מכיוון ש"משחק באש" הוא סרט חלש, נטול טעם וחסר ייחוד, בואו נדבר על משהו מעניין יותר: התסריט שלו.
יש מיליון אתרים ברשת שמבקרים סרטים, אבל יש בודדים מאוד שמבקרים תסריטים. למעשה יש רק אחד ידוע כזה: Scriptshadow, אתר שבו אדם המתחבא מאחורי השם הבדוי קרסון ריבס מבקר תסריטים שמסתובבים בהוליווד לפני שהם מופקים. ריבס הוא רק אדם אחד, ולכן אף פעם אי אפשר לדעת אם דעתו על תסריט כלשהו עשויה היתה להיות קונצנזוס או דעת מיעוט – אבל במקרים רבים מעניין לקרוא את זה.
לפני חמש שנים, ריבס פרסם ביקורת על התסריט שנקרא אז "Untitled Chef Project" – סרט ללא שם על שף, שכתב סטיבן נייט (שכתב גם את "סימנים של כבוד" ו"מסע של מאה צעדים" באותו נושא, וביים את "לוק" המצוין). זה היה, לדעתו של ריבס לפחות, יותר מתסריט נהדר – זה היה אחד התסריטים הטובים ביותר שהוא קרא אי פעם. הוא כנראה לא היה בודד בדעתו, מכיוון שהתסריט הזה נקנה בכסף רב ושורה של במאים ושחקנים מפורסמים היו אמורים בשלב כלשהו להיות מעורבים בסרט. מה היה כל כך טוב בו? הדמות הראשית, בעיקר: שף פרפקציוניסט עד טירוף. בתחילת הסרט, השף אדם ג'ונס הוא השף הכוכב של מסעדה בפריז, אבל מצליח להרוס לעצמו את המוניטין ואת החיים לחלוטין בסיועם האדיב של סמים, אלכוהול ואופי מחורבן. שנים מאוחר יותר, שאותן בילה באשפתות בניו אורלינס, ההוא מנסה לחזור אל עולם המסעדנות, המלא באנשים שנוטרים לו טינה במקרה הטוב ורוצים להרוג אותו במקרה הרע. הוא משוכנע שהוא השף הטוב בעולם, אבל מוכן להקריב כל דבר וכל אחד שנקלע לדרכו כדי להשיג את האוכל הנכון – וזאת לא גישה שמקנה לו חברים רבים.
לקח זמן, אבל בסופו של דבר אותו תסריט מהולל הפך לסרט, "משחק באש". וכמו בקלישאות הידועות ביותר על הוליווד המושחתת שמרדדת ומעוותת כל רעיון טוב, מתברר ש"משחק באש" הצליח להוציא מהתסריט את כל מה שהפך אותו לטוב. לא קראתי את התסריט, אבל ראיתי את הסרט, וקראתי את הביקורת עליו – והפלא ופלא, כל הדברים הטובים בתסריט לא נמצאים בסרט.
פריז, למשל, לא בסרט. הסרט מתחיל ברגע שבו אדם ג'ונס מחליט לחזור למטבח; על כך שהיה לו עבר בעייתי בפריז הוא מספר לנו בווייס-אובר, כי למה להראות לנו דברים כשאפשר פשוט לספר לנו את זה בשני משפטים. ומכיוון שלא ראינו אותו הורס לעצמו את החיים, פחות מעניין לראות אותו מנסה לבנות אותם מחדש. לתפקיד אדם ג'ונס לוהק בראדלי קופר – שחקן טוב, אבל ליהוק מחורבן, כיוון שהוא נחמד, מקסים, כריזמטי, ואי אפשר שלא לאהוב אותו, וזאת בעיה גדולה כשהוא מגלם דמות שאמורה להיות בלתי-אהיבה. השף מהסרט כובש בתוך שתי סצינות לכל היותר את ליבו של כל אחד שהיה אמור לשנוא אותו. הוא אולי פרפקציוניסט, אבל בטח שלא מטורף. הוא צועק לפעמים על צוות המטבח, אבל זה קורה, הוא שף. הסצינה שהופיעה בתסריט, שבה הוא מאיים על הסו-שפית בפאקינג סכין, לא מופיעה בסרט – אנחנו לא רוצים, הרי, שיהיה פה לא נעים. דמויות מהעבר האפל מגיעות מדי פעם, אבל מכיוון שלא ראינו את העבר הזה – אין לנו יחס אליהן, ובדרך כלל מתברר שכולם דווקא די בסדר עם ג'ונס ורק רוצים לעזור.
וכך עוקר, סורס ויובש תסריט שהיה יכול – לפחות אם מאמינים לביקורת – להיות סרט נהדר. שורה אחת שדווקא נשארה בתסריט היא זו שבה אדם ג'ונס אומר שהוא לא רוצה שאנשים יבואו למסעדה שלו כדי לאכול אוכל נחמד. הוא רוצה שהאוכל שלו יהיה אורגזמה, ואורגזמות הן לא "נחמדות". הוא רוצה חוויה, משהו שיאתגר את האוכלים, שיפתח את העיניים שלהם. הסרט בכיכובו הפך בדיוק נמרץ לדבר שהוא שונא: במאמץ להיות נחמד נחתך ממנו כל דבר מאתגר ומעניין, ונשארה – אם לגלוש למטאפורות האוכל הבלתי נמנעות בביקורת על סרט כזה – מנה פושרת ומחוממת של ג'אנק פוד בייצור המוני, שהדבר המחמיא ביותר שאפשר לומר עליה הוא "נחמד". וגם זה בקושי.
פורסם במקור בוואלה, כי יש פעם אחרונה לכל דבר
מה קרה שאתה מפסיק לכתוב בוואלה?
לקרוא את הטוקבקיסטים המטומטמים שאנשים פריסמו בתגובה לביקורת שלך היה ספורט לאומי עבורי.
שמע, אחרי שביקשו ממנו להוסיף תמונה של שרה בביקורת האחרונה
הוא כנראה הבין כמה דברים
P:
ממילא הם יצטטו אותו אחרי זה
"אחד התסריטים הטובים ביותר" (דורון פישלר, עין הדג)
או, למי שיותר חזקים בהוצאת דברים מהקשרם:
""משחק באש" הצליח להוציא מהתסריט את כל מה שהפך אותו לטוב." (דורון פישלר, עין הדג)
בקרוב בפוסטר הסמוך לביתכם!
קראתי את הלינק על התסריט
נשמע ממש מרתיע. כמו שף שהחליט להתנהג כמו סטיב ג'ובס אבל בצורה יותר פסיכופאתית.
לא נראה לי שהייתי מסוגל להנות מזה – אלא אם היו ממתנים את התסריט.
ואני חושב שהיה מאוד במקום להוריד את הסצנה בה הגיבור מאיים בסכין על הסו-שפית.
הקומפרט זון
הגיע הזמן לצאת ממנו. זה מפתח את האדם נפשית ומנטאלית. הגיע הזמן שגם הולוויוד והתעשייה הגדולה תצא ממנו יותר פעמים מאשר פעם באיש ציפור.
נעים לחך זה לא תמיד הדבר הכי טוב לחך, ואני מאמין שאפשר למצוא את ההתחברות לאנשים סוציופטים, בכך שהחלום והגאונות שלהם הם מאוד אנושיים, ואז נעשים מעומדים לאוסקר.
הקולנוע הוא איזור הנוחות שלי
אני רוצה להנות בקולנוע. אני רוצה לראות סרטים מהנים ועשויים היטב, שלא ידכאו אותי או יגרמו לי להרגיש רע.
כמו "איש המאדים" למשל.
אין לי שום חשק לשלם על סרט ואז לסבול ממנו. אם בא לי לסבול אז אני יכול לראות חדשות בטלויזיה בחינם.
אני יודע שיש אנשים שאין להם בעיה לחטוף דכאון בקולנוע, וזה בסדר. זכותם.
גם לצאת מאיזור הנוחות זה חשוב. אבל אני מעדיף שלא לעשות את זה בקולנוע.
תפיסה קצת עצובה
הקיום האנושי הוא יותר מאושר והרגשת נוחות.
הצורך להישאר בתחום מאוד צר של רגשות מגביל את היכולת של יצירה להגיד משהו משמעותי ולהשפיע על הצופה ולעורר אותו למחשבה.
אפילו סדרות הילדים בימינו מנסות להרחיב את רוחב היריעה במחיר של יצירת אי נוחות מסויימת בקרב הצופים.
לא עד כדי כך
לדעתי, סרט צריך שיהיה בו קונפליקט מסויים כדי שיהיה מהנה. אני לא אוהב את הקיצוניות: לא סרטים מדכאים או אלימים מדי, אבל גם לא סרטים כמעט נטולי קונפליקטים כמו החתונה היוונית שלי, או שף.
למה?
הוא לא דיבר על הקיום וגם לא על מחשבה; הוא דיבר על הקולנוע.
הקולנוע יכול להיות הרבה דברים, ואפשר לקחת ממנו מה שרוצים.
אני מודה שכיום, כשאני כבר יוצאת לקולנוע (וזה לא קורה הרבה) אני רוצה להתבדר, כן, חד וחלק. אני לא רוצה מה שיש לי בחדשות, אני לא מחפשת אתגר מחשבתי (יש לי כאלה בשפע מחוץ לקולנוע). אני רוצה להיכנס לאולם, לשקוע בכיסא נוח ולהתנתק מהיום יום שלי, להיות במקום אחר, מהנה יותר.
