בפרק הראשון של עונת הפרסים 2013, "כוננות עם שחר" ("Zero Dark Thirty") הפתיע מעט כשלקח את פרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי המבקרים הראשון של השנה. אבל זה היה רק הצעד הראשון במסע ארוך, ולא בהכרח מעיד על שום דבר. בימים האחרונים חולקו פרסים של עוד כמה איגודי מבקרים ואחרים, ואלה היו הבחירות שלהם לתואר סרט השנה:
"ועד הביקורת הלאומי" (NBR): "כוננות עם שחר".
תא מבקרי האינטרנט של ניו יורק: "כוננות עם שחר".
תא המבקרים של בוסטון: "כוננות עם שחר".
תא המבקרים של לוס אנג'לס: "אהבה".
אם תשימו לב היטב אולי תוכלו להבחין כאן בדפוס חוזר כלשהו. זה לא אומר שהעונה נגמרה: זאת עדיין רק ההתחלה, ובכלל – גם אם ארגוני המבקרים כולם חושבים אותו הדבר, זה לא בהכרח אומר שגם האיגודים המקצועיים (וחברי האקדמיה) יחשבו כך, ראו מקרה "הרשת החברתית", שקיבל כמעט את כל פרסי המבקרים האפשריים, אבל הפסיד את האוסקר ל"נאום המלך". ובכל זאת, לא צריך להיות גאון כדי לראות ש"עם שחר" זה עתה זינק לחזית המירוץ, והמשימה של כל יתר הסרטים היא להשיג אותו. יותר מזה: מבין כל הסרטים שנחשדו בהיותם זוכי האוסקר של השנה – "ארגו", "לינקולן", "עלובי החיים", ואם להיות נדיבים אפשר להוסיף גם את "חיי פיי" ו"אופטימיות היא שם המשחק" – אף אחד לא קיבל אף פרס ראשון, וגם לא אף פרס שני. כרגע ביגלו לא רואה את המתחרים שלה עם משקפת.
אני מאוד מקווה שזה לא סוף פסוק. לא שיש לי משהו נגד ביגלו או הסרט שלה, אולי "כוננות עם שחר" באמת כזה מדהים, אבל לא בא לי על עוד עונת פרסים שבה הזוכה ברור חודשיים וחצי מראש, וכולם רק מעמידים פנים שיש מתח באוויר ומחכים שזה ייגמר.
בקטגוריות האחרות: את פרס הבימוי כמעט כל הקבוצות נתנו, כמובן, לביגלו; את פרס השחקן כולם פרט למבקרי לוס אנג'לס נתנו לדניאל דיי-לואיס על "לינקולן", בעוד בפרס השחקנית יש קצת יותר מגוון: ג'סיקה צ'אסטיין (עם שחר), עמנואל ריבה ("אהבה") וג'ניפר לורנס ("אופטימיות") קיבלו כולן פרסים.
יוצאי הדופן בחבורת החבורות הזאת הם מבקרי לוס אנג'לס, שהרשימה שלהם שונה לחלוטין משל כל היתר. הם היחידים שלא בחרו ב"כוננות עם שחר" לסרט השנה, אלא ב"אהבה" של מיכאל האנקה. את המקום השני הם נתנו ל"המאסטר", ולו נתנו גם את פרסי הבימוי, השחקן, שחקנית המשנה והעיצוב האמנותי. בלוס אנגל'ס גם אוהבים קולנוע ישראלי. הזוכה שלהם בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר הוא "שומרי הסף" הישראלי; בפרס הסרט הזר הטוב ביותר שלהם זכה "הולי מוטורס" (רגע, למה לא "אהבה", בעצם?) ובמקום השני – הנציג הישראלי לאוסקר. רק שזה לא "למלא את החלל", אלא דווקא "הערת שוליים". הוא אמנם היה שייך קלנדרית לשנת 2011 בכל הנוגע לענייני אוסקר, אבל הוקרן בארה"ב במהלך השנה הנוכחית.
