אמש בסינמונדיאל: דייויד פינצ'ר ניצח את יוסף סידר בהפרש גדול, וזה היה הקרב הקל היחיד. שני המשחקים האחרים היו צמודים מאוד: בראד בירד ניצח את ווס אנדרסון בהפרש של 2% (אגב, אותי התוצאה הזאת הפתיעה מאוד – חשבתי שקהל חובבי אנדרסון גדול יותר) ודני בויל הצליח לסגור על הובלה מוקדמת של וודי אלן, וניצח אותו – גם הוא על חוט-שערה או שניים.
את טבלאות הבתים המעודכנות אפשר למצוא בכתבת הפתיחה של הסינמונדיאל.
אנחנו פותחים את משחקי היום הרביעי בקרב ענקים. קופתית, לפחות, מדובר בשניים מיוצרי שוברי הקופות הגדולים של ימינו. כריסטופר נולאן הוא במאי שקפץ מאפס למלך העולם בתוך עשור. הוא נחשב לבודד שפיצח את הנוסחה – איך לעשות סרטים שגם מרסקים קופות, גם מלהיבים את המבקרים וגם גורמים לאנשים להרגיש אינטליגנטיים. נולאן הוא הבמאי בעל ההיסטוריה המפוארת ביותר בתולדות סקרי השנה של עין הדג: שלושה סרטים שונים שלו קיבלו את תואר "סרט השנה" ("האביר האפל", "התחלה", "עלייתו של האביר האפל" ושלושה אחרים ("ממנטו", "באטמן מתחיל", יוקרה") נכנסו לעשיריה.
אבל מול נולאן מתייצב יריב עצום בפני עצמו: ג'יימס קמרון. פורץ דרכים טכנולוגיות סדרתי, במאי אקשן מהגדולים שיש והאיש שיצר פעם אחר פעם את "הסרט היקר ביותר אי פעם" וגם את "הסרט המצליח ביותר אי פעם". עשה את "שליחות קטלנית", "שובו של הנוסע השמיני", "המצולות", "שליחות קטלנית 2", "שקרים אמיתיים" "טיטאניק" ו"אווטאר". הבמאי של הסרט הראשון אי פעם שהכניס יותר ממיליארד דולר וגם של הסרט הראשון אי פעם שהכניס יותר משני מיליארד. כשהוא לא מביים סרטים הוא יוצא למסעות לתחתית האוקיינוס. כאילו, לא וירטואלית, מעשית.
 |
בית ו', משחק 1
מס' מצביעים: 748  Loading ... |
 |
בית ז' מפגיש נציגויות מספרד, מקסיקו, ניו זילנד וניו יורק סיטי. פדרו אלמודובר הוא יוצר כל כך תמהוני שלא ברור איך הוא זכה לפופולריות כל כך גדולה ברחבי העולם, אבל זו עובדה. אלמודובר עשה סרטים קינקיים, שמערבבים זהויות מיניות והומור ייחודי, שנראה כאילו היה אמור להגביל אותו לקהל מצומצם – אבל במקום זה הוא הבמאי ה"זר" הפופולרי ביותר בארץ. מבחר מסרטיו: "חוק התשוקה", "נשים על סף התמוטטות עצבים", "עקבים גבוהים", "קיקה", "הכל אודות אמא", "דבר אליה", "חינוך רע", "לחזור" ו"העור בו אני חי".
במשחקו הראשון, אלמודובר הוצב מול ההוביט הענק הניו זילנדי, פיטר ג'קסון. מי שהתחיל כיוצר סרטי אימה מדממיים וחולניים בטעם רע, המשיך ל"יצורים שמימיים", ואז החליט יום אחד לעשות את אחד הפרויקטים הקולנועיים הגרנדיוזיים ביותר אי פעם. הפרויקט הזה היה "שר הטבעות", טרילוגיה שלא רק שינתה את פני הקולנוע והציבה הגדרה חדשה לגמרי למושג "אפי", אלא גם זכתה בתוארי "סרט השנה" בעין הדג שלוש שנים ברציפות ("אחוות הטבעת", "שני הצריחים", "שיבת המלך"). ג'קסון המשיך מכאן ל"קינג קונג" וחזר לארץ התיכונה עם טרילוגית "ההוביט" שטרם הסתיימה.
 |
בית ז', משחק 1
מס' מצביעים: 683 Loading ... |
 |
ובמפגש האחרון להיום: אלפונסו קוארון. המקסיקני הוירטואוז שעושה עם המצלמה שלו שישה דברים בלתי אפשריים לפני ארוחת הבוקר. הפילמוגרפיה הלא-ארוכה של קוארון כוללת את סרט הילדים הלא מאוד ידוע "נסיכה קטנה" ואת סרט ההתבגרות המקסיקני "ואת אמא שלך גם"; לאחר מכן – "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", שנבחר אצלנו לסרט הארי פוטר הטוב מכולם; "הילדים של מחר" הנפלא, ולבסוף – "כח משיכה", נכון לעכשיו – מחזיק שיא העולם באפקטים מיוחדים, וסרט השנה של עין הדג לשנת 2013.
מהצד השני של המגרש: דייויד או. ראסל. כמו כמה מחבריו לבית, ראסל התחיל בשוליים, כבמאי עצמאי תמוה למדי, וגם אחרי שהגיע להוליווד הסרטים שלו נטו לכיוון המוזר ("שלושה מלכים", "אני לב הקאביז"). דווקא כשנע לכיוון המיינסטרים, התברר שהוא ממש טוב בזה: הסרטים שלו – "פייטר", "אופטימיות היא שם המשחק" ו"חלום אמריקאי" זוכים להצלחה מסחרית ואוסקרית. בפרט, מתברר שמדובר באחד מבמאי השחקנים המעולים שיש בעולם: שלושת הסרטים האחרונים שביים, בתוך שלוש שנים, הניבו לשחקניהם שלושה אוסקרים ושמונה מועמדויות.
 |
בית ז', משחק 2
מס' מצביעים: 686 Loading ... |
 |
הממממ, פעם ראשונה שאני לא עם הרוב
נכון לעכשיו לפחות, רוב האנשים לא הצביעו כמוני לפדרו אלמדובר.
לא כ״כ ברור לי מה הבסיס לחשוב שפיטר ג׳קסון מוצלח יותר, או אפילו מה הבסיס להשוואה, ג׳קסון מומחה בקולנוע גרנדיוזי עם הרבה ניו זילנד ומעט פחות יכולת להוציא מהשחקנים שלו את המירב.
אני מאוכזב :(
מסכים לחלוטין
פיטר ג'קסון הוא מעצב תפאורות מעולה עם חוש טוב לאקשן ומוזיקה ובניית עולם, אבל כבמאי הוא תמיד היה פחות מוצלח בזירות המשחק, העלילה, הסיפור והקצב. פדרו אלמודובר לא רק יותר מצליח בתחומים האלה אלא גם ביים הרבה יותר סרטים ככה שאחוז ההצלחה שלו רק מרשים יותר…
עוד מחזור קליל.
נולאן נגד קמרון – נולאן. כן, אני יודע שיש אנשים שמקווים שהוא לא יזכה ומקווים שכמה שיותר יעשו את ההחלטה הנכונה כי יש יותר טובים ממנו – אבל מה לעשות, קמרון הוא לא אחד מהם. ליד נולאן, קמרון הוא פח כמו קמרון האמיתית במונדיאל, עם בדיוק סרט אחד וחצי טובים, ולא אכפת לי כמה כסף הם עשו.
