ניקול קידמן מתעוררת עירומה במיטה לצד גבר בלתי מוכר, ובלי לדעת איך הגיעה למצב הזה. היא משתחלת החוצה אל חדר האמבטיה, מן הסתם במחשבה שאולי עוד תצליח להתחמק מהסטוץ המביך הזה, אבל שם היא מגלה גלריה שלמה של תמונות – שלה ושל הגבר שבמיטה. תמונות שצולמו לאורך שנים, כולל תמונות חתונה. כשהיא חוזרת, האיש מספר לה: הוא בעלה. הם נשואים כבר 14 שנה. היא לא זוכרת שום דבר מזה כי בעקבות תאונה שעברה לפני כמה שנים, היא סובלת ממצב רפואי שבו בכל פעם שהיא נרדמת, כל זכרונותיה נמחקים.
הבעל (קולין פירת') היה יכול לחסוך זמן אם הוא היה אומר לאישה, "זוכרת את הסרט ההוא של אדם סנדלר, '50 דייטים ראשונים'? אז זה מה שיש לך". "לפני השינה" מבוסס על אותו מצב רפואי דמיוני, המכונה בספרות המקצועית "תסמונת אדם סנדלר". אבל בעוד הסרט של סנדלר ניצל אותו לצרכים קומיים, "לפני השינה" הופך את זה לסרט מתח. מתבקש. קידמן הרי לא יודעת בוודאות שום דבר על עצמה ועל חייה ב-14 השנים האחרונות, היא צריכה לגלות הכל כל יום מחדש. להמחשה: זמן קצר לאחר שבעלה יוצא לעבודה, מצלצל הטלפון. על הקו נמצא דוקטור נאש (מארק סטרונג). היא, כמובן, לא מכירה אותו, אבל הוא מכיר אותה ממזמן. והוא מכוון אותה אל פינה בארון שלה שבה נמצא משהו שהיא השאירה עבור עצמה.
את הפוטנציאל אפשר לראות מיד. יש כל כך הרבה דברים מרתקים, מעוררי מחשבה ואפילו מצחיקים שאפשר לעשות עם אובדן זיכרון יומיומי – המצבים הדרמטיים פשוט כותבים את עצמם. ובדיוק בשל כך אין שום תירוץ לכך ש"לפני השינה" הוא כל כך משעמם. לפעמים אפשר לשמוע את ה"וווווש" כשעושות ההזדמנויות לסצינות מעולות כשהן חולפות ועוברות על פני הסרט בלי התייחסות. הנה, למשל, רעיון: בסרט ששמו "לפני השינה", לא היה יכול להיות מעניין לראות מה ניקול קידמן עושה, אתם יודעים, לפני השינה? איך היא הולכת לישון בידיעה ברורה שברגע שתירדם – כל חייה כפי שהיא מכירה אותם יימחקו שוב? האם במצב כזה כל לילה מחדש לא היה הופך למאבק עיקש נגד השינה, כשהיא מנסה להישאר עצמה עוד דקה אחת או שתיים? לכו תדעו, הסרט לא חושב שהנושא הזה ראוי להתייחסות כלשהי. מבחינתנו, כל לילה היא פשוט אומרת לילה טוב ועוצמת עיניים. ברצינות, אם חסרה לתסריטאים השראה למצבים מעניינים שאפשר לעשות עם אובדן זכרון יומיומי, הם היו יכולים לצפות ב"ממנטו", "הנשכחים", "זהות משהו כזה או אחר", "בכבלי השיכחה", "מוצאים את נמו" או עשרות סרטים אחרים כדי לגנוב מהם רעיונות.
