ממאורעות משחקי היום השני בסינמונדיאל: בבית ב', גיירמו דל טורו ניצח את קתרין ביגלו, ובקרב (הקשה!) טרנטינו-סקורסזה, טרנטינו יצא מנצח. התוצאות המעניינות הגיעו בבית ד': קלינט איסטווד הקשיש ומתיו ווהן הטירון ניהלו בינהם קרב ארוך ומתיש, שלמעשה לא הוכרע – וכך אנחנו מגיעים לתוצאת התיקו הראשונה בסינמונדיאל; בינתיים, אדגר רייט ניצח את ג'וס ווידון (!) כלומר ג'וס ווידון הפסיד (!!!) בעין הדג (!!!), כך שהתוצאה היא שבבית ד' כרגע יש שלושה במאים עם נקודות, וג'וס ווידון נמצא לבדו במקום האחרון עם 0 נקודות. מי היה מאמין. את טבלאות הניקוד של הבתים – וגם הסברים על מה שבעצם קורא פה – אפשר למצוא בכתבת הפתיחה של הסינמונדיאל.
ולמשחקים של היום:
בבית ה': יוצר של סרטים מצוירים (חוץ מאחד) שנראים חיים נגד יוצר של סרטים מצולמים (חוץ מאחד) שנראים כאילו הם מצוירים. ווס אנדרסון הוא הבמאי עם הסגנון הכי מובחן, הכי ברור, הכי, נו, ווס-אנדרסוני בתחרות: אי אפשר להתבלבל ולחשוב שהפריימים המוקפדים והסימטריים והאנשים שמדברים ישר למצלמה אצלו שייכים לבמאי אחר. ואנדרסון נמצא במגמת עליה: אם ב"ראשמור" ("המרוץ לצמרת של מקס פישר"), "משפחת טננבאום" ו"עמוק במים" הוא נחשב לבמאי של היפסטרים, מתברר ככל שעוברות השנים שיש יותר ויותר היפסטרים, והוא כובש לעצמו עוד ועוד מעריצים עם "מר שועל המהולל", "ממלכת אור הירח" ו"מלון גרנד בודפסט". שלושה מהסרטים האלה גם הגיעו לעשיריות השנתיות של עין הדג.
מולו: בראד בירד. לבירד יש לא רק שני סרטים בעשיריות השנתיות, הוא מחזיק בתואר עין-דגי נוסף – הזוכה במשחקי גביע פיקסאר שנערכו ב-2012, עם "משפחת סופר-על". והוא ענק עד כדי כך שהוא הצליח להתבלט אפילו בפיקסאר: סרטי האנימציה שלו מופלאים אחד אחד. בירד יצר את "ענק הברזל", ובפיקסאר – גם את "רטטוי". לאחר מכן עזב את האנימציה – זמנית, יש לקוות – כדי לעשות את "משימה בלתי אפשרית 4".
 |
בית ה', משחק 1
מס' מצביעים: 656  Loading ... |
 |
גם לישראל יש נציגות בסינמונדיאל – וזה לא פשוט, כי כידוע, עצם יצירת סרט בארץ היא הישג, שלא לדבר על סרט טוב. גם במאים ישראליים שהביאו סרטים שהצליחו (אצלנו) מאוד, עשו את זה בדרך כלל רק פעם אחת. יוסף סידר, נבחרת ישראל, הוא הבמאי הישראלי היחיד שהכניס שני סרטים שונים לעשיריות של עין הדג – "בופור" ו"הערת שוליים". על שניהם, אגב, הוא גם היה מועמד לאוסקר, אז יש לו כבר ניסיון בתחרויות בינלאומיות. בפילמוגרפיה של סידר נמצאים גם "ההסדר" ו"מדורת השבט" – שניהם זוכי פרסי אופיר.
אבל מה לעשות, כשיוצאים לתחרויות בינלאומיות נתקלים לפעמים בהגרלה קשה. וזה בדיוק מה שקרה כאן. סידר מתמודד מול דייויד פינצ'ר – במאי שכותרות הפתיחה של הסרטים שלו הפכו לאגדה, וגם הסרטים עצמם לא רעים בכלל. פינצ'ר משתמש בטכניקות של קליפים, גורם לקהל להתקפי לב כשצריך, וכשלא – מביים ראשים מדברים באופן שקשה להתחרות בו. הוא התחיל עם "הנוסע השמיני 3", ומשם הפגיז עם "שבעה חטאים", "מועדון קרב", "החדר", "זודיאק", "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", "הרשת החברתית" ו"נערה עם קעקוע דרקון". עם זאת רק סרט אחד שלו נכנס לעשיריות השנתיות – "הרשת החברתית" – אז במובן זה, יש לסידר יתרון!
 |
בית ה', משחק 2
מס' מצביעים: 644 Loading ... |
 |
במשחק הראשון (והיחיד להיום. ככה קבעו במונדיאל, אז זה מה שקורה גם כאן) של בית ו': מצד אחד – וודי אלן. מהותיקים שבבמאים (את סרטו הראשון הוא עשה בשנת 1966 – נדמה לי שזה הסרט המוקדם ביותר מבין כל המשתתפים בסינמונדיאל, תקנו אותי אם אני טועה), ובוודאי מהפורים שבהם: מ-1977 ועד היום הוא עשה לפחות סרט אחד בשנה – בלי להחסיר אף שנה. וחלק מהסרטים האלה אפילו טובים! לוודי אלן היה פאנדום הרבה לפני שהמציאו את הפאנדום – קהילת המעריצים המושבעים שלו דוהרת לכל סרט שנתי שלו. רשימה חלקית בטירוף של סרטיו הבולטים יותר: "הרומן שלי עם אנני", "מנהטן", "חנה ואחיותיה", "שושנת קהיר הסגולה", "פשעים ועברות קלות", ובשנים האחרונות – "נקודת מפגש", "ויקי כריסטינה ברצלונה", "חצות בפריז" ו"יסמין הכחולה".
ומולו, הבמאי שלא הצלחתי למצוא שום דבר משותף בינו לבין אלן חוץ מזה שלשניהם יש משקפיים – דני בויל. במאי בריטי פרוע שכמו דייויד פינצ'ר, לא בוחל באמצעים כדי לשתול את הקהל בנקודה שבה הוא רוצה אותו, כולל עריכה הזייתית. בויל פרץ בשנות התשעים עם "חברים לרצח" ו"טריינספוטינג", הגיח לז'אנר הזומבים עם "28 ימים אחרי", לחלל עם "שמש", לסיפורי הישרדות עם "127 שעות" ולאוסקרים עם "נער החידות ממומביי".
 |
בית ו', משחק 1
מס' מצביעים: 626 Loading ... |
 |
מה עם כריסטופר נולאן נגד ג'יימס קמרון?
(ל"ת)
מחר.
(ל"ת)
למה?
אם לא מפריע שאני שואל, למה זה מושפע מהמונדיאל?
נורא פשוט
לארגן טורניר כזה ולהחליט בדיוק איך הוא יעבוד ומתי מי ישחק נגד מי זה נורא קשה. אז אני הולך על הפתרון הכי קל: התחרות ממודלת על פי המונדיאל, בדיוק. אתה יכול לקבל את לוח המשחקים הבאים אם רק תסתכל על לוח המשחקים של המונדיאל ותחליף כל קבוצה בכל בית בבמאי כלשהו. היום במונדיאל יש שלושה משחקים ולא ארבעה, אז גם כאן (וזה יצא מאוד נח, כי ממילא אני לחוץ בזמן).
