הנה הבעיה עם פסטיבל קאן: אני (ואתם) לא נמצאים בו.
זה נכון לגבי כל פסטיבל קולנוע, כמובן, אבל אם במועמדויות לאוסקר עוד אפשר לנסות להתעניין בגלל טריילרים, השמות הגדולים או משהו בסגנון, בפסטיבל קאן לרוב אין אפילו את זה. בשנה שעברה, למשל, "טוני ארדמן" לא קיבל אף פרס, ובמשך חודשים שמענו שזה הפסד נוראי ועצוב והפאדיחה של הפסטיבל. ואז ראינו אותו, ולא נראה שאף אחד בארץ (שהוא לא מבקר קולנוע) נפל מהרגליים יותר מדי מהסרט הזה. זו בעיקר בעיה כי לסרטים מקאן לוקח מדי פעם שנה להגיע לכאן, או יותר – הזוכה בדקל הזהב של השנה שעברה "אני, דניאל בלייק" יצא רק לפני חודשיים בארץ, ועד שנקבל סרטים מהפסטיבל החדש, אנחנו עדיין ממשיכים לקבל שאריות מהפסטיבל הקודם (בהמשך החודש ייצא הסרט המושמץ של שון פן "הפנים האחרונות" להקרנות). אז קשה לעורר יותר מדי התלהבות לסרטים שלא ראיתי ושחקנים ובמאים שאני מכיר מסרט אחד או שניים, אבל בכל זאת חבל לא לדבר על האירוע הקולנועי הגדול של השבועיים האחרונים. אז בוא נדבר.
השנה הפסטיבל הצרפתי עמד בשני סימנים: ניקול קידמן ונטפליקס. ניקול קידמן, שעד כה לא הייתה יקירת קאן גדולה במיוחד, הגיעה הפעם בסערה עם ארבעה פרוייקטים שונים שהוקרנו במהלך הפסטיבל (שני סרטים בתחרות הרשמית, סרט אחד מחוץ לתחרות ופרקים מסדרת הטלוויזיה "Top of the Lake" שהוקרנו) וסיימה את הפסטיבל מנצחת עם פרס מיוחד שהתחשק לחבר השופטים לתת לה בלי שום הסבר – מסוג הפרסים שאתה מקבל כי אתה אתה (או ליתר דיוק, כי את ניקול קידמן). בין זה לבין "שקרים קטנים גדולים", זאת שנה טובה להיות ניקול קידמן, ומעניין לראות אם משהו מזה יתורגם גם לעונת הפרסים של סוף השנה.
נטפליקס, לעומת זאת, לא מאוד נהנו מהפסטיבל שלהם. פסטיבל קאן עורר סערה עוד לפני שהתחיל עם ההחלטה שלו לא לאפשר לנטפליקס להתחרות החל משנה הבאה אלא אם ימצאו לעצמם מפיץ בצרפת שיקרין את סרטיהם בצורה קבועה. ההחלטה עוררה עליה מחלוקת מכאן ולכאן, אבל זה היה רק חימום לקראת הפסטיבל עצמו. פדרו אלמדובר, ראש חבר השופטים של קאן הצהיר שהוא לא חושב שמגיע לסרט של נטפליקס לזכות (וקיים, אבל זה אחר כך) והביזיון הגדול התרחש כאשר נשמעו שריקות הבוז של קהל הצופים כל פעם שהוקרן הלוגו של נטפליקס. הביזיון הוא לקאן, אגב – מי לעזאזל שורק על המסך על פסטיבל קולנוע, ועוד בגלל לוגו מסוים. אבל זה בטח היה גם לא כיף לנטפליקס עצמם. אם הם קיוו לפחות לקבל איזה פרס על המאמצים שלהם – חבל. פרט לפרס הניחומים בדמות "Palm Dog" (פרס שמוענק לכלב המצטיין מבין הכלבים שמשתתפים בסרטי הפסטיבל), נטפליקס יצאו מהפסטיבל בידיים ריקות – גם אם הם קיבלו ביקורות די נלהבות על שני הסרטים שהציגו, "אוקג'ה" ו"סיפורי מיירוביץ (חדשים ונבחרים)". האכזבה הכללית של יחידת הסרטים של נטפליקס רק מתעצמת לנוכח הביקורות הלא-משהו-בכלל שקיבל הסרט החדש שלהם "War Machine" שיצא במהלך הסופ"ש.
