בכדל ו-13 הגמדים: למה (כמעט) אין נשים בקולנוע

בעקבות "ההוביט": מה זה מבחן בכדל, למה רוב הסרטים נכשלים בו, ולמה בכל הנוגע לקולנוע, נשים הן זן נדיר

בימים האחרונים התפתח בתגובות לביקורת על "ההוביט: מסע בלתי צפוי" פתיל-פלצת עצום, בנושא שחרג במהירות מגבולות "ההוביט" עצמו. כדי לשמור על הדיון ב"ההוביט" איפשהו בסביבות הארץ התיכונה, ובכל זאת לא לוותר על הדיון הארוך שצמח שם, החלטתי להקדיש לו פוסט משלו ולהעביר את הדיון לכאן.

הכל התחיל בכך שיהושוע העיר שבכל אורכו האינסופי כמעט של "ההוביט", סרט עם 15 דמויות ראשיות ומי סופר כמה דמויות משניות, יש רק דמות אחת של אישה – גלדריאל – וגם היא מופיעה לדקות ספורות. זאת לא אשמתו של פיטר ג'קסון: בספר, אפילו היא לא מופיעה. הוא מלא בדמויות של גברים בלבד. המצב ב"שר הטבעות" לא היה שונה בהרבה, וג'קסון ניסה לפצות על כך מעט בכך שהגדיל מאוד את תפקידיהן של הנשים הבודדות שיש להן תפקיד בספר – ארוון ואיאווין.

אבל ספריו של טולקין הם רק דוגמה אחת: אפילו היום, המצב לא שונה בהרבה ברוב הסרטים בעולם. נשים מהוות קצת יותר מ-50% מהאוכלוסיה, אבל אחוז קטן הרבה יותר מהדמויות בקולנוע. אחת ההמחשות הידועות ביותר לכך היא "מבחן בכדל" (ככל הידוע לי, ככה מבטאים את זה, אבל אולי זה בעצם בשדל. Bechdel, במקור). למרות הרושם שיוצר השם, המבחן הזה לא מגיע ממאמר מדעי של הפרופסורית לסוציולוגיה אורכידיאה הופשטטר-בכדל, אלא מקומיקס: הוא התפרסם בסטריפ בסדרת הקומיקס "Dykes to Watch Out For" בשנת 1985, ומאז הפך למושג שגור ונפוץ בשיח על מעמד האישה, ישנם אתרים המוקדשים לו, ובכלל, אנשים לוקחים אותו ברצינות הרבה יותר מכפי שהכוונה המקורית היתה. ועדיין, הוא מדד מעניין.

כדי לעבור את מבחן בכדל, סרט צריך לעמוד בשלושה תנאים:
1. צריכות להיות בו לפחות שתי נשים.
2. שתי הנשים צריכות לדבר זו עם זו.
3. הן צריכות לדבר על נושא כלשהו מלבד גברים.

זה הכל. זה נשמע כמעט מובן מאליו. אם היה קיים מבחן הפוך – שני גברים צריכים לדבר בסרט על נושא כלשהו מלבד אישה – היו מעט מאוד סרטים בעולם שלא היו עומדים בו.

ובכל זאת, חלק גדול מאוד מהסרטים בעולם לא עוברים את מבחן בכדל. "ההוביט", למשל, לא עומד אפילו בתנאי הראשון; בסרט אין שתי נשים (אם לא סופרים ניצבות שהמצלמה חולפת על פניהן מבלי שיגידו מילה). טרילוגית "מלחמת הכוכבים" המקורית כולה – כל שלושת הסרטים – עומדת בתנאי הראשון, אבל כושלת בשני: יש בסרטים אמנם יותר מדמות נשית אחת, אבל בשום נקודה הן לא מדברות זו עם זו או אפילו נמצאות זו עם זו באותו הפריים. כנ"ל לגבי טרילוגית "שר הטבעות" כולה. הרבה סרטים שכן עוברים את המבחן עושים זאת רק ב"נצחון טכני" בזכות משפטים בודדים: "חצות בפריז", למשל, עובר את המבחן בזכות חילופי שני משפטים בין אישה לבין אמא שלה על כורסה, שיחה שכמובן אין לה שום משמעות או השפעה על העלילה. אחוז הסרטים שעוברים את המבחן היה צונח עוד יותר אילו היו נוסף לחוק השני הסייג "…במשך יותר מדקה".

