ביקורת: ההצעה הטובה ביותר

פאזל אמנותי יפה ואלגנטי, אבל כמה אפשר להעמיד פנים שאנחנו לא רואים את התמונה הגדולה
שם רשמי
ההצעה הטובה ביותר
שם לועזי
La migliore offerta

בסרטי שודים למיניהם, בעיקר כאלה שעוסקים בגניבת חפצי אמנות יקרים מפז, מגיע לפעמים ‏מומחה, משכיל שאפו מתנשא אל על, שתפקידו לבדוק את אותו ציור, פסל, קונצ'רטו של באך או אשך של אלביס ‏ולהכריז שאכן, מדובר ביצירה המקורית, שערכה לא יסולא בפז. בשלב זה בדרך כלל הוא מתפוגג אל הרקע, כי אין לו הרבה תפקיד מעבר לכך. ב"ההצעה הטובה ביותר", אותה ‏דמות-סטוק של מומחה קיבלה סוף סוף סרט משלה. וירג'יל אולדמן (ג'פרי ראש) הוא מומחה ‏לאמנות וכרוז בבית מכירות פומביות, שם הוא מנצח על מכירות של חפצי אמנות יקרים. מדי פעם, ‏בעזרת משת"פ בקהל, הוא מנצל את הידע שלו לטובתו ומתמרן את המכירה כדי להשיג בעצמו ‏חפצי אמנות בחלקיק משוויים האמיתי. הוא מאחסן אותם בביתו הענק והיקר מאוד למראה, שם ‏הוא חי לבד. כפי שניתן לצפות, לא מדובר באדם סוציאלי או רומנטי במיוחד.‏

עד שהוא מקבל את אותה שיחת טלפון מאישה מסתורית. כי סרטי מתח בדרך כלל הרי מתחילים ‏משיחת טלפון מאישה מסתורית. האישה, קלייר, מזמינה אותו אל אחוזת משפחתה, המלאה ‏בפריטים עתיקים שאותם אפשר למכור לכל המרבה במחיר. אלא שקלייר לא מוכנה להציג את עצמה כיותר מאשר קול בטלפון, ואינה מוכנה להיראות. אין ספק שמשהו מסתורי קורה. בינתיים, אולדמן (לא גארי) גם מוצא ‏פיסות של מכניזם מסתורי לא פחות, אותן הוא מרכיב בעזרת ידידו הצעיר (ג'ים סטורג'יס). דברים ‏מעניינים קורים.‏

כל עוד הסרט בונה את המסתורין, הוא מצוין. ג'פרי ראש הוא שחקן מעולה, אם כי הוירג'יל שהוא ‏מגלם הוא פשוט לא אדם סימפטי במיוחד. גם סילביה הוקס, ההולנדית האלמונית שמגלמת את ‏האישה בטלפון, היא מצוינת. כראוי לנושא שבו הוא עוסק, הסרט מצולם באלגנטיות ומתקדם בקצב ‏מכובד ומלכותי. פיסות של הפאזל נגלות לעינינו בהדרגה.‏

אלא מה, אחרי שראינו כבר חצי פאזל, אנחנו לא יכולים להמשיך להעמיד פנים שאנחנו לא יודעים האם זאת תמונה של האלפים בשקיעה או של פו הדב. ובכל זאת, הסרט מתעקש לעשות קולות של "אווווו, מעניין מה קורה כאן". כמו בכל כך הרבה מקרים אחרים, המסתורין מעניין יותר מהפתרון. בשלב ‏כלשהו, האמת מאחורי ההתרחשויות – שאמורה להיות ההפתעה הגדולה – הופכת ליותר מסתם ‏צפויה: זאת האפשרות היחידה. הסרט עושה הכל כדי לאותת מראש לאן הוא הולך חוץ מלחלק ‏לקהל תרשימים. הדמויות חוסכות למבקרים עבודה בכך שהם אומרים בעל-פה ובגלוי את הסאבטקסט. לא עשיתי סקר מקיף בין הצופים, אבל קשה לי להאמין שחצי שעה לפני הסוף נשאר מישהו בקהל שלא ניחש מראש את ‏ה"טוויסט", אלא אם כן הם הגיעו לסרט כדף חלק ומעולם לא ראו מותחן כלשהו לפני כן. ובכל זאת הסרט מושך ומושך את הדרך אל הסוף הבלתי נמנע.

בחלקו השני הסרט מתחיל להרגיז בדרכים אחרות: אולדמן האנטיפת הוא פשוט לא דמות ‏מעוררת הזדהות, והחשש לגורלו אינו טורד מנוחה במיוחד. הסרט גם בלי ספק עובר את מספר ‏הפעמים החוקי לסרט אחד שבו דמות כלשהי אומרת "זהו! נמאס לי! אני הולך ויותר לא תראו ‏אותי בחיים!" – וחוזרת בה מיד בסצינה הבאה.‏ הסרט נשאר אלגנטי, יפה, מעוצב באופן מרשים ומכובד לכל אורכו, אבל בשלב כלשהו לא נשאר הרבה מתחת לציפוי הזה. אתה ‏יכול ללבוש טוקסידו, להקפיד על כללי הנימוס ולדבר במבטא בריטי, אבל זה לא הופך אותך לאדם ‏מרתק.


פורסם במקור בוואלה