"עוגה" הוא דרכה של ג'ניפר אניסטון לומר: אנשים, מה צריך לעשות כאן כדי לקבל מועמדות לאוסקר? רציתם שחקנית פופולרית ומוכרת לכולם, שלא קיבלה הכרה מהאקדמיה עד היום? הנה אני. רציתם תפקיד לא-נוצץ? הנה, הסרתי את האיפור. אישה שסובלת ממחלה קשה? יש. סרט אינדי של במאי שכנראה לא שמעתם עליו עד היום? סבבה. בכי והרבה, הרבה, הרבה סבל? יש. כל כך הרבה. אז איך בדיוק נפלה לכם ה"ג'ניפר אניסטון, עוגה" מטופס המועמדות? הייתם עסוקים מדי בלתת למריל סטריפ מועמדות אוטומטית מספר 5,448?
האמת היא שזה לא הוגן להסתכל על "עוגה" – או על כל סרט אחר – בצורה כזאת. סרטי קולנוע הם לא סרטוני קמפיין לפייסבוק, גם אם לפעמים זה נראה כך. לכל סרט יש קיום בפני עצמו, ולא כהכנה לאוסקר שיקבל או לא יקבל. שחקניות עושות כאן תפקידים מצוינים וקשים באמת, ולא יפה להתייחס להכל בציניות כזו, כאילו כל מה שהן עושות או יעשו אי פעם הוא חלק מהמירוץ לנאום התודה. אבל מה לעשות שהסרטים האלה משווקים כמו קמפיינים? זה לא מקרי ש"עדיין אליס" (שזיכה את ג'וליאן מור באוסקר השחקנית הטובה ביותר) ו"עוגה" (שלא הגיע אפילו למועמדות) יצאו בדיוק מתי שיצאו – תחילת השנה, עם הפצה ייצוגית בארצות הברית בסוף השנה הקודמת, כדי להכשיר אותם למירוץ לאוסקר. שני הסרטים עוסקים במאבקים של אישה במחלה. שניהם סרטים די בינוניים, עם הופעה ראשית מרשימה. ועוד עובדה שקשה להכחיש בנוגע לשניהם – אלה סרטים שאלמלא עמדה בראשם כוכבת ידועה, סביר מאוד שלא הייתם רואים, ואפילו לא שומעים עליהם. אין שום סיכוי ש"עוגה" היה מופץ בארץ אלמלא הוא היה "עוגה עם ג'ניפר אניסטון".
"עוגה" עוסק בכאב. בסצינה הפותחת את הסרט, קלייר (אניסטון) נמצאת בקבוצת תמיכה לסובלים מכאב כרוני. נושא הדיון הפעם: פרידה מאחת מחברות הקבוצה האחרות, שלא מזמן בחרה בדרך הקצרה לחיסול הכאב, והתאבדה. קלייר, הסרט מראה לנו בהדרגה, מכוסה בצלקות דהויות, סובלת כבר זמן רב, וזה לא משתפר. החיים שלה נעים בין תראפיה לפסיכולוג לגלולות. בעיקר גלולות, הרבה גלולות. רק בהדרגה הסרט מספר לנו שהכאב והצלקות שלה אינן רק פיזיות.
כאן מגיע הקטע שבו מספרים כמה שהכוכבת המתאמצת מצוינת בתפקיד, וכן, סליחה על הקלישאה, אבל ג'ניפר אניסטון באמת מצוינת. כאב לא מצטלם טוב בקולנוע; כשברוס וויליס נפצע הוא עושה לרגע הבעה של "איי" ואז ממשיך הלאה לרוץ ולירות כאילו כלום. אניסטון מגלמת אישה שכל תנועה שלה קשה: כל החלטה האם לשבת או לקום, האם לשכב על הגב או על הצד, מגיעה אחרי חשבונאות ארוכה בשאלה איזו מהאפשרויות תכאב קצת פחות. יציאה סופית היא בהחלט אפשרות שנלקחת בחשבון, וקלייר מנהלת דיונים דמיוניים בעניין עם חברתה לקבוצה שכבר בחרה בדרך זו. המצב הזה לא רגעי ולא חולף, זה לא משבר שתיכף אחריו יבוא מונטאז' גואל, ואניסטון עושה את כל זה באופן כל כך משכנע שהיא הופכת את הצפיה ב"עוגה" למאוד לא נעימה.
כמובן, הסרט הזה לא אמור להיות נעים. לא באנו ליהנות. בהסתכלות הישירה על הכאב הוא בוחר לעשות את זה קשה ולעשות את זה מכוער, לא לתת לקהל שום דבר בחינם, וכל התקדמות זעירה בעלילה דורשת זמן ומאמץ רבים. הסרט הזה זוחל. גם טפטוף של שחקנים מפורסמים אחרים (אנה קנדריק בתפקיד רוחה של המתאבדת; וויליאם ה. מייסי מופיע לרגע) לא עוזר להקל על הצופים. כל זה נעשה בכוונה, ולא בטעות. אבל מרוב מאמץ להיישיר מבט אל הכאב, הסרט לא נותן כמעט דבר מעבר לכך. כאילו שכח שכצופים בכל זאת מגיעה לנו איזו התקדמות, איזה קתרזיס. ומכך – אנחנו מקבלים מעט, מעט נורא, מעט מדי. יש הרבה סבל, ומעט מאוד ללמוד מזה.
