אתמול בסינמונדיאל: שלושה משחקים הסתיימו בנצחונות משכנעים בהפרשים גדולים. ג'יימס קמרון אמנם מנצח את כריסטופר נולאן קופתית, אבל אצלנו – נולאן ניצח בקלות; פיטר ג'קסון ניתר בקלילות מעל פדרו אלמודובר ואלפונסו קוארון ריחף במעגלים מסביב לדייויד או. ראסל. הטבלאות המעודכנות, וההסברים על מה זה בעצם הסינמונדיאל הזה – בכתבת הפתיחה של הפרויקט.
היום אנחנו סוגרים את הסבב, כשאחרוני הבמאים שלא התחרו עדיין עולים למגרש, ומתחילים את העימותים הנוספים בין במאי בית א'. אבל קודם כל, מתחרי בית ח'.
פול תומס אנדרסון עושה יצירות אפיות. בין אם הוא עוסק בתעשיית הנפט והדת או בתעשיית הפורנו, כל סרט שלו הוא סאגה מפורטת מלאה בדמויות משוחקות למופת. רשימת סרטיו של אנדרסון (לא להתבלבל עם ווס אנדרסון, או עם וו. ס. אנדרסון) היא לא ארוכה – אבל כל סרט סרט. "Hard 8"' "לילות בוגי", "מגנוליה", "מוכה אהבה", "זה ייגמר בדם", "המאסטר".
מישל גונדרי עשה בשנות התשעים את הקליפים הגאוניים בעולם, ולא איבד את זה גם כשעבר לסרטים ארוכים יותר. הוא אוהב אפקטים לא ממוחשבים ואת לוק ה"עשה זאת בעצמך", ויכול לעשות גם דברים שלא ברור לכם איך הם אפשריים בכלל. הסרט הידוע ביותר של גונדרי הוא כמובן "שמש נצחית בראש צלול", שנבחר אצלנו לסרט השנה ב-2004; מלבדו יש לו גם "מדעי החלום", "קדימה, תריץ אחורה" ו"צל הימים", וגם הסרט התיעודי החדש "האם האיש שהוא גבוה מאושר".
 |
בית ח', משחק 1
מס' מצביעים: 568  Loading ... |
 |
ספייק ג'ונז הוא בן המחזור של מישל גונדרי: שניהם גדלו בקליפים והגיעו אל הקולנוע, ונשארו מיוחדים, משונים ומוכשרים לאללה – ושניהם הגיעו לכמה משיאי הקריירה שלהם כשעבדו עם התסריטאי צ'רלי קאופמן. רשימת הסרטים הארוכים שעשה ג'ונז קצרה, אבל נפלאה: "להיות ג'ון מלקוביץ'", "אדפטיישן", "ארץ יצורי הפרא" ו"היא".
רידלי סקוט הוא, כמובן, סיפור שונה לחלוטין. סקוט הוא אחד מאותם במאים שהתחילו בשנות השבעים ומעולם לא האטו את הקצב, אבל אפילו מעריציו יסכימו שהוא התחיל בשיא: את הקריירה הוא פתח עם שני סרטים שהפכו לקלאסיקות מד"ב, "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר". רובם המכריע של הסרטים (הרבים מאוד) שעשה מאוחר יותר לא התקרב לגבהים האלה, ובכל זאת מדובר ברשימה מכובדת ביותר. פילמוגרפיה חלקית בהחלט: "תלמה ולואיז", "אנשי המזימות", "גלדיאטור", "אמריקן גנגסטר", "בלאק הוק דאון", "פרומתיאוס".
 |
בית ח', משחק 2
מס' מצביעים: 607 Loading ... |
 |
ועכשיו אנחנו חוזרים לבית 1. ביום הראשון של הסינמונדיאל, סטיבן ספילברג ("אי. טי.", "אינדיאנה ג'ונס", "להציל את טוראי ראיין", המון אחרים) ודארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום", "ברבור שחור", "המבול") השיגו כל אחד ניצחון. בסבב הנוכחי הם הוגרלו זה נגד זה – כך שהזוכה במשחק הזה למעשה יבטיח את מקומו בשמינית הגמר.