כאמור, היחס למבחן בכדל קצת יצא מפרופורציה: לא כל סרט שנכשל במבחן הוא סרט שוביניסטי ולא כל סרט שעובר את המבחן הוא פמיניסטי. מה שמבחן בכדל מראה הוא שבהוליווד (ולא רק שם – בתעשיית הסרטים, ואולי גם הבידור בכלל), גברים הם הדיפולט, ונשים הן דבר חריג. עם יוצאים מהכלל מעטים מאוד, כל דמות בסרט תהיה גבר, אלא אם יש סיבה ספציפית בעלילה לכך שתהיה אישה – וזאת להבדיל מהמציאות, שבה חצי מהאנשים הם נשים, בלי סיבה מיוחדת.

יש הרבה מקרים שבהם הרוב הגברי, מה לעשות, משקף את המציאות: שיוויון האישה הוא רעיון חדש יחסית, ואם רק מתרחקים כמה עשורים אחורה, זה היה עולם של גברים. אם אתה עושה סרט על פלוגת חיילים במלחמת העולם השניה, או על בית המחוקקים האמריקאי בתקופתו של אברהם לינקולן, האמת ההיסטורית מחייבת שרוב-רובן של הדמויות יהיו של גברים. אבל אותו הדבר קורה גם בסרטים שמתרחשים כאן ועכשיו, או בזמנים ובמקומות דמיוניים לחלוטין, שלכאורה אין שום סיבה לראות בהם יותר טייסי-חלל מטייסות, יותר קוסמים מקוסמות, או יותר חזירי-ים מדברים מחזירות-ים. ובכל זאת, זה המצב. תמיד.

עוד המחשה – אם כבר מדברים על תובנות של יוצרי קומיקס – מציע רנדל מונרו, יוצר הקומיקס (הנהדר) XKCD, בפוסט הזה: טבלת הסרטים המובילים של כל שנה על פי מינם של שני השחקנים הראשיים. יש המון סרטים שבהם שתי הדמויות הראשיות הן של גברים, ולא מעט סרטים שבהן שתי הדמויות הראשיות הן גבר ואישה. אבל כמעט שלא קיימים סרטים שבהם שתי הדמויות הראשיות הן של נשים. הפוסט של מונרו לא מעודכן, אז חיפשתי בטבלה המעודכנת של הסרטים המצליחים ביותר אי פעם: בין עשרת הגדולים אין אף סרט כזה. גם לא בין ה-50. מצאתי את הראשון, בסופו של דבר, במקום ה-72: "מאמא מיה".

המצב הזה משתנה, אם כי לאט מאוד. אפשר לומר שהמצב על סף שנת 2013 הוא במידה מסוימת טוב יותר משהיה לפני עשר שנים. עם כל הדברים הרעים שאפשר לומר על סדרת "דמדומים", לפחות נקודה חיובית אחת יש בה – היא הוכיחה שאפשר לעשות סדרת שוברי-קופות ענקיים שהדמות הראשית בהם היא אישה (אישה בלתי נסבלת שלא עושה שום דבר חוץ מלהיתלות על הגברים שלה, אבל בכל זאת, אישה). "משחקי הרעב" הוא כבר צעד משמעותי קדימה – סרט שהיה גם הוא להיט ענק, בהחלט לא סרט לבנות בלבד, ומתרכז באישה שעושה דברים בעצמה ושעובדת היותה אישה אינה הכרחית לעלילה. אבל עצם העובדה שהדוגמה הזאת ראויה לציון הופך אותה ליוצא מהכלל שמוכיח את הכלל. התמונה הגדולה לא השתנתה: אם חייזר היה מנסה ללמוד על כדור הארץ מצפיה בסרטים, הוא היה מגיע למסקנה שנשים הן זן נדיר למדי, שמהווה אולי עשרה אחוז מהאוכלוסיה, ובדרך כלל לא עושה שום דבר מעניין.

את הדברים המעניינים באמת שנובעים מכל זה כבר אמרו בתגובות. אז קדימה, כמו שאומרים: דונו.


בנושאים דומים:
תהיי יפה ותירי במישהו: למה כל סרטי האקשן בכיכובן של נשים כושלים
פוסטרים ירושלמיים: סרטים נטולי נשים