ג'אנקנימציה: זול, תלת-מימדי ורע

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 11 בדצמבר 2012Posted in: הגיגים
מאיפה באים סרטי האנימציה האיומים שמציפים את בתי הקולנוע בכל חג, ומה אפשר לעשות נגדם?

לפניכם שניים מהסרטים שעלו לאקרנים בארץ ביולי השנה. האחד הוא "עלייתו של האביר האפל", ‏החלק השלישי בטרילוגיה המצליחה והמדוברת של העשור, הסרט השני-הכי מצליח של השנה ‏בעולם, שהכניס ברחבי תבל מעל מיליארד דולר, עטור שבחי הביקורת, עמוס בכוכבים, כולל כמה ‏ישראליים. השני הוא "חבר על ארבע" (במקור: "ג'וק הכלב הגיבור")- סרט אנימציה מתוצרת דרום ‏אפריקה, שהפצתו הקולנועית ברחבי העולם כללה את דרא"פ, אסטוניה, גרוזיה וישראל. ‏במרבית העולם הוא יצא – אם בכלל – ישר ל-DVD. הציון שלו ב-‏IMDb ‎‏ הוא 4.7 מתוך 10. נתונים קופתיים מדויקים קשה למצוא לגביו, אבל מאוד אופתע אם הוא הגיע לאחוז אחד מהכנסותיו של "עלייתו של האביר האפל".‏

איזה משני הסרטים, לדעתכם, הוקרן על מסכי הארץ במשך יותר זמן?‏

אם ניחשתם שמדובר בסרט ההוא על באטמן – טעיתם. "עלייתו של האביר האפל" הוקרן בהצלחה ‏בארץ, אבל דעך ונעלם בתוך כחודשיים, בעוד "חבר על ארבע" למעשה לא הלך לשום מקום: הוא ‏מוקרן מדי שבוע גם היום, זה השבוע ה-24. לא באטמן ולא הנוקמים יכולים לחלום על אורך חיים ‏כזה.‏

וזה לא ש"חבר על ארבע" הוא באמת כזה להיט גדול, או אפילו מקרה יוצא דופן. גם סרטי ‏האנימציה "זמביזיה", "הפיה לילי וחד הקרן", "דגים נגד תרנגולות" ו"סמי וחברים ‏מסביב לעולם" – שלא להזכיר סרטים מוכרים יותר, כמו "אמיצה" ו"עידן הקרח 4" ו"פיראטים" של אארדמן – עלו לאקרנים ‏בקיץ, ומוקרנים גם היום. זה הסטנדרט: סרטי ילדים בארץ מוקרנים הרבה, הרבה, הרבה זמן. ‏יותר מכל סרט אחר – מלבד, אולי, "מחוברים לחיים".‏

אנימציה לילדים היא הז'אנר המצליח ביותר בקולנוע בארץ, בלי תחרות. ה"מדגסקר" או ה"עידן ‏הקרח" התורנים תמיד מביאים, בקלות, מאות אלפי צופים, ולכל סרט חדש של דיסני או פיקסאר ‏מובטחים מאה אלף צופים לפחות. אבל לצד הסרטים האלה, שמגיעים מאולפנים מוכרים וידועים ‏ומופקים בעשרות מיליוני דולרים, ישנם תמיד הסרטים האחרים: סרטי אנימציה שמגיעים כמו ‏משום מקום, שאין שום סיכוי ששמעתם עליהם לפני כן, אפילו אם אתם קוראים אדוקים של חדשות ‏קולנוע ואוהדי אנימציה מושבעים. הם מגיעים בגלים, בזמנים קבועים: סוכות, חנוכה, פסח והחופש הגדול. לא ברור כמה ‏צופים הם באמת מביאים לקולנוע, אבל הם מן הסתם מצליחים די והותר – אחרת לא היו ממשיכים ‏להגיע, עוד ועוד כאלה, ולשרוץ בבתי הקולנוע במשך חודשים על גבי חודשים. ‏

חנוכה הנוכחי, למשל, הביא לקולנוע את הגל המסורתי של סרטי אנימציה מהאולפנים הגדולים: ‏‏"ראלף ההורס" של דיסני, "שומרי האגדות" של דרימוורקס, ולצידם גם "פארנורמן" המוזר אך ‏מוערך. ומלבדם נחתו בקולנוע בשבועיים האחרונים גם "העולם על פי דינו" (הא?) ו"ג'לי ‏טרזן" (מי?).‏