 |
בית א', משחק 3
מס' מצביעים: 656 Loading ... |
 |
למעשה, המנצח בבית 1 היום לא מבטיח את העלייה שלו
כי אם הוא מפסיד במחזור האחרון לבמאי שמנצח מחר והבמאי שמפסיד היום ינצח את המשחק הנותר, יווצר בית משולש וההכרעה תעבור להפרשי אחוזים. אלא עם ספילברג ינצח בפער עצון ואז יהיה כמעט בלתי אפשרי לסגור את הפרש האחוזים
אתה צודק, עקרונית זה אפשרי.
(ל"ת)
לראשונה, משחק באחד הבתים שאני לא מצביע בו
טרם ראיתי משהו של פת"א, והסרטים של מישל גונדרי לא מדברים אלי.
בתחרות בין ג'ונז לסקוט – אני לא אוהב את הסרטים של ג'ונז, ולזכותו של סקוט עדיין עומדים "הנוסע השמיני", "בלייד ראנר", "תלמה ולואיז" ואפילו "אגדה" (בגרסת הבמאי). נהניתי גם מ-"גלדיאטור" ו-"אמריקן גנגסטר", למרות שהם לא מייצגים את הפסגה שלו. "פרומתיאוס" היה סרט פגום מאוד, אבל מעניין.
ספילברג נגד ארונופסקי – זה אמנם פחות מופרך מההצבה שלו מול לארס פון טרייר, ועדיין זה כמו לבחור בין מי שמחלק לך שוקולד בחינם למי שאתה משלם לו בשביל שעתיים של עינויים. לא כוחות. ספילברג לוקח.
המאבק בין ספייק ורידלי
פעם ראשונה שאני מעלה את הסרטים של שניהם על כתב ומנסה לתת שיכלול ציונים.
זה היה ממש ממש קשה…
הממממ
נתחיל מהקלים –
סקוט מביס את ג'ונז על פי עיקרון "לא-אהבתי-שום-סרט-של-ג'ונז-חוץ-מהיא-ו"לא-אהבתי"-זה-אנדרסטיימנט-מטורף" שנותן לסקוט ניצחון מעט טכני למרות שיש לו לא מעט סרטים שאני מחבב ביותר ואפילו מן השנים האחרונות ( כלומר, יש לו את אמריקן גנגסטר)
שפילברג מביס את ארנופסקי על פי עיקרון דומה אבל זה אפילו פחות ניצחון טכני כי יש לשפילברג הרבה סרטים שאני מחבב מהעת האחרונה.
ועכשיו לקשה – גונדרי או אנדרסון. השאלה היא לא למי יש יותר סרטים שאני אוהב – את זה אנדרסון לוקח בהליכה. אבל איכשהו כשאנחנו נשאלים לגבי מי הבמאי שאני מעדיף אז קשה לי לסרב לגונדרי – הוא חמוד ממש ובעל דמיון ומשיכה לסטופ-מושן ואנימציה שגורם גם לסרטים די מעפנים שלו ( נגיד, האם האיש הגבוה מאושר) להיות כיפיים ואופטימיים ונחמדים. לעומתו, נפילה של אנדרסון (נגיד, המאסטר) היא נפילה רצינית.
אבל עדיין, רק אחד משני האנשים הללו עשה את מגנוליה וזה עדיין לא גונדרי.
מאוד מפתיע שרוברט זמקיס לא נכלל
הוא וג'יימס קמרון הם לדעתי שני הבמאים היחידים שמעולם לא עשו סרט לא טוב.
ג'יימס קמרון, לפחות פורמלית, עשה את "פיראנה 2"
ש"סרט לא טוב" הוא תיאור מאוד עדין עבורו
בקשר לזמקיס, להרבה אנשים יהיה מה להגיד בקשר ל"בייוולף", "רוחות חג המולד" ו"רכבת לקוטב", למשל.
