מרגרט קין היתה הציירת הפופולרית בעולם, ואף אחד לא ידע את זה. לאורך שנות השישים, ציורי הילדים האומללים וענקי העיניים של קין נמכרו על גבי מיליוני פוסטרים והדפסים, גררו חיקויים והפכו לתת-ז'אנר שלם של קיטש. אלא שלאורך כל התקופה הזאת מי שקיבל את כל הקרדיט על הציורים היה בעלה של מרגרט, וולטר קין, ורק שנים מאוחר יותר התבררה האמת – מבין השניים, מרגרט היתו זו שידעה לצייר, בעוד וולטר ידע לדבר ולמכור. על מעריציה של מרגרט קין נמנה הבמאי טים ברטון, ואת ההשפעות של הסגנון שלה אפשר לראות ביצירות שלו. אותו ברטון גם ביים עכשיו את הסרט על סיפורה של מרגרט קין ובעלה, בסרט הכי לא טים ברטוני שהוא עשה מעולם.
צריך לראות כדי להאמין: בתחילת הסרט כתוב במפורש "ביים: טים ברטון", אבל ג'וני דפ לא מופיע פה אפילו קצת. גם הלנה בונהם קארטר נעדרת. עיצוב גרוטסקי ואפל המלא בספירלות ופינות חדות – אין. מתים חיים וחיים מתים – לא. אפילו הפנטזיה נעלמה: זה הסרט הראשון של ברטון מאז "אד ווד" שמתרחש במציאות שלנו, בלי תוספות. הפרט הכמעט בודד בסרט שנראה איכשהו ברטוני הוא הפרבר האמריקאי שבו הוא מתחיל, ונראה דומה להפליא לעיירה הגנרית שבה התרחש "המספריים של אדוארד". על נטישת הסגנון הזאת רבים יגידו: הגיע. הפאקינג. זמן. סגנון ייחודי זה דבר מצוין, אבל אין במאי ששחק את השטיקים הקבועים שלו עד שהפכו לבדיחה יותר מברטון. יש לנו מספיק סרטים עם ג'וני דפ מתנהג מוזר באיפור לבן. כל מה שברטון היה צריך זה להראות שמתחת לכל השטיקים האלה מתחבא במאי טוב.
ובכן, השטיקים הלכו. ומתברר שמתחת להם, טים ברטון הוא פשוט במאי גרוע.
בסרט מככבים איימי אדמס כמרגרט קין וכריסטוף וואלץ כבעלה. שניהם שחקנים נפלאים עם קבלות. וואלץ זכה באוסקרים על "ממזרים חסרי כבוד" ו"ג'אנגו ללא מעצורים" ומתבלט אפילו בסרטים שוליים כמו "הצרעה הירוקה". הוא קרקס של איש אחד: הוא יכול לספר סיפור לילה טוב או לקרוא רשימת קניות, ולעשות את זה מצחיק, מרושע ומבדר. אדמס יודעת לבנות דמויות בעלות עומק ומורכבות במינימום מניירות, היא היתה נפלאה ב"ספק", "המאסטר", "חלום אמריקאי" ובעצם כמעט בכל דבר אחר שעשתה. ובכל זאת: בסרט הזה, שבו הבמה כולה נתונה לשני השחקנים האלה, הם מצליחים להיות, איכשהו, כמעט בלתי נסבלים.
וואלץ מתמחה בנבלים מקסימים, וזה בדיוק מה שהוא אמור להיות כאן: איש מכירות נכלולי אך כריזמטי שמקסים את כולם. אבל בפועל, וואלץ הבלתי מרוסן, שמדבר במחוות תיאטרליות ומוגזמות כמו בהצגה לגיל הרך, פשוט מעצבן; קשה להאמין שהוא היה מסוגל למכור גלידה בלב המדבר, שלא לדבר על ציורים של ילדים עם עיניים גדולות לגלריות לאמנות. אדמס שורדת עם יותר כבוד עצמי, אבל הדמות שלה לאורך רוב הסרט שוקעת לקלישאה של תפקיד האישה הנבהלת, חסרת הישע ופעורת העיניים.