רגע, אז לפי ההיגיון הזה
לא היה צריך להיות משחק אחד בלבד ביום הראשון?
משחק הפתיחה צורף לשלישיה של היום הבא.
מסיבות לוגיסטיות חשובות ומורכבות מאוד*
*לא הספקתי להכין את כל הפוסטים בזמן.
הייתי צריך לקבל כמה החלטות קשות עד עכשיו
אבל לשים את ווס אנדרסון נגד בראד בירד? זה באמת מלוכלך.
(בסוף בחרתי באנדרסון, כמובן, אבל עדיין כואב הלב)
ממש ממש צודק, בחרתי אני בבראד בירד בעקבות סופר על, אבל כן היה קשה
אולי הבמאי עם הסרט הכי ישן בתחרות
הוא מרטין סקורסזה, שיצר סרטי סטודנטים קצרים החל מ-1963 (למעשה, ב-IMDB מופיע גם סרט מ-1959).
ניתן אולם לטעון כי יצירת סרטים קצרים זה לא נחשב. מצד שני, יש אנשים שלא מחשיבים עם "מה נשמע טיגר לילי" לסרט הראשון של וודי אלן כי הוא מורכב בעיקר מהרכבת פסקול חדש לסרט ישן – ועוד מספר קטעים שאלן הוסיף בו הוא מדבר על הסרט – אם כי אני לא מסכים עם הקביעה הזו.
לרגע כבר פחדתי
שנולאן (הבמאי האהוב עלי) יהיה נגד בויל (שביים את הסרט האהוב עלי-127 שעות). במצב כזה הייתי מתלבט זמן רב, אבל הולך על נולאן-אחרי הכל בוחרים לפי פילמוגרפיה.
ובכל מקרה, מתחרים מעניינים יש היום. אני הצבעתי לאנדרסון, פינצ׳ר וכמובן לדני בויל.
היום גם לא פשוט
בית ה – משחק 1: בירד
ראיתי סרט אחד של ווס אנדרסון ("ממלכת אור הירח") ולא כל-כך התחברתי, אז אני אלך עם בירד. בנוסף, הוא עשה את "משפחת סופר על", אז באמת מגיע לו.
בית ה – משחק 2: פינצ'ר
כמה כבוד שיש לי לקולנוע הישראלי וכמה שאני אוהבת את סידר וגאה בהצלחות שלו, פינצ'ר יש רק אחד. וסרטים מסויימים שלו, כמו "שבעה חטאים" או "מועדון קרב", שאם אתה רואה בגיל מסויים, יכולים גם לשנות לך את ההסתכלות על החיים. חוץ מזה, הוא במאי מתח מעולה בפרט ובמאי מעניין בכלל.
בית ו – משחק 1: בויל
למרות השם המטורף שיש לוודי אלן, לא ראיתי מספיק סרטים שלו בשביל לקבוע אם אני אוהבת את הסגנון האלני, אז אני אלך עם דני בויל. "טריינספוטינג" הוא מטורף, "127 שעות" הוא מקורי ו"נער החידות ממומביי" הוא אחלה סרט. אז בחירה בבויל היא לגיטימית ולא ברירת מחדל בשום אופן.
הבחירות היום קלות.
למרות שהסגנון של אנדרסון מגניב בהחלט, אני עדיין לא מתחבר אליו מספיק. בראד בירד לעומת זאת, פשוט הפך לזהב כל דבר שהוא נגע בו. ניצחון קל במיוחד, בעיקר כי אנדרסון הציב את כל השחקנים שלו במגרש בצורה סימטרית שהשאירה פירצה עצומה באמצע ואפשרה לדאש להבקיע הרבה.
סידר נגד פינצ'ר? נכון שאני אמור להיות פרובינציאלי ולאהוד את סידר כי באמת מגיע לו – "הערת שוליים" הוא יצירת מופת לא רק בקנה מידה ישראלי, אלא יצירת מופת נטו שאני אזכור לדברי הימים של הקולנוע. אבל לדייוויד פינצ'ר, לעומתו, יש שלושה סרטים כאלה ("רשת", "קרב", "סבן"). מהבחינה הטכנית ויצירת האווירה מדובר בבמאי הכי טוב שחי אי פעם לטעמי, שיודע להשתמש בכל הכלים שברשותו כדי להעצים את את הסיפור ולהציג אותו בדרכים הכי טובות. חבל לי על הליגיונר הבודד שלנו, אבל 3-1 לפינצ'ר.
ראיתי רק סרט אחד של וודי אלן, והוא יסמין הכחולה, ואפילו מסרט אחד בלבד אני יכול להסיק שזה במאי השחקנים מהטובים שראיתי. ועדיין, כל שאר הסרט הרגיש לי בעייתי משהו בלי שהבנתי למה, וכולם אומרים שזה הסגנון של אלן בד"כ ולכן ככל הנראה כדאי לי להימנע ממנו. אז דני בויל לכאורה אמור לקבל ניצחון טכני – אבל בעצם, לא, הוא מנצח ביושר. עם סרט שהוא לגמררררי בטופ של הסרטים האהובים עליי ("טריינספוטינג"), אחד הסרטים הטובים של המילניום שרק התחיל ("127 שעות") ועוד כמה סרטים מגניבים פה ושם, מדובר בבמאי ענק, שלמרות היותו פסיכי לחלוטין ושופע בסטייל, עדיין יודע לרגש כמו שמעט במאים יכולים. הוא מרוויח את 3 הנקודות האלה כמו גדול.
Choose life, choose a director.
אנדרסון מול בירד – ווס לשילטון. אין לי דבר נגד בראד בירד כמו שיש לי פשוט הכל בעד אנדרסון. כל סרט שלו הוא מעדן ביזארי שאני מרגיש שרק הוא יכל ליצור. בירד? במאי איכותי, אבל לא אחד שאני יכול להרגיש את טביעת האצבע שלו.
פינצ'ר מול סידר – אה, אתם מתכוונים הבמאי שיצר כמה מהסרטים האהובים, כותרות הפתיחה הטובות ביותר ואולי את סצינת הפתיחה הטובה במילניום ( אתם יודעים איזה. טוב,בסדר, האחת מהרשת החברתית) מול הבמאי שעשה שני סרטים שמאחד השתעממתי והשני חשבתי שהוא זבל ורק סרט אחד היה טוב בעיני וגם זה בעיקר בזכות הבימוי ולא התסריט?
כן, נראה לי שאלך עם פינצ'ר
אלן מול בוייל – אם התחרות הייתה אלן מול בויל מאז שבויל התחיל ליצור אין ספק שבויל מנצח. בעוד שבויל יצר את חברים לרצח, טריינספוטינג, 127 שעות, מיליונים (מיליונים!!!!) ונער החידות ממומביי וודי יצר בתקופה הזאת סרטים מעניינים וכיפים אך גם לא סוחפים כמו חצות בפריז, ויקי קריסטינה ונקודת מפגש. אבל זה לא. ווודי, לצערו של בויל, יצר כמה סרטים לפני 95. למשל את תעלומת רצח במנהטן, זליג, שושנת קהיר הסגולה, חנה ואחיותיה, הרומן שלי עם אנני,בננות, ישנוני, אבק כוכבים , אהבה ומוות (אהבה ומוות!!!!), ימי רדיו ופשעים ועבירות קלות.
אז למרות שזה כואב, אני אצביע לאלן. בכל מקרה זה נראה שאלן הולך להפסיד ואוכל להצביע לבויל בפעמים הבאות.
