מוזר ש"קטפיש" מוקרן בקולנוע בארץ. לא שיש בעיה כלשהי עם זה שאחד הסרטים התעודיים המדוברים של השנה מקבל הפצה קולנועית, רק שהשנה הנ"ל היתה השנה שעברה, ובזמן שחלף מאז הסרט לא רק שיצא כבר ב-DVD, אלא הוקרן ב-yes. אז, ההפצה הנוכחית מיועדת לחובבי קולנוע תעודי איכותי שאין להם מכשיר DVD או חיבור ללוויין, אני מניח? בנוסף, זה אפילו לא סרט קולנועי במיוחד, מבחינה טכנית: רובו מצולם במצלמות וידאו ביתיות, בתנאים לא אידיאליים, ועם תמונה גרעינית ורועדת. חלק די גדול מהסרט הוא צילום של מסכי מחשב. בקיצור, זה לגמרי לא סרט שצפיה על מסך ענק תעשה לו טוב.
ובכל זאת, העובדה שהסרט הקטן הזה הצטרף לקומץ הסרטים התיעודיים המופצים מסחרית בארץ אומרת משהו עליו: זה אולי סרט תעודי – ואני עוד אחזור ל"אולי" הזה – אבל הוא פועל כמו סרט עלילתי לכל דבר.
הסיפור הוא כזה: יניב שולמן, המכונה ניב, יהודי ניו יורקי, מנהל עם אחיו וחבר נוסף אולפן צילום. יום אחד הוא מקבל בדואר ציור שציירה איזו ילדה בת 8 ממישיגן על פי צילום שלו. הוא מפתח דרך פייסבוק ידידות עם הילדה ועם משפחתה הגדולה והמתוסבכת, ובהדרגה הידידות הופכת לרומן סייבר עם אחת מבנות המשפחה. לצערו, מישיגן רחוקה, והיחסים בינהם נשארים בשלט רחוק: הם מדברים בטלפון, מחליפים תמונות, מפנטזים על היום שבו יפגשו, כל העסק הרגיל הזה. לוקח הרבה זמן עד שצליל צורם אחד מתחיל לעורר חשד. משהו אצל חברת הפייסבוק הזאת לא מסתדר. נו, בחייכם, ברור שזה לא ספוילר. אף אחד לא היה עושה סרט על שני אנשים שנפגשים בפייסבוק ואז מתברר שהם שניהם היו כנים לחלוטין וחיים באושר ועושר.
מכיוון שבשלב הזה הם כנראה כבר הבינו שהם עושים סרט, ושסרט צריך סוף דרמטי, ניב ושני חבריו מחליטים לצאת למסע ברכב אל מישיגן ולראות בדיוק מה אמיתי ומה לא. הם יוצאים לשם בלי שיהיה להם מושג של ממש מה הם ימצאו שם. טם טם טם. עכשיו, אם שמעתם שלסרט הזה יש טוויסט מדהים ובלתי צפוי, תנמיכו ציפיות בכמה דרגות. רוב הצופים, וגם המשתתפים בסרט, מנחשים מראש מה הולך לקרות. אחרי הכל, יש מיליון סיפורים כאלה, על אנשים שחברי הרשת שלהם לא היו בדיוק מה שהם טענו שהם.
אבל זה לא אומר שהעסק לא מותח. כשדברים שבדרך כלל קורים רק בסרטי מתח קורים במציאות – התחמקויות אל בתים אפלים באמצע הלילה – יש לזה השפעה מעניינת על העצבים. זה מה שמיוחד בסרט הזה: בדרך כלל, סרטים תיעודיים כוללים הרבה שיחזור, הסברים או קריינות, אמצעים להשלים עבור הקהל את חלקי העלילה שלא תועדו במצלמה. ב"קטפיש" אין דברים כאלה: הכל מתועד מגוף ראשון. כל הארועים החשובים נלכדו במצלמה, כולל רגעים שנראים יומיומיים לגמרי, והתבררו כקריטיים רק בדיעבד. זה הופך אותו לסרט תעודי שאפשר להציג בבטחון גם בפני אנשים שבטוחים לחלוטין שדוקומנטרי זה משעמם תחת.