אלמודובר נגד ג'קסון – טוב, אין לי בעיה עם אינדי ספרדי, אבל אני גם אלך על הבחירה הכי צפויה ואבחר בג'קסון בגלל אותן סיבות שרד ציין: הפרוייקט של הבחור אכן שינה לגמרי את הקולנוע בעשור האחרון והציב לו סטנדרטים חדשים ומטורפים.
קוארון נגד ראסל – נראה שלא פעם התבטאתי לגבי היותו של דייוויד או ראסל במאי שאני ממש לא מבין את ההתלהבות ממנו. כן, הוא במאי שחקנים מצויין, אבל בכל תחום אפשרי חוץ מזה הוא בינוני להחריד, הכי וניל שאפשר. אני חושב שעל קוארון, "בימוי בינוני" זה הדבר האחרון שאפשר להגיד. הווירטואוז הכי גדול של עולם הקולנוע.
רק סרט אחד וחצי?
חשבתי שלפחות שליחות קטלנית 2 והנוסע השמיני 2 הם קונצנזוס.
אוקיי, פדיחה שלי.
שניים וחצי.
מה החצי?
(ל"ת)
שליחות קטלנית הראשון.
(ל"ת)
לטעמי זה הסרט הכי טוב של קמרון.
בעיקר בגלל שהוא נעשה בתקציב נמוך יחסית, יש בו הרבה יותר משקל לתסריט מבסרטים האחרים של הבמאי – המבנה שלו מהודק ו-"רזה" מאוד מה שתורם לא רק לאפקטיביות של האקשן (יש לצופים מעט מאוד זמן לנשום), אלא גם לתחושת האימה ממאבק במכונה בלתי-מנוצחת (הצופים יכולים בטעות לשכוח לנשום).
אני מסכים איתך,
ובעצם עם כל הויזואליות המשובחת של השני, העלילה שלו די משחזרת במבנה שלה את הראשון.
לא פופולארי להגיד.
גם טיטאניק הוא סרט לא רע. וגם המצולות, וגם אווטאר.
ואפילו אם לא רואים בהם סרטים "טובים" הם די יוצאי דופן מבחינת התעוזה והאומץ בעשייה שלהם.
אבל אני מסכים, נולן לוקח.
זו עמדה לגיטימית
אבל אפשר להסכים שהסרטים הללו פחות בקונצנזוס ביחס לטרמינייטור 2 ואליינס, שהם סרטים שיש להם הערכה כמעט מכולם (ולגמרי בצדק).
אני גם חושב ששקרים אמיתיים הוא הסרט הכי underrated שלו
קלאסיקה קולנועית שכוללת את שוורצנגר בבדיחות על גביע גלידה, וג'יימי לי קרטיס בריקוד טנגו? כבר בטריילר הוא קנה אותי.
אבל קמרון הוא עדיין לא נולאן לדעתי,בטח שזה לא מגיע לכמות הסרטים הטובים שהוא הוציא בעשור וחצי האחרונים.
זה סרט... נחמד
אבל ראיתי אותו שוב לא מזמן ולא הצלחתי להאמין שזה אותו במאי של טרמינייטור. הוא פשוט כל כך… סטנדרטי.
נולאן הוא כמו ספרד,
במאי לא רע, אבל אוברייטד, משעמם בטירוף, וזוכה לאהדה יותר ממה שמגיע לו. אמן שקמרון יתקע לו גם חמש.
לא, הוא יותר גרמניה של השנים האחרונות.
לדעתי כמובן.
גרמניה של השנים האחרונות
זה מרטין סקורסזה של פעם. עושה הכל מצויין באופן עקבי, אבל פשוט לא מצליח לזכות בגביע הגדול.
ספילברג זה ברזיל. הכי חזק מכולם.
קמרון זה איטליה. לפני 20 שנה הוא היה מוערך יותר וחזק יותר, והיום לא סופרים אותו למרות שהוא עדיין מצליח לנצח.
לא, מרטין סקורסזה של פעם זה כבר הולנד של תמיד.
(ל"ת)
אני רק מקווה שבניגוד לגרמניה,
הוא לא הולך לזכות בטורניר
כל הסרטים של קמרון טובים ולידו נולאן הוא פח זבל הוא יצר את שליחות קטלנית 1ו2 המעוליםשובו טיטניק סרט מעולה שזכה ב11 אוסקרים ואווטר שהוא הסרט הכי טוב מבחינת אפקטים חוץ מכוח משיכה
אני מצטער על הביטוי "פח" אם זה כ"כ פגע בכולכם.
(ל"ת)
בעיקר בי.
(ל"ת)
חוץ מאפקטים, אווטר לא שווה כלום
וגם זה רק אם צופים בו בקולנוע!
ממש לא
הכל אודות האביר האפל האמריקאי
נולאן מול קמרון – נולאן. כן, אני לא סובל את נולאן של ימינו אבל אני גם לא סובל את קמרון של ימינו וגם בגזרת העבר ממנטו ויוקרה אוכלים את שליחות קטלנית 2 והנוסע השמיני 2 וגם בימינו אני אעדיף לראות את התחלה והאביר האפל עולה מול אווטאר למרות שהיי אפשר לראות סרט אחר במקום השלושה האלה כי וואו לא בא לי לראות אף אחד מהם.
אלמדובר מול ג'קסון – אוקיי, זה הרבה יותר קשה משזה נדמה אבל לא מהסיבות הצפויות. קחו את כל סרטי שר הטבעות וההוביט מג'קסון. אני לא קשור אליהם ולמרות שנהנתי מהם, הם לא השאירו בי חותם בלתי נשכח. אבל אז אנחנו עדיין נשארים עם שניים מסרטי האימה הטובים ביותר שנעשו איפה שהוא, וזה לא משהו שכדאי לזלזל בו. אלמדובר, לעומת זאת יצר את הכל אודות אימא המופתי וקשור אותי אהוב אותי המופרע. שניהם לא הוציאו יצירת אומנות מטורפת כבר יותר מדי זמן אבל רגע בעצם זה לא נכון העור שבו אני חי היה ההגדרה המילונית של טירוף. אלמדובר.
קוארון מול או. ראסל – די תשתקו אני לא היפסטר אני באמת חושב שאו. ראסל במאי יותר טוב כן אני ראיתי את כוח משיכה וואו איזה שוטים מדהימים כן עכשיו בוא נראה אם קוארון מסוגל ליצור קומדיה פילוסופית לא הוא לא נכון הוא יכול ליצור רק קומדיות מסע עם מסרים חברתיים לא כל כך סמויים טוב אז אני מניח שאולי הוא בעצם לא כל יכול הא?????? *אהם*
כן, אני מצביע לאו. ראסל. אולי קוארון הוא פורץ דרך ועם חזון ויזואלי מרהיב אבל הוא שכח בבית את החלק של לגרום לסרטים שלו להיות מעניינים שזה, אומרים לי באולפן, חשוב.
אני באמת ממליץ לך לחזור להשתמש בסימני פיסוק *בלי ציניות*
(ל"ת)
אם אתה מדבר על הפיסקא האחרונה
זה היה במכוון. ניסיתי ליצור אשליה של דיבור רציף בלי להשתמש במקף.
אם אתה מדבר על שאר התגובה אז אני לא בטוח למה אתה מתכוון ואשמח שתרחיב.
אין לנולאן אף סרט שמתקרב לשליחות קטלנית 2
לכן בחרתי בקמרון.
אלמודובר מול ג'קסון זו הפעם הראשונה בטורניר שיש בחירה קשה הראשון, אבל עד כמה שאני אוהב את "העור בו אני חי",הצבעתי לג'קסון בזכות "שר הטבעות" ו"עיר הרשע".
נתחיל מהסוף:
קוארון. בלי שאלה.
