדר, וגם לפני כמה זמן כתבתי תגובה מאוד מפרגנת בדף של הנוקמים החדש(דרך אגב,כתבתי שם "אחלה סרט" ולא "אחלה סרט בידורי" או משהו כזה).
האם אני מעריך את שמונת השנואים פחות מפרסונה,או את המוזיקה של יאני פחות מזו של צ'ייקובסקי?חד משמעית כן. אני לגמרי מעדיף סרט שיכול להשפיע עליי ולהישאר איתי מאשר סרט שיעניק לי שעתיים של כיף.בעיניי זה משהו הרבה יותר גדול. סרט טוב יכול לקדם אותי,ואני מעדיף את זה על פני לדרוך במקום.
בתגובה הראשונה שלי לא ניסיתי להביע זלזול בטרנטינו,כי הוא במאי גדול לדעתי מהמעט שראיתי,אלא פשוט הבעתי את אכזבתי מכך שאדם כל כך מוכשר בחר לפוצץ ראשים במקום לצלול אל מהות הנפש האנושית.
מה לגבי סרט שהוא שעתיים של כיף שישאר איתך?
זה אף פעם לא קרה לך? האם כדי שמשהו יישאר אצלך בראש הוא חייב להיות עם עוד משהו מתחת למה שהוא על פני השטח? הוא חייב להיות עמוק? לא קרה לך שסרט, שלא היה בהכרח כיף, אבל שלא היה עמוק, שנחרט לך בראש, בעקבות זה שהתפוצץ לך הראש מכמה שהוא טוב? אתה רואה כדורגל? אם כן, מה לגבי ה6-1 שברצלונה עשתה נגד פס"ז? דבר כזה, שאין בו שום טיפה של עומק והוא נטו בידור ואך ורק בידור, נחרט אצלי עמוק בראש, וכנראה יישאר שם לעוד הרבה שנים. אם אתה לא רואה כדורגל, אני לא אתפלא.
אתה טוען דבר והיפוכו לאורך הדיון
הבהרת מאוד טוב שאתה מבין שיש את דעתך ויש את דעת האחרים, זו לא הסיבה שהגבתי לך.
קצת התיחסתי להגדרות שנתת לבימוי טוב או עומק עלילתי, כי אני לא חושבת שאתה מגדיר אותם נכון. קשה לי לחשוב על דוגמה קולנועית מספיק טובה לעניין, אני חושבת שלפעמים משהו שמבחוץ נראה צבעוני או קליל באופן מוגזם, הוא בעצם מאוד עמוק. אני חושבת שאתה שוגה כשאתה שופט את העומק של יצירה ע"פ סממנים חיצוניים.
זה גם מתחבר לחלק השני (הראשון) בתגובה שלי שנוגע לתפיסה מאוד מקובעת שאתה מציג. זה אוף טופיק, כשאתה "חושב שזה אבסורדי לתת מסרים של עולם מלכות שמים וכדומה על רקע מוזיקה שהמון רבנים מדגישים שהיא מייצגת פריקת כל עול."
יש המון תפיסות מאוד מקובעות במשפט הזה.
ההנחה שכל מי שמתעניין בכתבים יהודיים גם רואה בהם מסרים של עולם מלכות שמיים. יש הרבה סיבות נוספות להתעניין או להשתמש בכתבי קודש. לדוגמה, עם כל החסרונות העלילתיים, התנ"ך הוא אחד הטקסטים היותר מורכבים ויפים שכתובים בעברית.
ספציפית, רוב הטרנסים התנכיים מגיעים מהברסלבים עם הואנים, מה שאומר שגם בתוך הקהילות הדתיות, לא כל הרבנים מסכימים שטראנס ותוכן יהודי זה רע.
כמובן שיש את המובן מאליו, כשאתה מניח שמה שקומץ רבנים אורתודוכסים אומרים תקף לכל היהודים המאמינים, אתה מתעלם מזרמים אחרים ביהדות.
אתה מצד אחד כותב שאתה מבין שלא כולם חושבים כמוך, ומנגד מיחל לראות העדפות ובחירות שמתישרות עם סקאלת ערכים מאוד מצומצמת שמובנת/מוכרת לך.
אין שום דבר רע בלחשוב שטרנטינו עושה סרטים שטחיים (אני נוטה להסכים) ואין חלילה שום דבר רע בלשאוף להחשף לתכנים בעלי משמעות ועומק. אבל אנשים שונים מוצאים עומק במקומות שונים, או מעוניינים להעמיק לתוך סוגיות שונות. אגב, אני חושבת שטרנטינו בדרכו כן מציג מבט חודר על נפש האדם כפי שהוא רואה אותה. מפחחיד אותי לחשוב מה היה קורה אם היה מיצר סרטים שנכנסים עמוק יותר לתוך האישיות של הפסיכופתים שהוא כותב פעם אחרי פעם. לא הייתי רוצה לפגוש תוכן עמוק יותר אל תוך נפשו של לנדה באינגלוריוס באסטרדס או של מי מהקרימינלים בכלבי אשמורת/ספרות זולה/שמונת השנואים. יש לי תחושה קשה שאם קיל ביל היה מעמיק לנבכי נשמתה של אומה תורמן, היא כבר לא היתה דמות שכיף לראות, אלא דמות שמשפילה נשיות ונשים מעצם הקיום שלה כדמות בסרט.
