ביקורת: באבא ג'ון

אז על מה לדבר? על "באבא ג'ון", או לדבר על "זוכה פרס אופיר, באבא ג'ון"? נתחיל מהסרט.‏

במדינה כלשהי במזרח התיכון, ביישוב קטן ומבודד במדבר, חיים אב שעוסק בגידול תרנגולי הודו, ‏עם אשתו ובנו. זאת עבודה קשה, גידול תרנגולי הודו, והחיים דלים למדי. האב מייעד את בנו ‏לרשת את מקומו כבעל הלול המקומי. הבן לא רוצה לגדל תרנגולי הודו, ומעדיף להיות מכונאי. זה, ‏פחות או יותר, הכל. זה כל הסיפור מתחילתו ועד סופו. הוא קטנטן ופשוט. מעט אנשים, מעט ‏התרחשות, אין ‏טוויסטים.‏

הסיפור הקטן הזה מסופר טוב. את האב מגלם נאביד נגבאן, שחקן אמריקאי, שמגלם אב שהוא קשוח ‏אבל אוהב, ולא יוצר רושם של רשע מרושע אלא של אחד שבאמת לא מבין למה הבן לא יכול ללכת ‏בעקבותיו. האם זה לא חלום חייו של כל ילד לגדל תרנגולי הודו? ילדים לא תולים על קירות החדר ‏שלהם תמונות של תרנגולי הודו מפורסמים?‏ גם הילד, אשר אברהמי, עושה עבודה מצוינת בלי ‏עודף מלודרמה – הוא מורד בשקט ובלי צעקות. הלול והמשפחה המבודדים מצולמים נפלא על ידי ‏עופר ינוב, ואילו היה אוסקר לצילום הטוב ביותר של כל הזמנים של תרנגולי הודו, הסרט הזה ‏היה צריך לקבל אותו. ‏

אבל כל העסק הזה נשמע מוכר מאוד. אב שתלטן קשוח-אך-אוהב ובן מורד שלא ממשיך בדרכיו – ‏זה לא נשמע בערך כמו כל סרט זר, מאיראן או קמבודיה או סלובניה, שהוקרן בקולנוע לב אי פעם? ‏לגבי רוב הישראלים, "באבא ג'ון" הוא "סרט זר" לכל דבר. ההתרחשויות בסרט מבודדות כל כך ‏מהעולם עד שקשה לדעת בוודאות איפה, או מתי, הוא בעצם מתרחש. מלבד משפטים בודדים ‏בעברית, כל הדמויות מדברות רק פרסית. מלבד סצינה אחת בבית הספר, נראה שלילד אין ‏שום ‏יחס ‏לחברים או למכרים בני גילו. מלבד העובדה שיש בסרט טלפונים קוויים סטייל בזק של ‏שנות ‏השמונים, ‏הוא היה יכול להתרחש בכל זמן. ‏וכשמגיע לביקור האח המצליח של האב, שעזב ‏את השממה והתרנגולים לטובת חיים מודרניים יותר, הוא לא מגיע מבאר שבע או מתל אביב, אלא ‏מאמריקה. כאילו יש קו ישיר של טיסות מאמריקה אל קרית-תרנגול. מדינת ישראל לא ‏קיימת בסרט הזה. ‏

המינימליסטיות גם גורמת לסרט לחזור על עצמו. יש בסרט קונפליקט אחד ויחיד, האב נגד הילד, ‏שמתברר כבר בשלב מוקדם מאוד של הסרט – ומאותו רגע אין לו משהו חדש לומר עליו. במקום ‏שהקונפליקט הזה יהיה נקודת מוצא לעלילת הסרט, הוא העלילה כולה. האב עדיין רוצה שהבן ‏ינהל את הלול שלו, הבן עדיין לא רוצה, וזה גורם לסרט לחזור על עצמו וקצת לשעמם, גם אם ‏בפרסית ובצילום יפהפה. עדיין, סרט יפה ומשוחק היטב ונקודת פתיחה מצוינת לקריירה של ‏הבמאי יובל דלשד.‏

וזאת הסיבה ש"נציג ישראל לאוסקר, באבא ג'ון", הוא, מה לעשות, עניין תמוה מאוד במקרה הטוב. בתור יצירה אחת חיננית למדי, "באבא ג'ון" הוא בסדר ‏גמור, אבל בתור פסגת הקולנוע הישראלי של השנה? הקולנוע הישראלי בצרות ‏קשות אם זה המצב. ועם כל הכבוד והכנות והפתיחות והאמונה בצדקת האקדמיה, אי אפשר, ‏באמת שאי אפשר, שלא לחשוד שהסרט זכה לכבוד הזה לא כי הוא הסרט הישראלי הטוב של ‏השנה, אלא כי הוא נראה כמו תמצית מרוכזת של הנוסחאות שאמורות להביא סרטים לאוסקר ‏הזר. והעובדה שהוא לא מדבר עברית אלא פרסית בטח תביא גם היא כמה כותרות באמריקה, כמו ‏כל דבר ‏שמכניס "ישראל" ו"איראן" לאותו משפט (אם זה השיקול, אפשר היה כבר לשלוח את ‏‏"פלאפל ‏אטומי").‏ ואם אלה הם אכן השיקולים שהביאו לו את הפרס, אז יש משהו מאוד עקום בפרס ‏אופיר.‏

אבל זוהי אשמת האקדמיה, לא אשמת "באבא ג'ון". זו לא אשמתו של הסרט שהוא זכה. אל תכעסו ‏עליו, הוא בסך הכל סרט קטן.‏

פורסם במקור בוואלה