אני יודע שאני במיעוט (כרגיל), אבל הסרט של פינצ'ר שהכריע את הכף מבחינתי - "החדר".
בעיני הוא הג'קי בראון שלו.
בוייל מול אלן? עם כל הכאב הרגשי שבוייל יודע להעביר, וודי אלן חופר לך בתוך הלב פנימה ונועץ סיכה במקום שאחרים לא יצליחו לראות בכלל. (ע"ע שושנת קהיר הסגולה).
בירד מול אנדרסון – בחרתי את הבמאי שאת סרטיו ראיתי מספר דו ספרתי של פעמים. -בדיוק ההיפך ממה שעשיתי בקרב של ווידון מול רייט –
קליל למדי.
יצא לי לראות רק את המלון של אנדרסון, ומאוד התרשמתי מהסגנון הייחודי שלו. אבל ראיתי יותר סרטים של בירד, שלדעתי גם היו טובים יותר ("ענק הברזל", "מב'א 4" וכו').
"בופור" ו"הערת שוליים" אכן סרטים טובים, אבל "מועדון קרב", "זודיאק" ו"הרשת" הם פאקינג מעולים.
לא ראיתי אף סרט של וודי אלן. ודני בויל עושה סרטים נהדרים עם עיצוב נהדר, אז אין פה שאלה בכלל.
אני רק שאלה
למה לא מיידעים במייל על פתיחת סיבוב?
יש אנשים (טוב, אני) שפיספסו את הסיבוב השני כי לא ידעו שהתחיל.
מצד שני, אולי טוב שכך, לא הייתי מצליחה להכריע בין טרנטינו לסקורסזה.
הממ. לא יודע. ייבדק.
(ל"ת)
תמיד יכולת להטיל מטבע.
אה, סליחה, זה בכלל האחים כהן.
על הסבב הקודם אני דווקא כן קיבלתי מייל,
אבל על זה באמת לא.
קדימה סידר!
(ל"ת)
אני ממש מאוכזב שוודי אלן בכיוון להפסיד
אפשר להגיד מה שרוצים על וודי של הזמן האחרון, אבל שום דבר שדני בויל יצר (ואני מאוד אוהב אותו) לא משתווה לסרטיו הטובים של אלן, אנני הול הוא אחד הסרטים הכי מרגשים שיצא לי לראות.
ממש מוקדם מדי לומר את זה
ההפרש בינהם נכון לעכשיו קטן מאוד והיום עוד ארוך. כדורגל משחקים 90 דקות! (רק להבהרה, כדורגל משחקים 90 דקות, כן? נדמה לי שכן).
אבל מי שעלה למגרש הוא וודי אלן בכושרו הנוכחי
אם התחרות הייתה על פי הישגי העבר, המתחרים היו אחרים לגמרי. וודי אלן לא עשה סרט שמתקרב לרמה של אנני הול מאז שנות התשעים. במונדיאל 1994 הוא היה שחקן משמעותי. עכשיו הוא ממש לא.
איפה זה נאמר?
יצירה חדשה היא אמנם תנאי להשתתפות, אך זה לא אומר שבוחנים רק את היצירה החדשה. השאלה היא "מי מהבמאים הפעילים כיום הוא הטוב ביותר" ולא "מי מהבמאים הפעילים כיום עושה היום את הסרטים הטובים ביותר".
אם זה היה המקרה, היינו צריכים לראות בתחרות עוד כמה סמאחים בדימוס
למשל פולנסקי, גיליאם, זמקיס וקופולה. מכיוון שהם ואחרים לא עלו מהמוקדמות, אני מניח שמה שנבחן הוא בעיקר הכושר הנוכחי ולא גוף העבודה הכולל.
אוקי אז מה שפילברג עשה לאחרונה שממש טוב? או ברטון?
הסרט האחרון של ספילברג היה מועמד ל-12 אוסקרים.
מסכים שברטון של "אליס בארץ הפלאות" וזה שאחריו הוא חרפה לאומנות השביעית, אבל עדיין בעשור האחרון היו לו יציאות אדירות ("סיפורי דגים", "סוויני טוד", "צ'רלי בממלכת השוקולד", "חתונת הרפאים"). לזמקיס, קופולה וגיליאם לא היו סרטים שווים באמת במילניום הנוכחי (לפולנסקי היה את "הפסנתרן").
גם אלוהי הקטל
היה ממש טוב.
אלוהי הקטל בכלל לא היה סרט,
פשוט הצגה טובה שמישהו שם שם מצלמה בטעות.
אתה מדבר על טרי גילהם? כי אם כן הוא עשה מופע הפלאות של דר פרנסוס שהיה ממש טוב.
נמשיך לינקולן של שפילברג היה מועמד ל12 פרסי אוסקר אבל למעט השחקן הכי טוב לא זכה בשום דבר חשוב וברטון זה לפני הרבה מאוד זמן.למרות שאני מאוד אהבתי, בטח שיותר מעט ארגו….
רק שלא תבין לא נכון; אני מאוד אוהב את שפילברג ואני רוצה שברטון יזכה בתחרות ( הבמאי האהוב עלי, אחריו שפילברג עם פון טרייר כמעט ביחד, מצחיק ששמו לי אותם באותו בית ), אבל אם אתה אומר לשפוט רק לפי השנים האחרונות, האמת? שניהם לא במצב משהו
כאן באמת נכנסים לסוגיה מעניינת -
אני לא אתפלא אם רוב מי שהצביע לבויל הצביע לו בזכות "טריינספוטינג" – סרט שיצא ב-1996 (כחודש ושבוע לפני שאני נולדתי, אם מישהו תהה). שלושה חודשים לפני כן, גיליאם, לדוגמה, הוציא את מה שנחשב בעיני לא מעט למגנום אופוס שלו – "12 קופים". מה שמבדיל בין גיליאם לבויל הוא שבשביל גיליאם, "12 קופים" היווה שיא, בעוד שבשביל בויל, "טריינספוטינג" היווה יריית הזנקה לקריירה די משגשגת.
כמובן שגיליאם עשה סרטים מוצלחים אחרי "12 קופים", אבל האם בשביל חלק ניכר מהאנשים (כפי שתופס אותם דורון, אני מניח), "מופע הפלאים של דוקטור פרנוסוס" ו"טיידלנד" היו אהובים כמו "127 שעות" או "נער החידות ממומביי"?
נכון לעת כתיבת שורות אלה, בויל מוביל על אלן ב-14 קולות. אין לי שמץ של מושג אילו סרטים הם מה שהכריע את הכף בעבור אותם 280 מצביעים שבחרו בו על פני אלן, אבל מעניין לחשוב אם סרט שיצא לפני יותר מ-18 שנה הוא זה שהטה עבורם את הכף, או דווקא סרט כמו "127 שעות". (ואם מישהו שואל לדעתי, אני מעדיף את "ויקי כריסטינה ברצלונה" על פני "נער החידות ממומביי")
פחד ותיעוב בלאס וגאס פחות טוב מ12 קופים?
אני, אה, אחשוב על הטענה הזאת.
בנוסף, אני לא יודע אם זה הודגש היטב אז אני אחזור ואגיד שפרנאסוס זה גיליאם בשיא הכושר והפלא שלו.
אני מסכים שההספק של בויל מאז 96 טוב יותר מאשר של גיליאם אבל יש לזה עוד היבט שצריך לקחת בחשבון –
מאז 96 גיליאם עשה 5 סרטים
בויל עשה 8.