בין הסרטים שהוצגו השנה היו הסרטים החדשים של בונג ג'ון-הו ("Okja"), סופיה קופולה ("הנקמניות" – קידמן מספר 1), מיכאל הנקה ("Happy End"), הבמאי של הלובסטר ("הריגתו של צבי קדוש" – קידמן מספרן 2), טוד היינס ("מעשה פלאים"), נואה באומאבך (The Meyerowitz Stories (New and Selected)), לין רמזי ("You Were Never Really Here"), רומן פולנסקי ("מבוסס על סיפור אמיתי") , עמוס גיתאי ("ממערב לירדן") , הסרט האחרון של עבאס קיאורסטמי ("24 פריימים" ),"איך לדבר עם בנות במסיבות" (ניקול קידמן מספר 3, המבוסס על סיפור של ניל גיימן ולמרבה הצער די נקטל בביקורות) , ההמשך ל"אמת מטרידה" (אה, כן, יש המשך ל"אמת מטרידה") ועוד הרבה מאוד סרטים, באמת. יש רשימה מלאה של הסרטים באתר הפסטיבל או בויקיפדיה .
השנה לא היה סרט שכל המבקרים התאחדו מסביבו כמו "טוני ארדמן", ולכן רוב הסרטים קיבלו ביקורות טובות אבל לא משתפכות. חלקם קיבלו ביקורות פושרות מהצפוי (החדש של מיכאל הנקה, למשל) וחלק קטילות – אבל קשה למצוא סרטים שממש כל המבקרים התאגדו סביבם. היוצאים מהכלל הזה הם השחקנים רוברט פטינסון ואדם סנדלר, שהריביירה כולה התפעלה ופיארה את יכולות המשחק שלהם. אתם עשויים לרצות לקרוא את המשפט הזה בשנית. אדם סנדלר, ההוא שנעלם לנטפליקס כי זה מתחרז עם "בחורות רטובות" כרגע בדיבורים מוקדמים (מאוד, יש לציין) על כך שכדאי לתת לו מועמדות לאוסקר על סרטו של נואה באומבך עם השם המסובך שלא בא לי לכתוב עוד פעם. מילא. רוברט "דמדומים" פטינסון, שמשחק בסרט "Good Time", קוצר כרגע שבחים שמשווים אותו לרוברט דה נירו בתקופתו הגדולה. אני אתן לכם להתמודד עם המידע הזה לבד.
בנוסף לכל אלה, יש גם זוכים. עכשיו, כשקוראים על זוכים מפסטיבלים זה נוטה להיות חוויה שבנויה בערך כך: "שם של סרט שלא שמעתם עליו" מאת במאי שלא שמעתם עליו, שעשה סרט שדווקא כן שמעתם עליו, אבל בסוף לא יצא לכם לראות. אז בואו ננסה לעשות סדר בדברים ואולי להצליח לשבור קצת את הנוסחה הזאת.
הזוכה בדקל הזהב הוא "הכיכר" של רובן אוסטלנד ("כח עליון"). הסרט נשמע כאילו הוא הולך בקו הכללי של סרטו הקודם של הבמאי – קומדיה סאטירית על מצב החברה שהוא מבקר, כאשר נראה שהפעם המטרה שלו היא חברת האומנות המודרנית. ממה שהבנתי, העלילה מספרת על מנהל של מוזיאון לאומנות שמנסה לגרום לגלריה שלו למשוך קהל ולכן משכיר כיכר שבה ניתן לאנשים לעשות מה שהם רוצים, ואומר להם "להתנהג בצורה מכובדת". אבל חלק מהתיאורים מספרים גם שבכיכר הזאת אנשים לפתע מתנהגים כיצד שבא להם ומשם הדברים מתגלגלים במה שמתחיל להישמע כמו גרסה יותר אומנתית (הן בתוכן והן בצורה) של "הטיהור". ההחלטה להעניק לו את הפרס התקבלה בדעות חלוקות, אבל אני לא באמת זוכר את הפעם האחרונה שהיא לא התקבלה בדעות חלוקות.