ובכל זאת, זה לא שהסרט עוסק בחיים יומיומיים. כצפוי, קידמן מגלה בהדרגה שגם במעט שהיא יודעת על חייה יש חורים, ושלא כל מה שמספרים לה נכון. שני הגברים בחייה טוענים שהם רוצים בטובתה, אבל לפחות אחד מהם מן הסתם לא מספר את כל האמת. בהדרגה, כמובן, הולך ומתגלה הסיפור האמיתי, וככל שהוא נחשף יותר, הוא מתקבל על הדעת פחות (הוא מסתמך בין השאר על העובדה שבעולמה של קידמן יש לא יותר מארבעה אנשים – אין לה הורים, משפחה, שכנים, חברים, קבוצת תמיכה, שליח מהסופר או כל אדם אחר שתפגוש מדי פעם) ועקבי פחות (לפעמים היא זוכרת דברים פתאום. לפעמים לא). הסרט לא מנסה לנסוך בטחון. אתם לא מתרגלים למציאות אחת ואז – באם! כל מה שחשבתם לא היה נכון! – לא: ברור מראש שאי אפשר לבטוח באף אחד, ושאולי הבעל הוא לא באמת בעל ואולי המטפל הוא לא באמת מטפל וכולם חשודים. וכדי שנמשיך לחשוד, כולם משחקים באופן מעורר חשד, או במילים אחרות: גרוע. שני הגברים נחמדים מדי, קרירים מדי, מסתירים מבטים צופני סוד הצידה. אף אחד מהם לא אמין ואף אחד מהם לא נראה כמו אדם אמיתי. בקשר לקידמן עצמה, היא לא יכולה לעשות הכל בעצמה. בעיקר לא כשהתסריט נותן לה רק להיחנק מדמעות כל הזמן.
אפשר לסלוח לסרט על עלילה מופרכת אם הוא רק סוחף מספיק כדי לגרום לנו לא לשים לב אליה, אבל הסרט הזה לא סוחף, הוא זוחל. כל סצינה מתנהלת באיטיות של תהלוכת אבל, כשהמוזיקה תמיד מיבבת חלושות ברקע, ולאף רגע של הומור לא הורשתה דריסת רגל על הסט (מה זה פה, אדם סנדלר?!). הוא אידיוטי ומשעמם באותה המידה. יש הרבה סרטים טובים, או לפחות מעניינים, על אובדן זכרון. "לפני השינה" הוא לא אחד מהם.
פורסם במקור בוואלה
חבל. הספר מצויין
הספר בעל אותו השם, פרי עטו דל ׳ ג׳ וווטסון, הוא ספר מצויין מותח קולח וכתוב טוב, ספר שאי אפשר להוציא מהיד. אם סוף מפתיע.
לא ראיתי את הסרט אבל לפי הביקורת נראה שממש הרסו אותו. ואתם כבר מכירים את הקלישאה
הספר היה כל כך טוב שהיה ברור שהסרט לא יהיה משו...
העלילה קולחת שם בקלות ומשאירה אותך במתח עד הדף האחרון. מומלץ!
("לפני השינה" מאת ס.ג'. ווטסון)
כרגיל: סרט רע מוציא ממך ביקורת מצוינת...
נהניתי לקרוא, אוותר על הסרט; חבל על החלב שלא נשפך.
רגע אחד,
באמת כולם איבדו את הזיכרון מאיזה סרט אחד פעם שקראו לו "ממנטו"?
זה לא "מצב רפואי דמיוני", זה נקרא
אמנזיה מסוג Anterograde. היא מתוארת בצורה מאוד יפה ורומנטית על ידי אוליבר סאקס ב "האיש שחשב שאשתו היא כובע", ועובדת בדיוק בדיוק כמו בסרטים אין שום הבדל.
לא נכון.
אמנזיה אנטרוגרדית היא בהחלט מצב קיים, אבל היא פועלת באופן שמזכיר את "ממנטו" או "מוצאים את נמו". לא קיים מצב שבו אדם מייצר זכרונות במשך יום שלם, והם נמחקים בכל פעם שהוא הולך לישון.
אלא אם אתה לא הגיבור ב"קצה המחר" או ב"groundhog day"
שאז, לפחות לפי אחת התיאוריות מההרצאה של אחד, רד פיש, או אז זה בדיוק מה שקורה לך.
גם הסרטים האלה לא מבוססים על מצבים רפואיים אמיתיים.
