תראו מה קורה כשמדחיינים – התעכבתי כולה שבוע עם הביקורת על "כריסטופר רובין" החדש מבית דיסני והסרט כבר ירד להקרנה-שתיים ביום בשעות הצהריים, ואפילו זה רק בחלק מבתי הקולנוע. לא ציפיתי לזה, אבל זה גם לא מאוד מפתיע אותי. לדעתי מדובר באחד הכותרים המוצלחים יותר מבין הרימייקים החדשים שדיסני עושים לעצמם, אבל הסרט לא לגמרי הבין לאיזה גיל הוא מיועד. יש בו סצנות וקווי עלילה שמיועדים במובהק למבוגרים שגדלו על פו הדוב אבל גם כאלה שיתאימו יותר לילדים (או מבוגרים עם סבילות גבוהה לפתרונות תסריטאיים קלים מדי). הטון הילדותי הוא גם זה שחותם את הסרט וכנראה בגלל זה בתי הקולנוע בארץ מקרינים אותו עכשיו רק בשעות שילדים אוהבים. חבל.
לא שזה עבד הרבה יותר טוב בסרט "להתראות כריסטופר רובין", שיצא בדצמבר האחרון והלך עד הסוף עם הטון הבוגר והרציני. שם היה מדובר בסרט ביוגרפי על א.א מילן, שכתב את הספר על פו וחבריו כדי להתאושש מטראומות המלחמה, ועל כריסטופר רובין מילן, שהספר הרס לו את הילדות עד שנמלט לפנימייה ולשירות הצבאי כדי לברוח מכל זה. לסרט היו שלל בעיות אחרות, אבל התוצאה דומה – גם הוא ביאס מבוגרים שרק רצו לקחת את הילד לראות את פו נתקע בתוך כוורת.
"כריסטופר רובין" של דיסני, לעומת זאת, הוא ממש לא הבן של א.א מילן. אין לו שום יומרות ביוגרפיות, אז במקום "מילן" שם המשפחה שלו הוא פשוט "רובין". מדובר למעשה בגרסה מבוגרת דמיונית של הדמות הספרותית (בגילומו של יואן מקגרגור), שהיא גם בעצם גרסה צעירה ונאה יותר של מר בנקס מ"מארי פופינס", בסרט שנראה לרגעים כמו קרוסאובר של "מרי פופינס" עם "פו הדב". אני מאוד מקווה ש"מרי פופינס חוזרת" שייצא בקרוב הולך לכיוונים שונים מגרסת המקור ושלא נכנסו לעידן שבו כל המשכון הוא בעצם "הוק".
כריסטופר רובין המסוים הזה איבד את תמימותו עקב נסיבות חיים מבאסות משהו, וכמבוגר הוא טרוד, רציני מדי ועובד כמנהל מחלקת הייעול בחברת מזוודות כדי לפרנס את אשתו אוולין (היילי אוטוול בתפקיד קטן מדי) ובתו מדלן (ברונטה קרמייקל). על הדרך הוא מזניח את שתיהן רגשית ומתעקש לשלוח את הילדה בניגוד לרצונה לפנימייה, כפי שעשו הוריו כשהוא היה בגילה. רגע לפני שהשלושה נוסעים לחופשה, הבוס המניאק של רובין מאיים לפטר עובדים ממחלקת הייעול אם לא ימצאו… ובכן, הצעות ייעול שימושיות. אוולין ומדלין נוסעות לבדן, מאוכזבות אבל לא מופתעות, וכריסטופר רובין נשאר לבד, בדיוק בזמן להתמוטטות העצבים שגורמות לו לראות חיות מדברות.
אה רגע, זאת בעצם לא התמוטטות עצבים, זה פו הדוב בכבודו ובעצמו (ג'ים קאמינגס, המדבב של פו הדב וטיגר גם בסרטים המצוירים), שאיבד את כל חבריו וזקוק לעזרתו של חברו הותיק כדי למצוא אותם. מכאן הסרט מתפצל ומתרחש בחלקו ביער מאה העצים ובחלקו באנגליה, שם פו הדוב מנסה להבין את חוקי העיר ובינתיים מבהיל אנשים כשהוא זז ומדבר. זה המקום לציין לשבח את האנימציה – הדמויות באמת נראות כמו בובות פרווה מהלכות (זה פחות קריפי ממה שזה נשמע) והסרט מעורר חשק עז לחבק אותן.