עכשיו, אפשר כמובן להאשים את גיליאם בעצלנות שלו אבל בוא נזכור שכמעט כל הפקה שלו נדפקה מהיסוד ואפילו סרטים שהוא השלים נהרסו לו תחת ידיו בגלל התערבות של אולפנים כאלה ואחרים.
בקיצור, מה שאני רוצה לומר זה שלמרות שבויל עשה דברים נהדרים מאז 96 בקרב שלו מול גיליאם אני אפילו לא ממצמץ לפני שאני בוחר בפייטון המצוייר.
אני לא חושב שזה נכון לכעוס על גיליאם בגלל הפרש של שלושה סרטים.
אלן, שנגדו מפנים את אותן הטענות שנהוג להפנות גם לגיליאם (לא בשיאו, מבייש את נעוריו וכן הלאה), ביים כ-18 סרטים (עם עוד אחד שעתיד לצאת השנה) מאז 1996.
את "פחד ותיעוב בלאס-וגאס" גם לא היה לי כוח לסיים. "12 קופים" היא יצירה בוגרת, חכמה ומרגשת. אני יכול לשלוף סטטיסטיקות שמתייחסות לאוסקר, IMDB והעגבניות הרקובות (2 מועמדויות לאוסקר, 8.1 ו-88% לטובת וויליס ופיט), אבל אני חושב שזה די מבוסס לומר ש"12 קופים" יותר מוערך מ"פחד ותיעוב בלאס-וגאס" – ואם נערוך שנייה מסיבת סובייקטיביות, אז בצדק.
הבעיה של אלן זאת בעיה אחרת
אבל כמו שציינתי, הסיפור של ה5 סרטים בא לציין לאו דווקא את ההספק אלא את העובדה שכמעט כל הפקה של גיליאם נדפקה מהיסוד במהלך העשוריים הללו ועדיין הוא הצליח להוציא יצירות מעניינות ומאתגרות גם אם (על פי הקונצנזוס העכשווי) לא מושלמות. למען האמת, הבעיה של גיליאם היא כמעט הניגוד המוחלט לבעיה של אלן – אלן עובד בחופש אומונתי מוחלט ולכן חוזר לאותן תימות, ממחזר חומרים ומדי פעם החופש הזה גורם לכך שמדי פעם הוא יוצא משליטה ואילו גיליאם היה מוגבל בכמעט כל סרט שלו מליצור את החזון שלו בשלמות.
( חוץ מטיידלנד, שהוא בהחלט הכבשה השחורה בפילמוגרפיה של גיליאם, למרות מספר לא מבוטל של מעלות)
ואולי לא נסכים איזה סרט יותר טוב אבל אני חושב שאפשר להגיד משהו ברור – 12 קופים הוא ניצחון תסריטאי מוחלט בעוד שפחד ותיעוב בלאס וגאס הוא ניצחון של חזון חזותי.
ועל זה רד פיש כתב
שהוא בחר את הבמאים לפי מי שיש להם, למיטב הבנתו, את הסיכוי הגבוה ביותר להיחשב ליקירי האתר.
אוקיי סקרים מעניינים היום
אבל כל הבחירות ברורות מאליהן ולא גרמו לי להתייסר במי לבחור כמו אתמול. אז ככה:
ווס אנדרסון הוא במאי שאני לאט לאט לומד לאהוב יותר ויותר, אבל מול הבמאי שבנה לי את הילדות, וכל דבר שהוא עושה הופך לזהב, קשה לנצח. בראד בירד לוקח 4-2
ראיתי רק את הערת שוליים אצל יוסף סידר, ועם כמה שאני אוהב את הסרט הנהדר הזה, מול הבמאי שלמעשה הכניס אותי לעולם הקולנוע, אין לו הרבה סיכוי. 6-1 לפינצ'ר.
גם דני בוייל הוא במאי שאני לומד להעריך יותר. ממש לא אהבתי את נער החידות, ואז ראיתי את טריינספוטינג, שהפיל לי את הלב לתחתונים (תודה רבה לרד פיש שבחר את התמונה המסויימת הזאת לייצג את בוייל, הסיוטים שלי מודים לך עד מאוד), אבל הוא מתמודד פה עם וודי אלן. אני משוגע על הסרטים של אלן, על הסגנון הנוירוטי שלו. גם אני מאוד מאוכזב מהירידה ביכולת שלו בשנים האחרונות, אבל לא לגמרי (אני דווקא אהבתי את חצות בפריז). הוא גם כותב מעולה, ומביים דמויות נהדרות. אז אלן מנצח 3-2 את בוייל במהפך.
פשוט
בראד נגד אנדרסון- אני מחבב את הסרטים של בירד (אם כי אני לא זוכר הרבה מ'משפחת סופר על' ואני לא בטוח שראיתי את 'ענק הברזל') בעוד לאנדרסון יש סגנון משגע וסרטים אדירים.
פינצ'ר נגד סידר- סידר עשה אומנם את אחד הסרטים הישראלים הכי טובים שראיתי ('הערת שוליים') אבל 'שבעה חטאים' ו'מועדון קרב' אוכלים אותו בלי מלח.
אלן נגד בויל- את מה שראיתי מאלן חיבבתי, אבל לבויל יש סרטים הרבה יותר טובים לדעתי. סצנת הגמילה עם התינוק על הקיר ב'טריינספוטינג' היא אחת הסצנות הכי מטרידות בסרט שהוא לא אימה.
מתנצל מראש שאני נשמע כמו פלוץ מתנשא
תחרויות מהסוג הזה חושפות את הבעיה המרכזית בקרב הגולשים פה: חוסר השכלה קולנועית. אני יודע שזה עניין של גיל – מה לעשות שאנשים בני 20 פחות מכירים סרטים שנוצרו הרבה לפני שהם נולדו – ובכל זאת זה קצת מביך לראות דברים כמו וודי אלן מפסיד לדני בויל, או קלינט איסטווד מפסיד למתיו ווהן. הרי ברור שזה נובע מהעובדה שרוב המצביעים מכירים מעט מאוד מהפילמוגרפיה של אלן ואיסטווד, וגם המעט שהם מכירים הוא לרוב מהעשור האחרון, כשהם כבר רחוקים משיאם. נכון, יתכן שחלק מהאנשים לא מתחברים לאלן או איסטווד למרות בקיאות בקולנוע שלהם, אבל אם לשפוט לפי התגובות כאן נראה שהרוב בוחרים לפי סתם סרט אחד או שניים אקראיים שהם ראו, וזה מספיק להם כדי להחליט. אני בהחלט חושב שמתיו ווהן ודני בויל הם במאים מצוינים, אבל להעמיד את הארבעה סרטים שווהן עשה עד היום מול הארבעים ומשהו סרטים שאלן עשה, או את העשרה סרטים של דויל מול השלושים ומשהו של איסטווד, זה סוג של בדיחה. אני חושב שראוי שמי שלא ראה לפחות חצי מהפילמוגרפיה שלהם ידלג על ההצבעה.
זה לא בהכרח קשור לגיל...