במקום השני (ה"Grand Prix") זכה מי שרבים ציפו שיהיה הזוכה הגדול של הערב – "120 פעימות בדקה" מאת רובין קמפילו (התסריטאי של "בין הקירות") על חולי איידס בצרפת בשנות ה90 והמאבק שלהם לשפר את חייהם. הרבה מבקרים השתפכו עליו וציפו שגם אלמדובר ינהג בהתאם. אין לי מושג עם הסדר הזה נכון, אבל העדפתי את "בין הקירות" על "כח עליון" אז בוז אלמדובר! בוווווווז!!!
בפרס המושבעים (המקום השלישי, לכאורה) זכה הסרט "Loveless" של הבמאי הרוסי אנדריי זוויאגניצב שסרט האחרון "לוויתן" גם הוא זכה בפרסים בקאן והופץ בארץ לפני שנתיים. הסרט מספר על זוג בהליכי גירושין שבנם נעלם במהלך אחד הויכוחים שלהם. זה בטח מאוד כיפי לצפייה, אין ספק.
בפרס הבמאית זוכה סופיה קופולה על "הנקמניות". היא הבמאית השנייה בסך הכל בכל ההיסטוריה של קאן שעושה את זה, אגב, והראשונה זה 56 שנים לעשות זאת. זה שיפור מסוים על האוסקרים לפחות, אבל לא בהרבה, בייחוד כי גם עכשיו רק במאית אחת זכתה בכל תולדות קאן בפרס "דקל הזהב" (ג'יין קמפיון, "הפסנתר") ואנשים קיוו שלין רמזי או סופיה קופולה יצטרפו אליה. אבל פרס הבמאית זה פרס ניחומים לא רע.
וגם ללין רמזי היה לילה די טוב: הסרט שלה ("מעולם לא היית כאן") הוא היחיד שזכה בשני פרסים במהלך הפסטיבל, כאשר היא חלקה את פרס התסריט עם יורגוס לאנטימוס על "הריגתו של צבי קדוש" וחואקין פניקס, כוכב הסרט זכה בפרס השחקן – זכייה שבלי לראות שנייה מהסרט אני קובע שהיא מוצדקת לחלוטין כי, נו באמת, איזה שחקן יש כרגע שהוא באמת יותר טוב מחואקין פניקס? כל זה הישג מרשים אפילו יותר, יש לציין, בעקבות העובדה שהיא ערכה את הסרט עד הרגעים האחרונים של הפסטיבל. בפרס השחקנית זכתה דיאן קרוגר (שמוכרת בעיקר מתפקידה ב"ממזרים חסרי כבוד") על תפקידה בסרטו של פאטי אקין "משום מקום" – סרט שלא התקבל ביותר מדי תשואות בין המבקרים, יש לציין.
וזהו, נגמר הפסטיבל, ואנחנו נוכל עוד שנה מעכשיו להבין על מה הייתה כל המהומה רק כדי לגלות שהופ, יש פסטיבל קאן חדש. ועולם כמנהגו נוהג.
הבמאי של ״120 פעימות בדקה״ הוא *התסריטאי*
של ״בין קירות״ רובין קמפילו, לא של הבמאי של אותו הסרט כמו שצוין בכתבה.
נכון מאוד.
תודה על התיקון :)
מתחרז עם בחורות רטובות
ביקורות לא-טובות?
עגבניות רקובות?
מגירות עצובות?
בשורות טובות.
אדם סנדלר בתפקיד קראולי.
יש דברים שלא צוחקים עליהם.
(ל"ת)
American Gods
וואו, וואו! איזו סדרה מרשימה. הצילום מרהיב! האפקטים מדהימים. יש קטע אנימציה ממוחשב בתחילת פרק 5 שנראה כאילו נלקח מסרט קולנוע. ואמילי בראונינג ואיאן מק'שיין מדהימים!
פשוט… תראו את זה. זה ביחד עם טווין פיקס החדשה ו-Legion והאפיפיור הצעיר מסמלים עוד יותר מה טלוויזיה מסוגלת לעשות ולאילו רמות של חוויה ויזואלית שמשתווה לקולנוע הם יכולים להגיע!