סיבות? "כח משיכה", "הארי פוטר", "ילדי המחר" = שלושה סרטים מדהימים ומושלמים. (ע"ע אדגר רייט)
ג'קסון. בגלל שאלמודובר (מלבד "אהבת בשר ודם" שמשום מה לא הוזכר פה) פשוט לא מדבר אלי.
נולאן אדיר. במה שקשור לרעיונות מקוריים ויכולת סיפור ובגרות קולנועית – הוא נפלא ונדיר.
אבל אקשן? הסצינה הכי טובה שלו לא מתקרבת לסצינת האקשן הכי בנאלית של קמרון. במאי צריך לדעת גם לביים אקשן טוב, במיוחד אם הוא לא במאי של קומדיות רומנטיות בלבד.
אבל זו לא הסיבה שבחרתי את קמרון, גם לא זה שלדעתי נולאן ממש אוברייטד, בעוד את קמרון, שלא בצדק, אוהבים לשנוא (לא כמו את מייקל ביי, אבל עדיין – ע"ע טיטניק).
השיקול הסופי במחינתי לא היה קשור בכלל ליכולות טכניות או סיפוריות, אלא לתחושה הסופית הסובייקטיבית שלי כצופה בסוף הסרט.
בסוף כל (אבל כל!) סרט של נולאן אני יוצא מתרשם עמוקות, אבל טיפה פחות שמח משהייתי קודם.
לקמרון לעומת זאת, יש גם מטרה שנולאן לא שמע עליה: הוא מעוניין שהצופה יהנה מהסרט שלו. לכן בסוף סרטיו (גם אלו עם הסוף ה"רע") אני יוצא עם תחושה טובה יותר משהתחלתי.
זהו.
נכון נולאן הוא אוברייטד וגם האביר האפל אובר אובר אוברייטד
לא יודע, אני מאוד נהנה מהסרטים של נולאן
ברמה האינטליגנטית, זאת אומרת.
ברור שנולאן טוב יותר מקמרון
קמרון הוא אכן במאי אקשן מעולה אבל אי אפשר להגיד שהוא במאי גדול. כמו כן זקנתו מביישת את נעוריו (לדעתי אווטאר יפה ויזואלית אבל עם העלילה הכי בנאלית שיש). לעומתו נולאן הוא במאי הרבה יותר מעניין. הסרטים להם אחראי כוללים עלילה אינטליגנטית ומותחת, אקשן טוב, והם פשוט סרטים אדירים שנשארים לך בראש הרבה זמן אחרי הצפיה.
אופטימיות אפלה
בית ו' – משחק 2 (צריך לתקן את זה) – נכון, קמרון עשה את "שליחות קטלנית 2" אבל זה היה לפני 23 שנים. הדברים הבולטים שהוא עשה מאז זה "טיטאניק" ו"אווטאר". שניהם הכניסו הרבה כסף, אבל שניהם כל-כך אובר-רייטד. ב"אווטאר" אין בערך כלום מעבר ליופי ויזואלי. אני זוכר ממנו אולי סצינה וחצי. כל סרט שנולאן עשה מתחילת הקריירה שלו היה טוב יותר מ"אווטאר", ולכן נולאן. (ולכל המתלוננים למיניהם – נכון שנולאן הוא לא מבמאי האקשן הגדולים שעובדים כיום,אבל סצינות כמו מרדף המשאית מ"האביר האפל" או הקרב ללא כח כבידה מ"התחלה" מתעלות על לא מעט סצינות אקשן של במאים אחרים).
בית ז' – משחק 1 – תודה רבה, באמת. באתי לחפש בימד"ב "פדרו אלמדובר", ובזמן ההקדלה קפץ לי בהשלמה "פדרו פקסל" והדמעות התחילו לעלות. את "העור בו אני חי" חיבבתי, אבל אי אפשר אפילו להשוות אותו מול טרילוגיית שר"ה, "קינג קונג" ו"מבט מגן-עדן", שאני כנראה מהמעטים פה שאהבו אותו.
בית ז' – משחק 2 – כן, גם לדעתי "הארי פוטר 3" הוא מהטובים בסדרה (לא יודע אם הכי טוב, אבל הוא בטופ 3). וכן, ב"כח משיכה" וב"ילדים של מחר" היה צילום מרשים ביותר (למרות שבאחרון פחות שמתי לב אליו). אבל לעזאזל, הסרטים של או. ראסל הם כל-כך יותר מהנים וטובים. המשחק, הסטייל, הפסקול, הצילום – את כל אלה הוא משלב בצורה כל-כך טובה וכיפית שזה פשוט סוחף אותך. פה ושם הסיפורים שלו נראים לא הכי מלוטשים, אבל האספקטים הנ"ל יותר ממפצים על זה. אם תשאלו אותי אם אני מצפה יותר לסרט הבא של קווארון או לבא של או. ראסל לא תהיה שאלה בכלל. כרגע נראה שהסיכויים שלו קלושים, וחבל שכך, אבל לדעתי הוא הבמאי הטוב מהשניים.
אני רוצה להזכיר פה גם סרט של קמרון שנוטים לשכוח:
"שקרים אמיתיים"
פרודיית אקשן על סרטי אקשן/ריגול.
מדובר בסרט שהוא כיף טהור, מאוד בכיוון של "מר וגב' סמית'".
זה סרט שמראה את חוש ההומור שקמרון יודע לשלב בכל סרטיו, ובכלל את יכולת השילוב המדוייק של קלילות/מתח, מה שאין ומעולם לא היה לנולאן. הבחור כבד! אין לו טיפה הומור…
לי קשה עם במאים נטולי הומור. (ע"ע פול האגיס), תורידו את ההומור בסרט כלשהו של האחים כהן למשל, והלך חצי מהיופי של הסרט.
(ותסלחו לי כולם, ה"הומור" השחור של הג'וקר זה לא הומור, זה חלק מהאפיון הפסיכוטי של הדמות, והוא אמור יותר לצמרר מאשר להצחיק)
נכון בהחלט,
ו"שקרים אמיתיים" באמת חביב, אבל הוע עדיין בהפרש גדול הסרט הכי פחות מעניין שקמרון עשה אי פעם.
"הכי פחות מעניין"
אכן, אחרי שהתעסקת עם חייזרים רצחניים, חייזרים במצולות הים ורובוטים מהעתיד, אקשן-קומי על זוג נשוי נראה באמת פחות "מעניין". אבל זה לא אומר שהסרט עצמו הינו פצצת שעמום או משהו כזה.
לא פצצת שיעמום,
אבל לא פריצת דרך של אפקטים, לא הסרט הכי מצליח אי פעם, לא סרט מכונן ומיתולוגי של שום ז'אנר – סתם קומדית אקשן נחמדה. בשביל קמרון, זה מעט מאוד.
האנשים שהצביעו לנולאן
כן, אני יודע, מותר לכם שתהיה לכם דיעה משלכם והזכות לבחור בנולאן אם אתם חושבים שהוא טוב יותר. אלא שהוא לא, באמת לא. ולא רק בהשוואה לקמרון אלא לעוד שמות גדולים. בעיניי נולאן הוא קצת מעל ג'יי. ג'יי. אברהמס. שזה אומר: טכנית אחלה סרט, האקשן טוב, העריכה והאפקטים עושים את העבודה, קובצו יחדיו שחקנים לא רעים עד טובים אבל התוצאה נוצצת וחלולה.
אתם ואני כנראה לא נמצאים באותו מקום אם אתם מסוגלים לעמוד מול סרט של נולאן ולשבחו. זה לא שנולאן הוא במאי רע (היי, מיקמתי אותו מעל אברהמס) אלא שהוא פשוט אוברייטד ואילולא מותו של הית' לדג'ר שניפח את ההייפ של 'האביר האפל' בצורה בלתי נתפשת (עד כדי כך שאם יאמרו לי שמותו אורגן על ידי אולפני וורנר זה לא יפתיע אותי) נולאן היה "עוד שם" ברשימה ארוכה של במאים שפועלים כיום.