בעצם, כתיעוד של ארועים שהיו, הסרט כל כך טוב, שקל להאמין שהוא טוב מדי. שדבר כזה פשוט לא יכול להיות אמיתי. מה גרם לחברים של ניב לצלם אותו מצ'וטט במחשב עם החברה שלו? או פותח חבילה שהגיעה בדואר? שתי אפשרויות: או שהשלישיה הזאת עוסקת בתיעוד עצמי אובססיבי והיה להם מזל אדיר, או שהם רימו. ואם הם רימו, נשאלת השאלה עד כמה הם רימו. אחרי שהתבררה העלילה, הם חזרו אחורה ושיחזרו כמה סצינות שלא תועדו בזמן אמיתי? או אולי יותר מכמה סצינות? או אולי הסיפור כולו מצוץ מהאצבע?
הצילומים נראים אמיתיים, אין ספק. אם הסצינות בתחילת הסרט מפוברקות, אז השולמנים והחבר שלהם, הנרי ג'וסט, הם שחקנים מצוינים. האנשים שמופיעים בסרט התראיינו כבר לתקשורת וכולם טוענים שהסיפור הוא אמיתי. יכול להיות שהשולמנים והג'וסט הקימו רשת שלמה של דמויות פיקטיביות רק כדי לתמוך בשקר שלהם? מי עושה דבר כזה? ומצד שני: בעקבוות הצלחת הסרט, קיבלו הבמאים, אריאל שולמן והנרי ג'וסט, את הג'וב הנהדר של בימוי "פעילות על טבעית 3". סדרת "פעילות על טבעית", במקרה שלא ידעתם, היא סדרת סרטים מוקומנטריים. האם זה לא רומז שיש לחבר'ה האלה ניסיון בתחום?
כן, זה סרט מעניין, וכן, הוא שווה צפיה (אם כי לאו דווקא בקולנוע), והייתי יכול לדקלם את הקלישאה שאם הסיפור הוא טוב, אז מה זה כבר משנה אם הוא אמיתי או לא. אבל זה משנה. אם זה לא היה משנה, לא הייתם נוסעים עד מישיגן בשביל זה. קשה להשתחרר מהחשד שמא לא רק באינטרנט לא אומרים לנו תמיד את כל האמת. זה נכון גם לגבי יוצרי סרטים תיעודיים.
(פורסם ב-Time Out תל אביב בגירסה מקוצרת)
גם אני לא הצלחתי להבין על מה כל הרעש אחרי הצפיה הראשונה, מצד שני, ראיתי את הסרט רק בהקרנות ביס ויכול להיות שמאז שהוא יצא במקור, המציאות כבר הספיקה לעלות על כל דימיון ופייסבוק הספיקה להשתלט על העולם כבר איזה פעמיים וחצי… (ושוב, בלי קשר אם מה שקרה בסרט הוא אמיתי או לא).
אני מאמין גם שהסיבה העיקרית שהחליטו פתאום להקרין אותו בארץ היא בגלל שפתאום הוא נהיה תופעה…
אני אישית מאמין שזה אמיתי
"אחרי הכל, יש מיליון סיפורים כאלה, על אנשים שחברי הרשת שלהם לא היו בדיוק מה שהם טענו שהם."
חייב להיות הגיוני שלפחות אחד ממיליון הסיפורים האלו תועד במצלמות בזמן אמת.
ראיתי אותו בפאסט פורוורד
שמעו, זה לא סרט רע, אבל יש בו בערך 30 דקות של סיפור ועוד שעה של מריחת זמן אטומית.
לא נכון.
ואתה לא יכול להתווכח איתי, כי ראית אותו בפאסט פורוורד.
סרט מדהים, לא רק שהוא עשוי ללא רבב אלא יש בו נשמה וטון שמערבים רגשית את הצופה יותר מהרבה סרטים אחרים שצפיתי בהם, דוקומנטרים בפרט. חובה לצפות.