כל זה די חבל, דווקא משום ש"עיניים גדולות" הוא בהחלט סיפור טוב, ולאורך רובו, גם תסריט טוב. הסיפור האמיתי לגמרי, ישר מהחיים, כולל סצינות שמתחננות שיעשו מהן סרט – בינהן סצינת בית המשפט לקראת סיום הסרט, שנותנת לוואלץ תירוץ טוב להשתולל. בדרך תקועים כמה קטעים מגוחכים ברמת "אתם צוחקים עלי, לא יכול להיות שהם באמת השאירו את זה בסרט". בסצינה אחת, כל בני משפחת קין מפגינים את התגובה המוגזמת ביותר אי פעם לגפרור, ומיד אחריה מגיע הרפרנס הלא-מכוון המופרך ביותר ל"בחזרה לעתיד" בתולדות הקולנוע והעולם החופשי.
"עיניים גדולות" הוא לא כשלון, אלא סרט סביר, אבל מנתוני הפתיחה – הסיפור הזה, עם השחקנים האלה – אפשר היה לצפות להרבה יותר. וכששחקנים טובים עם תסריט טוב מגישים הופעה גרועה, האצבע המאשימה מופנית אל הבמאי. ומכיוון שכאן מדובר בבמאי שסרטיו הלא-מונפשים האחרונים היו הקישקוש "צללים אפלים" והפשע נגד האנושות "אליס בארץ הפלאות", לא קשה לפסוק שטים ברטון הוא האשם האמיתי, ולגזור עליו עונש של הרחקה של עשר שנים ממצלמות קולנוע, עם או בלי ג'וני דפ וספירלות. ביי טים, זה לא אני, זה אתה.
פורסם במקור בוואלה
לדעתי לא אהבת את הסרט כ"כ
שפשוט מצאת לך עוד סיבה להתעצבן ממנו.
לא שחסר כן?
אבל זה מעט מגוחך.
ואם אתה יכול תתקן את המשפט 'במקום שאליו אנחנו צריכים אנחנו לא צריכים בגדים'. יותר מדי 'צריכים'.
לא התעצבנתי, צחקתי.
נשפכתי מצחוק באמצע ההקרנה מהבדיחה הלא מכוונת הזאת.
למה להרחיק אותו ממצלמות קולנוע?
לא עדיף לחוקק חוק שמאפשר לו לביים סרטים, אבל רק כאלו שהוא כותב בעצמו (ולא מבוססים על סיפור אמיתי מרתק) ורק בכיכובם ג'וני דפ והלנה בונהם קרטר? ככה ימנע ממנו להשחית תסריטים/סיפורים טובים, ובאותו הזמן הוא ירחיק את שני השחקנים האלו מכל סרט אחר.
אני, מצידי, אוכל להסתפק בקריאה של ביקורת עין הדג ובידיעה שאני לא מפסיד דבר.
טים ברטון והלנה בונהם קרטר נפרדו לא מזמן.
(ל"ת)
היי!
דפ ממצה את עצמו גם מחוץ לברטון-ורס, אבל הלנה בונהם-קרטר לא עושה שם נזק בסרטים שבוימו ע״י אנשים שהיא לא נשואה להם. היא הייתה מצוינת ב״עלובי החיים״. אם אתם שואלים אותי, גם כשברטון הגיע לשיא (הן מבחינת האיכות והן מבחינת ה״אחי, ג׳וני דפ מאופר בלבן מתחיל לשעמם״), ב״סוויני טוד״, בונהם-קרטר עדיין הייתה נפלאה.
כי אתה רגיל לא לצאת כזה? :)
(ל"ת)
מרצחיק זאת מילה נהדרת
בין אם רדפיש התכוון אליה או שהיא טעותקלדה.
הופעות גרועות?
גלובוס הזהב לא מסכים איתך, וגם חברי שצפו איתי, וגם אני. אין לי מושג למה לא אהבת את ההופעות שלהן (כמעט כל הטענות בביקורת מופנות כלפי הדמויות ולא כלפי הופעות המשחק) אבל וואלץ היה פשוט נהדר ומרושע כהרגלו, ואדאמס הצליחה לשחק דמות תמימה ומלאת תסבוכות בדרך אמינה ומשעשעת להפליא.
אני לא אומר שהסרט הזה יצירת מופת, אבל הוא סרט טוב. טים ברטון בהחלט עמד במשימה, סיפור חביב ומעניין שמשוחק מעולה (כן, בלי ספק) ומבויים רגיל, אבל טוב. להגיד שטים ברטון מחריב את הסרט בגלל הופעות משחק של שני שחקנים (שלא הרבה חושבים ששיחקו כל כך נורא, המשחק בסרט הזה כל כך טוב עד שהגיע לגלובוס הזהב – וידוע שסרטים כאלו אינם הכוס תה שלהם) זה לטעמי הגזמה. הבימוי נורא פסיבי בסרט הזה, המשחק והתסריט בולטים ממנו בהרבה. גם לא הבנתי איך טים ברטון גרם למשחק להיות נורא כל כך. נראה לי שזו מגמתיות מסויימת בעקבות "אליס בארץ הפלאות" וכאלו.
לגבי גלובוס הזהב וכוס התה שלהם – כאשר הם עושים קטגוריות מיוחדות להופעות של שחקנים בקומדיות, נראה לי שבהחלט יש מקום בכוס התה שלהם גם להופעות כאלה. לא ראיתי את הסרט, אז אין לי מושג איך ההופעות אבל גלובוס הזהב העמיד מספר הופעות שלא היית מצפה בקטגוריות הללו בגלל ש,נו זה שחקני קומדיה/מחזמר.
(דוגמאות מהשנים האחרונות: ג'וני דפ על אליס בארץ הפלאות, ראיין גוסלינג על טיפש,מטורף,מאוהב , אמה סטון בבאה בקלות, קריסטן וויג במסיבת רווקות ויש עוד.)
הם שמים קטגוריה מיוחדת להופעות של שחקנים בקומדיות ומיוזיקלס
ואז שמים שם סרטים כמו "עיניים גדולות" או "מפות לכוכבים". לא צפיתי באף אחד מהשניים, אבל ממה שקראתי הם לא ממש נופלים תחת ההגדרה של קומדיה.
כן, בשנים האחרונות הקטגוריה הזאת קצת בעייתית
וכל סרט שהוא לא דרמת שואה יכול לטעון שמגיע לו מקום בתוכה.
מפות לכוכבים, אם הייתי חייב לקטלג אותו, יכל להיכנס למשבצת הקומדיה. קומדיה-דרמה שכזאת, כן. אבל בהחלט קומדיה. את עיניים גדולות לא ראיתי.
זו מועמדות מאולצת בטירוף
רק בשביל לקדש את הופעתה של אדאמס. האמין לי, "עיניים גדולות" ממש לא סרט מוזיקה וגם רחוק מלהיות סרט קומדיה, הוא דרמה, אבל אין אפשרות להעמיד את השחקנים שבו על "דרמה" (כי זה לא מספיק מכובד לסרט רק נחמד שכזה להיות מועמד מול סרטים גדולים).
אני מאוד שמח שגלובוס הזהב בחר לתת לה פרס למרות שאין קשר לקטגוריה. זה היה די נחוץ, אני באמת חושב שהיא הייתה נהדרת בסרט. הזכירה לי את סקרלט גו'הנסון לפרקים.
לא רק לך
סרט נהדר להפתיע.
הבעיה העיקרית שלי איתו נעוצה בנקודה די מרכזית בו. כל עלילת הסרט מתבססת על הכריזמה של וולטר ועל יכולת השכנוע המדהימה שלו, ואת אלה התקשיתי למצוא בו. כלומר, אי אפשר להגיד שוולץ לא עושה עבודה טובה, והוא בהחלט לא עורר בי סלידה, כפי שעלה מהביקורת, אבל… הוא לא קנה אותי. הוא לא נתן לי להרגיש שבאמת־באמת הייתי הולך שבי אחריו, כפי שהלכה מרגרט.
על הנייר, מדובר בפגם מהותי ובסיסי בסרט, אבל עד כמה שהעניין הפריע לי, לא היה בו די כדי להרוס את הסיפור הטוב, ואת הביצוע הנהדר והנוגע ללב של איימי אדאמס – אני מוכרח להודות שהזדהתי עם מרגרט בגילומה כמו שלא הזדהיתי עם דמות קולנועית מזה הרבה זמן.