קמרון, גם ברגעיו החלשים (עד כמה שקשה לקרוא לסרטים מגה-מצליחים "חלשים") מצליח להעביר משהו שעוד לא ראיתי אצל נולאן: רגש. גם אם זה נעשה בצורה שטחית כמו באווטאר. אצל נולאן תמיד ישנו ריחוק, לפחות אצלי, מהדמויות.
אז כן, "מותר" לכם לחשוב אחרת, זה עדיין מאכזב.
ואה כן, בגלל נולאן דיוויד גוייר עדיין מקבל עבודות בהוליווד. אז אולי אני בעצם שונא את גוייר ולא את נולאן? המממ…
נולן הוא אולי לא הבמאי הטוב בהיסטוריה
אבל גם אם נתעלם מטרילוגיית באטמן מלאת ההייפ, הסרטים שלו מנצחים את הסרטים של קמרון בהליכה.
לדעתך
כמו שלדעתי קמרון הוא זה שמחסל את נולאן וזורק אותו למצולות האוקיינוס.
אני לא רציתי לעשות זאת קודם אבל נו, בואו נוציא את זה: אנשים מעל גיל מסוים (אנשים שגדלו עד האייטיז) ייטו יותר לקמרון. אנשים שגדלו מהניינטיז ואילך, ייטו יותר לנולאן. לדעתי והערכתי האישית, כמובן.
הכנס כאן "אוי הצעירים הללו שלא מבינים כלום מהחיים שלהם".
סרטי טרמינייטור היו מהסרטים ה"רציניים*"
שראיתי בחיי. את האביר האפל ראיתי רק 4 שנים אח"כ, שזה שנתיים אחרי שהוא בכלל יצא. זאת קביעה מטופשת בערך כמו "כל מי שנולד אחרי 1990 יאהב את הטרילוגיה החדשה של מלחמת הכוכבים יותר מאת המקורית". יש אנשים שמוצאים רגש בסרטים של נולאן, יש אנשים שלא מוצאים אותו מרוחק מנוכר, ויש אנשים שחושבים שהוא לא הרוויח את כבודו רק כי שחקן אחד שלו לקח יותר מדי כדורי שינה. במילים אחרות, סליחה שאנחנו מאכזבים אתכם.
(* "רציניים" = עד התקופה ההיא הסרט האהוב עליי היה קליק של אדם סנדלר).
גדלתי בתחילת האייטיז
טרמינייטור 2 הוא אחד מסרטי האקשן הראשונים שאני זוכר ועד היום אני חושב שהוא פנטסטי ואדיר. מעדיף את נולאן. שונא הכללות מוזרות.
איך אני אוהב את ההתנשאות הפסאדו מנומקת רציונלית הזו
"זה לא אישי, אבל אתה לא מספיק בוגר בשביל להבין מה כל כך מיוחד בקמרון. כשתגדל תבין. בעצם גם זה יקרה – כי אתה לא תגדל באייטיז, התקופה הנוסטלגית לאהבת קמרון. אז.. חבל נראה לי".
ובכך להסיט את העובדה שזה קשור לטעם אישי שלא קשור לגיל וואט סו אבר.
מה לעשות?
אנשים שגדלו בשנות ה-90 לעולם יהיו צעירים יותר מאלו שגדלו בעשור שלפניהן.
אני לא חושב שההודעה של אסף היתה בהכרח "הצעירים לא מבינים כלום", אלא יותר "אנשים שנולדו עשור אחרי (ולכן, בהכרח, צעירים יותר) חוו סרטים אחרים בגיל בו הטעם האישי עדיין מתגבש, ולכן הדיעות שלהם שונות משלי".
חוצמזה, הוא הקיף את התגובה שלו במספיק סייגים שיבהירו שמדובר פה בעניין של טעם אישי.
אבל גם היו שם רמיזות של
"אנשים שנולדו עשור אחרי חוו סרטים אחרים בגיל בו הטעם האישי עדיין מתגבש, ולכן הדיעות שלהם נחותות משלי". נכון שהוא שם מספיק סייגים, אבל בין לבין יש גם סייגים לסייגים ("זה עדיין מאכזב", "אני יודע שמותר לכם, אלא שהוא לא, באמת לא"). לא תגובות נעימות במיוחד.
נדמה לי
שאסף ניסה להיות קצת משעשע, אבל אני די מסכימה איתך. מה-גם שאני גדלתי באייטיז וקמרון לא עושה לי כלום.
רגש בהחלט יש
אבל אפילו אני נוטה להסכים שהומור כמעט ואין.
רגע, לתאומים מותר לעשות פישלייק פעמיים?
(ל"ת)
א. טענתי שיש?
ב. פחות הומור = יותר רע?
לא יודע אם יותר רע
אבל מכיוון שבמציאות שאני חווה סביבי הומור הוא חלק כל כך משמעותי ובולט גם ברגעים הקשים של אנשים, סרט שחסר בו הומור מרגיש כמו תפיסה שגויה של המציאות. מה שמוביל אותי להעריך את הסרט פחות וכל מסר שהוא מנסה להעביר כי אני מרגיש שהבמאי והתסריטאי לא מבינים אפילו איך עובדים החיים.
כל זה, כמובן, סובייקטיבי לחלוטין אבל זה פשוט איך אני מרגיש כלפי סרטים חסרי חוש הומור. ( אגב, חוש הומור זה הגדרה קשה כי אני לא מדבר דווקא על בדיחות אלא על סוג אווירה שמאפשרת הומור ואני לא יודע בדיוק איך לנסח את זה אבל לנולאן ( וכמובן שלעוד במאים) אין את זה. )
... כי כל הסרטים מתיימרים לתאר את המציאות?
להזכירך אנחנו מדברים פה על סרט עם אדם שמתחפש לעטלף ומרביץ לאנשים.
סדרת "האביר האפל" מתיימרת להיות ראליסטית
זה למה לביין אין סופר סטרואידים ,ראס אל גול הוא לא בן אלמוות והבאטמוביל נראית כמו טנק. סדרת "האביר אפל" רוצה להיות "כמו העולם האמתי רק עם באטמן".
ובנוסף, יש הבדל בין "להיות ראליסטי" לבין "להראות דמויות שמתנהגות כמו בני אדם", אני מוכנה לקבל עולמות עם אלים נורדיים, דרקונים, רובוטים חושבים, נסיכות שעשויות ממסטיק, אנשים שמתחפשים לעטלפים, עולמות שטוחים על גבי צבי ים, קוסמים, מפלצות ענקיות וכל שטות אחרת, אבל יש לי בעיה לקבל עולם שבו האנשים פשוט לא מתנהגים כמו אנשים, זו פשוט כתיבה גרועה – זה כמו להגיד שבגלל שבעולם של הסרט היה קסם, היי! אסור לנו להתלונן על החורים בעלילה.
תראי, זה שאצלכם
הומור לוקח חלק גדול מאוד מהחיים זה מגניב והכל, אבל מה לעשות, זה לא אומר בהכרח שזה ככה אצל כולם. אז מלבד העובדה שתאמיני או לא אבל יש בעולם אנשים שלא אוהבים הומור בכלל (ואתם פשוט לא מכירים אותם), סרט כמו "האביר האפל" מתאר רגעים ספציפיים מאוד בחיים של אנשים ספציפיים מאוד, וברגעים הספציפיים שהסרט הזה מציג לנו – הן לא משתמשות בהומור. מי יודע, אולי ברוס וויין כן מתבדח לפעמים על כישורי הכנת הטוסטים עם גבינה של אלפרד, אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים לראות את זה.