(ל"ת)
אני חושב שהבעיה איתך היא שאין לך חוש הומור.
אתה פשוט רציני מדי.
העיקר ששללנו לו זאבת.
(ל"ת)
אם כבר מדברים על זה, מותר לשאול מה אתה חשבת על "50 דייטים ראשונים"?
ובעיקר, על הסוף שלו. סתם מסקרן אותי לדעת.
"היי, הנה סרט של אדם סנדלר שאני לא חייב לראות, איזה כיף".
(ל"ת)
מעולם לא ראית את הסרט?
דווקא אחד היותר מוצלחים שלו, לטעמי. טוב, הסרט עצמו הוא חביב פלוס, הסוף שלו הוא מה שמאוד אהבתי. בעיקר בשביל קומדיה זה סוף מאוד לא צפוי ואמיץ.
האמת שהבנתי שהוא אחד היותר טובים שלו.
אבל מעולם לא יצא לי לראות אותו.
אולי הגיע הזמן להשלים ולתת עליו ביקורת?
(ל"ת)
עם כל הכבוד,
יש לי הרבה חורים חשובים הרבה יותר מזה להשלים.
אתה רומז שתעלה סדרת ביקורות על סרטים ישנים כמו שרצית בקרוב?
(ל"ת)
לא.
(ל"ת)
אתה רומז שתעלה סדרת ביקורות כרונולוגית לכל סרט של אדם סנדלר?
Mimoona here I come!
הירגזי המקושט מצלצל חצות
(ל"ת)
יש לי רעיון ל"עונש" מתאים לפרויקט הממון הבא
במקום לשלוח את דגאדום לראות סרט ג'אנקנימציה, הוא יצטרך לצור סרט וידאו שידרג את *כל* הסרטים של אדם סנדלר מהרע לגרוע למבחיל.
מכיון שאני נדיב אני מוכל לוותר לו על צפיה בפוקרס ולקבל את זה ששלושת הסרטים האלה נמצאים בתחתית הדרוג על בסיס הטריילרים שלהם.
באתי להוסיף תגובה על כך שהפוקרס (האכן גרועים) הם לא הסרטים הגרועים ביותר של סנדלר
אבל אז נזכרתי לפתע שהם בכלל לא סרטים של סנדלר. אבל אתה לא הראשון שמבלבל בין סנדלר לסטילר (אם כי לשני יש קצת יותר נקודות אור – ובאופן מפתיע אלו לרוב הסרטים שהוא גם ביים).
אני יודע שלא שאלת אותי, אבל אגיד את דעתי:
50 דייטים ראשונים הוא סרט-אדם-סנדלר הכי לא סרט-אדם-סנדלר שיש, בעיניי. או בכל אופן, זהו סרט-אדם-סנדלר הראשון שבסופו הייתי מופתע מאד למצוא את עצמי על סף דמעות, ולא כי הוא היה גרוע, אלא כי היה עצוב, נוגע ללב ומרגש. אולי זה יצא לו בלי כוונה, בהחלט יכול להיות. אבל אני זוכר שחשבתי בסופו: "נו, הגיע הזמן שיתבגר קצת"… אני יודע שהרבה מסווגים אותו כקומדיה, אבל קשה לי לחשוב על סרט שבו אחת משתי הדמויות הראשיות לוקה במצב רפואי טראגי למדי והוא לא מנסה רק למצוא בזה את המצחיק, כקומדיה.
אני מחכה ליום שבו מישהו יעשה סרט או סדרת טלוויזיה מהספר Hyperion, שאחד הסיפורים שמרכיבים אותו הוא האיטרציה הכי טובה שראיתי אי פעם לסיפור "שכחה כל יום". אחד המקרים היחדים בשנים האחרונות שספר העלה לי דמעות לעיניים.
מש"א כמעט לכל מה שאמרת חוץ מהחלק הראשון
האפשרות שיום אחד מישהו יעשה סרט מהיפריון והוא יהיה גרוע היא סבירה מדי. יש ספרים שפשוט צריך לעזוב בשקט.