אין בזה שום דבר עצוב בעיניי.
אתה *ממש* תאהב סרטים של עמוס גיתאי.
(ל"ת)
זה בדיוק מה שעשו
מיתנו אותו. יצא משעמם.
ומה הבעיה עם סרט על מישהו שמתנהג כמו סטיב ג'ובס? יש סרט אחד כזה שיוצא בקרוב, אתה יודע.
אין לי בעיה עם סטיב ג'ובס
ואשמח לראות את הסרט עליו. אבל יש לי בעיה עם גיבורי סרטים שהם יותר מדי פסיכופאתים. אם אני לא מזדהה עם הגיבור, יהיה לי קשה לראות את הסרט.
אגב, נראה שהקונצנזוס באתר של העגבניות היא שהדמות הראשית עדיין מעצבנת.
(הבהרה)
אני לא מנסה להגן על הסרט הנוכחי. כנראה שמיתנו אותו יותר מדי והרסו אותו תוך כדי.
הביקורת עצמה היתה מרתקת ונהניתי לקרוא אותה. היא היתה כמו המשך של ההרצאה על הסרטים הגרועים.
לא סובלת את בראדלי קופר. בעעע. דמות לא אהיבה בעליל
אבל מבינה שאני לא קונזנזוס, אחרת למה הוא עובד ומרוויח כל כך הרבה???
כי הוא שחקן ולא דמות.
והוא יודע לשחק.
זה הסבר אחד, והוא נורא סובייקטיבי (כזה שאני מסכים איתו, ד"א)
ההסבר השני הוא שיש לו סוכן מוצלח וטורסו פוטוגוני.
אני חייב להגיד שאין לי בעיה גדולה איתו או עם זה שהוא עובד ומרוויח הרבה
אבל כל הקטע של 3 מועמדיות לאוסקר ב3 שנים היה כל כך מוגזם ויותר מדי שדי נמאס לי ממנו כתור דבר. (בייחוד כשמתוך השלושה יש אחת שהייתי שוקל להגדיר כמתאימה למעמד)
לא ראיתי את צלף אמריקאי, אבל ההופעה ב"חלום אמריקאי" הייתה ראויה למועמדות (גם אם לא לזכייה)
וההופעה ב"אופטימיות" היא אחת הטובות שראיתי בשנים האחרונות (וראויה בעיניי לזכייה הרבה יותר מזו של לורנס). התפקידים שלו ב"אופטימיות", "חלום אמריקאי" ו"בדרך ל-X עוצרים ל-Y" היו של דמויות לחלוטין שונות, ואת כולם הוא ביצע באופן מאוד משכנע. אני עוד לא בטוח עדיין אם הוא שחקן ענק או רק שחקן טוב שנהנה מקירבה לראסל, שהוא כנראה במאי השחקנים הטוב ביותר כיום (שמצליח להוציא מים גם מסלעים כמו מארק וולברג) – אבל אני בהחלט מבין מאיפה המעמד שלו מגיע (כמובן, שבשלב הזה תמיד עדיף ללהק פרצוף מוכר מאשר לנסות שחקן חדש ומוכשר לא פחות, מה שהופך את ההילה שנוצרה סביבו לנבואה שמגשימה את עצמה).
מסכים לגבי ההופעה ב"חלום", פחות לגבי ההופעה ב"אופטימיות".
ואם זה היה מסתכם שם זה היה בסדר, אבל זה ממש עיצבן אותי שהוא נכנס עם צלף אמריקאי במקום שחקנים טובים בהרבה ממנו באותה שנה (רייף פיינס! דיוויד אויולו! ונו טוב, גם גילנהול, בסדר?).
אני מרגיש שהוא שחקן טוב, אבל לא בהרבה יותר מזה – בוא נגיד, הכריזמה שלו עולה על הכישרון שלו בהרבה כרגע.
אם הוא אכן גנב לג'ילנהול את המועמדות על "חיית לילה" אני מצטרף לקמפיין הבוז לקופר!
נראה לי שההופעה של ג'ילנהול בסרט הזה היא הדבר הכי מצמרר שראיתי מאז אנתוני הופקינס ב"שתיקת הכבשים".
ג'ילנהול צריך לקבל כבר אוסקר
ועדיף לפני דיקפריו.
ג'ילנהול צריך לקבל אוסקר רטרואקטיבית כבר על ג'ארהד מלפני 10 שנים.
אני יודע שהוא ברא את עצמו מחדש כשחקן מתודי שנכנס לדמות בצורה קיצונית, וזה מאוד חמוד, אבל אני שלו כבר מאז טוראי אנתוני סוואפורד ב"ג'ארהד". לא היו עוד הרבה דמויות שהיה לי עליהן כזה קראש כמו זה שהיה לי על סוואפורד.