אני לא חושב שיוצרי הסרט זייפו את הסרט,
ואני גם לא חושב שהיה להם יותר מדי מזל. אני חושב שהם התחילו לתעד סרט רומנטי ובאמצע הדרך גילו שהם מתעדים סרט מתח. העריכה בסוף נעשתה כמו סרט דוקו-מתח, מן הסתם. כנראה שהם פשוט אנשים שאוהבים לתעד, אני מכיר כמה כאלה בעצמי. אולי הם חשבו שהקטעים ישמשו לחתונה של יניב ומייגן, אם תצא מזה חתונה או משהו כזה.
אבל הם התחילו לתעד הרבה לפני שזה היה אפילו רומנטי.
ובכל מקרה, זה דבר מוזר לעשות. אתה מצלם את עצמך בכל פעם שבה אתה מדבר עם מישהי בטלפון, למקרה שאולי תצא מזה חתונה?
הם התחילו לתעד את זה בתור גימיק,
סיפור ההתכתבות בין ילדת פלא שיודעת לצייר ולנגן, לבין צלם מפורסם. אחרי זה זה הפך להיות סיפור אהבה ובסוף זה נגמר בתור סיפור מתח. יש שלושה סיפורים שונים שהם היו בטוחים שהם מתעדים.
אני לא מצלם את עצמי בכל פעם שאני מדבר עם מישהי, אבל אם פתאום הייתי מקבל בדואר חבילה מילדה בת 14 שלא הייתי מכיר, עם ציור של תמונה שצילמתי, סביר מאוד להניח שהייתי מתעד את זה איפשהו (גם אם לא בתור צילום עצמי אלא סתם בתור שורת סטטוס בפייסבוק או משהו..).
די,
אף אחד לא באמת קונה את זה שזה דוקומנטרי של שני חבר'ה אובססיבים לתיעוד עצמי? הסרט צורח מ-ו-ק-ו! ומה שרד פיש רשם בסוף ולא הייתי מודע לו די מוכיח את זה (כן כן, אולי זה בהפוך על הפוך, בסדר…)
כל סרט תעודי מכיל מניפולציות
לא רק מייקל מור או ארי פולמן משלבים בין מציאות לקטעים מבויימים. סרט תעודי עדיין מנסה לספר סיפור והמציאות לא תמיד עוקבת אחרי נרטיב פשוט וחד משמעי כפי שהיוצר מבקש שיהיה. אז עורכים סצנות בסדר קצת שונה ומוסיפים אנימציה או משחזרים קטע עם שחקנים. במקרה של קאטפיש, אין מניפולציות נראות לעין, אבל יש הרבה סימני שאלה. גם אני תהיתי במהלך הצפיה למה הם מתעדים גם דברים קטנים וטריוויאלים כמו פתיחת דאר, או לגבי התזמון המדהים של חלק מהסצנות. אין לי מסקנה ברורה אם הסרט הוא תעוד של מציאות שנערכה בקפידה לסיפור מרתק, או מוקומנטרי שנעשה בהקפדה על הפרטים הקטנים ביותר, כך שאין הוכחה ברורה שמדובר בזיוף.
האמת שזה גם לא כל כך משנה. זה מעניין ברמה העקרונית ובהבנה האם האחים שולמן והנרי ג'וסט הם יוצרי אשליות מוצלחים, או עורכים עם חוש למתח, אבל זה לא משנה את חוויית הצפיה. הסרט הזה מכיל את אחת הסצנות הכי מותחות שראיתי, לפחות בשנים האחרונות. הוא מתאר דברים שמתרחשים במציאות וכולנו חשופים אליהם בלי ידיעתנו. גם אם הסיפור בקאטפיש מומצא, הוא עדיין סיפור טוב ומרתק וישנם אנשים רבים שנתקלו בסיפורים דומים מבלי שמצלמים ומתעדים אותם.