הרשימות המלאות:
פרסי "ועד הביקורת הלאומי"
פרסי תא מבקרי האינטרנט של ניו יורק
פרסי תא המבקרים של בוסטון
פרסי תא המבקרים של לוס אנג'לס
פרנקוויני ממשיך לקחת פרסים
במקום ראלף ההורס או פאראנורמן.
מה נהיה?
כן, מה נהיה באמת?
כי ההסבר הסביר ביותר שאני יכול לחשוב עליו כרגע הוא "זה בשחור-לבן, אז זה בטוח איכותי יותר!".
דוקא ההסבר היותר הגיוני לדעתי
הוא "זה טים ברטון עושה משהו לא לגמרי ממוסחר שקצת מזכיר את השורשים המוזרים והעצמאיים שלו, אז בוא ניתן לו פרס!"
נראה לי שזה פחות הצבע ויותר הנוסטלגיה.
את הרפרנסים של ראלף מבקרים לא מבינים, את הרפרנסים של פרנקנוויני – כן.
ושל פרנורמן?
(ל"ת)
אמממ, יכול להיות
ואני רק מעלה פה נקודה אפשרית, כן? יכול להיות שהם פשוט חושבים שפרנקוויני סרט יותר טוב?
לא ראיתי אף אחד מהסרטים הנ"ל, אבל אתם נורא מזכירים לי את האנשים שראו את עלייתו של האביר האפל וניסו להסביר לכולם למה הסרט לא באמת טוב, וזה הכל פסיכולוגי ובעצם עמוק עמוק כולם יודעים שהסרט לא טוב ו… יכול להיות שהמבקרים פשוט חושבים שפראנקוויני טוב יותר משני המתחרים שלו?
בעקבות ההודעה שלך הלכתי לבדוק
ובאמת, על פי מדד העגבניות "פרקנוויני" אהוד יותר מ"ראלף" ו"פאראנורמן" ( ב3 אחוז)
בקרב המבקרים [ ובקהל ראלף לוקח בהפרש יותר רציני].
משום מה הייתה לי תחושה שהדעה הרווחת בקרב המבקרים היא ההפך ולכן השאלה.
בהחלט ייתכן (מה ייתכן? בטוח) שזה מה שהם חושבים,
וזאת לא דעה כל כך מוזרה, זה לא סרט גרוע. אבל הבחירה הגורפת (המסתמנת) בו תמוהה.
במחשבה שנייה,
אני חושב שנהניתי מ"פרנקנוויני" יותר מ"פארנורמן".
למרות ש"פארנורמן" ברובו יותר מצחיק ושנון, אני חושב שב"פרנקנוויני" יותר קל להתחבר לדמות הראשית. ילד שרוצה את הכלב שלו, זה מובן. אבל אולי סתם סרטים עם כלבים הופכים את זה ליותר מרגש בשבילי, אני באמת לא בטוח.
עדיין לא ראיתי את "ראלף" (מחר), אז אני לא יכול לומר בביטחון, אבל נראה לי שהשנה המנצח לא יאכזב.
דיון שלם על אנימציה..
ופיקסר בכלל לא בלקסיקון. לאן הגענו..
יש איזו תכנית להביא את הולי מוטורס לארץ?
כל מה ששמעתי עליו מאוד מסקרן.
מתוכן לצאת ב24.1 בהפצה מוגבלת מאוד
(ל"ת)
מוגבלת מאוד?
הוא לא שייך ליונייטד?
כן, אז?
(ל"ת)
זה ממשיך
תא המבקרים של וושינגטון DC ישר קו עם עמיתיו ובחר גם הוא את "כוננות עם שחר" לסרט הטוב ביותר ואת קתרין ביגלו לבמאית הטובה ביותר. כרגע, או שכוננות עם שחר בדרך לנוק אאוט גם באוסקר, או שבאמת נזכה לעוד דוגמה איך מבקרים ואנשי תעשיה שופטים סרטים בצורה שונה אלה מאלה. עוד בחירות: שחקן ראשי – דניאל דיי לואיס (לינקולן), שחקנית ראשית – ג'סיקה צ'סטיין (כוננות עם שחר), שחקן משנה – פיליפ סימור הופמן (המאסטר), שחקנית משנה – אן האת'וויי (עלובי החיים), תסריט מקורי – לופר, תסריט מעובד – אופטימיות היא שם המשחק, סרט אנימציה – פארנורמן, סרט בשפה זרה – אהבה.