אבל גם אני חושבת על רייצ'ל וסול ווינטראוב מהרגע שקראתי את הביקורת.
כ"כ כן... וכ"כ לא.
היפריון היא סאגת המד"ב האהובה עליי בכל הזמנים, בעיקר בגלל שיש בה כ"כ הרבה יותר מ-רק מד"ב. הייתי מת שמתישהו, מישהם (מישהו, ביחיד, זה ממש לא מספיק עם רוחב היריעה המטורף של הסדרה) עם מספיק כבוד למקור יעשו סדרה (של סרטים או של פרקים) על פי הספרים. אבל כמו שנאמר לפני, הגודל של היצירה הזו כ"כ עצום והיא מכילה כ"כ הרבה תוכן, שיהיה קשה לא לחטוא לה במעבר למסך כלשהו, קולנוע או טלוויזיה. חוץ מזה, זה חייב להיות פרוייקט ענק גם כלכלית, שלא בטוח שיימצא מי שיממן אותו. אני עוד מקווה מתישהו לראות עיבוד ראוי לשמו של הסיפור שאינו נגמר לקולנוע (שני סרטים ברמה של שר הטבעות לפחות, כל אחד 3 שעות)… אבל זה סיפור אחר, ויסופר בפעם אחרת.
לגבי רייצ'ל וסול, זה באמת מזכיר, אבל לא בדיוק. בעיניי, הסיפור של רייצ'ל אף יותר טראגי… היא "מתקדמת אחורה" בזמן, ומצעירה. כל יום שעובר, היא זוכרת פחות יום. זה לא שמשלב קבוע היא כבר לא זוכרת כלום, וכל פעם צריך להזכיר לה מאותה נקודה שוב, אלא שהזכרונות חדלים מלהתקיים יום אחר יום. בנוסף, היא גם מצעירה בגופה, כך שהיא חוזרת להיות ילדה על כל המשתמע מכך – פיזית, קוגניטיבית ורגשית.
כ"כ לא מצפה לזה
מילא החלק הראשון של הסדרה הוא עוד איכשהו נסבל ונגמר במעין סוף טוב.
אבל שני הספרים האחרונים גרמו לי לבחילה כמעט פיזית. שלא לדבר על הפתרונות השונים לחידות שנשארו. שלא לדבר על הנוצריות המודגשת ונדחפת בכח לתוך הגרון עד שבא לי להקיא. הספר היחיד שהיה יותר נוצרי מזה היה הדרור.
ספויילר מסיבי לאנדמיון.
אחד הדברים שאני ממש אבל ממש מתעב זה שהדרך להושיע בני אדם זה למות למענם סטייל ישו, ושדמויות הולכות לקראת מותם בידיעה מוקדמת כזו שוב סטייל ישו.
למה זה בעיה שיש בסרט מוטיבים נוצרים?
במיוחד ספר כזה שיש בו עושר אדיר של רעיונות מעבר לכך, וכולל גם עיסוק מאד מעניין בסוגיות מסוימות בתאולוגיה היהודית.
אה, לא הבנתי אותי.
מה שאמרתי שכ"כ לא אהבתי את הספר(ים) בגלל האובר מוטיבים נוצריים, שאני לא מצפה לסרט/סדרה/whatever.
ולדעתי זה מקרה מובהק של עושר שמור לרעתו של בעליו. ובלי להכנס לדיון אוף טופיק ארוך, *אני* מצאתי את העסוק שלו בתיאולוגיה בכלל (ויהודית במיוחד) שטחי.
אתה צודק בנקודה אחת
כמובן שאם ספר(ים) מכיל הרבה מוטיבים נוצריים סביר שזה יופיע גם בעבוד ויזואלי. הייתי אפילו אומר מתבקש.
אם אני רוצה לראות עבוד של ספר נוצרי למדי זה כבר שאלה אחרת.
אני מבין שלא אהבת את נרניה
(ל"ת)
איזה חלקים מנרניה?