טוב, ציינתי שזה רק לדעתי
קמרון פוטר פעמיים מפיראנה (כי המפיק רצה לצלם את סצנות העירום בעצמו) וקמרון לא מחשיב אותו בפילמוגרפיה שלו. וזה דווקא לא סרט רע. טראשי אבל לא רע.
המוות נאה לה הוא החלש ביותר של זמקיס, וגם הוא בסדר כזה. שלושת המצוירים שציינת הם טובים ואפילו מצויינים. ראיתי את שלושתם ב-3D במסך האיימקס הענק בלינקן סנטר ואני זוכר במיוחד את רכבת ובייוולף כחוויות מדהימות.
מה עם דארן ארונופסקי?
כל סרט שהוא עשה הוא לא רק טוב, אלא יצירת מופת.
המבול?
(ל"ת)
סרט מדהים.
(ל"ת)
טוב, אז לפחות אפשר להבין
למה הצבעת לו (בהנחה וזה אכן מה שעשית).
אני ראיתי את המבול ובעיקר לא הבנתי למה.
ובהמשך, ראיתי השבוע את 'נפלאות התבונה'
והניגוד בין הכימיה והמשחק הנוגע ללב והמשובח שהם מפגינים שם, לבין הפאתוס והמלודרמטיות שלהם במבול, רק הגביר את תחושת האכזבה שחשתי כשיצאתי מהסרט.
אני לא אתווכח אתך על מה שמרגש אותך, זה מיותר כמובן.
אם מעניין אותך לדעת למה אני חושב שזה סרט מדהים – חלק גדול מהסיבות הוסברו יותר טוב ממה שאני מסוגל לכתוב בביקורת המעולה הזו.
אני רק אוסיף שהסרט נתן לי הרגשה שאני נשאב לתוך עולם אחר וקסום שגורם לי לשכוח שאני בתוך אולם קולנוע. מין הרגשה כזאת שאתה מקבל אחרי צפיה בסרטים כמו שר הטבעות ומלחמת הכוכבים, וההרגשה הזו היא בעצם הסיבה שאני אוהב קולנוע (וספרות, קומיקס, ציור, מוזיקה וכל צורות האומנות).
מעבר לכך, יש בסרט את הנגיעה הייחודית של ארונופסקי שאני כל כך אוהב. אני חושב שדוגמה מעולה לכך אפשר לראות בקליפ המדהים הזה. (סוג של ספויילר לספר בראשית. וגם ל"המבול").
ההרגשה הזאת היא גם הסיבה
(או אחת מהן) שאני אוהב קולנוע, רק שלא קיבלתי אותה בסרט הזה – בניגוד לשני האחרים שציינת.
אז ככה
גונדרי/אנדרסון
אנדרסון. כי למרות שאני בערך מאוהבת ב"שמש נצחית בראש צלול", הוא הסרט היחיד שעומד בסטנדרט ממש גבוה מהסרטים של גונדרי. כל השאר לא מספיק טובים. לעומת זאת אנדרסון די מטורף, וכל סרט שלו גורם לך לרגשות מאוד חזקים. אז אנדרסון.
ג'ונז/סקוט
ג'ונז. למרות הסרטים הנהדרים שלו לאורך השנים, סקוט לא מספיק מעניין בשנים האחרונות. לעומת זאת, כל סרט של ג'ונז הוא מעורר מחשבה, ו"היא" היה גם ממש מרגש.
ספילברג/ארנופסקי
ספילברג. קצת קשה כי זה הבחירות שלי מהסיבוב הקודם. כמה שאני אוהבת את ארנופסקי, ספילברג זה ספילברג, ולמרות שהסרטים שלו מהשנים האחרונות לא מדהימים, הוא פאקינג ספילברג! אז זה די מסכם את זה.
את רקוויאם לא סבלתי בזמנו
אני מתכוון לצפות בו שוב בקרוב. את נוח מאוד אהבתי. ֿאת המעיין לא הבנתי. יש לו הרבה סרטים טובים אבל זמקיס באמת בולט בהעדרו. הבנאדם אחראי לרבים מהשוטים היפים והוירטואוזים שנראו בקולנוע.