אני בן 22 וראיתי לא מעט סרטים שנעשו לפני שנולדתי. לא חסרים אנשים שגדולים ממני בעשור, שניים או יותר שראו חצי מכמות הסרטים שראיתי, אם לא פחות. מבוגר יותר לא בהכרח = בקיא יותר. ולא, אני לא חושב שצריך לראות חצי מפילמוגרפיה של במאי כדי לגבש דעה עליו. יש במאים שלא ראיתי סרטים שלהם כי סרטים אחרים היו בעדיפות צפייה גבוהה יותר, או שהסרטים שלהם לא נשמעו לי מעניינים / ראיתי משהו מהם ולא התלהבתי. זה כמו שאני אתחיל וסדרה ואחרי כמה פרקים אחליט שהיא לא מעניינת ואני לא אוהב אותה, ואז יהיה את זה שיגיד "נו, כן, עונות 1 ו 2 לא משהו, אבל מעונה 3 זה ממש משתפר!". סליחה, אבל אני לא אשב ואכריח את עצמי לצפות רק כי לטענתך זה משתפר.
אם מישהו ראה רק את "החוש השישי" וחושב ששמלאן במאי נהדר, זכותו. אם מישהו ראה רק את "העולם אחרי" וחושב שהעובדה שמישהו עדיין מעסיק את שמלאן היא איזה שהוא נס, זכותו. להגיד "טוב, ילדודס, אתם תשחקו לכם עם אדגר רייט ומת'יו ווהן אבל בבמאים ותיקים יותר תנו למבוגרים להצביע" זה גם מתנשא וגם לא הגיוני. לא ראיתי חצי מהפילמוגרפיה של ווס אנדרסון, ספייק ג'ונז ועוד אבל יש לי דעה עליהם, ועל סמך הדעה הזאת אני מתכנן להצביע. סליחה מראש אם זה מפריע לך.
הוא דווקא צודק.
גם אני בן 22, ואוהב סרטים, אבל יש הרבה במאים שאני מכיר אותם כוואחד שם אבל תכל'ס קשה לי לתת סרט גדול שלהם שראיתי. צודק האנונימי שזה עוול לתת לבמאים שנחשבים גדולים כמו וודי אלן להישפט ע"י קהל שברובו לא מכיר בשום צורה את היצירה שלהם (וזה כולל אותי).
בהקצנה, זה כמו לשים את ג'וני קאש מול מיילי סיירוס בתחרות של MTV. אין שום דבר מתנשא בלהגיד את זה: קהל צעיר יבחר דברים שנוצרו בשבילו, לא בשביל סבא שלו.
לפחות איך שאני מבין את זה, משחק שהמצביעים בו הם גולשים של אתר מסויים, בא לשקף את הדעה והטעם של הגולשים באותו אתר, וככה זה פה. אף אחד לא אומר שהתחרות הזאת באה לשקף עמדה יותר מדי גלובלית או כלל עולמית של כל חובבי הקולנוע לדורותיהם (לא בדקתי איך זה כתוב מילה במילה בהודעת פתיחה על המשחק הזה, זה פשוט מה שאני חושב שכמעט לכולם ברור שזה מה שזה אמור להיות).
ככה שאם במשחק הזה, שמשקף את הדעה של אלה שמצביעים בו, נבחרת הדעה של אלה שמצביעים בו, אין עם זה שום דבר רע.
ורק עכשיו ראיתי את התגובה של רד פיש מתחתיי. מצטער.
אין ספק.
אני לא אומר שהיה צריך לעשות סקר אחר-זה הסקר היחיד שאפשר היה לעשות פה. לא התלוננתי. רק *ציינתי* שבתחרות שנערכת בעין הדג, חלק מהבמאים יפסידו לא כי לא אוהבים אותם, פשוט כי לא מכירים אותם, וחבל. אני לא אומר שיש מה לעשות עם זה.
אתה מגדיר חוסר השכלה קולנועית כבעיה המרכזית.
אני חושב שהתייחסות לקולנוע כאל כתבי קודש היא בעיה לא קטנה בפני עצמה.
כל כך נורא שיש מישהו שלוקח ברצינות כזו את התחום שנקרא "קולנוע"?
לא רק את כתבי הקודש אפשר לקחת בתור "כתבי הקודש". יש כאלה שקולנוע בשבילם זה לא משהו שעושים בסופ"ש בזמן הפנוי.
כמה עובדות על התחרות הזאת:
א. היא נערכת בשנת 2014.
ב. היא נערכת בקרב גולשי עין הדג.
אילו התחרות הזאת היתה נערכת בשנת 1995, בקרב אוסף מובחר של סטודנטים פריזאים לקולנוע, התוצאות היו שונות. אילו היא היתה נערכת בשנת 2010, בקרב מועדון מעריצי "דרגונבול Z", התוצאות היו אחרות. בכל זמן אחר, בכל קבוצה אחרת של אנשים, התוצאות היו שונות. התוצאות של סקר, כל סקר, לא באמת מלמדות אותנו שום דבר על הבמאים (או על הסרטים, או על השירים, או על טעמי הגלידה) שנידונים בסקר; הן מלמדות אותנו על האנשים שהשתתפו בסקר. אם במצעד העשור של תחנת רדיו מסוימת נבחר "מונסון" של טוקיו הוטל לשיר העשור, זה לא אומר שום דבר על טוקיו הוטל, זה אומר שהמאזינים של אותה תחנה הם מסוג האנשים שבוחרים ב"מונסון" לשיר העשור.
מה אני רוצה להגיד בכל זה? שכל ציפיה לכך שהתוצאות ישקפו "נכון" את תולדות הקולנוע היא מופרכת. זה לא יקרה וזה לא אמור לקרות. הסקר הזה נערך בשנת 2014 בקרב גולשי עין הדג ולכן ישקף את הדעות הפופולריות בקרב גולשי עין הדג בשנת 2014. גולשי עין הדג, כקבוצה, הם חובבי קולנוע שראו הרבה יותר סרטים מהאדם הממוצע (שאין לו שמץ של מושג מי זה אדגר רייט או מי זאת קתרין ביגלו), אבל הם לא בעלי תואר לקולנוע שראו את כל סרטיו של וודי אלן. מגוחך לצפות מצופה קולנוע ממוצע לראות אפילו חצי מסרטיו של וודי אלן. אני לא בטוח שוודי אלן ראה, או זוכר, את כל סרטיו של וודי אלן.
ההשוואה בין שני במאים לעולם לא תהיה הוגנת. להציב במאי שעשה ארבעה סרטים מול במאי שעשה ארבעים – ברור, מובן מאליו שזה לא הוגן, אבל הצהרתי מראש שהמשחק הזה לא הוגן. גם ברזיל נגד איראן זה לא הוגן. ההיסטוריה של במאי היא חשובה, אבל גם המומנטום חשוב. ואם אני אומר לך שכרגע, לדעתי, מתיו ווהן הוא במאי הרבה (אבל הרבה) יותר טוב מקלינט איסטווד, זה פשוט משום שאני מאמין בלב שלם שיש הרבה יותר סיכוי שהסרט הבא של מתיו ווהן יהיה מצוין מאשר שהסרט הבא של קלינט איסטווד (ששלושת סרטיו האחרונים היו: משמים, ביזארי ומביך, בהתאמה) יהיה שווה צפיה. נכון, לאיסטווד יש היסטוריה ארוכה הרבה יותר משל ווהן, אבל *עכשיו*, ו*בקרב גולשי עין הדג*, הוא נחשב לשווה לווהן (המשחק בינהם היה תיקו מוחלט).