אלדו ריין-צודק, מקבל מה שאתה אומר,ובתור אוהד מכבי מגיל אפס,גם לגמרי יכול להזדהות עם זה.תמחק מה גובה הקודמת שלי את המילים "מעדיף סרט שיכול להישאר איתי" ותישאר עם "סרט שיכול להשפיע עליי",כי בכל זאת,עם כמה שהניצחון על ריאל בגמר ב2014 הוא רגע מאושר ובלתי נשכח, הוא לא השפיע עלי בשום צורה.
מישי-"אני חושבת שאתה שוגה כשאתה שופט עומק של יצירה על פי סממנים חיצוניים".מצטער,האבחנה שלך שגויה. העומק עשוי להיות קיים ביצירה,בתוכן שלה.מה שמעניין אותי זה האם העומק הזה עשוי לחדור אליי. אני לא מסתכל על יצירה אומר "אה,הטון קליל ויש המון בדיחות,זה נורא רדוד". אני לא אומר שהסרטים של טרנטינו רדודים כי הטון שלהם כיפי, אני טוען שהם רדודים פשוט כי התוכן שלהם רדוד.במה שכתבתי על הטון והסגנון התכוונתי שגם אם היה עומק בסרטים הללו, כנראה שלא הייתי מתחבר לעומק הזה,*לא* כי המראה החיצוני הקליל של היצירה הוא הקריטריון לקביעת עומקה,אלא פשוט כי טעמי האישי נוטה לטון כבד ורציני יותר.ואגיד שוב שזה לא מוחלט.אפרופו מועדון קרב, מדובר בסרט כיפי עם לא מעט הומור.
נושא הטראנסים ודברי תורה-האמת שאין לי ממש כח להיכנס לזה כי זה אוף טופיק ולא בא לי עכשיו איזה דיון מעמיק ביהדות.בכל זאת-בטראנסים האלה שיצא לי לשמוע, התוכן עוסק בקבלת מלכות השם וכדומה,כך שלא הבנתי את מה שאמרת שאנשים שמעניינים בכתבים יהודיים מתעניינים לא רק במלכות שמים.ברור שזה נכון,אבל איך זה קשור?
"מה שאומר שגם בתוך הקהילות הדתיות יש כאלה שלא חושבים שהטראנסים לתוכן דתי זה רע". סבבה, אני מקבל את הביקורת שלך על ההסתכלות המעט צרה שלי,אבל רק אעיר שגם הכרתי אישית רב שעשה טראנסים כאלה,מתוך ישיבה שהעבירה לא מעט שיעורים על איך המוזיקה הדיסהרמונית (או בפשטות, טראנסים)היא בדיוק ההפך מכל שאיפות קדושה כלשהן.
פספסתי סעיף כלשהו בתגובה שלך?
אני לא חושב שמדובר בסרטים עמוקים ואין לך מה לשמוח מזה.
אני כן חושב שהסרטים שטרנטינו עושה הם גאוניים. אתה אומר שבשביל שתוכל להעריך סרט, אתה צריך שהסרט יעביר לל חוויה רגשית עמוקה שתפתח את עולמך הפנימי. אבל, רגע, מה עם כל הסרטים האלה, שהם סתם בשביל הכיף, אבל מבוצעים ברמה הכי גבוהה שיש ומנצלים את המדיום עד הסוף ומביאים אותו למקסימום? יש כאלה, אני לא הולך לתת שמות. אני חושב שלסרטים האלה ראויה הערכה רבה כי כדי להגיע לכאלה הישגים, אתה צריך המון כשרון. המון. לעשות סרט מבדר טוב מאוד זה קשה בדיוק כמו ולעשות סרט שיערער את עולמך הפנימי טוב מאוד. אתה לא יכול להעריך עד הסוף אנשים כשרוניים, רק כי הם לא ניסו לערער את עולמך הפנימי?
שניה של ארסיות
בזמן אמת טרנטינו לא היה יכול לעשות את מועדון קרב, משום שהוא במאי שידוע בריפרורים לעבודות של אחרים, ומועדון קרב היה די מקורי.
(מבוסס על ספר, אבל אם זה לא הגיע לסיפרית וידאו, כניראה שטרנטינו לא יעשה לזה ספין).
כתבתי בדף אחר, שאני בעיקר שואלת את עצמי
סרט חדש של מי מהשניים היה משמח אותי יותר. במקרה של ספילברג נגד וילנב זו היתה שאלה מועילה, משום שלספילברג יש הרבה יותר סרטים שאני אוהבת, אבל אני מאוד מאוד אשמח לראות עוד סרטים כמו המפגש. (סרטי מד"ב חכמים שגם עשויים כל כך יפה)
בית ב' פשוט לא הוגן
במאים עם רקורד מוכח של שנים לעומת the new hotness.
לא היה להם סיכוי.
זמקיס והאנקה הלב אתכם.