האמת היא שלפי הגדרת התנאים של הסינמונדיאל, זמקיס בחוץ בצדק.
אם הבנתי נכון, זה שהבמאי עשה קלאסיקות מהאדירות ביותר אי פעם (ע"ע בחזרה לעתיד, מי הפליל את רוג'ר ראביט), לא מועיל אם בחמש שנים האחרונות הוא לא עשה שום דבר שעניין מישהו בעין הדג באמת. (רוב הגולשים)
לי היה חסר בעיקר רוב ריינר, שיצר סרטים קרובים לשלמות כמעט בכל ז'אנר, ואפילו המציא ז'אנר על הדרך – "ספיינל טאפ".
את השאלה אפשר לשאול (וכבר שאלו) ביתר תוקף על גור ורבינסקי, שגם אהוד בעין הדג מאוד, גם פורה (קולנועית) בחמש שנים האחרונות וגם יכול לתת פייט הגון לשאר הבמאים.
אבל חשוב לזכור שזה משחק מגניב לגמרי שקיבלנו במתנה מרד פיש, ולא בודקים שיניים של סוס וכו'.
ריינר לא המציא ז'אנר עם ספיינל טאפ
היו סרטים בז'אנר הזה כבר קודם – למשל "זליג" של וודי אלן.
וקצת מוזר שזמקיס לא חסר לך (כי הוא לא עשה שום דבר מעניין בחמש שנים האחרונות) אבל ריינר (שלא עשה שום דבר מעניין כבר עשרים שנה כמעט) כן.
"הנסיכה הקסומה", זה למה.
(ל"ת)
אתה סותר את עצמך
"זה שהבמאי עשה קלאסיקות מהאדירות ביותר אי פעם לא מועיל אם בחמש שנים האחרונות הוא לא עשה שום דבר שעניין מישהו בעין הדג באמת".
ובכל זאת הוא לא חסר לי, כי מה זה חשוב.
לא צריך לדקדק בכל מילה של כל אחד, כבר יצא לי לומר:
"זה הסרט הכי מותח שראיתי" על יותר מסרט אחד.
אני בטוח שרגשותיו של זמקיס יחזיקו מעמד גם לנוכח חוסר הרגישות הזמני שלי כלפיו.
וזו לא סתירה, כי הנסיכה זה סרט מובנה בהתבגרות שלי, בעוד הקלאסיקות של זמקיס הן בסך הכל סרטים מעולים בכל קנה מידה.
המממ
ל'זה ייגמר בדם' היה בימוי מרשים, צילום מרהיב ואת דניאל דיי לואיס, ולמרות כול זה לא התחברתי אליו בכלל. 'שמש נצחית בראש צלול' ו'קדימה תריץ אחורה' חביבים מאוד (וגם 'הצרעה הירוקה' היה מאוד משעשע). אז גונדרי.
ג'ונז עשה את 'היא' המקסים ואת 'ארץ יצורי הפרא' הנחמד ורידלי סקוט עשה את 'הנוסע השמיני' ו'פרומתאוס' שלא התלהבתי מהם בכלל. אז ג'ונז.
ארונופסקי עשה את 'רקוויאם לחלום' ו'ברבור שחור' המסחריים ואת 'המבול' שהיה מעולה לדעתי. ספילברג גם טוב, אבל אף סרט שלא לא מתקרב לטלטלה הרגשית של סרטי ארונופסקי מבחינתי. אז ארונופסקי.
פאק פול תומאס אנדרסון נגד מישל גונדרי .אני שונא אותך .
(ל"ת)
היום קצת יותר מסובך.