הספר הראשון? הסמליות שם היא מעודנת, ואפשר להנות מהספר בלי להפנים/לקבל את המסר הנוצרי. בנוסף לדעתי (ולדעת אחרים לא מעטים) צריך להיות נוצרי ולדעת קצת דוגמא *לפני* שקוראים את הספר כדי לקלוט את המסר.
ככל שמתקדמים בסדרה ההטפה נעשית יותר ויותר בולטת עד שמגיעים לספר האחרון, שהוא ממילא ספר דפוק בכל מקרה, גם בלי המסר הנוצרי הבולט.
אני כ"כ לא מסכים איתך.
כלומר, כן, עכשיו כשאתה אומר את זה אני רואה את ההקבלה לישו. אבל אני לא מסכים שזו הקבלה מלאה. אני גם לא מתמצא מאד בנצרות, כדיסקליימר. אבל לאורך כל הסדרה יש ירידות כ"כ חזקות על הנצרות כממסד והסמלים שלה, שמשלב מסויים לא יכולתי לרגע לחשוד בסדרה כמי שמסנג'רת על הדת הזו. ספויילרים לסדרה מכאן:
בחייאת, צורת הצלב, הסמל המוכר והידוע בעולם כסמל נוצרי, שמתגלה כטפיל המעניק חיי נצח אך שודד ממך את אישיותך והאינטליגנציה שלך ומוחק אותן בהדרגה ובאכזריות, מרגישה לי כמו האגרוף הכי גדול בפרצופה של הנצרות שקראתי. בנוסף, היחס לכל מוסד דתי שם הוא יחס נלעג, ובשני הספרים האחרונים הנצרות, שהיא הדת השלטת, מצטיירת כמוסד מרושע, רקוב ומתועב שכרת ברית עם השטן של ימיהם (הא"מים). אני מבין את ההקבלה שעשית בין ההקרבה העצמית של אאניאה וזו של ישו, אבל אצל אאניאה המטרה היתה אחרת: היא רצתה לשדר את האמת, את אותו מעמד בו יתגלה לכמה שיותר אנשים ביקום שהנצרות שמציעה חיי נצח היא ישות מרושעת, כדי לעורר מרד וכדי להראות להם מה שיחוו בזכות מה שהעניקה להם. אם כבר, הסדרה הזו מתנהגת בקטע הזה כמו הסרט דוגמה של קווין סמית': מאד אוהבת את הצד הרוחני של האמונה, האהבה וכו', אך מתעבת את הממסד שצמח סביב כל זה. ואני מאד אהבתי את דוגמה, בדיוק מהסיבה הזו.
פרט לכל זה, אשמח אם תפרט עוד לגבי הפתרונות לחידות שהבחילו אותך.
לגבי דוגמה
אם תשים לב, 90% אם לא יותר מהביקורת של דוגמא היא על הנצרות ה*קתולית*, לא נצרות ככלל. יש רמזים בדוגמא שהממסד האפיפיורי ערך את הברית החדשה כדי להשמיט קטעים לא נוחים, ואם היה לנו את הקטעים האלה אז הותיקן היה נופל. (ופה אני מוסיף כולנו היינו רואים את האור האמיתי והופכים לפרוטסטנטים).
שני דברים כלליים יותר לגבי יצוג דת. (עוד חפירה)
ראשית, בהכללה מאד מאד גסה, הגישה של המד"ב כלפי מאד מושפעת מתנועת ההשלכה של המאה ה18. הגישה לדת מאד מושפעת מהדוגמא של נצרות ובמיוחד נצרות קתולית.
כיהודי (מאמין) ההנחות הסמויות שמופיעות בד"כ במד"ב לגבי דת די מעצבנות.
לא כל יצירה מכילה את כל ההנחות האלה אבל הנה רשימה חלקית:
דת= נצרות ובמיוחד נצרות קתולית. כתוצאה מכך הייצוג של דת הוא כרעיון לא רציונלי שמחייב "קפיצת אמונה". הבדלים בין דתות מתמצים בדוקטרינה/דוגמה.