האמת היא שדווקא ב'אביר האפל',
יש לא מעט בדיחות בין ברוס לאלפרד שמוצגות גם לנו הקהל.
אני לא מדבר על בדיחות
אני חושב שאולי מושג יותר טוב הוא אירוניה, אבל לא במובן הקלאסי של המילה.
הדמויות בסרטים (המאוחרים) של נולאן הן תמיד חשובות וכל דבר שהן עושות הוא הכי חשוב וכל דילמה שלהן היא הכי חשובה והדבר היחידי שיכול להפריע להן זה רק דמות אחרת עוד יותר חשובה שהדילמה שלה אפילו יותר משמעותית.
אבל זה לא החיים.
כלומר, כן – יש בהחלט צמתים ונקודות שבהם ההחלטות היו חשובות וגורליות ולא צריך שכל סצנת אקשן תלווה במוזיקת סקסופון מצחיקה אבל כל מנהיג חשוב גם חווה ימים שבהם הכל לא הלך כשורה והכל היה טיפשי כי לא משנה כמה האנשים חושבים שהם בשליטה הקיום מגחיך אותנו בכל צומת שאנחנו פונים בה.
אני חושב שדוגמה טובה זה היא מהסרט האהוב עליי של נולאן – ממנטו. אנחנו נכנסים לסצנה וגאי פירס רץ ורואה שמישהו רץ במקביל. " אני רודף אחרי הבן אדם הזה?" הוא שואל ולאחר רגע מבין את טעותו – "לא, הוא רודף אחריי".
עכשיו ממנטו סרט רציני. אין בו המון הפסקות לבדיחות והמסע של פירס למצוא את רוצח אשתו לעולם לא מוצג באור טיפשי אבל הסצנה הזאת עוזרת לנו לזכור שגם אנשים רציניים במסעות חשובים מדי פעם פשוט יוצאים מגוחכים.
אני לא מדבר על החלפת משפטי מחץ בין באטמן לאלפרד ואני אפילו לא רוצה לראות את באטמן לפתע מקבל שפעת וקלקול קיבה שמונע ממנו לתפקד כמו שצריך בקרב ( למרות שברור שאני רוצה לראות את זה), אני בסך הכל רוצה שיראו שיש משהו מגוחך במסיבה הבלתי אפשרית הזאת שבאטמן לקח על עצמו בדברים הקטנים אפילו – מישהו שזורק פחית על באטמן ברחוב כי הוא שיכור וטיפש ולא חושב כמו שצריך. אנשים שצופרים לבאטמן בזמן אחד המרדפים שלו, כי היי תמצא נתיב משלך בחור. גורדון שצריך שנייה לענות לממתינה בזמן שבאטמן על הקו כי אישתו מתקשרת. הדוגמאות האלה מוגזמות כמובן, ומגוחך למצוא אותן בסרטים אבל הן מבהירות כמה בדיוק מגוחך העולם הזה שבו כל דבר הוא רציני ואין שום עצירה. מי חי ככה? אולי יש אנשים כאלה. אבל אף אחד שאני מכיר, שקראתי עליו או ששמעתי עליו במציאות לא חי חיים כאלה.
תשווה לדוגמא את סרטי איירון-מן. איירון מן נלחם בקרבות לא פחות חשובים ולמרות שבהחלט יש הומור משורות המחץ שהוא מסנן כל דקה, מה שאני מדבר עליו נמצא שם רבות – טוני סטארק מצטייר כדמות מגוחכת לא פעם אחת שההיבריס וההרגלים הרעים שלו מכשילים אותו והופכים אותו מדי פעם לקריקטורה.
הרצינות התהומית שמלווה כל צעד וצעד של באטמן בסרטי נולאן פשוט מרגישה לי צורמת. אולי באטמן לוקח את עצמו ברצינות. אולי אפילו אלפרד. אבל כולם? כל הרחובות? כל האנשים? אין מישהו שחושב שזה מגוחך? עזוב את האנשים, ניחא – גם הקיום חושב שזה סופר רציני?
אבל כל זה, חשוב להבהיר – נובע מתפיסת החיים שלי. כלומר שזה לחלוטין סובייקטיבי ואני מבין למה לאנשים מסוימים זה לא רק לא מפריע אלא משפר את חווית הצפייה. אבל בשבילי, בעולם שאני חי בתוכו? הסרטים האחרונים של נולאן (וזה נראה כאילו זה הולך ומחמיר) מגוחכים, ולא בצורה הטובה. ( פרט לאביר האפל, שהוא מעניין בנושא הזה אבל זה דיון אחר)
אבל זהו, אפילו אתה מסכים
שהאירוניה המגוכחת הזאת לא מתרחשת 100 אחוז מהזמן. לפיכך, אם הסרט בפירוש לא מתיימר להציג את החיים במאה אחוז, למה אסור לו להציג רק את ה-47.75 אחוז שאין בהם אותה?
כי סרט מציג תפיסה מסוימת
לגבי החיים. כל סרט שהוא – אפילו קומדיות רפש של אדם סנדלר מכניסות אותך לעולם מסוים ומציגות לך איך הוא פועל. כל דבר שקורה מחוץ לסרט לא רלוונטי. למשל, העובדה שאינדיאנה ג'ונס התחיל עם מריון כשהיא הייתה קטינה והולי שיט זה ממש מטריד לא ממש מפריעה לנו בשודדי התיבה האבודה כי זה קרה הרבה לפני הסרט אז "פדופיליה פוטנציאלית" לא נהפך לנושא שהסרט עוסק בו.
טרילוגיית נולאן מציגה פסק זמן ארוך שבו כל רגע הוא תמיד משמעותי, תמיד רציני ותמיד מלא פאתוס. אם הסרט היה מתרחש על גבי זמן מוקצב של כמה שעות – ניחא. אבל כשברשות הסרט זמן של כמה ימים וכל מה שהסרט בוחר להתמקד בו הוא הסצנות הללו זה מראה משהו על התפיסה של הסרט – שמה שראוי להראות על המסך זה רק מה שרציני וקודר ומשמעותי ושאין לחיים (כלומר לסרט) שום דבר מעבר לזה.
כי כמו שנאמר, הבחירה מה לא להראות חשובה כמו הבחירה מה כן להראות – ונולאן בעקביות בוחר לא להראות כל דבר שיגחיך את הסיטואציה, למרות שהוא כנראה בוודאי יכל. הוא לא בנה את הסיפור כך שיכללו צמתים כאלה ולא שילב חלקים כאלה בעלילה כי הוא מרגיש שלתפיסתו העולם של באטמן הוא העולם שהוא מציג. הוא בכוונה בוחר להציג סצינות מסוימות ולא אחרות כי זה מה שהסרט לטעמו משקף. זה התפיסת עולם של הסרט הזה.
וואו, כ"כ לא מסכים.
אבל בסדר, לשנות לאנשים תפיסות עולם ועוד מסיבה כזאת זה לא התחום שלי.
ניתוח מעולה!
שמת את האצבע בדיוק על מה שמפריע לי בסרטים של נולאן ואפילו לא ידעתי. נהנתי לקרוא!
תודה רבה.
זה מעניין
כי הדמות של הג'וקר כן מלאה בתחושה הזאת של אירוניה. הקסם עם העיפרון למשל, או הבדיחה עם השלט הרחוק של הפיצוץ בבית החולים – אלה דברים שהוא לא היה חייב לעשות, אבל עשה אותם כדי לשעשע את עצמו בעיקר. אם אתה מבין למה אני מתכוון.
אז לרצינות של באטמן יש תכלית – להעביר לקהל תחושת משמעות חסרת ספקות של אמונה באנשים ובחיים בכלל. או משהו.