אנדרסון Vs. גונדרי – ובכן, ראיתי כמה סרטים של כל במאי, ואני מוכרח לומר שאני לא כ"כ מתחבר לסגנון של גונדרי וגם לא כ"כ מתחבר לסגנון של אנרדסון, למרות שכמובן יש לכל אחד מהם הרבה מאוד מעלות. ועדיין, מהסרטים שלהם שכרגע ראיתי (אני עוד צריך להשלים את לילות בוגי ולראות שוב את מגנוליה, שיכול להיות שדעתי השלילית עליו נובעת מחוויית צפייה עלובה באחד הימים הכי מבאסים בחיים שלי), רק לאחד התפלק סרט שכאילו, ממש אהבתי, ומן הסתם זה "שמש נצחית". זה אחד הסרטים היחידים שצפייה בקטעים מהם, שנים אחרי שראיתי אותם, עדיין מביאים אותי לסף דמעות, וזה די מדהים בהתחשב בעובדה שאני סה"כ ילד בן כמעט 17 שעוד לא היה במערכת יחסים, כך שלכאורה הסרט מדבר אליי פחות מאשר לבוגרים יותר שהיו באחד או כמה קשרי זוגיות. וג'ים קארי בהופעה ראויה לאוסקר. גונדרי מנצח.
במשחק בין סקוט לג'ונז אני נמנע. אצל ג'ונז ראיתי רק שני סרטים, "היא" ו"אדפטיישן". מכיוון שמדובר בתכלס בחצי מהסרטים שהוא אי פעם ביים אני כאילו אמור לקבל דעה די מוצקת על הבמאי באופן כללי, אבל אני לא מרגיש שזה הוגן להשוות אותו לסקוט, פשוט כי אצל סקוט ראיתי רק סרט אחד במלואו, "ת'למה ולואיז" שהוא פשוט סרט נפלא גם (וכן, ראיתי את "הנוסע השמיני 2" אבל לא את הראשון. נו, שטויות שעושים משעמום). אני אשתדל לתקן את זה בקרוב.
המשחק האחרון מספר לנו דרבי יהודי מרתק ואני מכריע אותו בלי סיבה מיוחדת לטובת ספילברג. נראה שכולם כבר עשו את זה.
כלומר ההתלבטות שלך היא למי לא להצביע.
(ל"ת)
בית ח' זה ללא ספק בית המוות
אמנם אף אחד מהבמאים האלה לא הבחירה הראשונה שלי (גם לא השנייה השלישית או הרביעית) אבל זה הבית היחידי שמכיל 4 במאים שאני אוהב ואני לא יכול להחליט.
אנדרסון מול גונדרי
הקרב אולי הכי קשה עד עכשיו בתחרות, זה היה קשה אבל בחרתי באנדרסון כי שמש נצחית בראש צלול הוא אחד הסרטים המדהימים שראיתי אבל הוא היחיד של גונדרי שבאמת הגיע לרמות גבוההות בעוד שלאנדרסון יש כמה כאלה.
סקוט מול ג'ונז
לסקוט יש הרבה יותר סרטים שאהבתי מאשר לג'ונז אבל יש לו גם כמה סרטים שהם זוועה ולכן זה הפך את הבחירה לדי קשה אבל בסוף הלכתי על סקוט בגלל יצירות המופת הישנות שלו.
ספילברג מול ארנופסקי
לא כוחות, ספילברג לוקח בקלילות
ספייק ג'ונז ורידלי סקוט??! איך אפשר??
לסקוט היו כמה מהסרטים הטובים אי פעם מאלה שראיתי, והכי מרשימים ויזואלית וחדשניים, שאלה דברים שאני מאוד נהנה מהם, אבל למרות זאת אחר כך הוא הידרדר יחסית ולעומת וג'ונז ששמר על רמה גבוהה לאורך כל הזמן, והסרטים המאוחרים שלו די מאכזבים. ג'ונז אמנם לא הגיע לגבהים של "הנוסע השמיני" (באיזה עוד סרט אפשר לשמור על רמת עניין כל כך גבוהה עם עלילה כל כך מינימלית?) או למראה המדהים של "בלייד ראנר" אבל הפציץ בכמעט כל סרט שעשה. אז איך אפשר לעשות בחירה כזאת?