האמת? הסרט היה טוב
אחרי כמה סרטים לא ממש מדהימים וכמה מעצבנים הגיע הסרט הזה.
חביב, כריסטופר וולץ ואיימי אדמס היו בסדר, טיפה קלישאתיים אבל בסה״כ סרט חביב.
בתחל׳ס היה לי נחמד ויצאתי עם חיוך קל(:
טרם ראיתי את הסרט, אבל
מישהו יכול לענות בקצרה על התהייה הבאה:
הבנתי שחלק גדול מהסרט נשען על זה שמרגרט מנסה להוכיח שהיצירות שלה ולא של בעלה.
למה בית המשפט (או מישהו אחר) לא יכול היה לדרוש ממנו לצייר לבד ציור כזה ואז לראות שלא הוא הצייר?
או שהסרט כן משתמש בסוף בפתרון הזה?
סתם מחשבה שעלתה לי עוד במהלך הצפייה בטריילר.
ספוילר
(ל"ת)
ניתוח מעניין של הסרט בפרט ושל טים ברטון בכלל
מאת יוני שלמון: http://musaf-shabbat.com/2015/02/06/%D7%94%D7%90%D7%91%D7%90-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%91%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%9F/
חבל חבל חבל.
זה היה יכול להיות סרט ממש טוב. זה גם לא היה כל כך רחוק מלהיות כזה.
יש כמה רעיונות מעניינים בסרט, כמה סצינות טובות מאוד (הסופרמרקט, למשל), וכמה החלטות שקוברות אותו. לגמרי.
אז, מה עובד בסרט: איימי אדמס, הרעיונות לגבי מהי אמנות, גורמי הצלחה בעולם האמנות, וכמה שאלות מעניינות שהסרט מעלה, למשל: מי באמת אחראי להצלחה? מי שיוצר או מי שמשווק? וורהול, מסתבר, לקח שעורים מקין בהקשר של התייחסות ליצור המוני של יצירות אמנות והסרט מתייחס להשפעה הזאת לפחות 3 פעמים. פעמיים מתוכם באופן מעניין. זה היה יכול להיות סרט מדהים אם…
אבל זה לא. זה סרט רע.
יש כמה בעיות גדולות בסרט, לדעתי. הראשונה היא הדמות של וולטר. גם מבחינת ההחלטה לעשות אותו נבל וגם מבחינת הליהוק של וולץ. ההחלטה לעשות אותו נבל הורסת חלק מהותי ממה שיכול להיות מעניין בסרט, וולץ מרגיש מזוייף בתפקיד הזה. זה לא עובד שהוא צריך לשחק דמות אמריקאית. זה לא משנה כמה הוא שחקן נהדר, והמבטא שלו טוב, הוא מזוייף. מרגישים את זה.
אבל זה עוד זניח יחסית לנפילה הגדולה של הסרט הזה. הפסקול המוסיקלי המוגזם והשבלוני שלו.
פה דווקא ברטון עושה מה שהוא *תמיד* עושה: פסקול של דני אלפמן. לאורך כל הסרט. אררררגג!! מאדר פאקר!!
הקטעים הדרמטים בסרט מלאים במוזיקה ש*צועקת* ״זה דרמטי!״ ושאר הלא דרמטים צועקים ״זה דרמטי!״: מעצבן. לכל אורף הסרט, משהו כמו 95%, ממנו שטוף בפסקול, הרב מיותר.
והקריינות של המספר/עיתונאי/רכילאי, מה היא נותנת? חוץ מלזרוק את הצופה החוצה מהחוויה הקולנועית, מה היא נותנת? איזו אנפורמציה צריכה לעבור פה? מה טים ברטון חושב? אנחנו מטומטמים? אנחנו לא יודעים שבשנות ה50 לנשים היה קשה יותר? ואם זה כל כך חשוב, אי אפשר למצוא דרך טובה יותר להעביר את זה בלי להגיד את זה באמצעות קריין?
דרך אגב, לא הפריעו לי הגפרורים. וגם לא ״איפה שאנחנו הולכים״. זה באמת בקטנה, יחסית.