בינתיים, דווקא שתי קטגוריות שנראו סגורות בשלב הזה בשנה שעברה, פתוחות לגמרי השנה. אין פייבוריט לאוסקר לשחקן משנה, כאשר לאונרדו דיקפריו, פיליפ סימור הופמן, מתיו מקונוהי, טומי לי ג'ונס, דווייט הנרי ועזרא מילר, כולם כבר זכו בקרב תא מבקרים כזה או אחר. מבין סרטי האנימציה, פרנקנוויני אולי מוביל כרגע בטבלת הזכיות, אבל פארנורמן וראלף ההורס גם אספו להם פרסים משלהם.
אם ככה תיראה רשימת זוכי האוסקר אהיה מאוד שמח.
אני מאוד אשמח להכרה ב"עלובי החיים" (לא ראיתי אותו עדיין, אבל אני רואה את הטריילרים ללא הפסקה ואני אוהב מחזות זמר כמו שאני אוהב לואקר) ואם היא תהיה דרך אוסקר לאן הת'וואי, אהובתי מכיתה ב', אהיה שמח מאוד. אני תמיד שמח כשמישהו זוכה באוסקר שני או שלישי באוסקר, אוסקר לתסריט על סרט מד"ב זה משהו שלא ראיתי אף פעם, ואם פס"ה ייקח על המאסטר אהיה מאושר (הוא הרשים אותי הרבה יותר מפיניקס) – למרות שאני מפלל לאוסקר לעזרא מילר על "כמה טוב להיות הרמיוני גריינג'ר". בינתיים זה לא נראה כמו מירוץ סגור, אבל המועמדויות ל-SAG מתפרסמות עוד כמה ימים, ואז נדע טוב יותר מה הקטע עם "כוננות עם שחר", "ארגו", "עלובי החיים" ו"לינקולן". זה כל כך מרגש! אנחנו עדיין בשלב שבו עדיין לא יודעים מי יהיה מועמד על מה ומי בטוח יזכה – ואני יודע, אני יודע שיומיים לפני הכרזת המועמדויות נדע בדיוק מי יזכה במה, אבל בינתיים העונה הזאת מהנה מאוד.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
ונשאלת השאלה: האם האוסקר של "מטען הכאב" היה טעות?
אם "כוננות עם שחר" באמת לוקח בהליכה את עונת הפרסים, כמו שזה נראה עכשיו, זה יהיה הסרט השני ברציפות של קתרין ביגלו שזוכה באוסקרים לסרט ולבימוי. ייתכן שזה מגיע לה. "מטען הכאב" היה סרט טוב בהחלט, אבל הוא היה עוף מוזר בעונת האוסקרים (סרט שיצא בתחילת השנה וכשל מסחרית) וסביר שאחת הסיבות לכך שהוא זכה היתה הרצון של האקדמיה לעשות היסטוריה ולתת סוף סוף את פרס הבימוי לאישה. יכול להיות שהיא זכתה בין השאר בגלל העדפה מתקנת. עכשיו נדמה (שוב, בלי לראות את הסרט, רק מהתרשמויות יד שניה) ש"מטען הכאב" היה בסך הכל חזרה גנרלית ל"כוננות עם שחר", שעוסק בתחום דומה, אבל הוא כנראה סרט טוב יותר. אולי האקדמיה קפצה מהר מדי, ובעצם היה צודק יותר לחכות עם האוסקר של ביגלו עד לסרט הזה.