מאיפה הסרטים האלה מגיעים? חפירה ב-IMDB (מאומצת, לפעמים – חלק מהסרטים האלה כל כך איזוטריים שקשה למצוא עדות לקיומם) מגלה שהם מגיעים מכל העולם, במלוא מובן הביטוי. ‏‏מבין הסרטים שהוקרנו בארץ בשנה האחרונה בלבד: "חבר על ארבע" מגיע, כאמור, מדרום אפריקה, וכמוהו גם "זמביזיה". "הפיה לילי וחד הקרן" הוא ‏סרט גרמני, "פרדי שיגועים" ו"ג'לי טרזן" מגיעים מדנמרק, "העולם על פי דינו" ו"קואלה קיד" – ‏מדרום קוריאה, "תפוס ת'פטיש" – מאיסלנד (הידעתם? בפתח תקוה ואשקלון יחד חיים יותר אנשים מאשר באיסלנד). המוצא המפתיע ביותר הוא של "הרפתקאות מקס" – ‏שמגיע אלינו מאינדונזיה, ו"דגים נגד תרנגולות" (כן, יש סרט כזה) – ממלזיה. שתי אלה, ראוי לציין, הן ‏מדינות מוסלמיות במזרח הרחוק, שאינן מקיימות קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אבל זה לא ‏מפריע להן, מתברר, לשלוח לכאן את סרטי האנימציה שלהן.‏

איפה עוד ראיתם עושר תרבותי עצום כזה? מתי בפעם האחרונה ראיתם בבתי הקולנוע בארץ – ‏ולא בסינמטק, אלא בבתי קולנוע מסחריים – סרט איסלנדי, קוריאני או אינדונזי? איזה כיף שאנחנו ‏מחנכים את הילדים שלנו לכזה מגוון, שיוכלו לספוג תרבויות שונות ומגוונות. חבל רק שכל ‏הסרטים האלה נראים די אותו הדבר, מספרים סיפורים קלישאיים ומדובבים לעברית, וברוב ‏המקרים אי אפשר להבחין מאיפה באמת באו.‏

עוד דבר משותף לכל הסרטים האלה: על פי דירוג הצופים באתר ‏IMDb‏, אף אחד מהם לא קיבל ‏ציון של מעל 6 מתוך 10. רובם זכו לציונים שנמצאים עמוק בתחום ה"נכשל": איפשהו בין 3 ל-5.‏

אז איך בדיוק זה קורה? למה זה שכל כך הרבה סרטים גרועים (על פי דעת הקהל) ממקומות ‏שונים ומשונים ברחבי הגלובוס מוצאים את דרכם דווקא למסכי הקולנוע בארצנו הקטנטונת? ‏התשובה היא פשוטה: הם זולים.‏

לא בשבילכם, כמובן. אם תרצו לראות את אחד הסרטים האלה בקולנוע עם הילדים תיאלצו לשלם ‏מחיר מלא של ארבעים ומשהו ש"ח לכרטיס, כולל משקפי תלת-מימד. אבל עבור המפיצים, ‏הסרטים האלה הם עיסקה משתלמת להפליא. סרטים של דיסני ופיקסאר הם עסק יקר, כמובן. ‏אבל את זכויות ההקרנה של סרטים נידחים, שברוב העולם מגיעים ל-‏DVD‏ בלבד אם בכלל, אפשר ‏להשיג בזיל הזול. האם הסרט הוא טוב או לא – זאת שאלה לגמרי ולחלוטין לא רלוונטית.‏

אף אחד הרי לא הולך לסרטים האלה כי הם בחרו במיוחד לראות אותם; הולכים לסרטים האלה כי ‏הילדים בחופש, וכי צריך לעשות עם הילדים משהו. ולגבי הורים רבים, "משהו" יכול להיות כל ‏דבר. אם יש לזה פוסטר צבעוני עם דמויות מצוירות – זה מספיק טוב כדי להושיב מול זה את ‏הילדים למשך שעה וחצי. מאיפה זה בא, מה זה אומר, האם זה שווה משהו? למי אכפת?‏