בסוף בחרתי בג'ונז מהסיבות שציינתי, ותוך כך שאני מוחל לו על זה שהיה מעורב בסדרת ג'קאס המזוויעה (הדבר הכי גרוע שראיתי אי פעם, ברצינות). זה אמנם בעייתי כמעט כמו הקריירה המדשדשת של רידלי סקוט אבל אם זה מה שהוא צריך בין לבין כדי להמשיך להוציא סרטים מצוינים, שיהיה לו בכיף.
איך בוחרים בין פת"א לגונדרי ולמה זאת בחירה כל כך קשה:
נראה לי שהרגע שבו אני באמת מעריץ במאי הוא כשאני יושב מול הסרט בפה פעור ועושה: "איך הוא עושה את זה?"
בגלל זה במשך שנים פינצ'ר היה הבמאי האהוב עלי. עברו שנים, ישבתי יותר ויותר בחדר עריכה ומ"איך הוא עושה את זה?" עברתי ל"אלוהים, הוא עושה את זה כל כך טוב!". פינצ'ר, לדעתי, לא רק מייצר אימג'ים בלתי נשכחים על מצע של תסריט מקורי ומהודק, הוא גם עורך אותם כך שהם יכנסו לך מתחת לעור ויפלחו לך את המוח. (אגב, הרבה שנים לפני, הבמאי שהכי שאלתי "איך…?" היה רוב ריינר עד שהבנתי איך הוא עושה את זה – הוא בוחר יופי של תסריטים. בחר, יותר נכון.)
אז הבחירה פה כל כך קשה כי שניהם, פת"א וגנדרי, בימאים של "איך הוא עושה פאקינג עשה את זה הרגע, לכל הרוחות והשדים המרקדים?!"
אז מי משניהם הוא גאון שעדיין לא פוצח? מן הסתם שניהם.
אבל להרגשתי האישית את הצורה של גונדרי אני לעולם לא אפצח, אין לי מושג איך הוא בורא את האימג'ים האלו – ובכל זאת, אני מבין מה הוא עושה. אני מבין את הבימוי שלו. אני מבין באיזה כלים הוא משתמש (מטורפים ומדהימים ככל שיהיו) כשהוא ניגש לסצנה.
אבל אני מתחיל לראות סרט של פול תומאס אנדרסון ואין לי מושג איך להסביר למה אני כל כך מתלהב. זה פשוט קסם. כן, זה בימוי מצלמה יפיפה ובימוי שחקנים רגיש, וזו הכתיבה מקורית ועריכה מופתית – אבל זה משהו יותר מזה שאני לא מצליח לשים עליו את האצבע. יש בסרטים שלו, לאורך כל הצפייה, כמו נשמה נוכחת, שיוצרת בסוף הסרט הרגשה שנאמר פה משהו מיוחד, גם אם אני לא יכול להגדיר אותו עד הסוף.
מצטער אם הדברים כל כך סובייקטיביים, אבל ככה זה כשאוהבים.
זאת בהחלט הייתה הבחירה הכי קשה שלי מתחילת המשחקים.
זה לא היה עד כדי כך קשה!
גונדרי V פת"א, לפחות. כאילו, "שמש נצחית בראש צלול" הוא אחד מסיפורי האהבה הכי יפים של השנים האחרונות, נכון, אבל כשאתה מביים סרט כמו "מגנוליה", מבחינתי אתה מנצח בכל סקר באשר הוא; בקלוז-אפ אחד, אנדרסון מצליח לעשות יותר משבמאים מסוימים עושים בקריירה שלמה. הבן אדם תותח. מבאס אותי שהוא בינתיים מפסיד.
איפה זאק סניידר??!!!
רק עכשיו שמתי לב שהוא לא בסינמונדיאל…
למה?
כי הוא גרוע.
(ל"ת)
פאק. פאק פאק פאק.
מהמאבק הזה חששתי.
אז קודם כל, מזל שיש את סקוט מול ג'ונז, שתהיה לי לפחות בחירה אחת קלה היום. אומנם רידלי סקוט היה גאון מרהיב בנוסע השמיני ובלייד ראנר, שניים מהסרטים האהובים עליי. הכל שם מוקפד ומדויק, וכלך זה התפרק לחתיכות ככל שהקריירה שלו המשיכה. מאז ועד היום אי אפשר אפילו להתייחס ליצירות שלו כאל אותו במאי. עם כל יצירה חדשה שלו אני צריך להזכיר לעצמי שזה אמור להיות האח ה"מוצלח" יותר לבית משפחת סקוט. בלעכס.
אז ג'ונס. אחחח. לו רק בזכות "היא" אני אשמח אם הוא יכול להגיע לגמר. אבל מעבר ליצירה הנפלאה הזו יש לו ברזומה את מלקוביץ' וארץ יצורי הפלא. מה אוסיף ומה אומר. רמות של רגש ואנושיות מרהיבות שמביאות אותי לסף דמעות כל פעם מחדש. אני רוצה להינשא לו ולהביא יחד ילדים תסריטאים קטנים שירגישו כל דבר במלוא העוצמה.
אבל גונדרי נגד אנדרסון. פאק פאק פאק. שניהם בהגדרתם במאים שאני מחכה בשקיקה לכל סרט חדש שלהם, מבלי שאצטרך לדעת ולו פיסת אינפורמציה אחת. זה ייגמר בדם מסתמן אצלי כאחד הסרטים המצוינים של שנות האלפיים. הבעיה היא שגם שמש נצחית. כמות הפעמים שראיתי, ניתחתי והתאהבתי בשמש נצחית היא אינסופית, ולעולם לא תחדול. ועכשיו אני מבין שזה אולי המפתח לפתרון הבעיה- רגש. עם כל הוירטואוזיות של במאי ויכולותיו המרהיבים, אלא שבאמת נחקקים אצלי הם אלא שמביאים כמויות של רגש לסיפור. ואצל אנדרסון יש בחינה מוקפדת, עוינת ומרתקת של הדמות האנושית, כזו שמשאירה אותה מהופנט. אבל גונדרי מרגש אותי כמעט באותה מידה שג'ונס עושה זאת. נוסיף על זה את היכולות האנלוגיות חומריות שלו באפקטים מרתקים ומקסימים שרק גורמים לי לרצות ליצור קולנוע ברגע זה, ונראה לי שיש לי תשובה.
קשה, קשה. ובכל זאת, החלטות צריכות להיעשות!
גונדרי (כי ראיתי רק את "לילות בוגי" של פת"א וזה לא נחשב, למרות שהוא סרט אדיר ואני צריך להשלים את האחרים שלו), ספייק ג'ונז (אולי כי אני פחות מכיר את הקלאסיקות של רידלי סקוט וגם כי ספייק בכל זאת עשה סרטים מעולים!) וספילברג כי הוא ספילברג וגדלתי על הסרטים שלו (וזה לא מוריד לרגע מהערך של ארונופסקי, במאי שאני מאוד אוהב, גם אם הוא ממש לא קל לעיכול – אני אוהב את החזון שלו).
אני מתחיל לחשוש מהקרבות הקשים באמת
בינתיים זה עדיין די בסדר.
גונדרי VS אנדרסון – ראיתי מזמן את "לילות בוגי" והוא זכור לי מאוד לטובה, אבל "שמש נצחית" ממש נהדר, וגם חיבבתי את "קדימה תריץ אחורה" ו"הצרעה הירוקה". והאדם הגבוה מרגיש די סבבה, תודה ששאלת.
ג'ונז VS סקוט – ההתלבטות של היום. מצד אחד, סקוט עשה פעם סרטים מעולים. מצד שני, "רובין הוד" היה משעמם ו"פרומתאוס" היה די גרוע. "היועץ" היה שיפור לעומתם, אבל גם לא מי-יודע-מה (מה שכן, הוא זוכה בתואר שלי לסצינה הכי ביזארית לשנת 2013 שמערבת מכונית וכנראה לעולם לא תצא לי מהראש). בפינה האדומה-חומה, ג'ונז עשה את אחד הסרטים שהכי אהבתי השנה, וגם את "אדפטיישן". נו טוב, אני מצביע לסקוט, גם משיקולי חסד נעורים וגם כי הפילמוגרפיה שלו מרשימה יותר. אבל דיר בלאק הוא מחרבש את "אקסודוס" (זה נשמע יותר מגניב מ"יציאת מצרים").