בכל מקרה, ממנטו זה גם הסרט האהוב עלי של נולאן.
מה שכש אומר
וזה אפילו קצת יותר מזה – העובדה שהג'וקר מנתב אליו את כל האירוניה בעצם, במידה מסוימת, הופך את הסרט לשאלה "האם מה שאתה עושה הוא משמעותי והכי חשוב בעולם (כפי שבאטמן מאמין) או שהכל מגוחך (כפי שהג'וקר אומר)?" הסרט משתעשע עם המחשבה הזאת ועם האירוניה אבל הניצחון של כוחות הטוב מבטל את ההנחה של הג'וקר.
בנוסף, הג'וקר לוקח ממש ממש ברצינות את זה שהכל מגוחך. בניגוד למקומות אחרים שבהם הדמות צצה ובבירור רואים שהיא סתם חולה בראש או עושה הכל בשביל להתבדח כאן החשיבה של הג'וקר היא אג'נדה שלמה ומחושבת היטב, מה שמוריד מכמות האירוניה והופך את זה שוב פעם לקרב פילוסופי.
ולמרות כל זאת ואפילו כשהדיון מוטה, עצם קיום הדיון לגבי האירוניה הזאת מצליחה להכניס את הרבדים האלה ומשפרת את הסרט פלאים מעל סרטי האביר האפל האחרים שאפילו את זה אין בהם. לכן האביר האפל הוא הסרט הטוב של הטרילוגיה לטעמי ואני חושב שזאת גם הסרט שהכי הרבה אנשים הצליחו להתחבר אליו ולהתלהב ממנו. (אוקיי, יכולים להיות עוד אלפי סיבות. אבל זאת אופציה)
אבל סרט לא מתאר מציאות, מקסימום חתיכה ממנה.
להגיד שבגלל שסרט לא מצחיק התסריטאי והבמאי "לא מבינים איך עובדים החיים" נשמע מוגזם. היית אומר את זה על היוצרים של רשימת שינדלר? אפוקליפסה עכשיו? נהג מונית? אלה סרטים נטולי הומור כמעט לגמרי. אתה באמת מוכן להגיד את מה שאמרת על הבמאים שלהם?
סרט צריך להכניס אותך לאווירה מסויימת, ובשביל זה צריך להתכוונן על טון מסויים. אפשר לעשות טון הומוריסטי, כבד או כל דבר באמצע בלי שזה יפסיק להיות אמין-הרי גם בחיים יש רגעים/ימים/מסגרות/תקופות שמחות וקלילות וכאלה כבדים ומלחיצים. זה כבר הכשרון של הבמאי, האם כשאתה רואה את האנשים מדברים בסבר פנים חמור בסרטים של נולאן זה מתאים למציאות שמתוארת בסרט, או מכביד עליה. להכליל ש"אם אין הומור זה גרוע" לא מצלצל לי הגיוני.
אתה יכול כמובן לטעון שנולאן פשוט לא עושה את זה בצורה שמתאימה לאווירה, אבל אני לא אסכים איתך. "יוקרה" "התחלה" ו"האביר" הם בין הסרטים הסוחפים שראיתי.
סרט לא מתאר מציאות
סרט מייצר מציאות. לגבי הומור כבר הסברתי שזה לא בדיוק המילה שאליה התכוונתי.
כל בחירה של במאי ליצור סרט בצורה שהוא יוצר אותה היא אמירה כל שהיא מבמאי סרטי פורנו ועד הבמאי הכי סמאח-אוטר עלי אדמות ( היצ'קוק, כנראה).
אדגים בדוגמה – נניח ויש לנו דרמה משפטית במקרה לא כזה מעורפל. יש, למשל, פוליטיקאי מושחת ורק עורך הדין האמיץ שלנו מוכן להיות קטגור ולא פוחד משיקולים כאלה ואחרים. אם הסרט מסתיים בניצחונו, הרי שהסרט מתאר שיש צדק בעולם – זה לא משנה שהיו עוד מקרים שבהם הצדק הפסיד, בסרט הזה, בעולם הזה שאנו נחשפים אליו למשך השעתיים האלה המסר החד וחלק והברור הוא שהצדק מנצח. אם הסרט היה ממשיך אחרי ניצחונו, ומראה אותו לוקח תיק נוסף דומה אך שכאן הוא נכשל הרי שהסרט היה אומר " יום אסל, יום בסל". ואם הסרט היה מראה שהסיבה שפעם הקודמת הוא ניצח זה רק בגלל אינטרסים פוליטיים אז המסר של הסרט היה שגם הדברים שנראים כמו ניצחון תמים הם בעצם נגועים בשחיתות. אם הסרט מראה לנו סצינות של הגיבור בבית ובהם הוא מודאג עם אישתו לגבי המקרה הסרט אומר – הדבר היחיד שחשוב כרגע לגיבור שלנו הוא התיק הזה, ולא הראנו לכם מספיק שהוא חשוב – אז הנה עוד סצינה שמדברים על זה שזה חשוב. אם הסרט היה מראה לנו לעומת זאת, את הגיבור מנסה ללמוד לתיק אבל כל מיני תקלות שמפריעות לו להתרכז הוא היה אומר שמדי פעם החיים מתערבים לאנשים ואין להם מה לעשות לגבי זה. אם אחד מהתקלות האלה הייתה נותנת לו השראה לנאום ניצחון מוחץ, הסרט היה רומז על כך שאלוהים בפרטים הקטנים.
כל אחד ואחד מהמסרים האלה הוא תפיסת עולם שלמה. כל פריים שהחליטו להכניס או להוציא מהסרט משפיע על אותה תפיסת העולם. נהג מונית, אפוקלפיסה עכשיו, רשימת שינדלר – בכולם הייתה אירוניה עמוקה לגבי מצב האדם וחשיבותו ( רמז: לא משהו, לא משהו ומשתנה). נהג מונית הסרט שמסביב מראה את ביקל לא פעם כאדם עלוב כי , היי, כן, הוא באמת בן אדם קצת עלוב. כי כולנו עלובים במידה מסוימת.
ובכן
א. לא, זו פשוט טענה נגד נולאן שכבר נזרקה כאן ונזרקת באופן כללי ואני נוטה להסכים איתה ועם זה שהיא מעידה על חוסר אצל נולאן.
ב. חד משמעית כן (או ליתר דיוק – אם אין בכלל הומור ביצירה, משהו חסר בה. שזו כמובן טאוטולוגיה אבל אתה מבין למה אני מתכוון).
אתה צודק
זה די מעט, אבל זה קיים (וכשזה קיים זה די מוצלח, כמעט כל דבר אחר שנולאן עושה בערך).
לדעתי דווקא באינספשן היה לא מעט הומור,
דומני שבשיחות עם אלן פייג' פה ושם ובעוד קטעים (She's a real charmer הצחיק אותי מאד).
הרבה יותר הומור מאשר באבירים האפלים לדורותיהם.
מסכים בטירוף לגבי הסיום של "התחלה"
עם ידידה שלי לא הייתה קוטעת לי את "חוט המחשבה", הדמעה שהרגשתי שמגיעה לי לעין גם הייתה נוזלת ממנה.. עד היום הסוף של הסרט מרגש אותי מאוד.
גמני.
רגש זה בטח לא הדבר שנולאן מתמחה בו, אבל גם האביר האפל, גם יוקרה וגם אינספשן היו מאוד סוחטים רגשית מבחינתי. בסרטים האלה יש כמה סצנות עצמתיות ממש.
מה שאמרת - רק על ווידון.
תחליף כל מופע של נולאן בווידון וקיבלתי את דעתי המדויקת.