מכאן נובע שאנשים נאורים/מושכלים/בעתיד ישתחררו מכבלי הדת.
מוסלמים ויהודים בניגוד לנצרות סוברים שהדת שלהם היא הגיונית ולא דורשת קפיצות לוגיות. כנ"ל בודהיזם.
דת= מכשיר לשעבוד של אנשים נבערים. לכן בעצם כל דת נובעת מחייזרים שנעזרו בחוק השלישי של קלארק. סטארגייט במיוחד, רק שלא היה להם ביצים ללכת עם זה עד הסוף הלוגי ולהציג את אלוקי התנ"ך כגואאולד, רק גואאלוד אחד שלקח את תפקיד השטן.
כל ממסד דתי וכמעט כל איש דת הוא מושחת (רודף כסף/כבוד/נשים).
ליהדות יש אינספור אנשים (עד היום) שחיו בצניעות גדולה. הדאלאי למה בגדול חי בצניעות. לעומת זאת יש תפיסה באסלאם שמי שמאמין מגיע לו מנעמי העולם הזה. (עושר שבהתחלה הגיע מהביזה/מיסים מהמשועבדים)
הנצרות רואה את החיים בעולם הזה לפני המוות כחטא מתמשך, ואת הגוף כמכשול מתמיד לחיים דתיים אמתיים. מכאן נובעת גישה שלילית כלפי מין, אוכל ובסופו של דבר עצם החיים.
לכן הדוגמא של הנצרות החל מישו וכלה במרטירים למינהם משפיעה על כתיבת דמויות, כך שיותר מדי פעמים הגיבור הראשי או המשניים סוברים שהדרך היחידה לגרום לרעיון שלהם לנצח זה הקרבה עצמית (עם או בלי ממוש מלא).
ליהדות, ולעוד כמה דתות יש מודלים קצת שונים, בגדול ביהדות יש מודל של עדיפות חיים והמשך עבודת האל בעזרת הגוף. תורות זן-בודהיזם מסויימות גורסות הגעה להארה דרך הגוף דווקא. בחלק מהזרמים הבודהיסטים, מי שזכה להארה צריך לחזור כדי להדריך אחרים. מוסלמים לא מתייחסים לחיים בעולם הזה כעול.
ושוב אני שואל
נניח וכל האבחנות שלך על ההבדל בין יהדות/אסלאם לנצרות הן נכונות (חלקן בפירוש לא, אבל זו לא הנקודה), למה עבורך זה שהספר שמגיע מתפיסת עולם נוצרית מעורר גועל וגורם ל"בחילה כמעט פיזית"? הרי הסופר גדל בתרבות נוצרית והושפע מסמלים ורעיונות נוצרים ( יחד עם הביקורת שלו עליהם) ומנסתם כשהוא כותב ספר שמתעמת לצד נושאים רבים אחרים גם עם שאלות תאולוגיות זה יהיה חלק גדול ברקע התרבותי אליו הוא יתייחס. אתה לא *מסכים* עם הספר? אתה לא חייב. אבל התיאורים הקיצוניים האלה מרגישים לי יותר כמו "איכס נצרות" ופחות כמו ביקורת עניינית על הספר.
אני מניח שזו שאלה של טעם
מה שמפריע לי בספר הזה ספציפית, זה *שלדעתי* הוא הטפה נוצרית במסווה של מד"ב פילוסופי.
אין לא בעיה עם ספר בעל מוטיבים נוצריים. אין לי בעיה עם יצירות ספציפיות שבהן הגיבורים הם נוצרים. יש לי בעיה עם משהו שמתחזה, ומנצל את זה לדחוף לי בכח לגרון נצרות. (בדומה לביקורת שלהרבה אנשים יש על נרניה).
רק שאין כאן שום הסוואה
כשאסלאן אומר בנרניה "בעולם שלכם אני ידוע בשם אחר", יש בזה משהו נכלולי, כי זה מתייחס לנצרות מבלי להצהיר על כך במפורש. אני חושב שעל זה מתבססת תחושת הבגידה של הרבה קוראים שקראו את נרניה כילדים ואחר כך חזרו לזה בעיניים בוגרות והבינו שהיה כאן משל נוצרי בהסוואה. בספר הזה, לעומת זאת – ההתייחסות היא באופן ישיר, לתאולוגיה ורעיונות נוצרים, לצד רעיונות יהודים וזן-בודהיסטיים. זה הנושא המוצהר של הספר, והוא מתייחס אליו בכובד ראש, אבל גם עם לא מעט ביקורת.
אני נוטה להסכים עם הטענה שלך ששני הספרים האחרונים חלשים יותר, וחלק מהסיבה היא הנטייה שלהם להיסחף למוד הרצאתי, רק שבעיני הרעיונות שהם הציגו היו מספיק מעניינים כדי להחזיק את תשומת הלב ועצם זה שחלק מהם מתייחסים באופן מוצהר גם לנצרות הוא לגמרי לא בעיה.
בדיוק המשפט הזה
רדף אותי בתור ילד, קראתי אותו שוב ושוב ואמרתי לעצמי – על מה לעזאזל הוא מדבר?
עברו שנים רבות עד שנוסדה ויקיפדיה וגילתה לי. ואכן – נרשמה אכזבה רבתי.
אני תמיד שואל את עצמי כמה זה נכלולי.
לצורך ההשוואה, נניח שבספר ילדים יש גמל ממש חזק, שנלחם באריות, עד שנאקה מרושעת מגלה שסוד כוחו הוא ברתמתו המפוארת. בלילה היא מתגנבת אליו ומסירה ממנו את הרתמה, והאריות תופסים אותו וכורתים את חוטמו. תתרן ואומלל הוא נלקח למאסר, אך במחשכים הוא מבלה את זמנו בשזירת רתמה חדשה. בחג הכפירים השנתי הגמל מוצג לראווה, וכל האריות לועגים לו, אך אז, לפתע, הוא מתנער, ובאופן מופלא מוצא את דרכו אל מקור הצחנה המרכזי: מאורתו של סימבה הרשע, שגווייתו של דודו סקאר הנאור מסריחה את מעמקיה כגביע נצחון מעוות. לפני שהאריות ההמומים מצליחים לעצור אותו, הוא חובט בקירות המערה, ובכוחו העצום מפיל אותה ומסיים לעד את שלטונו של הטירן.
לילדים מעולמנו, שעברו לעולם הגמלים והאריות דרך מקרר קסום וצפו בכל העסק בדמעות, הוא מחרחר בנשימתו האחרונה: "בעולמכם אני ידוע בשם אחרררר…"
לילד יהודי שגדל בישראל, זה סיפור נכלולי?
ואגב, לגמל קוראים אבּלן.
(ל"ת)
לא, כי הדמות שהוא מרפרר אליה איננה שוות ערך לישו
אגב, שמשון הוא דמות מקראית מעניינת בעיקר בגלל האמביוולנטיות שבה, הוא נחשב לשופט אבל עושה רושם יותר של זאב בודד מאשר כמנהיג עממי, הוא אף מתרועע עם הפלישתים ואחת מהם היא אהובתו, בכל מקרה, הוא לא מייצג את היהדות, הוא רק עוד דמות אחת באנסבל שלם של דמויות, ואפילו לא מהחשובות שבהם (בניגוד למשה, שמואל או דוד למשל).
ישו לעומת זאת הוא סמל הנצרות ואסלן בספרים מסמל את כל מה שטוב ונכון מוסרית והמיזוג בין השניים הוא בהחלט "נכלולי", בניגוד לריפרור של דמות שולית בסיפור לדמות שולית מקראית, שהינו אלוזיה מקראית ולא יותר.
העניין איננו המיזוג.
העניין הוא שילד בעולם הנוצרי ישר יזהה במי מדובר. רק ישראלים, שלא מכירים את הנצרות, מרגישים שרימו אותם.
דווקא כי ישו הוא הדמות החשובה ביותר בנצרות, וכולם מכירים את סיפור הקרבתו, הסיכוי שמישהו יפספס את ההקבלה נמוך יותר.