אם אתה מחפש את הבמאי החשוב ביותר בתולדות הקולנוע – כאן זה לא המקום. אתה יכול לנסות את הסקר של Sight and Sound, אם זה מה שמתאים לך – ואולי אתה מחפש משהו שונה לגמרי. בכל מקרה, כאן זה הסינמונדיאל, והזוכה בתחרות יהיה הבמאי שזכה בסינמונדיאל, לא יותר ולא פחות. להתלונן על כך שהתחרות הזאת היא לא תחרות אחרת זה כמו להתלונן על כך שבמונדיאל לא משחקים הוקי.
אם אתה מעדיף את ווהן על איסטווד כי כך טעמת ושיפוטך מכתיבים לך – סבבה. מוזר, אבל זה סוג ה-"מוזר" שפותח אפשרות לדיון מעניין.
אבל ככל הנראה רבים מהמצביעים העדיפו את ווהן כי הם לא מכירים את איסטווד. לא צריכים תואר בסטטיסטיקה כדי להבין שכך הסקר בכלל לא משקף את הטעם של גולשי עין הדג, אלא את היסטוריית הצפייה שלהם. דוגמא רטורית #1: אם את תוצאות הסקר "את מי אתה מעדיף?" נראות כמו תוצאות הסקר "איזה סרטים ראית?" – קל לראות שאי אפשר ללמוד הרבה על העדפות המצביעים מהסקר. דוגמא רטורית #2: אם הסקר היה כולל מצד אחד במאים "נידחים" כמו איזנשטיין וגודאר, מהצד שני במאים מוכרים אבל סתמיים כמו לן וויסמן וביל קונדון, כנראה שהאחרונים היו זוכים. זה לא היה משקף את הטעם של גולשי האתר.
אבל העיקר: מה בדיוק הפואנטה של הסנמונדיאל, אם לא לאפשר לגולשים להגיב (להזדהות – וגם להזדעזע) מהעדפות הגולשים האחרים? ברור שלסקר הזה אין חשיבות – אבל גם תוצאות המונדיאל לא משפיעות על החיים האמיתיים של אף אחד, וכל ההנאה שאנשים שואבים מהטורניר מקורה בהזדהות ריגשית שרירותית-למחצה שהם מפתחים עם המתחרים. הבקשה המשונה שלך מהם, להפסיק עם זה, קצת חותרת תחת הרציונאל (ה-"בידורי") של התחרות עצמה.
ולסיום: אם חלק מהאנשים שמתים על ווהן יחליטו לבדוק מה הקטע של הבלתי נסלחים, או ישנוני, או הערת שוליים, או נהג מונית, או משפחת טננבאום, שהובילו להודעות מחאה נרגשות בדיונים כאן, ובעקבות כך לצפות בסרטים האלה – אז יופי, לא?
אני ביקשתי ממישהו להפסיק לדבר?
עניתי לאלמוני כדי להסביר לו שה"בעיה" שהוא הצביע עליה היא לא באמת בעיה, היא פשוט טבעו של המשחק. להגיד לאנשים להפסיק לדבר על כמה שהם מרוצים או לא מרוצים מכך שמישהו ניצח או הפסיד? מה פתאום? אחרת בשביל מה אנחנו פה?
בתשובה לפסקה הראשונה: יכול להיות שחלק מהמצביעים לא מכירים את איסטווד מכיוון שבשנים האחרונות איסטווד לא עשה שום דבר ששווה לצפות בו. אלה שכן מכירים את ההיסטוריה שלו – יקחו את זה בחשבון. כאמור: המומנטום חשוב פה.
עם כל זה, הרבה תלוי בהחלטה
של מה משווים למה – את המשקל המצטבר של היצירה כולה, או (יותר) את הכושר הנוכחי בו מצוי אותו במאי.
אם נמשיך לדבוק באנלוגית המונדיאל (שעד כה הוכיחה את עצמה יפה מאד) זו דווקא מצדיקה את האפשרות השנייה – במונדיאל לא מנצחת ארגנטינה בגלל שפעם היה לה את מראדונה וגרמניה כי פעם היה לה את בקנבאואר, אלא מנצחת הנבחרת שנמצאת היום בכושר הכי טוב.
על פי אותה אנלוגיה, אם כן, זה שוודי אלן לדוגמה עשה סרטים מופלאים בסבנטיז (כשבקנבאואר וקרויף שלטו על הדשא), אבל הסדרה האחרונה שלו די מדשדשת, די מקטין את סיכוייו בבואו לפגוש את הנבחרת של בויל, עם 127 שעות בהתקפה, נער החידות בהגנה וטריינספוטינג בשער (כי השוער תמיד הכי ותיק, לא?)
האמת שדווקא עכשיו
נבחרת וודי אלן נמצאת במצבה הטוב ביותר מזה שנים, עם יסמין הכחולה כחלוצה מרכזית.
תכלס
הרכש האחרון של נבחרת בויל, טראנס, לא מממש את הפוטנציאל שבו.
אכן רשמתי לעצמי לראות אותו,
אולי הוא היה משפר את הערכתי הסובייקטיבית. רק שאחרי ויקי בלה בלה בלרצלונה המשמים, קלישאתי ומשעמם עד פיהוק, ונקודת מפגש שמעבר לנקודה מסוימת באמצע הסרט איבד כל אמינות וריאליות סבירה, כבר אין לי ציפיות מהנוירוטי הקטן, למרות תהילת העבר שלו.
דוקא מ'מה שעובד' עם לארי דייויד נהניתי למדי.
הערה על איסטווד, סתם כי כבר הזכרת אותו
העשור הכי טוב של איסטווד כבמאי היה העשור האחרון. כן, לפני עשרים שנה הוא עשה את "בלתי נסלח" אבל צריך לזכור שבלתי נסלח היה בעצם תחילת ההתנעה של הקריירה שלו. רוב הדברים שהוא עשה לפני בלתי נסלח נשכחו לחלוטין ( בין אם בצדק או לא בצדק) פרט ל"בירד" ו"מיסטי". בלתי נסלח נתן לו הילה ביקורתית ותשומת לב מוגברת והוביל לשורת סרטים שהצליחו יותר אך עדיין לא היו תותחים כבדים וקלאסיקות קולנועיות שכולם חייבים לראות. ואז הגיע האגרוף המוצלח של מיסטיק ריבר-מיליון דולר בייבי- מכתבים מאיוו ג'ימה ( מה? גיבורי הדגל? אין סרט כזה.) והזניק את מעמדו כבמאי.
כלומר, שאם הסקר הזה היה נערך לפני 20 שנה כנראה שאיסטווד היה נקטל בצורה די כבדה מול כל במאי שיש לו יותר מסרט אחד מצליח, מכיוון שאז בעיקר היה לו את בלתי נסלח המוכר והמוערך.
אני מסכים שלפני 5 שנים היה לאיסטווד יותר קל לגבור על במאים אחרים, כשהטעם הטוב של גראן טורינו וההתחלפות לא התחלף בטעם המר של אינווטיקוס וג'יי אדגר אבל אם מדברים על העשור האחרון? זה בדיוק העשור שבו איסטווד ירצה שנבחן את היצירה שלו.
תוצאות ההצבעה עד כה לא ממש תומכות בתזה שלך.
קלינט איסטווד קיבל את אותו מספר קולות כמו מתיו ווהן. זה אולי מעיד לדעתך על טעם קלוקל, אבל זה לא מעיד על חוסר השכלה – כי זה אומר שבין מצביעי הסקר יש לפחות אותה כמות של אנשים שמכירה את הפילמוגרפיה של איסטווד כמו זו שמכירה את הפילמוגרפיה של ווהן. וודי אלן, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, מקבל פחות קולות מדני בויל (שאגב קצת קשה לתאר אותו בתור במאי של בלוקבאסטרים מפוצצים לילדים חסרי-שכל ומזילי ריר), אבל מדובר בהפרש קטן מאוד. אגב, ראיתי לא-מעט סרטים של אלן – קשה להימנע מזה כשעושים שלושה תארים בתקשורת – ולא הצבעתי לו כי אני פשוט שונא את האיש ואת סרטיו.