ייתכן בהחלט, אני אודה מיד, שלא כל הסרטים האלה גרועים. זה שסרט לא נמצא ברשימת שוברי הקופות האמריקאית, לא הופך אותו אוטומטית לנחות. אני לא יודע האם "העולם על פי דינו" שווה משהו, כי לא ראיתי אותו, וגם אין לי שום כוונה לראות אותו בעתיד הנראה לעין כל עוד אותו עתיד לא כולל כנופיה של ביריונים שחוטפת אותי, מאיימת עלי בנשק וקושרת אותי לכיסא. יש לי סיבה טובה לא לראות אותם: תרמתי כבר במשרד ונכוויתי בעבר. לפני כמה קייצים, למשל, הוקרן בארץ ‏הסרט "מסביב לעולם עם פליקס", ואני ישבתי באולם מההתחלה ועד הסוף, ואפילו לא היה לי ילד שיחזיק לי את היד בקטעים הקשים. להבדיל מרוב סרטי הג'אנקנימציה, "פליקס" לא מגיע לגמרי משום מקום, אלא מבוסס על סדרת ‏ספרי ילדים ידועה. זה לא הפך אותו לטוב יותר. זה היה סרט שאין על הסקאלה של 1 עד 10 ציון נמוך מספיק בשבילו: שלושה ‏פרקים של סדרת טלויזיה בערכי הפקה של ערוץ מקומי שחוברו יחד בגסות, עם אנימציה מרושלת ‏כל כך שהיתה נפסלת לשידור בערוץ הופ. הקרנה של החלטורה המוחלטת הזאת על גבי מסך ‏גדול אמורה היתה לשלוח כל הורה שמכבד את עצמו ואת ילדיו לדרוש את כספם בחזרה. הסרט ‏הצליח מספיק כדי שסרט ההמשך, העלוב באותה המידה בדיוק, הוקרן גם הוא בארץ בקיץ שלאחר ‏מכן.‏

האם גם היבול העולמי של החג הנוכחי גרוע באותה המידה? כאמור, אין לי מושג. בלי לראות את הסרטים עצמם, אני יכול רק לומר שרמת האנימציה בכולם נעה בין סביר למחפיר. "העולם על פי דינו" בהחלט לא יכול להתחרות בסרטי פיקסאר ודרימוורקס ברמת הפרטים, אבל בסטנדרטים של טלויזיה או משחק מחשב הוא נראה סביר, וניכר שבאנימצית הדמויות הושקעה עבודה. מבט חטוף בקדימון של "ג'לי טרזן", לעומת זאת, מספיק כדי לפסוק שמדובר ‏באחד מסרטי האנימציה המכוערים ביותר שהוקרנו כאן אי פעם. לקידום הסרט מסייע, כמקובל, גם ‏ליהוק אופורטוניסטי: את הקולות ב"ג'לי טרזן" מספקים, מתגאה הפוסטר, "איתי שגב ובתו אורי". אף ‏אחד אפילו לא מעמיד פנים שהמדובבים נבחרים בזכות כשרונם או התאמתם לתפקיד; הם נבחרים ‏לפי מידת החשיפה שזכו לה בריאליטי הגדול האחרון.

סרטי האנימציה הזולים הם מוצר מסחרי, וכזה שמצליח ונמכר. אין מה לעשות נגדם: אין שום חוק ‏שאוסר על הפצת סרטים גרועים. מה שאתם – בעיקר אם אתם הורים לילדים – יכולים לעשות, זה ‏לבחור בקפידה מה אתם רואים. בדיוק כמו שלא הייתם נותנים לילד לאכול כל פיסת זבל שמצאתם ‏ברחוב, כך אל תתנו לו לצרוך ג'אנק קולנועי רק כי זה מה שהיה בסביבה. עוד לפני שאתם יוצאים ‏לקולנוע, בררו איזה סרט אתם הולכים לראות. חפשו את שמות הסרטים באתרי קולנוע ישראליים ‏או בגוגל. נסו לברר במה כל אחד מהם עוסק ומה אומרים עליו המבקרים והצופים; ואם אתם לא ‏מצליחים למצוא על סרט כלשהו אף דעה, לטוב או לרע – תתייחסו לזה כאל שלט "זהירות רעל". ‏אם תבחרו לצפות בסרטים הראויים לצפיה, לא רק הילדים שלכם אלא גם אתם עשויים ליהנות ‏מזה. אתם לא באים כדי לסתום לילד את הפה עם שעה וחצי של תמונות מרצדות: אתם באים ‏לראות סרט. ‏

פורסם במקור בוואלה

תגיות: