בכיכובם של קובי ברייאנט, דני טרחו ("מצ'טה"), ג'ורג' קלוני ועוד כמה אורחים.
אפשר היה לתהות כאן על הגבול ההולך ומטשטש בין פרסומות לבין סרטי אקשן, כשהפרסומות הופכות ארוכות ומושקעות יותר ויותר, והסרטים הולכים ומתמלאים בפרודוקט פלייסמנט; וכשבמאי פרסומות עוברים באופן קבוע לקולנוע, וגם להיפך. מצד שני, תראו איזה מגניב!
תודה לדניאל BN.
מגניב לגמרי!
(ל"ת)
מעניין כמה זה עלה
ואיפה בכלל משדרים כזה אורך של פרסומת ?
בדיוק כאן
האינטרנט היא הפלטפורמה הכי טובה לפרסומות היום.
קובי אצל קונאן
היה ראיון באורך של עשר דקות לפני שבוע אור סו. מסתבר שברוס ויליס הצטרף לפרסומת הזו די ברגע האחרון. אחד הראיונות שלא רוצים שייגמרו: והזדמנות לראות מרואיין גבוה יותר מאובריין בעצמו.
הנה הראיון שהזכירו בהודעה מעליי
http://www.youtube.com/watch?v=R7PrrXFdSAs
שנאתי.
אני חושב שהסרט הזה, לא משנה כמה בגדים מגניבים הוא ילבש, עדיין יהיה מעורר רחמים. ומגעיל.
מה כל כך מעורר רחמים ומגעיל אם יורשה לי לשאול?
אחת הפרסומות המגניבות.
אם כבר פרסומת אז תנו אותה לפנים, הרבה יותר מגעיל לטעמי זה לדחוף 10 תזכורות אקראיות ללמה נייק זה מגניב באיזהו סרט אקשן….
מה שמעורר רחמים
הוא איך שבפרסומת מנסים בכוח, בכוח לשכנע אותנו שהם מגניבים, ושצריך לשייך את הנעליים שלהם לכל הדברים הטובים שקיימים. אנשים שמשוייכים לנעליים שלהם יכולים בקלות לנצח את כוחות הרשע.
והם גם מלאים בעצמם, כמו שאדם כתב למטה.
קוראים לזה מודעות עצמית
אף אחד שם לא באמת לקח את המגניבות המוקצנת בפרסומת ברצינות.
לא, קוראים לזה שביעות רצון עצמית.
לפעמים ההפוך-על-הפוך הזה הוא נהדר, אבל, לרוב, הוא דרך הו-כה-מגניבה-לכאורה לתרץ את זה שאתה לא יודע איך לספר סיפור.
צריך הרבה ביצים להגיד לנייק שהם לא יודעים לספר סיפור
התגובה הזו מכוונת גם לך וגם לאדם.
נייק, על פי כל קנה מידה שיווקי, נחשבים למותג המוביל בתחום הפרסום. זה בגלל שיש להם אומץ לאין שיעור. היום זה נראה יומרני, אבל בשנות השמונים, כשנייק שחררה את הסלוגן "Just Do It" זה היה מהלך אמיץ. בשאר הפרסומות היית מוצא משפטים שמסבירים את יתרון המוצר ברמה הגנרית ("X עושה אותך מהיר יותר" לדוגמא) אבל לא אצל נייק. פשוט "Just Do It"
הכוח של המשפט הזה הוא בכך שהוא אוגר בתוכו כל כך הרבה מסרים לכל כך הרבה אנשים. אל תחכה, אל תפקפק, אל תשאל את עצמך… פשוט תעשה את זה. זה עוצמה מתגלגלת בשלוש מילים, שהפכו את נייק ממותג הלבשה, להצהרה על אופי.
אחת הפרסומות הכי מפורסמות של נייק (והאהובה עלי אישית) היא זו של מייקל ג'ורדן, שצועד באיטיות לעבר המצלמה, ופורט את כל הכשלונות שהיו לו בקריירה.
http://www.youtube.com/watch?v=45mMioJ5szc
מכל בחינה זו אפשרית זו התאבדות. לשייך את המותג שלך לכישלון, בעידן בו כל המתחרים רק משדרים הצלחה. אבל לא, זה עבד בריבוע, כי זה יצר הזדהות חזקה יותר מכל פרסומת אחרת. שנים אחר כך הם חזרו לסגנון עם פרסומת מבריקה לנעליים
http://www.youtube.com/watch?v=6efsOijFsPU
לעניין הפרסומת שלנו. ובכן, זו לחלוטין פרסומת מודעות עצמית. בעיקר, מודעות עצמית לשוק בה היא עובדת. כמו שרד פיש ציין, הפרסומת הזו נועדה לקהל האינטרנטי (עובדה שהיא עובדת, אנחנו מדברים עליה ממש עכשיו) שרווי פרסומת בדיוק מהסוג הזה (הפרסומות של אולד ספייס הן רק קצה הקרחון, בארה"ב פרסומות אינטרנט הן דבר נפוץ הרבה יותר). שים לב לטון הדיבור ולמילים של קוב בסצנות שלו מול הקריפלר או מיסטר שוואב. הוא לא מתאר את הבלאק מאמבה, הוא מתאר הליך חשיבה של שחקן כדורסל. כל הטררם של הבלאק מאמבה, זה המסביב, מה שבשורה התחתונה מבינים כולם, זה שנייק עושות עבודה, ועושות עבודה טובה.
* גילוי נאות – כותב זה הוא קופירייטר, שלובש אדידס
** פרסום חסר בושה – לכותב זה יש בלוג על פרסום באינטרנט
http://www.hardcopy.org.il/
ועדיין
הסגנון הזה, של הצגת השחקן התורן בתור כוכב של סרט גדול מהחיים שבו גורל העולם תלוי במשחק כדורסל (או משהו), הוא מאוד לא מקורי. המון פרסומות עשו ועושות את זה. הפרסומת הזאת מוסיפה לזה קצת מודעות עצמית, וזה נחמד, אבל זו לא חכמה גדולה – היום כולם מודעים לעצמם. פרסומת שמציגה את המוצר שלה כפסגת ההישגים האנושיים בלי טיפה של קריצה שתגיד לקהל "כן, אנחנו יודעים שזו פרסומת" תיתפס היום כמיושנת. אז מבחינתי זאת פרסומת די מגניבה, אבל לא הייתי קורא לה חדשנית או פורצת דרך בשום צורה.
מסכים איתך שלא מדובר ברעיון חדשני
במאים גדולים ביימו פרסומות בעבר. גיא ריצ'י עשה את מרצדס, דיוויד פינצ'ר עשה את הייניקן ואפל. מייקל ביי עשה את ויקטוריה סיקרטס ואת אחת הפרסומות היותר מגניבות שלו לverizon
http://www.youtube.com/watch?v=lXRCf9LbLM0
אבל הפעם המטרה של נייק לא הייתה לחדש, אלא להיות ויראלי. משהו שיעבור בין עוד ועוד ועוד אנשים ברשת. עובדה – עבד להם. לפי Viral Video Chart הסרטון נמצא במקום רביעי (היה במקום הראשון ביומיים הראשונים לשידור של הפרסומת). מקום אחד מתחת לקטע שיורים בג'סטין ביבר ומקום אחד מעל הקליפ החדש של רדיוהד.
אתה קצת מזגזג
לא רק מבחינת הטיעון – קודם אמרת שצריך הרבה ביצים בשביל להגיד שנייקי לא יודעים לספר סיפור, עכשיו אתה אומר שהם בכלל לא רצו לספר סיפור – אלא גם מבחינת האידיאולוגיה. האם המטרה היחידה של פרסום היא להעלות את החשיפה של המוצר? הוא לא אמור לגרום לי גם להרגיש *משהו* לגביו?
לגרום לאנשים לדבר על משהו לזמן מה, במיוחד באינטרנט, במיוחד עם תקציב של מליוני דולרים, זאת לא חכמה גדולה. לשלוט במה שהם יגידו ואיך הם יפעלו בעקבות כך, לעומת זאת, זה כבר משהו אחר.
זה לא זיגזג
פרסום, על רגל אחת, הוא אמת שמסופרת ממש טוב. במרוץ השנים נייקי ידעו להיות אלו שיישמו את זה בצורה הכי טובה (ליתר דיוק, סוכנות Wieden&Kennedy הם אלו שידעו ליישם את זה) במקרה שמולנו העלילה של הסרט היא לא המסר העיקרי, היא המסביב, שמבוצע בצורה מודעת לעצמה להחריד. כמו שרד אמר, זה לא מקורי, אבל זה לא אומר שהם לא יודעים מה הם עושים.
לשאלתך, כן. פה הם רצו נטו חשיפה ויראלית. ואני אחדד אף יותר לגבי מה שאמרת. לא רק שזה לא פשוט בכלל לגרום לחשיפה באינטרנט (לא משנה כמה כסף תשפוך) זה אפילו קשה מאוד.
איבדת אותי ב"פרסום, על רגל אחת, הוא אמת"
(ל"ת)
שלח את זה לאהודק, הוא אוהב לומר לי את זה
(ל"ת)
סליחה, מה?
אני מצטער, אותי איבדת בערך שלוש פעמים במהלך ההודעה.
1) מהי האמת בפרסומת הזו, בדיוק?
2) איך המודעות העצמית תורמת לאמת זו?
3) ממתי לגרום לחשיפה באינטרנט זה קשה? זה קשה עם זה פרסום ויראלי, אולי, כי אז אתה צריך להיות מתוחכם. אבל כאן הם פשוט שפכו המון כסף על כוכב מפורסם ואפקטים. להיכשל עם נתוני פתיחה כאלו זה הרבה יותר קשה.
נדמה לי שהנחת המוצא שלך היא ש-Wieden & Kennedy ונייקי יודעים מה הם עושים כי היו להם הצלחות בעבר. אבל אנחנו מדברים על הפרסומת הזו, שהיא, לדעתי, פרסומת כושלת. בינתיים, הטיעון היחיד שלך לכך שזו פרסומת מוצלחת היא ש-3 מליון דולר על פני שש דקות (17,000 דולר לשניה) הביאו כמות לא רעה של צופים. זאת לא ממש חוכמה ולא ממש טיעון.
כמו שאמרתי
א' – שים לב לצורה שבה קוב מדבר על עצמו בסצנה עם הקריפלר, או מיסטר סוואב. הוא מתאר את יתרונות האתלט, שקיימים חלקית בעזרת הנעל. נייק אכן עוזרת לך לנוע יותר בקלות. הם היו יכולים פשוט לתת לרודריגז לדבר למצלמה ולומר את זה לקהל בלי שום אפקט, אבל זה לא היה עוזר לפרסומת כל כך כי…
ב' – בעזרת המודעות העצמית בביצוע הם עזרו לחשיפה, לא לאמת של הפרסומת. מקווה שעכשיו יותר ברור.
ג' – על כל פרסומת גדולה כזו יש שלל פרסומות עם אותו תקציב שלא מצליחות בכלל. לראיה, תראה את פרסומת נייק של המונדיאל מול הפרסומת של אדידס, שהשקיעו הרבה יותר כסף וקיבלו רק חצי מהחשיפה.
לקח לעצמי:
לא לנסות לדבר על דברים שמרגיזים אותי מוסרית, ובמיוחד כאלו שאני לא בקיא בהם.
אני לא יכול להגיד שהשתכנעתי (מי בכלל שם לב ליתרונות הנעל בפרסומת שכזו?), אבל היי, פרסום זה לא הקטע שלי.
תודה על המידע המחכים.
אם כי לא אמרתי כלום על נייקי באופן כללי, כמובן. מבחינתי, הפרסומת הספציפית הזו לא עובדת לא כסרט (כי היא מוגזמת ולא זורמת) ולא כפרסומת (כי היא הופכת את המוצר למגוחך-מרוב-שהוא-מוצלח); אבל בהחלט יתכן ואני לא קהל היעד.
בכל מקרה, שים לב כמה הפרסומת הזו שונה מהפרסומות שקישרת אליהן – אלו פרסומות חכמות, שמאפשרות להזדהות עם הרגש המוצג. עם מה, בדיוק, אני אמור להזדהות בפרסומת הזו? כל מה שאני יכול להזדהות איתו הוא כמה כל העסק מגניב ומודע לעצמו. אם נייקי מזהים נכון את קהל היעד שלהם, הרי שהם מציירים תמונה מאוד לא מחמיאה של לובשי נעליים (או גולשי אינטרנט) בימינו: אנשים שלא רוצים להתאמץ, לא יודעים לסבול, לא מוכנים להיכשל בשביל להצליח – אלא כאלו שפשוט מאוד, מאוד, מאוד מרוצים מעצמם.
Yo Rodriguez
I'm really happy for you and I'mma let you finish, but Quentin Tarantino had one of the best films of all time
(כי ברצינות, אי אפשר להכניס את קניה ווסט לאנשהו מבלי לעשות לזה רפרנס.)
הא! LOL
(ל"ת)
למעשה
הייתי צריך לכתוב
had one of the best Black Mambas of all time
:D
(אם כי קיל ביל זה הסרט הכי פחות אהוב עלי של טרנטינו.)
היו כמה קטעים משעשעים
אבל שחקן הכדורסל הזה פשוט לא מספיק מגניב בתור דמות בסרט כדי לדבר על עצמו בגוף שלישי. אני מניח שזה בגלל שהוא לא שחקן קולנוע, אבל, תהי הסיבה לכך אשר תהי, הוא פשוט לא מספיק מגניב to pull off גוף שלישי. אולי שני.
-האשף הדגול
אני איתך
כל העסק הזה – כמו רוב הסרטים של רודריגז – לא עובד. יש יותר מדי שביעות עצמית ואפקטים, ופחות מדי מגניבות אמיתית.
ראית את דספרדו?
יש שם רגע חסר מגניבות אמיתית?
יש בזה משהו
אם מסתכלים על עמוד הימד"ב שלו, הרי שדספרדו, כמו גם המקור המקסיקני שלו, טובים מאוד. גם Spy Kids הראשון לא רע, ו-Sin City בהחלט יעיל. את The Faculty לא ראיתי, אבל הוא מקבל ביקורות לא רעות. זה אומר שקצת פחות מחצי מהסרטים שהוא עשה הם בסדר גמור.
מצד שני, החלק שלו ב-Four Rooms, כל ההמשכים ל-Spy Kids, כמו גם From Dusk Till Dawn, הסרט ההוא עם Sharkboy ובעיקר, הזוועה המכונה Once Upon a Time in Mexico מעידים עליו שאין לו חוש ביקורת ראוי, שיש לו נטיה מוגזמת לעשות המשכים ושהוא צריך למצוא, דחוף, תסריטאי ומפיק שיתנו לו על הראש.
מסכים!
מסכים! אחרי צפייה במצ'טה החובבני – מסכים בריבוע (אם כי ממש אהבתי את DUSK TILL DAWN… הראשון כמובן)
מש"א, על הכל.
כולל החיבה למה שרק לאחרונה גיליתי שתורגם משום מה ל"מצאת החמה עד צאת הנשמה" – למרות ג'ורג' קלוני אפילו!
יש רק תגובה אחת, הגיונית, אינטלגנטית, לזה
YAYMG!
וגם: "Black Mamba? I shoulda fucking been called Black Mamba", כמובן.
ואללה מגניב
אם מישהו פקפק ביכולתו של ברוס וויליס להשאר מגניב גם בגילו ה"מתקדם", אני חושב שזה די מוכיח את ההפך.
ורק חבל לי שחמישה אנשים עפים מהגג ואין אפילו צרחת וילהלם אחת.
מעניין
אם לאדידס יש זכות להקרין את הפרסומות הישנות שלהם עם קובי.
למה שלא תהיה להם?
אני לא מצליח לחשוב על אף אנלוגיה שבה זה לא המצב: אם להקת מוזיקה עוברת לחברה אחרת, החברה הקודמת ממשיכה להפיץ את התקליטים שלהם; אם סופר עובר להוצאה אחרת, הקודמת ממשיכה להדפיס את ספריו וכו' וכו'.