אז, אם לחזור שוב לפוליטיקה האוסקרית הזולה, השיעור לאניסטון הוא: Never go full pain. אנשים אוהבים לראות אנשים סובלים, אבל לא אוהבים לסבול בעצמם. אם את טובה כל כך שאת גורמת לקהל לסבול, את טובה מדי בשביל אוסקר.
פורסם במקור בוואלה
לא חשבתי ללכת לראות, אבל סיקרנת אותי...
הפעם היחידה שנהנתי מג'ינפר אניסטון זה ב"חברים", אבל סיקרנת אותי ממש אז אני חושב שאתן לה צ'אנס …
לא מסכים בכלל
הסרט הוא בהחלט על כאב. אבל כאב לא מספיק. אין לי שום בעיה עם סרטים איטיים שלוקחים את הזמן לאט, אך הסרט הזה לוקח את הזמן בלי סיבה. לא קורה כאן שום דבר מעניין, למעשה לא ברור בכלל מה מוביל למה ומה הולך שם אבל מילא זה היה מעניין. זה לא. לא הבנתי למה הסרט נוצר. הוא מלא בקלישאות משעממות (הקטע עם העוגה אפילו לא מצדיק את שם הסרט) והכי גרוע-לעניות דעתי, ג'ניפר אניסטון לא טובה. נכון, זה תפקיד שונה מכל מה שעשתה עד עכשיו ונכון, היא לא גרועה במיוחד, אבל לפחות עליי זה פשוט לא עבד. הכאב לא נראה לה טוב על הפנים (אל תשאלו על מי כאב נראה טוב), המנעד שזז בין צחוק לבכי פשוט לא עובד ורוב הזמן מרגיש שאניסטון מתאמצת מדיי. כל עלילות המשנה פשוט לא ברורות בעליל ובמקום להתאמץ להתקדם ולכאוב עם הסרט אתה בעיקר מתאמץ לא להירדם. צלקות פיזיות לא מספיקות לגרום לכאב, צריך לגרום לנו להרגיש אותו.
נקודת אור אחת אכן מסתתרת שם והיא העוזרת המקסיקנית של אניסטון. היא כ"כ מחממת את הלב.
ועדיין, הסרט הזה טוב מרוב הסרטים שאניסטון עשתה עד היום.
אז כן, סבלתי מהסרט. ולא מהסיבות הנכונות בכלל.
מתחברת לדבריך..
וזה מוזר, כי אחרי הצפייה כשניסיתי לחבר מעין תרשים זרימה של הארועים גיליתי שדווקא יש שם התפתחות אמיתית עם שלבים והקשרים וריפוי, הכל שם! אבל איכשהו במהלך הצפייה לא מרגישים את זה, כמו שאמרת, עלילות המשנה פשוט מעורפלות. מרגישים כאילו הסרט תועה לו עוד ועוד עד שהוא מפסיק ונגמר.
העוזרת המקסיקנית (אם אני לא טועה אותה שחקנית ודי באותו תפקיד מ"בבל"?) פשוט נפלאה, ואפיון מערכת היחסים ביניהן מאוד עדין ולא עושה עניין – קופסת הצעצועים, התשלום על הארוחה במקסיקו – המון ניואנסים קטנים שמציירים קשר תלת מימדי ואמין, ומחמם לב גם.
הדמות שאניסטון עשתה מצאה חן בעיני, האמנתי לה ורציתי לראות אותה מצליחה. שוב כאמור, הכל היה כל כך מטושטש שהרצון הזה לא כל כך בא לידי סיפוק במהלך הצפייה.
כמו שרדפיש אמר – עוברים את כל החויה של הכאבים והטשטוש והתעיה וחוסר המשמעות, אבל הגמול לא ממש עובר, למרות שאם מחפשים הוא כן נמצא שם.
השאיר אותי קצת meh, לצערי , כי זה סרט שמאוד התחשק לי לאהוב.
לא ראיתי את הסרט
אבל בכל מיני ביקורות ראיתי שכתוב שאניסטון "התכערה" ו"השמינה" בשביל התפקיד. ואני מסתכל על
?w=652" rel="nofollow">זה או על 
" rel="nofollow">זה וחושב…באמת? כאילו, אוקיי, היא לא נראית זוהרת וחיננית כמו שהיא על שטיח אדום, אבל עד "מכוערת" יש עוד דרך ארוכה. היא פחות מאופרת והפרצוף שלה קצת עגלגל יותר אבל היא לא הפכה לשרק או משהו.
אמנם היא לא הפכה לשרק
אבל היא בהחלט עברה שינוי קיצוני ביחס למראה המקורי שלה. היא נראית כמו מישהי שהייתי יכול להיתקל בה ברחוב ובמונחים של הוליווד זה נקרא להתכער.
אם המטרה היתה שהיא תהיה מכוערת,
זה די כישלון מבחינתי. השאלה אם זו היתה המטרה שלהם (לדעתי לא).
היא נראית מה שקוראים לו 'לא מטופחת', עומדת כפוף, הפרצוף שלה כולו משדר 'לא ישנתי כבר שלושה ימים' והיא לובשת בגדים שנועדו למשוך כמה שפחות תשומת לב.
Never go full retard - לפי דבריי רד"ג
(ל"ת)
וזו גם הסיבה שאני לא צופה בסרטים כאלה...
כשאני רוצה להתחבר למציאות, אני צופה בחדשות, במגזין, בדוקומנטרי… לא צריך תסריט ושחקנים כדי לראות אנשים סובלים. כשאני יוצאת לקולנוע או אפילו סתם צופה בסרט בסלון, אני רוצה להתבדר ולצאת למקום אחר.