הנוכחות של פו וחבריו בסרט משפרת אותו פלאים (חוץ מטיגר. תמיד שנאתי את טיגר), כי האקספוזיציה הארוכה לקראת בואן מדכאת את הנשמה. בכל זאת, זה סיפור על איש כל כך מת מבפנים שהוא שואב בעצם נוכחותו את שמחת החיים של ילדה קטנה ושל דובי פרוותי מהלך . ומילא זה – העגמומיות הזאת די ממצה את עצמה עד הפעם החמישית שכריסטופר רובין דוחה מישהו שרוצה לעשות משהו שאיננו ישיבת דריקטוריון. פו לפחות מעמיד לו אתגר – הוא כל כך מתוק ואוהב שכמעט בלתי אפשרי לאכזב אותו. הוא גם מספיק טמבל כדי להמשיך להביע את אהבתו לבול העץ הרגשי שהיה פעם חבר שלו. אתגר שונה לגמרי ניצב לכריסטופר רובין כשהוא פוגש את איה החמור, כי בניגוד לפו, איה מספיק ציני כדי להבין בדיוק כמה מדוכא האדם שמולו, והפתרון שלו למצב חמוד ואפילו חכם.
הרגעים הכי טובים בסרט מתרחשים במערכה השנייה שלו, והם מובילים לשליש אחרון עתיר חמידות ואקשן לא הכרחי. המערכה האחרונה היא קראוד פליזר מוחלט, כשכל רגע מבאס מתחילת הסרט נענה במהלך עליז ומחמם לב בסיום. בהתאם, הסרט גם נעשה פחות ופחות חכם מדקה לדקה, כשכמו הגיבור, הוא מאמץ את הפשטות הילדותית התמימה. תמימות מהסוג שמוציא אותך מאולם הקולנוע עם חיוך ענק על הפנים, אבל מצריך השתקה של הצד הקטנוני במוח. אז האם בשבוע וקצת שהסרט עדיין מציג שווה ללכת לראות אותו? תלוי, אתם מכירים את עצמכם טוב יותר ממני – האם אתם יותר פו הדב או האם אתם יותר איה?
יותר ויותר אני משתכנע שיואן מקגרגור הוא השחקן הכי "בסדר כזה" ומשעמם בהוליווד.
הוא לא חתיך או מכוער מספיק כדי להיות מיוחד, והוא לא משחק גרוע או טוב מספיק כדי להתבלט אפילו בסרט בו הוא הגיבור.
ככה היה בינתים בכל הסרטים בהם ראיתי שלו.
האם כאן זה שונה?
הכי מתבקש זה "טריינספוטינג"
אבל בגדול, כן יש משהו במה שאתה אומר. למרות שאני מאוד מאוד אוהב את הפרסונה הקולנועית ה"בסדר"-ית הזאת.
שילוב של בחירות שגויות של תפקידים ובעיקר חוסר מזל.
להוציא את "טריינספוטינג" שהיא הופעה ראשית ומצויינת שלו, מקרגרגור או משחק דמויות משניות (באמת, תסתכלו אחורה ותראו שביחס לשחקן בגודל שלו אין לו *כ"כ* הרבה תפקידים ראשיים), וכשהוא משחק תפקיד ראשי הוא באמת לרוב בוחר בתפקידים של סטרייט מן, גוד גאי, כנראה תוצאה של הפרצוף הבאמת לא מאיים ולא כריזמטי שלו. מצד שני, באמת יש פה גם חוסר מזל: אפילו בתפקידים מרכזיים ועסיסיים שהוא מקבל הוא עדיין עושה את זה לצד שחקן שגונב לו את ההצגה – זה בדיוק המצב ב"אני אוהב אותך פיליפ מוריס" ובולט שבעתיים בעונה השלישית של "פארגו" שבה הוא באמת באמת מצויין אבל נאלץ לחלוק את רוב הסצינות שלו עם דייוויד ת'יוליס שפשוט נותן שם את אחד מתפקידי הנבל הטובים בתולדות הטלוויזיה.
ההיכרות הראשונה שלי
עם יואן מקגרגור הייתה ב-Shallow Grave, ששם הוא בתפקיד הראשי והיה לגמרי אנטי-הירו ולא גוד-גאי. ואז היה טריינספוטינג שגם שם הוא לא היה בחור טוב (אולי רק ביחס לדמויות שהקיפו אותו). אז הדימוי שיושב לי בראש לגביו מושפע מהתפקידים האלו, גם אם הם לא מאפיינים אותו לאורך כל הקריירה.
בשנים האחרונות הוא באמת לא מבריק במיוחד בבחירת התפקידים שלו וקשה לי לזכור את הפעם האחרונה שהוא ממש הרשים אותי… כנראה בטריינספוטינג 2.
המסקנה? יואן מקרגור צריך לעשות יותר סרטים עם דני בויל.
האמת שכאן דווקא חיבבתי אותו מאוד
הוא לא עושה שום דבר מאוד מיוחד ב"כריסטופר רובין" אבל היה כיף איתו ועם המבטא הבריטי שלו (הוא גם די חתיך בימינו).
נ.ב: אני עדיין קצת בטראומה מהגרסה שלו ללומייר ברימייק של "היפה והחיה"
כואב הלב לראות את היילי אטוול מבוזבזת ככה
אחרי שתי עונות של הסוכנת קרטר וכל פועלה ביקום של מארוול.
אה, אוקיי, זה היה מדכא לחלוטין.
(ל"ת)