אבל מה שבאמת חשוב הוא שלגמל קוראים אבלן. אני מאוד גאה בזה.
נראה לי שהבנתי, מבחינתך ה"נכלוליות"
מתבטאת באם המיזוג הוא גלוי או לא, ומבחינתך עבור ילד בעולם הנוצרי זה גלוי (לדעתי זה לא, כי העולם הנוצרי מכיל הרבה רבדים של אמונה וזה גם תלוי בגיל הילד) אבל מבחינתי ברגע שזה לא נאמר במפורש זה לא גלוי.
ספרי נרניה הם ספרי הרפתראות ופנטזיה לנוער, הם לא שווקו כספרי הטפה דתית נוצרית אבל הם כאלו למעשה.
האלוזיה שאתה נתת כדוגמא היא רק אלוזיה, היא לא הטפה דתית, היא לא ניסיון למיסיונריות.
אם הייתי קוראת ספר הטפה לחזרה בתשובה שמתחזה לספר ילדים "רגיל" ומשווק ומוצג ככזה הייתי מרגישה בדיוק אותו הדבר למרות שפה מדובר בדת שלי.
למה חזרה בתשובה?
ספרי נרניה קוראים לאמונה בעקרונות המוסריים של הנצרות, ואולי בעקרון אמוני אחד שלה (תאמין גם בלי עדויות). אבל בעיקרי האמונה של הנצרות? זה לא ממש חשוב בהם.
בכל מקרה, אני חושב שחדרנו עמוק מספיק למחוזות האוף טופיק. סליחה לכל הקוראים. בעיקר לגמלים שבהם.
נ.ב. – אחת המילים לגמל בערבית היא "אבל". זה קצר הזכיר לי את הדמיון בין "אסד" לבין "אסלן". אין באמת מה לפספס…
לא רק בעקרונות המוסריים, גם ובעיקר באסלן
זה מאוד ניכר בכס הכסף (החביב עלי מכולם למרות זאת, ושם זה לגמרי "נעשה ונשמע", להאמין ללא עדויות – כן, אבל אך ורק באמונה הנכונה, כלומר באסלן, כלומר בישו).
עיקר האמונה הנוצרית – להאמין בישו שנצלב עבור חטאנו (כפי שאסלן הקריב את עצמו עבור חטאי אדמונד בספר הראשון), הסקרמנטים וכולי זה הרי לא מה שבאמת חשוב, בעיקר לא אצל האנגליקנים.
ותודה על ההסבר וסליחה גם ממני לגמלים ולדגים ולכל השאר
נדמה לי שכבר בפעם הקודמת שהדיון הזה התקיים
קישרתי את הקומיקס הזה של XKCD שמראה שתחושת הבגידה הזו לא זרה גם לילדים נוצרים (באלט-טקסט).
ומצטערת שפספסתי את עיניין הגמל
לא הבנתי את עיניין השם, חוץ מכך שהוא דומה לאסלן. תוכל להסביר?
מתי הולכים לישון?
אוקיי, אז מה כבר ראינו?
"לפני הזריחה", "לפני השקיעה", "לפני חצות", ו"לפני השינה".
אני מת מעייפות.. להיות ער מלפני הזריחה ועד לפני חצות, ועוד יש להם מה לומר לפני השינה…………………
תנו לישון בשקט, ועל תעירו אותי לפני 11 בבוקר!
————————
טוב לפחות השאירו לנו כמה שמות עם המילה 'לפני' שהוליווד עוד לא לקחו. למשל "לפני ארוחת צהוריים", או "לפני הסרט 'לפני השקיעה' אבל לא לפני 'לפני הזריחה'".
50 דייטים ראשונים
סרט קריפי שחושבים על זה ואדם סנדלר יוצא סטוקר לבוא כל פעם לאותה בחורה ולהתחיל איתה מחדש יום אחרי יום ולעקוב אחרי השגרה שלה אז כן סרט על סטוקר מנקודת המבט של הסטוקר