יש הרבה מה לומר על "בית לחם", אז אני אתחיל בחלק הכי חשוב לדעתי: ב"בית לחם" ישנו הנבל הכי גדול בתולדות קולנוע הישראלי, וזאת לבדה סיבה מספקת לראות אותו ולציין אותו כסרט בעל ערך לקולנוע המקומי. אתם יכולים לטעון שזאת לא תחרות קשה במיוחד – הוא לא צריך להתמודד מול הג'וקר, דארת' ויידר או ת'אנוס, בסך הכל נגד עורך הדין האשכנזי מ"אבא גנוב" או טוביה צפיר ב"חגיגה בסנוקר" או משהו, ואתם צודקים. ועדיין, בדאווי (היית'ם עומרי) הוא לחלוטין הדבר הכי טוב בסרט הזה ובקולנוע הישראלי באותה שנה (שבה, להזכירכם, יצא גם "מי מפחד מהזאב הרע"): הוא גונב את ההצגה בכל סצינה שבה הוא נמצא והכתיבה שלו היא ברמה של סרטים גדולים מחו"ל. הייתי שמח לכתוב כתבה שלמה רק עליו, אבל בשביל זה אני צריך לתת לכם הקשר, ובמילא לא הייתה ביקורת מלאה על הסרט הזה אי פעם באתר אז אפשר לעשות גם את זה על הדרך.
"בית לחם" מתרחש בבית לחם וסביבתה (כמה מפתיע) ומתמקד בעיקר בדמותו של סָָנפוּר (שאדי מרעי), נער בן 17 שהופך בעל כורחו למודיע עבור השב"כ. המפעיל שלו, רזי (צחי הלוי), רואה בסנפור מעין אח קטן, מוציא אותו מצרות כשצריך ומצ'פר אותו מדי פעם בתמורה למידע מהימן. הוא גם דואג להסתיר מכולם, כולל הממונים עליו, את העובדה שאחיו הגדול של סנפור, איברהים (הישאם סולימן), הוא למעשה המפקד של סניף בית לחם של גדודי אל אקצא – רב מרצחים ידוע לשמצה עם המון דם על הידיים שנמצא במקום מסתור לא ידוע. הסוד הזה נחשף בשלב מוקדם יחסית של הסרט, ומשם דברים רק הולכים ומשתבשים – הן במערכת האקולוגית של פעילי הטרור בבית לחם והן ביחסים בין סנפור ורזי.
הסרט משתמש בחוכמה במערכת האקולוגית הזאת, כשבמקום לבחור בדרך הצפויה ולהציג את המאבק בין הישראלים והפלסטינים הוא מתמקד בעיקר במאבק בין הפלסטינים לבין עצמם, עם לפחות שלוש קבוצות שנלחמות אחת בשנייה – גדודי אל אקצא, הרשות הפלסטינית והחמאס, ובנוסף גם סכסוכים פנימיים בתוך הקבוצות. מאבק בין ארבעה צדדים בהחלט מעניין יותר ממאבק בין שני צדדים: זה מעלה את הכמות הפוטנציאלית של סכינים בגב (או כדורי קלאץ' בעורף) למספר דו ספרתי ומגביר את המתח בעשרות מונים. על המסך יש תחושת פחד מתמיד שהפתעה לא נעימה תצוץ בכל רגע ממספר גורמים, שדואגים לאיים, למתוח גבולות ולבדוק קצוות באופן קבוע שלמעשה מכתיב את קצב הסרט והופך אותו לאינטנסיבי במיוחד גם כשלכאורה לא קורה על המסך שום דבר בומבסטי.
ניכר שנעשה מחקר מעמיק של אדלר ובעיקר של שותפו לכתיבת התסריט, עאלי וואקד, עיתונאי שעבד שנים רבות בשטחים ונראה שמכיר מקרוב אינטריגות בין ארגוני הטרור השונים, הרשות הפלסטינית והרשויות הישראליות. אני לא יכול להעיד עד כמה הכל מדויק (כי מה לעשות, לא הייתי שם), אבל התקשיתי למצוא רגעים בהם סוכן שב"כ או איש רש"פ התנהגו בצורה שנוגדת את ההיגיון הפנימי של הסרט או סותרת את המידע שיש לי על הנושא. הבימוי הכמו-תיעודי של יובל אדלר, שבאותם ימים התבקשה ההשוואה בינו לבין העבודה של קת'רין ביגלו ב"כוננות עם שחר" ו"מטען הכאב", בהחלט מסייע לתחושת האותנטיות והדיוק של המתרחש על המסך, בעיקר בסצינות האקשן. בולטות במיוחד סצינת מרדף נהדרת וסצינה שמתארת את פעולת כוחות צה"ל ומראה את הרצינות והחשיבות של האירוע, אך גם את השגרתיות שבהתנהלות על פי הנוהל, ותכלס? מדובר באחת התצוגות היותר טובות ומקצועיות של מבצע צבאי בקולנוע בשנים האחרונות.
למרבה הצער, בדיוק כמו בסרטים של ביגלו, הסגנון הכמו-תיעודי הזה מהווה גם את אחת החולשות של הסרט. הוא הופך סצינות רבות ללא מעניינות ולמשעממות מבחינה קולנועית: תתקשו למצוא ניסיון לסגנן אפילו טיפה את הסצינות שאינן סצינות אקשן מבחינה של צילום או עריכה, דבר הבולט בעיקר בסצינת הדיאלוג המרובות של הסרט, ברמה שכמעט מעידה על פחדנות וחוסר ניסיון (זהו בכל זאת סרטון הראשון של אדלר). אפשר לטעון שזאת החלטה מכוונת, אבל אם זה המקרה, הסגנון הזה מפריע לחלק בסרט שמתיימר להיות "סיפור אנושי". ופה אנחנו נכנסים לבעיה הכי גדולה של הסרט: היחסים בין סנפור ורזי.
אולי לא הבהרתי את זה מספיק, אבל היחסים בין סנפור ורזי הם חלק משמעותי בסרט, הן מבחינת זמן מסך והן מבחינת משמעותם והשפעתם על העלילה היותר מגניבה של פחד ותיעוב בבית לחם, שמתנהלת במקביל. כשצפיתי בסרט לראשונה לפני שש שנים חשבתי שהבעיה בקו העלילה הזה היא חוסר האמינות שלו. כי נו באמת, מה כבר הסיכוי שסוכן שב"כ, ועוד אחד שנחשב טוב בעבודה שלו, ייקשר כל כך לנער פלסטיני ועוד שהנער הפלסטיני הזה ייקשר אליו בחזרה. בדיעבד, אני מבין שההאשמה הזאת לא הוגנת מצדי, כי אני לא בשב"כ ולא מהשטחים, ולכו תדעו – אולי חברות אמיצה שכזו באמת התפתחה במציאות. אממה, בשביל קו עלילה משמעותי כל כך, "בית לחם" נכשל לחלוטין בהצגת החברות הזאת בצורה אמינה והגיונית. זאת ממש תסמונת הפריקוולים של מלחמת הכוכבים – כמו שבסרטי אנאקין הצעיר מרבים להגיד ולא להראות, כך גם רזי כל הזמן דואג לומר ש"סנפור הוא כמו אח בשבילי" אבל בשוב שלב הם לא מתנהגים ככאלה; הם מדברים על היסטוריה שיש בין הדמויות ואירועי עבר שחיברו ביניהן, אבל הדברים האלה לא באמת באים לידי ביטוי באירועים שמתרחשים בסרט. הכימיה ביניהם שואפת לאפס והם מתנהגים כמו שחקנים שפגשו אחד את השני לראשונה ביום הצילומים, כולל בקטע אחד שהוא כמעט מצחיק בכמה שהוא מנסה ונכשל להראות סוג של חיבה ביניהם.
עוד סיבה לחוסר האמינות המשווע הזה היא פיתוח הדמות הדל של רזי. למרות שהוא דמות משמעותית כל כך בסרט והרגשות שלו משפיעים על מספר התפתחויות עלילתיות, אנחנו לא באמת יודעים עליו שום פרט מעבר ל"הוא אוהב את סנפור כמו אח" ו"הוא טוב בעבודה שלו". ואם זה לא מספיק, תצוגת המשחק של צחי הלוי מצליחה להיות יבשה כל כך שבסצינת המשותפות בין השניים היא מדרדרת גם את ההופעה של שאדי מרעי, שדווקא משחק נהדר את סנפור בסצינות בהן הוא לבדו או עם דמויות אחרות.
ועכשיו נסגור קצוות מתחילת הביקורת ונספר לכם על הנבל הגדול הזה של הסרט. בדאווי הוא סגנו של איברהים ומעין דוד חורג לסנפור ומי שנוטל את השליטה בסניף בית לחם של אל אקצא בעת שאיברהים מסתתר מהרשויות, והוא כנראה הדמות השלישית בחשיבותה בסרט. 2013 הייתה שנה מצויינת לדמויות מפוקפקות מוסרית אך מורכבות, עם ג'ורדן בלפורט של "הזאב מוול סטריט" וברוס רוברטסון מ"טינופת", ובדאווי לחלוטין היה גאווה ישראלית (או פלסטינית, ווטאבר) בתחום, כי מדובר בנבל מפחיד ומורכב. הסרט נותן לו נקודות חולשה ומביא לנו הצצה לסיבה שבגללה הוא עושה דברים. למשל – הוא בדואי במוצאו, מה שכבר הופך אותו ל"נחות" ביחס לאויביו ואפילו לעומת חלק מפקודיו. למרות שהוא נמצא בעמדת כח, ברור לו ולאחרים שהוא הגיע לשם כמעט בטעות – דג מחוץ למים שנלחם על מקומו בסולם הדרגות של ארגון טרור.
זה כמעט פתטי ומעורר רחמים, אבל חוסר הביטחון העצמי הבולט של בדאווי, והצורך שלו לאורך כל הסרט להוכיח את עצמו לאחרים, ובמידה מסויימת לעצמו, דווקא הן שהופכות אותו לכל כך מפחיד: הוא צריך לשחק את "האיש הרע" בסיפור, ולמעשה להיות הרבה יותר רע ומסוכן ומשוגע מכל האחרים. כל סצינה איתו מפחידה, גם אם יש בה רק דיאלוג, כי אפשר לראות על הפנים שלו שאפילו שהוא רק "משחק אותה" נבל, הוא לוקח את התפקיד ברצינות תהומית ויעשה הכל כדי לתת הופעה טובה, וכשהתפקיד שלך הוא של ארכי-טרוריסט השקעה במשחק יכולה להוביל לתוצאות עגומות עבור אנשים אחרים. היית'ם עומרי עושה עבודה נפלאה בתור זה שמגלם דמות שמגלמת דמות ויוצר, לפחות לטעמי, נבל בלתי נשכח שמהווה לבדו סיבה מספקת לצפות בסרט.
כדאי גם לומר את הדבר שכולם ציינו לגבי הסרט הזה בזמן יציאתו, ונותר נכון עד היום: זה ממש לא עוד "סרט כיבוש" שבו המסר על הסכסוך חשוב יותר מהסרט עצמו. "בית לחם" שם לעצמו למטרה להיות בראש ובראשונה סרט טוב, ובאופן ספציפי מותחן פשע מעולה, לא פחות מסרט מאפיה לכל דבר – "השתולים" גרסת יהודה ושומרון, כשהשב"כ הם ה-FBI וגדודי אל אקצא הם המאפיות או הקרטלים, והצבעים הם הרבה יותר אפורים משחור או לבן. "בית לחם" הוא מותחן פשע שהוא לא סתם שעתוק ישראלי אלא סרט ז'אנר עם כמה הברקות בשרוול. מי שאוהב את סרטי המתח שלו מסועפים ומורכבים ימצא פה בדיוק את זה, ועוד הרבה יותר מזה. .
אממ
מעניין, מכל הדברים בעולם, לא ציפיתי שהשם הרשמי של הסרט יהיה 300 עליית האימפריה… כנראה שזה באמת פרופוגנדה קולוניאליסטית
טעות מעניינת נעשתה פה.
יתוקן, תודה!
המשך ל"האם בית לחם הוא תעמולה ישראלית"
מהדיונפלצת שנמצא כאן.
אז, אממ, איפה היינו בעצם? אה, כן, היינו בספויילרים.
אני לחלוטין לא מסכים איתך שהקהל הישראלי לא יכול לראות פיגוע טרור ולהבין את המורכבות שמאחוריו, אלא אוטומטית לגנות את הטרוריסט. לא עשיתי סקר בקרב כל הצופים, אבל אני יכול לספר על עצמי – לי סנפור עורר אהדה, ולא חשבתי "מחבל מטונף!" ברגעים האחרונים של הסרט, אלא "איזה חרא". אני אפילו חושב שחשבתי שצחי אידיוט וקצת מגיע לו למות, אבל זה כנראה היה משולב בכתיבה המאוד גרועה בכל הנוגע לדמות שלו.
אז אם אני ואתה (אני מניח) ולפחות כותב הביקורת למעלה (שלושה אנשים ישראלים למהדרין, למיטב ידיעתי) מצליחים לחוש אהדה כלפיו, גם ברגעים האחרונים, גם אחרי שהרג דמות ראשית אחרת בסרט – למה ההנחה ש"הקהל הישראלי" לא? כי אתה מניח שהוא עדר בתודעה כוזבת בלה בלה בלה? זאת תשובה, מצטער, גרועה ממש ומתנשאת לחלוטין. אשמח לשמוע תשובה אחרת, במידה ויש לך.
טוב, מוזר לי להגיב על הודעת ספוילר שלא קראתי
לסרט שלא ראיתי, ובעצם הדברים שלי היו חלק מהסיבה שלא צפיתי בסרט.
מכיוון שאתם עדיין בדיון נוקב עם וריטאס, ומטיחים בו שוב ושוב שהוא מציג דעה תלושה מהמציאות, חשבתי שראוי לציין ששמעתי דברים דומים על הסרט מפלסטינים. הקונטקסט היה שיחה על סרטים וסדרות בערבית פלסטינית למטרות צפיה והתמודדות עם השפה, כך שגם עומאר הוזכר, וגם פאודה וג'אנקשן 48 (לא פה, לא שם עד לא יצא אז). בית לחם היה היחיד שזכה לעיוות פנים רציני.
כאמור, לא ראיתי את הסרט בעצמי, אבל וריטאס קיבל משניכם את היחס של המצאת בעיות שלא נמצאות בסרט, אז חשבתי שראוי לציין שהוא לא הראשון או היחיד שמעלה את הבעיות האלו עם הסרט. אולי שווה לזכור את זה כשמגיעים לצפיה בסרט.
לא הצטרפתי עד כה לדיון ולא נח לי להמשיך להשתתף בדיון, אע"פ שבתאוריה יש לי דעות רבות על הנושא של יצוג פלסטינים בקולנוע הישראלי, משום שלא צפיתי בסרט עצמו.
זה שהוא לא הראשון שמעלה את הבעיות
לא אומר שהבעיות בכל זאת קיימות. זה גם לא אומר שהן לא קיימות. בהקשר של הדיון, זה בעיקר היה שיקוף של הדיון עצמו, שבה על כל טענה שמעלים מולו, הוא פונה לטענה אחרת ולא ממש מוצא את הכלב הקבור שחושף את מערומיו של "בית לחם". התחושה היא או של מישהו שיש משהו שמציק לו בסרט, אבל הוא עדיין לא בטוח מה – או של מישהו שהחליט מראש מה הבעיה של הסרט, ועכשיו הוא רק צריך למצוא איפה בדיוק היא נמצאת בסרט עצמו.
אתה כנראה לא הבנת שום דבר מהטיעונים שלי. לא שיניתי טענות. עניתי על דברים שנאמרו והייתי צריך לתקן אותם אבל כל הטענות שלי ביחד מצטרפות לאמירה כללית על הסרט – תעמולה ישראלית העושה עוול לפלסטינים וזאת לא רק על רקע מאבק בין כוחות שווים אלא על רקע מצב של כיבוש ואפרטהייד שבו עם האדונים מציג את עם העבדים בצורה הנוחה לו. אם חיפשת כאן טוב מוחלט מול רע מוחלט נוסח שר הטבעות כדי שתסכים איתי, זה רק מעיד על חוסר ההבנה שלך כיצד מניפולציה נעשית בסרטים ובכלל. וכפי שציינתי, אחרים ציינו את טיב הסרט לפניי וגם אם הם אינם מבקרי סרטים (אחד מהם הוא דווקא חוקר קולנוע שיודע היטב על מה הוא מדבר) אין זה אומר שהם אינם יודעים על מה הם מדברים.
יכול להיות שמישהו כבר אמר את זה פה
נראה לי מתן אמר משהו על זה, שאתה פשוט מצייר מטרה מסביב לחץ. ברור שיש לך דעות (לגיטימי) על המצב במדינה, והסרט לא מתיישב איתן. זה לא הופך אותו אוטומטית לסרט תעמולה
לא ציירתי שום מטרה מסביב לחץ. כשצפיתי בסרט ציפיתי לגישה יותר מצפונית מסרט שעוסק בכיבוש ונקרא על שם עיר פלסטינית ובמקום זה מצאתי תעמולה ואפולוגטיקה ללאומנות הישראלית. מי שלא מבין במה עיניו צופות וגם לא במה שנאמר, שלא יחליט עבור אחרים איך הם הבינו את הסרט.
לא מתנשא בכלל מצדך
בכל אופן, מצפייה בסרט אני לא ראיתי תעמולה פרו ישראלית, וגם הערבים בסרט מוצגים באופן לא מאוד מחמיא. מי נראה יותר מניאק? קשה להגיד, ואני גם לא חושב שזו המטרה של הסרט למרות שאתה מתעקש להתעסק בזה. אני ראיתי את הסרט בתור סיפור מאוד ספציפי על שני אנשים מאוד ספציפיים שכל השאר זה תפאורה (במלוא מובן המילה, אפילו הדמות של רזי כמעט מתאימה להגדרה הזאת. היחיד שהוא לגמרי אנושי ומעורר הזדהות בסרט הזה הוא סנפור)
אני חותך
כי:
1. בגדול, נראה שאנחנו יותר ויותר מתקרבים בכל תגובה שלך לשלב ה"לא, את". אם עד כה הזלזול שלך בא עם עוד טענה כלשהי שהיה אפשר להתייחס אליה עניינית, יותר ויותר הטענות הענייניות נעלמות ונשארות: א. הטענה העקרונית שלך, רק לא מגובה בשום שדבר ו-ב. התנשאות וזלזול כאילו הבעיה היא זה שאני (או מי שמדבר איתך) הו-כה-נבער-טיפש-מה-שלא-יהיה ואילו אתה ראית את האור. מכיוון ששניים יכולים לשחק את המשחק הזה, אבל בסופו של דבר כולם יהיו מרוחים בחרא – בוא נשחרר אחד את השני ממנו.
2. האפשרות לקיים אותו בלי לפרק את התפיסה שלנו לגבי מה קורה בין ישראל לפלסטין מצטמצם עוד ועוד, ועם כל השוואה חסרת פשר ("עם האדונים"/"עם העבדים") מתקצרת הדרך שפשוט נדון פוליטיקה, אבל יש סיבה טובה למה לא עושים את זה באתר.
אם אתה בכל רוצה, אתה מוזמן לא להפנות אותי לאנשים שאני לא סומך עליהם, כי דיונים הם לא שיעורי בית , ולהציג טענות שמבססות את מה שאתה אומר. כי עד כה, מבחינתי הראית חוסר הבנה מוחלט של מה שהיה בסרט, התעלמת כל פעם שהודגש לך שמה שאתה מציין כמה שקורה בסרט פשוט לא קורה (אפילו לא אמרת כמו "אני מבין שאתה רואה את זה כך, אבל אני ראיתי בעיניי Y" שהיה לוקח את הדיון לאיזה מקום יענו-סובייקטיבי), התעלמת גם מכמה טענות אחרות [התגובה המקורית בשרשור עדיין מחכה לתגובה, אם תהית] ולסיכום, רשמת בשבילי את מה שאמרתי עלייך – שבאת לראות "סרט עם גישה יותר מצפונית" וכל דבר אחר נתפס בעינייך כתעמולה. וזה, לעיני רוחי, טהרנות. ויש, בוא נניח דברים על השולחן – דברים הרבה יותר גרועים מלהיות "טהרן" – נגיד, רוצח? או משתף פעולה עם רוצחים? (שעל פי הפרקטיקה שלך, רוב מי שאוהב את הסרט הוא כזה), אבל זאת עדיין טהרנות.
כן, זה ברור שכל אחד רואה ומבין סרטים אחרת אבל עבור כל סרט בהחלט יש סאב-טקסט אחד ויחיד שאתה מתעקש לא להבין אותו וגם לא להבין את טיעוניי ולהגדיר אותם כמתחמקים ולא ענייניים אך ורק בגלל חוסר ההבנה שלך.
לא, אני מגדיר אותם כמתחמקים ולא עניינים בדיוק כי אני מבין אותם
ומבין שהם… מתחמקים ולא עניינים.
ולכל סרט בדיוק אין סאב-טקסט אחד ויחיד. יש אולי את הסאב-טקסט האחד והיחיד שהיוצרים התכוונו אליו, אבל איך שהוא נקלט על ידי הצופים יכול להפוך לעשרות סאב-טקסטים שונים ומגוונים.
אז אתה לא מבין אותם.
וזה בדיוק מה שאמרתי. כדי להבין את מה שהיוצרים התכוונו אליו צריך לדעת לנתח סרטים ואיך צופים אחרים תופסים את הסרט זה לא רלוונטי.
אני אחסוך את הDuck Season-Rabbit Season ברשותך
ולא, לא , לחלוטין לא. סאב-טקסט הוא חשוב בדיוק רק במפגש עם הצופים. הדיון על הסאב טקסט והניסיון של היוצרים הוא חשוב, אבל כל הסאטירה בעולם לא עזרה ל"מועדון קרב" (דוגמא קלה מדי בשלב זה) לגרום לאנשים להבין שהם אמורים להיות נגד טיילר דרדן.
וכאמור – הטענה שלך נגד הסיום הייתה ש"הקהל רגיל לראות מחבלים כרעים ולא יכול לראות אותם כמשהו אחר" בעוד שהטענה שלי היא "הקהל הישראלי רואה את הסיום מנקודת המבט הפלשתינאים ומזדהה עם המחבל".
תראה
אני אוהב את הסרט (מלבד כמה בעיות בלוגיקה של הפועלות של הדמויות, פלטת צבעים שטוחה ומכוערת, וכמה החלטות עריכה שאני מאד לא מסכים איתן), ואני לא חושב שהוא כולו תעמולה אחת גדולה.
אבל, אני חושב שזה נאיבי לא להודות שהאג'נדה של יוצרי הסרט לא באה לידי ביטוי בו מידי פעם.
למשל, יש סצנה איפשהו בסרט שבה נציג של הראשות הפלסטינית יושב מול אחד המחבלים בסרט ושואל אותו משהו כמו "מה אתה חושב על מעמד האישה?", והטרוריסט אומר לו משהו שמבהיר שמעמד האישה לא כזה מעניין אותו, והפקיד אומר בתגובה שהוא בדיוק קיבל תקציב מ[מדינה-אירופאית-כלשהי] לקידום מעמד האישה הפסטינית, ושהוא עומד להעביר לו את הכסף הזה כמשכורת על פעולות הטרור שלו.
עכשיו, כל מה שאני יודע הוא ש"כספים ממדינות העולם שנועדו לעזור לאזרחים בשטחים הולכים למימון פעולות טרור" זה טיעון פופולארי כנגד העברת הכספים האלה. אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל גם אם זה נכון, זה לא קורה בצורה כל כך בוטה וישירה. הסצנה הזאת מרגישה כאילו כל תפקידה (אין לה באמת משמעות מבחינת העלילה) הוא להגיד "רואים ילדים? זה מה שקורה עם הכסף שלכם", וזה טיפה מניפולטיבי – גם אם זה באמת נכון.
זה מרגיש כמו הסצנה ההיא בBlackKklansman שבה אחד השוטרים מסביר לדמות הראשית את האופן שבו גזענים משתמשים בשפה נקייה כדי להמתיק את הרטוריקה שלהם ואז ישתמשו בזה כדי להכניס מישהו משלהם לבית הלבן. ואז הדמות הראשית אומר משהו כמו "לא נכון, אתה סתם מגזים", ואז שניהם מסתכלים למצלמה ואומרים "אתם מבינים ילדים שצופים בסרט הזה בשנת 2018? זה כמו דונלד טראמפ", או הסצנה שבה המנהל של הKKK אומר משהו כמו "We're going to bring America back it's… greatness", ואני חושב לעצמי "אוקי ספייק, הבנו, תודה".
אז גם אם אני לא מסכים אם מה שאומר הבחור מהשיחה השנייה שאתם מנהלים (שאגב, אולי כדאי להעביר אותה לכאן), עדיין יש קצת אמת בביקורת הזאת על הסרט.
האמירה לא הייתה "יש לסרט אג'נדה"
או לחלופין – "הסרט מציג את המציאות בדיוק כמו שהיא". השאלה הייתה האם הוא "סרט תעמולתי המציג את הפלסטינים באור שקרי" (ומכאן שלל תת-טענות אחרות). האם יש ל"בית לחם" אג'נדה? בהחלט. האם האג'נדה היא, כמו שנטען – "ישראל לא אשמה במצב בשטחים", "כל הפלשתינאים הם בעיה בטחונית" או דברים מהסוג הזה? לא. התשובה היא לא.
סתם כאנקדוטה, הייתי בהרצאה של הבמאי
הוא נשאל על הקטע הזה של קבלת כספים ממדינה זרה (בלגיה אם אני לא טועה), והוא אמר שלא מדובר באמירה פוליטית, אלא בבדיחה פנימית של היוצרים מכיוון שהסרט עצמו קיבל מימון מקרן מאותה מדינה. הוא גם אמר שזה לא מוציא את הפלשתינים בצורה כל כך גרועה כי מדובר בשחיטות פרגמטית (ע"מ להשכין שקט בין הגורמים השונים) ולא בגרידיות נטו.
אני לא בהכרח מסכים, כי גם לי בצפייה בלי ההקשר הזה זה נראה קצת כמו מכה מתחת לחגורה, אבל שווה להביא את הדברים שלו.
ובקשר לאם דברים כאלה קורים או לא
נמל התעופה של עזה נפתח בשנות ב90 במימון בינ"ל (בעיקר אירופאי אני חושב) ונסגר עם תחילת האינתיפדה השנייה, כשמעט מאוחר יותר הוא גם ניזוק בצורה משמעותית הודות ל… מדינה כלשהי. למרות זאת הוא המשיך להיות מתופעל בנאמנות ע"י צוות פלשתיני של 450 עובדים, שהמשיכו לעבוד שמה עד העזיבה של הפת"ח את הרצועה ב2006.
די בוטה וישיר הייתי אומר.
אתה אומר שזה "בוטה וישיר"
אבל אין לי מושג מה המשמעות של הסיפור שכתבת פה.
(הבעיה פה היא כנראה אצלי, אני לא יודע מה זה אומר שהצוות הפלסטיני תחזק את שדה התעופה או שהוא עזב).
אני מניחה שהכוונה היא
ש450 פלשתינים המשיכו לקבל משכורת על נמל תעופה שלא עובד, כך שכנראה זה לא מה שהם קיבלו עליו משכורת, אבל זה ניחוש. ההודעה ההיא באמת היתה קצת יותר מדי מלאה ברמיזות מבחינתי.
כן, לזה התכוונתי, אולי לא ניסחתי טוב
450 אנשים "עבדו" בשדה תעופה וקיבלו משכורת, ככה"נ בממימון אירופאי (אם זה במימון פלשתיני זה אפילו יותר גרוע), למרות שהוא לא היה פעיל במשך 5 שנים, ככה שבעצם הם הגיעו לשמה (אם הם טרחו/יכלו להגיע) בשביל לא לעשות כלום ולקבל על זה כסף, העיקר שמישהו משלם, ואפשר להניח שאלה אנשים המקורבים לשלטון.
זו דוגמה בוטה וישירה (טוב, לדעתי) במציאות לשחיתות כמו זו המוצגת בסרט.
זו אכן דוגמא לשחיתות
אלב יש הבדל בין זה לבין "הכסף הולך ישירות לטרור".
גם בסרט זה לא
זה כסף שהולך לפרוייקטים, שבפועל עוזרים לפקידי ממשל פלשתינים לסדר ג'ובים, כשבסרט אנחנו רואים את אחד הפקידים מציע לאדם בעל כוח ג'ובים במטרה להמנע מעימות פנימי אלים, לא כדי שהוא יהרוג יהודים או משהו (בהנחה שאני זוכר נכון, ראיתי את הסרט לפני כמה שנים). זו לא צורת שחיתות מופרכת או מרושעת במיוחד, גם בישראל עושים את זה.
"זאת עז, גם אם היא עפה"
"בעלים של חברות שלי מתחילים עם כוסיות, ועם זה אני תקועה."
דיאלוג קסום בסרט אחלה.
קצת קטנוני אבל
אל-אקצא נוהגים לכתוב בעברית – אל-אקצה או אל-אקצא (בערבית זה עם א' מקצורה – הצליל הוא של ה' אבל התעתיק הוא א' אז בוחרים אחת מהאפשרויות) בכל מקרה נראה לי שלא אל-עקצא או אל-עקצא, כמו שכתוב בביקורת
לא קטנוני. תודה, יתוקן.
אחד הסרטים האהובים עלי
כיף לראות ביקורת על הסרט.
שווה לציין גם שהרבה ממי שקשור לסרט הזה (אבי יששכרוף, צחי הלוי, שאדי מרעי, ההוא שמשחק את אח שלו) יצר אחר כך את "פאודה", כנראה הסדרה הישראלית הגדולה של העשור.
לגבי הביקורת, דווקא אהבתי את מערכת היחסים שבין הסוכן לסנפור. הסצנה שהכי גילמה את זה הייתה כשהוא נשאר לידו בבית החולים, אבל גם בסתם קטעים שהוא מטיף לו לא להסתובב עם ערסים.
