הנה הבעיה שלי עם סרטים שמבוססים על אירועים אמיתיים – הם נוטים להסתיים בנקודה הכי מעניינת, כלומר מיד אחרי האירוע החשוב שאותו הם מתארים. זה נראה מובן מאליו, אבל האם זה צריך להיות? אני מבין את הצורך בלהראות את הבילד-אפ אל האירוע, אבל למה לעצור שם? הסרט נגמר, ואת מה שקרה אחר כך מציגים לנו בכמה שורות של טקסט, ולפעמים קצת קטעי ארכיון. היה נחמד אם הסרטים האלה היו ממשיכים עוד קצת. כמו במקרה של "קרב המינים".
בתחילת שנות השבעים, בילי ג'ין קינג (אמה סטון) בת ה-29 נמצאת בפסגה של שחקניות הטניס. לאחר הכרזה על טורניר שבו הפרס הכספי שמוצע לנשים נמוך בהרבה מזה של הגברים, קינג ונשים אחרות מחליטות להקים ארגון משלהן. בובי ריגס (סטיב קארל) הוא אגדת טניס לשעבר ומהמר כפייתי ממורמר בהווה. בניסיון לחזור אל אור הזרקורים, הוא מאתגר את שחקניות הטניס הטובות ביותר לשחק נגדו, למרות שגילו כמעט כפול משלהן.
אבל המשחק, כאמור, הוא השיא. השעה וחצי שלפניו מציגות לנו את החיים האישיים של שני השחקנים. לא מעט זמן מוקדש לרומן שקינג ניהלה עם הספרית שלה, בזמן שהייתה נשואה ובתקופה שתנועות להט"ביות היו רק בתחילת הדרך. במקום להפוך את ריגס לנבל של הסיפור, הסרט מנסה להציג גם אותו באור סימפטי, ומצייר אותו כלוזר עם נישואים גוססים שמתגעגע לימי התהילה, שכל הפרובוקציות שהוא יוצר הן רק בשביל לקבל קצת תשומת לב. בזמן שקינג נלחמת למען תשלום שווה וזכויות שוות לנשים, הוא פולט הערות שובניסטיות ומקטינות בכל הזדמנות שניתנת לו, לאו דווקא כי הוא מאמין בזה, אלא כי זה מביא קהל.
לעומת זאת, שאר הדמויות בסרט חד-מימדיות למדי. שרה סילברמן משעשעת בתור המנהלת של קבוצת הנשים, אבל התפקיד שלה מסתכם בוואן-ליינר פה ושם. ג'ק, מנהל איגוד הטניס, הוא פשוט שובניסט נבזי. בעלה של קינג נשאר בצללים לאורך חלק גדול מהסרט, וגם בהמשך נראה שמח להישאר שם. אם הסרט מנסה להציג מישהי בתור הנבלית, זו כנראה מרגרט קורט, שחקנית אחרת בקבוצת הנשים שלא רואה את הקשר בין קינג והספרית שלה בעין יפה. זה כנראה ייצוג נאמן, בהתחשב בכך שגם היום קורט דוגלת בדעות הומופוביות למדי.
הסרט מצליח להשאר מעניין ברובו והצמד של ג'ונת'ן דייטון ו-ולרי פאריס ("מיס סאנשיין הקטנה") עושים עבודת בימוי טובה, גם אם לפעמים היה אפשר לותר על הקלוז-אפים האינטנסיביים. סטון וקארל ממשיכים להוכיח שהם שחקנים מוכשרים שיודעים להיטמע בתוך הדמויות שלהם. רק חבל שהקרדיטים עולים בדיוק כשהסיפור נהיה מעניין.
הייתי שמח אם הסרט היה מקצץ כמה מהקטעים הפחות נחוצים מההתחלה, ובמקומם מראה לי את ההשלכות של האירוע על השחקנים והספורט עצמו. במקום זה, הוא מצמצם את כל מה שקרה אחר כך לכמה כתוביות על המסך – ועם כל הכבוד, אם הייתי רוצה רק לקרוא על המאורע ההיסטורי הזה, לא הייתי צריך לצאת בשביל זה מהבית. ואם כבר קוראים על הנושא, מגלים שישנן טענות בנוגע למניעים של ריגס שהסרט מתעלם מהן לגמרי, והיו יכולות לתת לכל העניין טוויסט מעניין. נשמע כמו סרט המשך שהייתי רואה – "קרב המינים 2: נקודת שבירה."
איכשהו נראה לי כאילו גם הביקורת הסתיימה בנקודה הכי מעניינת
כלומר מיד לאחר האירוע שאותו היא מתארת… חסרה לי שורה תחתונה: שווה לצאת בשבילו לקולנוע? רק בעשרה שקלים? או פשוט לחכות לצפייה ביתית עם חברים?
עונה לעצמי: ביתית, לגמרי ביתית.