(ואגב, עד כמה שאני אוהב את תמונת האווטר שלך – באמת? ADD Much?![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
).
אתה טועה
האקשן בסרטים של נולאן ממש לא עשוי טוב.
That said אני עדיין מעדיף אותו על קמרון, לפחות על קמרון של השנים האחרונות. אני פשוט מוצא את הסרטים של נולאן מעניינים יותר. מקוריים יותר, חכמים יותר. אם לסרטים האחרונים של קמרון לפחות היה את הסימפתיה לדמויות ורגש כמו שהיה בסרטים המוקדמים יותר שלו הייתי בוחר בו אבל "אווטאר" ו"טיטאניק" השאירו לי טעם מר בפה (וזה עוד למרות שחיבבתי את שניהם).
ובעניין הריחוק והניכור, זה כלום בהשוואה לבמאים כמו קובריק נגיד. אצל קובריק זה כמו לצפות בתאטרון בובות קריפי וקר ויותר מלהרגיש איזושהי סימפתיה לדמויות או חיבור כלשהו אליהן אתה מרגיש כאילו הן מסתכלות עלייך ישירות מהמסך במבט חודר ומאיים והולכות עוד דקה להרוג אותך (סטיבן קינג ניסח את זה ככה ולדעתי זה מאוד מדויק).
ולא מעט אנשים בכל זאת מחשיבים אותו לאחד הבמאים הכי טובים אי פעם, So…
קובריק בהחלט מעביר רגש
הוא רק לא מעביר אותו על-ידי כך שהדמויות צועקות "היי! שימו לב! אני עצוב עכשיו! ע-צ-ו-ב! לכן אני בוכה! עם דמעות ויבבות! כי עצב זה מה שאני חש!"
יש סצנה אחת ב'2001' שבה קובריק רוצה להראות לנו שאחת הדמויות מבוהלת. הוא עושה את זה רק בעזרת השינוי בקצב הנשימה שלה, וקצת במקצב (אפילו לא בתוכן, רק במקצב) של הדיבור. וזה פשוט נהדר.
אתה צודק, הוא בהחלט יודע להעביר רגשות
אימה, בהלה, חרדה… זה לא ממש סותר את מה שאמרתי. זה לא באמת מפתח אצלי סימפתיה לדמויות שלו. הן עדיין בובות קריפיות, והרגשות שהן מעבירות יותר עוזרות לאימה שאני מרגיש כשאני צופה בסרטים שלו מכל דבר אחר.
דווקא הסוג שאתה דיברת עליו, הסוג הקיטשי של ה"היי! שימו לב! אני עצוב עכשיו! ע-צ-ו-ב! לכן אני בוכה! עם דמעות ויבבות! כי עצב זה מה שאני חש!" הוא דווקא הרגש שאני כן מצפה לו ורוצה לראות בסרטים. בכמויות סבירות, כמובן. לא ברמה שזה שמאלצי. יש כאלה שעושים את זה בצורה מופתית, כמו פיקסאר שעושים את זה בעקביות. יש כאלה שעושים את זה בצורה שנעה על הגבול כמו ספילברג (ובוא נודה שרמת השמאלץ בסרטים שלו היא די מה שגורמת לנו לאהוב אותו).
זה הסוג שאני ורבים אחרים מתחברים אליו. אפילו קובריק עצמו העריץ את ספילברג בגלל זה.
אני מצפה למגוון.
אני שמח שספילברג עושה סרטים, ואני שמח שפיקסר עושים סרטים, ואני גם שמח (מאוד) שקובריק עשה סרטים. כל עוד ישנה תגובה רגשית אצל הצופים, זה מצוין שבמאים שונים משיגים אותה אחרת.
זה קצת מזכיר לי את היחס שלי למוזיקה של Coldplay לעומת, נגיד, זו של נפתלי אלתר. במקרה הראשון המניפולציה היא הרבה יותר אגרסיבית, אבל היי, גם זה עובד וגם זה עובד: בשני המקרים אני מתרגש.
בקשר לאקשן של נולאן
אתה יכול להסביר מה כל כך לא טוב בו?
אני לא מבין למה יש כלכך הרבה תלונות על האקשן שלו, אני לא חושב שהוא פורץ דרך או הכי אינטנסיבי שיש, אבל לפי דעתי הוא בסדר גמור ואני לא מצליח לראות את הבעיה.
וואו
הקרב של נולאן נגד קמרון ממש קשה עבורי. מצד אחד הבמאי שעשה את סרט גיבורי העל הכי טוב אי פעם ('האביר האפל') ומצד שני הבמאי שעשה את סרט האקשן הכי טוב אי פעם ('שליחות קטלנית 2'). אני מאוד אוהב את שניהם, אם כי ל'אינטרסטלר' אני מצפה הרבה יותר משאני מצפה ל'אווטאר 2'. אבל בחרתי בקמרון, כי 'שליחות קטלנית 2' יותר טוב מ'האביר האפל', כי הסרטים שלו תמיד מושקעים בטירוף וכי הוא במאי עם חזון. זה נכון גם לגבי נולאן, אבל הפעם אני אתמוך בקמרון כי סביר להניח שאני עוד אצביע לנולאן בהמשך המשחק.
ג'קסון נגד אלמודובר- ג'קסון עשה את טרילוגית 'שר הטבעות' המופתית ולא ראיתי את הסרטים הנחשבים של אלמודובר. אז ג'קסון.
קוארון נגד או. ראסל- שוט הפתיחה של 'כוח משיכה' יותר שווה ערך מ'חלום אמריקאי' כולו. אז קוארון.
"מת לחיות"
אבל חוץ מזה, כן, מה שאמרת.
יותר פשוט ממה שחשבתי
נולאן נגד קמרון – נולאן.
אני מאלה שראו את כל הסרטים של נולאן ובאמת שאהבו את כולם (למרות ש"עלייתו של האביר האפל" לא עמד לגמרי בציפיות). קמרון הוא במאי מעולה, אבל "טיטאניק" ארוך מדי והעלילה של "אוואטר" מועתקת בול מ"רוקד עם זאבים". אז למרות הקושי שנראה בהתחלה, הבחירה פה היא ברורה מאליו.
אלמודובר נגד ג'קסון – ג'קסון
פה הבחירה הייתה ממש קלה בגלל שאף פעם לא הבנתי מה ההתלהבות הגדולה מאלמודובר. לעומת זאת, את טרילוגיית "שר הטבעות" אני אוכל לראות בגרסת הבמאי הרבה מאוד פעמים ואף פעם לא יימאס לי, ולמרות האורך המיותר של טרילוגיית "ההוביט", היא גם מהנה ומבוימת אחלה.
קוארון נגד ראסל – קוארון.
למרות שאני אוהבת את ראסל, "פייטר" ו"אופטימיות זה שם המשחק" הם סרטים מצויינים, "חלום אמריקאי" הייתה נפילה גדולה, וזה היה בעיקר אשמת ראסל. קוארון לעומת זאת הוא פנומן בקנה מידה עצום, שכל אחד משלושת סרטיו שראיתי – הארי פוטר השלישי, כוח משיכה והילדים של מחר, הוא מעורר מחשבה, עשוי בצורה קולנועית ייחודית ופשוט מדהים. אז אין פה בכלל שאלה.
אם כל הכבוד לנולאן (ויש! אביר אפל הוא הסרט בטמן האהוב עלי ואחד הסרטים האהובים בכלל)….
קמרון לוקח אותו לטעמי.
שליחות קטלנית 2 ? משהו ?
אצלי הוא בטופ 10.
לנולאן אין אצלי סרט של טופ 10.
אני יודע שיש פה המון פאבויס של נולאן… אבל לא עד הגמר!