מבין ארבעת האנשים החיים שזכו ביותר מאוסקר אחד על בימוי
שניים עשו זאת דרך עיסוק חוזר באותה מלחמה. אוליבר סטון זכה פעמיים על סרטים העוסקים במלחמת ויטנאם וסטיבן ספילברג זכה פעמיים על סרטים המתרחשים בזמן מלחמת העולם השניה. זכיה שניה של קתרין ביגלו על סרט שעוסק בלחימה אמריקאית בעקבות ה-11 בספטמבר, משתלבת עם הדפוס. הזכיה של מטען הכאב הייתה חריגה ואין לי ספק שהרצון להעניק לראשונה פרס לבמאית, תרם רבות לתוצאה הסופית. מצד שני, אין הרבה שיחלקו על כך שמטען הכאב היה אחד הסרטים הטובים של אותה שנה וראוי לפחות למועמדות. לדעתי, זה היה הסרט השני בטיבו של 2009, כשרק "ממזרים חסרי כבוד" טוב ממנו. אם הזכיה של מטען הכאב הייתה טעות, זו טעות משמחת (גם אם בתור חבר אקדמיה, הייתי מצביע לטרנטינו).
הזכייה של מטען הכאב מנעה מאווטאר לקבל אוסקר
רק בשביל זה מגיע לו את הפרס.
שאלה תמימה של בור קולנועי.
למה בעצם האוסקר הוא כזה מרכזי בציפייה שיספר לנו מה היו הדברים הטובים ביותר שקרו באוסקר השנה?
האם העובדה ש"הרשת החברתית" זכה במקום הראשון ביותר תחרויות שונות לא מעלה את ערכו מול "נאום המלך"?
*שקרו בקולנוע השנה
(ל"ת)
אני אשתמש במטאפורה החביבה עלי
למה האולימפיאדה היא ארוע ספורטיבי כל כך מצופה? רוב השיאים נשברים בתחרויות בארבע השנים הקודמות לה ובחלק מהענפים, האולימפיאדה אפילו לא משפיעה על הדרוג העולמי. ההגיון אומר שצריכים להשקיע הרבה יותר זמן וכסף בסיקור אליפויות אזוריות ועולמיות, בהן הספורטאים מדורגים על פי רצף של השגים ולא על סמך ארוע יחיד. במקום זאת, התחרויות האלה משמשות כאמצעי לחיזוי חלוקת המדליות באולימפיאדה, בה יום גרוע אחד יכול למנוע מהאדם או הקבוצה שהיו הטובים ביותר לאורך השנה, לזכות במקום הראשון.
אותו דבר לגבי האוסקר. הוא לא קובע יותר מעשרות הטקסים שקודמים לו ובוודאי שלא יותר מסיכומי סוף שנה של מבקרים ובלוגרים. עדיין, זה הארוע שמצפים לו, כי הוא הכי נוצץ, הכי ותיק, הכי מסוקר, הכי מביא לכדי דמעות והכי מדובר גם כעבור שנים. האם באמת אכפת לנו מה נבחר לסרט השנה של תא המבקרים של ניו יורק ב-2001? האם זה ישנה בצורה כלשהי את האופן בו אנחנו תופסים את הסרט? מצד שני, כמה מילים נשפכו על כך שנפלאות התבונה זכה באוסקר של אותה שנה?
אפשר לומר שהאוסקר כזה מרכזי, כי משהו צריך להיות בעמדה הזו. יותר קל לתפוס טקס פרסים אחד כחשוב והקובע, במקום לפזר את תשומת הלב על פני מספר טקסים וסיכומי סוף שנה. כמו שהאולימפיאדה יותר מעניינת, נוצצת ויוקרתית מכל התחרויות שקודמות לה, כך גם האוסקר מתאים לנישה של הטקס האחד שיש טעם לצפות לו. משהו במח האנושי גורם לנו לחפש את הסמכות העליונה שתקבע עבורנו מה הכי טוב. זה נכון בקולנוע, ממש כמו שזה נכון בספורט, בפוליטיקה ובעוד הרבה תחומים אחרים.
וגם:
הבחירה של האוסקר היא נורא חד משמעית: אנשי התעשייה ההוליוודית החליטו שאלו הסרטים הכי טובים בשנה הזאת. בניגוד לפסטיבלים עם צוות שופטים שמשתנה – האוסקר משקף טעם של אותם קבוצת אנשים ( עם שינויים קלים) שנה אחרי שנה, והבחירות האלה משקפות איזה סרטים הם יעדיפו להמשיך לייצר ואילו יצירות יידחקו לשוליים.