לו הייתי מבזבזת כרטיס קולנוע על הסרט הזה הייתי סתם מתבאסת. או כפי ששותפי לצפייה ניסח זאת "יכולנו לקרוא תקציר של החצי הראשון ולקפוץ ישר לתכלס". אני מבינה שפרט למסר פמיניסטי יש בסרט הזה גם מסר להטב"י חשוב, אבל למה כ"כ איטי ומשעמם, למה? מערכות יחסים של דמויות שלא מעוררות הזדהות משעממות נורא. אפשר היה לחסוך לפחות חצי מזה ולהציג לנו יותר קטעים ממגרש הטניס (או כל דבר אחר, באמת). לפחות בחציו השני (שמתמקד במשחק המדובר) הסרט הרבה יותר ממוקד ומעניין, ודווקא עם נקודת הסיום לא הייתה לי בעיה.
אהבתי את הליהוק, ומהתמונות בסוף ניכר שהשתדלו מאוד לשחזר את המקור. בובי ריגס (האמיתי והמשוחזר ע"י סטיב קארל) נראה כמו אביו הרוחני של אוסטין פאוארס. ">" alt="" width="" height="" />" rel="nofollow">yeah!
אגב, רק אני זמזמתי לעצמי חצי סרט...?
Billie Jean is not my lover
…She's just a girl
כשחושבים על זה,
היש מקום מתאים ממגרש טניס לביצוע הליכת ירח קצרה אחרי מכה מנצחת?
איכשהו נראה לי כאילו גם הביקורת הסתיימה בנקודה הכי מעניינת
למה שלא תזרוק איזה עצם לקהל הקוראים בנוגע למניעים האפשריים של ריגס?
לא ראיתי את הסרט
אבל אני מניח שהכוונה היא לטענה (ההגיונית) שהוא הימר נגד עצמו והפסיד בכוונה
היו דיבורים על מעורבות של המאפיה
ריגס היה מהמר ובעל חובות, וסביב המשחק התפתחו הימורים רציניים. הטענה היא שהוא הפסיק בכוונה
"משחק מלחמת המינים היה מכור"
https://sports.walla.co.il/item/2673976
מתישהו לאורך הילדות, ראיתי סרט טלויזיה על הצמד הזה
ואני זוכרת בעיקר שלא יכולתי לסבול את בובי ריגס שהיה קצת דוחה, ושמאוד התרגזתי ממה שהלך בסרט. זה מקשה עלי לרצות לצפות בעיבוד נוסף, אע"פ שכניראה מדובר בעיבוד משמעותית טוב יותר.
ביקורת על הביקורת:
משהו קצת מוזר לי בביקורת הזו. היא נקראת כאילו היא חצי אפויה, ולא לגמרי מוכנה לפרסום.
יש קפיצה קטנה בין הפסקה השנייה והשלישית;
מתן נותן לנו סקירה קצרה של האירוע ההיסטורי שהסרט מתרכז בו, ופתאום במשפט הפותח בפסקה הבאה הוא מדבר על השיא של הסרט.
בין הפסקה השלישית והרביעית קפיצה די גדולה;
בפסקה השלישית יש עוד פעם הסבר קל על עלילת הסרט והדמויות הראשיות, ובפסקה הבאה אחריה עוברים לבקר את ביצועי השחקנים המשניים של הסרט, והצגת דמויות המשנה.
הפסקה החמישית מתומצתת מדי ונראה לי שהיה אפשר להסביר את דעתו של מתן בעוד כמה משפטים.
כשקראתי את הביקורת היא הרגישה קצת מפוזרת ונמהרת לעומת הביקורת שהתפרסמה בבלוג החדש 'תת-תרבות'.
*מן הסתם הכל ברוח טובה :)
סרט מקסים
מה שאהבתי בסרט, זה שהוא נותן הרגשה מאוד אנושית. הוא מחבר אותך לאותו זמן בדיוק. אמה סטון מאוד מרגשת. שרה סילברמן מצויינת. אפילו סטיב קארל נראה אנושי במידה מסוימת. אבל זה התסריט שעשה הכל. פשוט תסריט מצויין.
ואני מצטרף להערה של בכר לגבי הצילום [בשלב מסויים, עליתי לשורה האחרונה באולם, בשביל לראות יותר טוב].
אפילו שבהתחלה הסרט מתחיל מאוד משעמם [אבל מאוד משעמם], הוא מתחבר אחר כך באופן מצויין.
מסוג הסרטים שאחרי הצפייה בהם, אתה מרגיש שאתה 'כאילו באמת' מכיר את הדמויות.
אני אהבתי.
עוד לא ראיתי את הסרט אבל
עוד לא יצא לי לראות את הסרט, אבל אני לא מסכימה עם ההנחה שלך שצריך להמשיך אחרי "נקודת השיא".
המטרה של סרטים כאלה היא להאניש את הסיפור- לגרום לך להזדהות עם הדמויות ולהבין את המניעים שלהם גם אם אתה לא בהכרח מכיר את הנושא או מזדהה איתו מלכתחילה.
אם הגעת לסוף הסרט ומעניין אותך לדעת מה קורה הלאה- הוא עשה את העבודה שלו, ופה אתה כבר מוזמן לקרוא בעצמך את ההמשך…
סרט בינוני מאכזב
השחקנים טובים. אבל החצי הראשון של סרט צפוי ומשעמם. לדעתי התסריט גרוע