ההפרש בין הקולות גדול יותר במקרה של סקורסזה וטרנטינו, אבל כאן אי-אפשר לדעת – יכול להיות שאנשים באמת אוהבים את הסרטים של האחרון יותר מאת אלה של הראשון. עדיין, סקורסזה קיבל כמעט 270 קולות, ובסדר-הגודל של המצביעים לסקרים זה לא מעט.
"זה אומר שבין מצביעי הסקר יש לפחות אותה כמות של אנשים שמכירה את הפילמוגרפיה של איסטווד כמו זו שמכירה את הפילמוגרפיה של ווהן" – לא, אי אפשר להסיק את זה.
ווהן לא ניצח את איסטווד. זה היה תיקו. באיזה יקום זו לא נחשבת למסקנה מתבקשת ורציונלית?
(ל"ת)
באיזה יקום כן?
המצביעים מתבקשים להכריע בין שני במאים בלי שום תנאים מקדימים של צפייה בכמות מסוימת של סרטים או לפחות בפילמוגרפיה נבחרת של במאי ואיש הישר בעיניו יצביע, כך שתאורטית יש מצב שמבין 50% אחוז מהמצביעים שנתנו קולם לווהן אין אף אחד שצפה בסרט של איסטווד ואילו 50% האחרים שהצביעו לקלינט צפו ומכירים גם מכירים הן את הקולנוע של איסטווד והן את הקולנוע של ווהן. איך ביקום שבו מתקיים מצב שכזה (100% מבין מצביעי הסקר נחשפו ומכירים את הקולנוע של במאי א' לעומת 50% בלבד מבין באי הסקר שמכירים או נחשפו לסרטים של במאי ב') זאת מסקנה מתבקשת? באיזה יקום 50% = 100%?
ובכל זאת, רז טען (ובצדק) שכמות האנשים שהצביעה בסקר ומכירה את הפילמוגרפיה של ווהן
שווה לכמות האנשים שהצביעה בסקר ומכירה את הפילמוגרפיה של איסטווד.
אם 328 איש הצביעו לאיסטווד, נובע מכאן שהם מכירים לפחות חלק מהפילמוגרפיה שלו. כנ"ל לגבי 328 האנשים שהצביעו לווהן. זאת לא לומר שאין חפיפה, אבל מה לעשות – מהעימות של ווהן/איסטווד נבע שכמות גולשי עין הדג שיודעים מה זה סרט של קלינט איסטווד שווה לכמות גולשי עין הדג שגם יודעים מה זה סרט של מתיו ווהן.
מה שרז אמר הוא, ואני מצטט:
על מנת להסיק דבר כזה מתוצאת תיקו בין ווהן לאיסטווד שאלת הסקר הייתה צריכה להיות "האם נחשפת לכמות X של סרטים מהפילמוגרפיה של א' ו/או ב'?" כשלרשות המצביעים עומדים שלוש אפשרויות (א. א' ב. ב' ג. א' וב') כשאת כמות האנשים שענו ג' מקזזים מהחישוב הכללי. בהינתן מצב והשאלה היא אחרת אין שום אפשרות שזאת מסקנה מתבקשת ו/או רציונלית. אתה יכול להעריך, לקוות, לשער או לפנטז שזה המצב איך בשום אופן או לא יכול להסיק מתוצאות הסקר למעלה את מה שרז טען. בהנחה ואפשרי שייתקיים פה מצב שבו א'= 50% וב'=100% אתה לא יכול לטעון או להסיק שא' בוודאות משתווה לב'.
חוק המספרים הגדולים.
מספר הסיבות להצביע עבור אחד הצדדים בסקר גבוה. הוא יכול להיות עקב היכרות עם הפילמוגרפיה המלאה, לפי הסרט האחרון שיצא, לפי הסרט הכי אהוב ועוד ועוד ועוד ועוד. אבל כשמדובר בכמות גדולה של מצביעים, יחס ההצבעה בגלל סיבה כלשהי שווה ליחס ההצבעה הכולל, כך שאם ההצבעה היא תיקו, אותו מספר של אנשים בערך הצביעו עבור מועמד א' בגלל הפילמוגרפיה שלו כפי שהצביעו עבור מועמד ב' בגלל הפילמוגרפיה שלו (אם אם, בסך הכל, מדובר על 2% מכלל המצביעים, ושאר ה98% הצביעו אקראית לחלוטין).
לא מבין את רד.
מישהו פה חשב שבמאי ישראלי ברשימה הזו ינצח מישהו?
ונניח שהאופטימיות מרקיעה שחקים- עדיין סרטים ישראלים הם נישה, ולכן היה הגיוני יותר להעמיד להצבעה את סידר מול במאי נישתי יותר.
סידר מול לארס פון טרייר נשמע לי יותר הגיוני. או מול במאי-סרטי-הנקמה-הקוריאני-ההוא-אין-לי-מושג-מי-זה.
יתירה מכך- נאמר שקביעת הבתים שלך חקוקה בסלע, גם מהבית הזה סידר היה צריך להיות מול ווס אנדרסון.
אוף, על מי אני עובד? בכל שיבוץ שהוא אני עדיין רואה את סידר נכשל.
אני חושב שלא הבנת את רעיון הבתים
כל אחד מהבמאים מ/יתמודד נגד כל אחד מהבמאים האחרים בבית שלו.
ו... הנה מגיע גוף היצירה.
בהתחלה נדמה היה שלא: ווס אנדרסון לקח, מה שלא היה קורה לפני כמה שבועות ומלון אחד.
הערת שוליים לקח את מועדון קרב במאבק קשה ומדמם, ואני יכולה רק לקוות שמועדון קרב לפחות נהנה מהאלימות. ואני אפילו לא באמת חושבת שהערת שוליים טוב יותר ממועדון קרב, באמת שלא. רציתי להצביע לפינצ'ר. אבל לא הצלחתי. אולי בגלל רשימת הסרטים שהצטרפה אליו, שלא מגיעים לרמתו, אולי בגלל שלא ראיתי אותו יותר מדי זמן, ואולי בגלל כל הירושלים הזו שמדממת מכל הנקבוביות של הערת שוליים ועיוורה אותי לרגע. אבל זה מה יש.
ואז – אז הגיע וודי אלן. כן, זיקנתו מביישת את נעוריו. כן, כשהוא מוציא היום סרט אני אפילו לא ממצמצת. אבל זה וודי אלן. וודי אלן! שושנת קהיר הסגולה, ישנוני, קליעים מעל ברודווי, שחק אותה סם, אהבה ומלחמה – כל הילדות שלי צבועה בציטוטים שלו ובהומור שלו ובחן הקולנועי הייחודי לחלוטין שרק וודי אלן ידע לעשות. יש ברשימה כמה במאים שיתנו לו פייט, אבל הוא עוד לא פגש בהם במשחק הזה.
ממש צר לי שסידר הוגרל מול פינצ'ר.