הסופרנוס הראתה את זה כבר לפני 20 (פאק, 20? כבר?) שנה.
(ל"ת)
והסמויה לפני 15 שנה.
(ל"ת)
פחות.
(ל"ת)
זה כביכול עניין של טעם
אבל אתה פשוט טועה :)
הרבה סדרות כעיקרון כבר עשו את זה
אבל זה לא משנה את העובדה שכל כמה זמן מגיעה סדרה שמושכת את הקצה הזה עוד.
תיקון:
הרבה סדרות כבר עשו את זה אבל אף אחד לא יכול להיות גאון ולעשות את זה כל כך טוב כמו בריאן פולר – יוצר הטלוויזיה הכי טוב שעובד היום בשוק, שהביא את הסדרה השניה האהובה עלי בכל הזמנים (חניבעל) ועושה עבודה מדהימה וראויה לסגידה באלים אמריקאים.
ER כבר ב-1994 הראו שאפשר לספק חוויה ויזואלית שמשתווה לקולנוע
והם עוד עשו זאת על פני 20+ פרקים,
האמת שלגבי אדם סנדלר ורוברט פטינסטון לא כזה הופתעתי
אדם סנדלר הוכיח שבתפקיד דרמתי מחוץ לאזור הנוחות שלו הוא יכול להפציץ עם "מוכה אהבה" של פת"א ואת רוברט פטינמסטון גילית בתור שחקן מעולה כבר ב-2014 עם הנאו מערבון של דיוויד מישוד (הבמאי של "ממלכת החיות" ו"וור משין" שהזכרת בכתבה) ב"The Rover"
ביחד עם העובדה שקריסטין סטיוארט היא כבר כמה שנים יקירת קאן ומלכת אינדי אף אחד לא אמור להיות מופתע ששחקן דמדומים יכול להיות שחקן טוב. לפעמים יש שחקנים שנראים לנו בינוניים כי עדיין לא ראינו אותם בתפקיד המתאים, הדוגמה שקופצת לי לראש היא טנדי ניוטון ב"ווסטוורלד".
סחתיין על הכתבה
(ל"ת)
מסכים.
בד"כ יש התעלמות מפסטיבל קאן באתר (בין היתר בגלל הסיבות שהיו בכתבה) אבל חבל להתעלם מאחד האירועים הקולנועיים הכי גדולים של השנה.
"טוני ארדמן"
לדעתי אחד הסרטים הכי טובים של 2016.
אני הולכת הרבה לקולנוע, כך שלא קל לי למצוא סרט שמצליח להפתיע אותי. הסרט הזה הוא פשוט WTF אחד ארוך, לא הייתי מוכנה בו לשום דבר. הוא מקבל ממני המון נקודות על זה. ואמנם הוא ארוך, וממש ממש לא לכל אחד, אבל הוא מבריק בסצינות המביכות שלו, וביכולת שלו להתמקד על רגעים אנושיים כל כך. ואגב, כמעט לכל אורכו הארוך, בהקרנה שבה הייתי – הקהל שאג מצחוק.
הבעיה העיקרית שלי עם ארדמן
זה שהוא הרגיש כל כך סרט הולמרק אמריקאי. "אבא מצחיקולי צריך לגרום לבת העסקית לזכור על מה החיים! חיחיחי! "
זה אומנם מבוצע בסגנון אירופאי שמעט יותר נאמן למציאות, אבל הלב של הסרט הוא אותו לב של אלפי סרטים אחרים שראיתי, והומור המבוכה של הסרט (ז'אנר שאני מודה שאני לא מתחבר אליו) לא היה גאוני בעיניי, ובטח לא הצריך שעתיים וחצי של סרט. סצנת מסיבת העירום? בכיף. השיר שהיא שרה? נהדר. שעתיים של " אוי לא! אבא שלי מתחזה למישהו ואני נבוכה מדי להגיד מי זה!" לא היו מעניינות ולא חידשו , ואני מודה שזה פעם ראשונה ששמעתי מישהו אמר WTF לגבי הסרט. זה באמת הרגיש לי אחד הסרטים היותר סטנדרטים שנופח איכשהו – מצד שני, סיכוי סביר שאני מפספס משהו.