מסכים, ומוסיף
לא רק ששאלת המוקו-דוקו הופכת ללא-רלוונטית, כשרואים עד כמה הסרט מוצלח קולנועית – אחד הדברים היפים ביותר בסרט זה שהוא מרחיב את שאלת המציאות מול זיוף אל עולם האמנות בכלל ואמנות הקולנוע בפרט, כפי שרבים וטובים עשו לפניו, אבל אף פעם לא ככה. הסרט היחיד שקופץ לי לראש שעוסק בדברים בצורה דומה הוא 'לתפוס את הפרידמנים' – גם בו מוצגת משפחה ודמויות שמעטה הזיוף, לכאורה, נקרע מהם, ולצופים נותר במשך סרט שלם לתהות 'מי האנשים האלה? מהו אמיתי? מה מזויף, האנשים? הסרט? ואולי שניהם?'.
בדיוק אותה שאלה נשאלת בקאטפיש – אך מעבר לעיסוק בחיפוש האמת בעלילה (החיפוש אחר זהות החברה המסתורית), הצורה שבה הסרט מתנהל נתנה לי את התחושה שההליכה על הגבול בין מוקו לדוקו היא מכוונת, כך יכולים גם הצופים לשאול את עצמם לא רק מי היא החברה, אלא גם מי הם הגיבורים? ובכלל, האם לא כולנו מעמידים פנים, מזייפים את המציאות? האם יש סרט שאינו מזייף את המציאות? ואם זה נכון, האם אפשרי בכלל לקרוא לסרט 'אמיתי'?
אני לא בטוח בכלל שמישהו התכוון שהסרט יהיה ככה – והסברה שכל העסק היה פוקס ששופצר אח"כ נשמעת לי ההגיונית מכולם – אבל עצם העובדה שהשאלות האלה הם שם, הופכות את הסרט לאחד המרתקים שראיתי השנה (שעברה, כמובן), ולסרט לא פחות ממצוין.
אם אני זוכר נכון, המצלמה הולכת גם לשחות בשלב כלשהו, לא?
מה שנראה כמו צילום שאי אפשר לעשות עם מצלמת חובבים סטנדרטית. שוב, הסיפור עצמו הוא לא בלתי אמין (דברים מוזרים יותר קרו בזירות ההכרות האינטרנטיות), אבל התיעוד המדוקדק מהרגע הראשון נראה לא ממש סביר.
הסצינה של הסקסטינג
אם הסצינה הזו בחדר המלון לא אמיתית אז יניב שולמן הוא אחד השחקנים הטובים שראיתי בחיי.
כשהסרט הוקרן ב-YES הקלטתי אותו
ובטעות מישהו מהמשפחה שלי מחק אותו, לעזאזל ):
אני צריך לראות אותו. מהרגע ששמעתי עליו חיכיתי שאוכל לראות אותו אבל לא התחשק לי לראות אותו בקולנוע בדיוק מהסיבות אותן ציינת. מקווה שהסרט עצמו, אמיתי או לא, יהיה טוב כמו שאני מקווה.
סרט מעולה!
לדעתי זה ממש לא חשוב אם זה אמיתי או לא. כל סרט דוקו בסופו של דבר הוא עלילתי… הסיטואציות יכולות להיות הכי אמיתיות שיש אבל ברגע שהעורך הוא אלוהים והוא מחליט לשנות את הסדר של הדברים אז ברור לכולם שזו לא המציאות כפי שהיא קרתה באמת. ולמי איכפת? האם באמת איכפת לנו שסיפור הוא מבוסס על סיפור אמיתי? האם זה משנה לנו את כל הפרספקטיבה? אנחנו עדיין נהנים מסרט טוב כשאנחנו רואים אותו. הסרט זורם, מותח, מצחיק ומעניין. זה מספיק.
הו, הבדידות
סרט נהדר, בגלל שהוא מצליח להיות כל-כך מינורי, ויחד עם זאת, לעסוק בצורה חכמה ורגישה ומשכנעת בהמון דברים. על אחד המרכזיים שבהם, הגבולות בין בדיון ומציאות, הברדוויל כבר כתב למעלה. השני הוא מה האינטרנט עושה לקשרים חברתיים בכלל, ולאנשים בודדים בפרט. כי, אחרי הכל, אם אתה תקוע בשומקום, מישיגן, ויש לך מחשב, הרי שכל העולם פתוח בפניך, אבל אתה עדיין תקוע בשומקום, מישיגן.
like
(ל"ת)