אני לא בטוח שאם השם שלו היה נמצא מול בירד או אנדרסון הייתי בוחר בהכרח בהם – "בופור" הוא ככל הנראה סרט המלחמה הכי טוב שעשו כאן (כנראה בתיקו עם "ואלס עם באשיר") ו"הערת שוליים" הוא יצירת מופת (אם הבן של ספילברג ופינצ'ר היה ממש בקטע של תלמוד, ככה היה נראה הסרט שלו), אבל אני יודע שפינצ'ר הוא אולי אחד הבמאים הכי טובים שפועלים היום. אני באמת מקווה שהוא יעשה מתישהו בעתיד הקרוב סרט עם יותר תעוזה, כמו "פייט קלאב", אבל עדיין "הרשת החברתית", "Se7en" ומבחינתי גם "נערה עם קעקוע דרקון" הם סרטים עצומים לגמרי (ובזמנו גם עפתי ממש על "בנג'מין באטן", אבל באותה תקופה גם הייתי ממש בקטע של ג'ינס גומי, למשל, אז אני לא חושב שזוהר של ינואר 09' הוא אינדיקציה מי יודע מה). וכמובן שגם "פייט קלאב". סורי, סידר.
כשזה היה אנדרסון מול בירד גם היה לי קשה. בסופו של דבר, מה שהכריע את הכף היה "משפחת טננבאום", עם מה שהוא כנראה התפקיד הכי טוב של גווינית' פאלטרו (לא כולל "Glee"), והעובדה שמאז "רטטוי" בירד לא עשה משהו שכל כך הלהיב אותי. הלאה.
בויל מול אלן – אלן. זקנתו לא מי יודע מה מביישת את נעוריו, שהיו אדירים כשלעצמם. "טריינספוטינג" אוברייטד, "נער החידות ממומביי" מקסים ו"127 שעות" מטורף, אבל הם כאין וכאפס לעומת סרטים כמו "אנני הול" או "חנה ואחיותיה" (ככל הנראה הסרט הכי טוב של אלן). אני בוחר במשקפופר.
הבחירה שלי.
ווס אנדרסון / בראד בירד – בירד. בגלל שאנדרסון הוא טריק של פוני אחד. זה טריק מאוד מיוחד שלפעמים מצליח לו ולפעמים לא, אבל הטריק הזה ממצה את עצמו אחרי כמה פעמים. בירד עשה סרטים פחות מיוחדים אבל כאלה שיותר כיף לי לראות.
יוסף סידר / דייויד פינצ'ר – פינצ'ר. עם כל הכבוד לסידר – זה לא כוחות מול הראיה האמנותית והמוקפדות של פינצ'ר.
וודי אלן / דני בויל – אלן. בגלל שכשוודי אלן עושה סרט טוב, אז הוא עושה סרט טוב. נשים בצד את התפוקה השנתית על השעון המאולצת שלו שלפעמים מניבה פירות באושים. "יסמין הכחולה", "נקודת מפגש", "ויקי כריסטינה". הוא יודע איך עושים קולנוע. בויל יודע איך עושים קולנוע גם, אבל הסרטים הטובים שלו לא תפסו אותי (שלא לומר, נמחקו לי מהזכרון) כמו שהסרטים הטובים של וודי אלן תפסו.
היום נאלצתי להיתקל בשאלה הקשה
האם לבחור את הבמאי עם הסרטים הטובים יותר או את הבמאי עם יכולת הבימוי הטובה יותר. הסקרים לא מתייחסים למשתתפים כאל יוצרים אלא יותר כאל במאים ולכן הדבר הכי חשוב לפיו צריך לשפוט אותם, לדעתי, הוא יכולת הבימוי. ובימוי טוב לא בהכרח אומר סרט טוב (וההפך גם נכון). לכן גם לא כל כך ברור לי מה וודי אלן עושה פה. הוא במאי לא רע בכלל אבל הסרטים הטובים שלו טובים בעיקר בגלל התסריטים המשובחים שהוא כותב. היו לו כמה סרטים שגם הבימוי שלו התבלט לטובה אבל מעט מאוד ולא *כזה* לטובה.
המשחק הראשון הוא הכי קשה. בראד בירד נגד ווס אנדרסון. בראד יצר עד כה ארבעה סרטים וכולם היו מופלאים. לווס אנדרסון גם ראיתי ארבעה סרטים אבל רק סרט אחד שבאמת התלהבתי ממנו ("ממלכת אור הירח"). היו גם שניים שחיבבתי מאוד ('ראשמור' ו-'משפחת טננבאום') ואחד שלא ממש הבנתי מה מוצאים בו ('השועל המהולל'). ארבעתם היו טובים פחות מכל אחד מסרטיו של בראד בירד (כולל 'משימה' שהיה סרט אקשן מהנה מאוד). אבל כשאני חושב על זה האשמה בסרטים אלו נופלת בעיקר על תסריטים חלשים יותר מאלו של בראד בירד מאשר על בימוי לא מוצלח של אנדרסון. כך שלמרות כשרונו הרב של בירד (והבימוי שלו באמת מדהים. סצינות האקשן שלו ערוכות נפלא, הדקות הראשונות של 'סופר על' מתוקצבות באופן מושלם והצילום ב'רטטוי' מרהיב. שלא לדבר על כך שהוא אחראי לכמה מהסצינות הכי טבות שראיתי, כמו סצינת הפלאשבק ב'רטטוי') אני לא יכול שלא לחשוב שווס אנדרסון (עם השימוש המקורי והחדשני שלו במבע הקולנועי, עם האוטריות שלו ועם הסגנון שאני ממש מאוהב) לא נותן פייט טוב.
אני ממש לא שלם עם ההחלטה – אבל נראה לי שאני אלך עם בראד בסופו של דבר.
הקרב השני הוא גם לא כל כך קל, אבל לא נדרשה הרבה מחשבה. "הערת שוליים" הוא הסרט הישראלי האהוב עליי והוא סרט עשוי ממש טוב. אבל הוא עומד לבד מול פינצ'ר והסרטים שלו (וזה לא שראיתי הרבה סרטים של פינצ'ר. אבל הארבעה שכן שראיתי הספיקו לו בשביל לקבל את הקול שלי).
וודי אלן נגד דני בויל הוא קרב קל ביותר. וודי אלן הוא תסריטאי מדהים. הוא עובד בקצב מסחרר ועדיין מצליח להוציא לא מעט תסריטים משובחים. הוא גם הבמאי שראיתי הכי הרבה סרטים שלו (כש-"נקודת מפגש" ו-"הרומן שלי עם אנני" הם האהובים עליי מתוכם). אבל גם אם לא הייתי אוהב את סרטיו של דני בויל עדיין קל מאוד לראות שהוא במאי מוכשר הרבה יותר. כל כך הרבה יותר. ולגמרי במקרה אני כן מאוהב בכמה וכמה מסרטיו. והוא מקבל את הקול שלי.
ממש קל היום
אז מה היה לנו?
הבמאי הויזואלי הכי מקורי שפועל היום (היורש האמיתי של טים ברטון) מול במאי האנימציה הכי אוברייטד בהיסטוריה.
אחד הסמאחים הכי גדולים בעולם נגד אחד הבמאים הכי אוברייטד בישראל.
הבמאי/תסריטאי/מפיק/שחקן/מוזיקאי/עורך הכי פורה בהיסטוריה נגד קולנוען חביב ובלתי מזיק ברובו.
אנדרסון, פינצ'ר ואלן לניצחון!
מה. שהוא. אמר.
בדיוק נמרץ ובלי שינוי באף מילה, אות או סימן פיסוק.