ספילברג VS ארנופסקי – ספילברג מנצח בעיניים עצומות (או בעיניים של מישהו אחר, כי הוא החליף אותן כדי שהסורקים לא יזהו אותו).
היום בחרתי בצורה אחרת משאר הימים עד עכשיו...
בניגוד לימים הקודמים, שבהם הבחירה הייתה קלה יחסית (טוב, אולי פרט לג'וס ווידן נגד אדגר רייט. וואו זה היה קשה!), היום באמת יש כאן קרבות אפיים, לדעתי.. אבל בסופו של דבר התקבלה ההכרעה:
PTA נגד גונדרי – PTA. בגלל הפילמוגרפיה הכמעט-מושלמת שלו (המאסטר היה די מקושקש, לדעתי. אבל עדיין עם משחק מדהים), ויכולות הבימוי העילאיות. בעוד שגונדרי עשה בערך סרט וקצת שהם באמת טובים, והשאר קצת מבולגנים…
ספייק ג'וז נגד רידלי סקוט – ג'ונז. בגלל היכולות שלו לרגש בכל סרט שהוא עשה עד היום, ובגלל שסקוט קצת התדרדר בשנים האחרונות
ספילברג נגד ארונופסקי – ספילברג. בגלל הפילמוגרפיה, הבימוי המעולה, וזכרונות הילדות. מה, לא מספיק?
גונדרי, ג'ונז וארונופסקי FTW!
לא מתווכחים עם אהבות נעורים – בטח לא כששנב"צ, להיות ג'ון מלקוביץ', אדפטיישן ופי נותרו מופתיים כאילו לא התיישנו ביום ונטועים טוב טוב ברשימת האהובים-עלי-של-כל-הזמנים. אז עם כל אהבתי לתלמה ולואיז (והיא רבה) ולספילברגים לא מעטים…
אפשר להמר?
סטיבן ספילברג בגמר
שפילברג בגמר נגד נולאן כשהוא דורס כל אחד בדרך כולל את נולאן ( אלא אם כמובן הם יפגשו בדרך, בכל מקרה הוא דורס את כולם )
לא יודע מה אחרים יעשו,
אבל ספילברג מול רייט/קמרון/קוארון/כהן/ווהאן?
בכל אחת מההתמודדויות האלה אני אצביע נגדו.
למרות שיש לו סרטים שממש ממש אהבתי – מלחמת העולמות, פארק היורה, AI חוץ מהסוף, דו"ח מיוחד, שודדי התיבה – בכל זאת אבחר בהם. קורה. יתכן אפילו שלא אהיה היחידי בזה.
למרבה הצער נראה שסביר מאוד שספילברג יפגוש את טרנטינו ברבע הגמר.
לדעתי, טרנטינו יגיע לגמר וינצח בו את נולאן, למרות שלאף אחד מהם לא מגיע להיות שם.
אני חושב שבמקרה של מפגש של טרנטינו מול נולאן
נולאן ינצח בכ-10/15 אחוז הפרש לפחות. אבל רק אם זה יקרה נוכל לראות מי-מה-מו.
מישל גונדרי מנצח את פול תומאס אנדרסון?!
וההפרש יותר גדול מזה שיש לספייק ג'ונס על רידלי סקוט?!
משום מה הייתי בטוח שכולם פה חושבים שפול תומאס אנדרסון הוא הבמאי הכי טוב אבר והניצחון שלו בתחרות מובטח. עכשיו אני רואה שהוא אפילו לא עובר את השלב הראשון…
אמנם הצבעתי למישל
אבל הייתי בטוח שפת"א יזכה בהפרש מכובד מאוד.. כמה הופתעתי לגלות שלא כך המצב