בכל אופן זה סרט שאם היו משקיעים בו יותר באיכות הצילום וכו' הוא היה בטופ שלי, כי הסיפור והופעות השחקנים ממש נהדרים (היה אפשר לעשות יותר עם הדמות של רזי, בכל זאת זו הופעת הבכורה של צחי הלוי כשחקן. אגב גם את הדמות של הרכז שלו ממש אהבתי והיא בוצעה באופן מעולה)
את בית לחם אהבתי. פאודה בעיני סדרה בינונית שהולכת ומתדרדרת
לא רק שנקודת המבט שלה הרבה יותר חד-צדדית מ"בית לחם" (לא פלסטינאים מול ישראלים, אלא "מחבלים" מול "חיילים") – לגיטימי, אבל קצת מאבד מהמורכבות של הסכסוך. אבל היא מצליחה גם לגרום לשרותי הביטחון הישראליים להיראות כמו חבורה של מצ'ואים מטומטמים. בעוד שהצד הפלסטיני בסדרה מתנהל בצורה סבירה (בהתחשב בנחיתות המבצעית והכלכלית שלו), אנשי המבצעים הישראלים כל הזמן פועלים בצורה רשלנית ומאולתרת, ועושים שוב ושוב פעולות שהיו גורמות לכל חייל אמיתי להיזרק מהיחידה המבצעית שלו לנצח, במקום לנצל את היתרון שלהם (כפי שגופי הביטחון בישראל עושים בפועל). כשמוסיפים לזה דיאלוגים קלישאתיים ומשחק בינוני של הרבה מהמשתתפים (לא מבין איך יובל סגל למשל מצליח לצאת כאן כל כך רע) – התוצאה היא לרוב בינונית. בטח רחוקה מסדרות ישראליות מוצלחות באמת מהעשור האחרון (על הספקטרום נניח)
הבעיה הגדולה שלי עם "פאודה"
היא שבשביל סדרה שקודמה כ, והייתה יכולה וצריכה להיות "הסמויה באיו"ש" היא יותר מרגישה כמו NCIS או משהו בסגנון.
מסכים, סדרה שהייתה יכולה להיות הרבה יותר
אבל עדיין מבחינת ההתרחשות והעניין סביבה, נראה לי שהיא במקום הראשון הבלתי מעורער של השנים האחרונות.
כמה הערות על 'בית לחם'
1. עד בית לחם היו בגדול 2 דרכים שבהן הסכסוך הערבי-ישראלי (או הפלסטיני-ישראלי) הוצג בקולנוע הישראלי: האחת, הפחות נפוצה, זה כסכסוך בין טובים לרעים: סכסוך שבו יש צד אחד מרושע לחלוטין, וצד אחד טוב לחלוטין. אצל מנחם גולן למשל, הישראלים טובים והערבים רעים; בסרטים כמו 'רחובות האתמול' של ג'אד נאמן, או 'החיים ע"פ אגפא' זה הפוך, אבח העיקרון הוא די דומה: הסכסוך נובע מכך שיש אנשים רעים שמתנכלים לטובים החפים מפשע שרק רוצים לחיות בשלום. הסכסוך ייסתיים כאשר הרעים ימותו – או ישנו את דרכיהם הנלוזות. הדרך השנייה, היותר נפוצה בקולנוע, הייתה לראות בסכסוך הזה אי-הבנה: משהו בסגנון הסכסוך בין אוזו ומוזו מכפר קקרוזו; סכסוך על שום-דבר, שאף אחד כבר לא יודע מה הסיבה שלו, ושיסתיים ברגע שנבין שמולנו ניצבים בני-אדם ולא מפלצות. (ככה זה למשל ב'קרקס פלסטינה', 'פלאפל אטומי', וגם במובן מסוים ב'גבעת חלפון'). הסרט 'בית לחם' – וזה אולי החידוש שלו – מציג דרך שלישית: הוא טוען שמדובר בסכסוך אמיתי, שיש לו סיבות עמוקות, שנובע משנאה אמיתית ומוצדקת, וכנראה שגם לא ייפתר בקרוב. במובן הזה מדובר בסרט חתרני, פורץ דרך. סרט שמתייחס למלחמה הזאת, שנמשכת כבר מאה ומשהו שנים, ברצינות. בקולנוע הישראלי – שמה לעשות, בדרך כלל שואף למסרים די פשטניים ומתרחק ממורכבות כמו מאש – זה לא דבר של מה בכך.
2. נאמר כאן על בית לחם שהוא מציג את אחד הנבלים המוצלחים בקולנוע הישראלי. אבל מעבר לזה, הוא מציג את אחת הסצנות הכי מפחידות שראיתי אי-פעם בסרטים ישראלים: סצנת החיפוש בבית, שהולך ומשתבש, כאשר כל העיר צרה עליהם מבחוץ – זו סצנת אימה חזקה ואפקטיבית. (בטח עבור כל מי שבשרות הצבאי שלו הזדמן לו להיות בסיטואציות מהסוג הזה). לדעתי זו סצנה מפחידה פי-אלף מכל אלו שהזדמן לי לראות בסרטי אימה, עם מסורים חשמליים ודם מלאכותי וכל זה.
3. כפי שנאמר כאן, בית לחם הוא לא סרט מושלם. השיא הדרמטי שלו מגיע בערך באמצע; פתאום הגיבור המרכזי מתחלף, משהו בקצב לא מרגיש נכון. אבל עדיין, זהו אחד הסרטים הישראלים הטובים שיצא לי לראות. הוא לגמרי הרוויח בזכות את מקומו ברשימה.