אלדובר נגד ג'קסון- לא הייתה לי התלבטות בכלל ג'קסון אחראי לאחת הטרילוגיות האפיות והמדהימות בהיסטוריה.
ואלדובר עושה סרטים טובים אבל לא כאלה שאני יכול להגיד עליהם וואו בגלל זה בחרתי בג'קסון.
נולאן נגד קמרון- זה היה אמור להיות לי קשה אבל מהר מאוד החלטתי לבחור בנולאן כי הוא פשוט יוצר סרטים יותר טובים, קמרון חוץ משליחות קטלנית 2 לא ייצר עוד יצירות מופת בעוד שנולאן יש כבר 3 כאלה.
ראסל נגד קוארון- זה היה קשה מאוד כי אני חושב שראסל הוא במאי טוב ולא יותר מזה, וקוארון הוא חתיכת אוברייטד.
בסוף הלכתי על ראסל.
איזה מסכן ג'יימס קמרון. מזל שיש לו כמה גרושים להתנחם בהם...
(ל"ת)
וגרושה.
(ל"ת)
ארבע גרושות,
אחת מהן אפילו משתתפת בתחרות כאן באתר – קתרין ביגלו.
ואחרת כמובן כיכבה בשליחות קטלנית.
בחרתי בנולאן כי הוא הבמאי הכי אהוב עלי אי פעם (חוץ מטרנטינו)
שניהם הבמאים הכי טובים בעולם ואני רוצה שיזכו בתחרות הזאת ביחד!![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
) בשביל שהם ייכסחו להם את הצורה? זה יהיה מגניב כמעט כמו סקוט פילגרים נגד העולם [או כפי שהמתגרמים הדבילים בארץ קראו לזה "האקסים של החברה שלי"].
אפשר שהם יהיו בסקר מול מייקל ביי ואדם סנדלר (לא במאי אבל הבנתם
נולאן, פדרו, קוארון
(ל"ת)
נולאן נגד קמרון, זו בחירה קשה מאוד.
קמרון כנראה יוצר יותר חשוב, אבל אני אוהב יותר סרטים של נולאן. בסוף ההכרעה מתקבלת בזריקת מטבע: כל אחד ואחד מהם בפני עצמם – ראוי.
מותר לשנות את הדעה שלי?
כי הצבעתי לקמרון בעבודה אבל אחרי שחשבתי על זה קצת הגעתי למסקנה שדווקא נולאן ראוי לקולי.
אז… נולאן / קמרון – נולאן. בגלל שעד כמה שאני מעריך את הסרטים של קמרון – אף אחד מהם לא גרם לי לשחזר בראש סצינות מהם. אף אחד לא גרם לי לחשוב עליהם כשאני נוסע באוטובוס ולידי רק נשים מבוגרות עם שקיות מהסופר. "האביר האפל" כן גרם לי לעשות את זה. ולא, אני לא חושב שנולאן במאי מושלם. וכן, נולדתי בשנות השמונים (לא שזה משנה משהו לדעתי).
הצבעתי בהתחלה לקמרון אבל אחרי קצת מחשבה, כאמור, החלטתי להצביע לבמאי שאני הכי מחכה לסרט החדש שלו (תיאורטית, לא ספציפית הסרט הבא של כל אחד מהם). וזה, עם כל הכבוד (ויש המון כבוד) לקמרון, זה נולאן.
ג'קסון / אלמודובר – ג'קסון. החלטה פשוטה יחסית כי אני לא מתחבר לאלמודובר (אם כי, למען ההגינות, לא נתתי לו יותר מדי צ'אנסים).
קוארון / או. ראסל – קוארון. גם כי, שוב, אני לא מתחבר לראסל (הסרטים שלו לא זורמים לי ונראים כמו מישמש של כל מיני דברים שהיה אפשר לסדר הרבה הרבה יותר טוב. הדרמה לא מרגשת אותי. הקומדיה לא מצחיקה אותי). אבל גם בגלל שקוארון הוא ההפך מזה. מוקפד עד רמת הCGI האחרונה. נכון שאצלו דווקא הסיפור הוא הרבה פעמים הנקודה החלשה, אבל הצילום של לובצקי, העריכה, ויכולות הבימוי מחפים על זה -בגללם בסופו של דבר יצאתי מהופנט מ"גרביטי".
היום היה קשה במפתיע.
אבל מהסיבה המוזרה שאף אחד מהמשחקים לא באמת עניין אותי.
לקמרון יש כמה סרטים מצוינים בעברו, זה נכון, אבל הוא לא ממש במאי שמזיז לי, ונולאן בדרך כלל עושה סרטים שאני לא אוהבת, אז… טוב, נו, נזכור לו חסד נעורים ונצביע לו על ממנטו? נצביע לו על ממנטו. הלאה.
ג'קסון לעומת אלמודובר זה קל, כי לא ראיתי שר הטבעות וממש שנאתי קינג קונג. אבל האחרונים של אלמודובר שראיתי היו כל כך גרועים שהם הוציאו את כל הכיף שבלהצביע לאלמודובר, שלפני כמה שנים הייתי מעודדת גם בגמר ולו בזכות "נשים על סף התמוטטות עצבים"…
ואלפונסו קוארון ודיוויס או. ראסל… נו. כוח המשיכה היה מצוין, אני מודה, אבל בסך הכל שניהם לא ממש מזיזים לי לכאן או לכאן. אה, רגע, אני לב הקאביז זכור לי לטובה… מספיק כדי להכריע? נו, נגיד שמספיק.
רגע, וודי אלן באמת לא המשיך לשלב הבא?!?!
לא, אלן פשוט כבר היה במחזור הזה.
אמורים להיות שישה משחקים בכל בית, ובבית הזה כבר היה לנו מחזור ראשון:
אלן – בויל
נולאן – קמרון
ועוד יהיו (מחזור שני ושלישי)
אלן – נולאן
בויל – קמרון
בויל – נולאן
אלן – קמרון
עם כל הכבוד לנולאן, הוא לא ג'יימס קאמרון
(ל"ת)
אני רואה שאני לא היחיד שהצביע לנולאן בזכות ממנטו, אבל אני אולי היחיד שהצביע לו גם בזכות אינסומניה
אחד הסרטים היותר אנדרייטד של השנים האחרונות, עם הגיבור הכי אנושי והכי גבולי מבחינה מוסרית שנולאן יצר (בניגוד לגיבורים עם הפוזה האפלה של "האביר האפל" או "התחלה").
האמת, מסכים.
סרט מצויין ולא מוערך מספיק. ואגב, יש שם סצינה אחת שהיא אחת מהמרשימות בימויית ביותר שראיתי מהתקופה ההיא, אני רק יכול לדמיין את כל הבעיות בהכנת סצינה שכזו, אבל נראה שהוא התגבר עליהן.
באיזו סצינה מדובר?
כבר די שכחת מהסרט הזה.
הזאת עם בולי העץ.
(ל"ת)
לא יודע אם אנדרייטד או לא
אבל בדיוק צפיתי בו אתמול (סופסוף) וסיימתי עכשיו לקרוא את הביקורת והתגובות בנות העשור פלוס, ומשעשע שצצה הזדמנות לכתוב עליו.
ציפיתי לקצת יותר אחרי שראיתי את כל סרטי נולאן שבאו אחריו, אבל היה די סבבה. אווירה, נופים, רובין וויליאמס, הפתעה בסוף. וסופסוף עוד סרט של פאצ'ינו, יש לי מעט מדי כאלה.
אחרי שהסרט הסתיים, היה מעניין לצפות שוב באחת הסצינות הראשונות, בחדר המתים, ולגלות שחצי מהמשפטים שנאמרים שם מקבלים משמעות אחרת לגמרי.