אני לא מתלונן על המקצוע שלי או משהו, אני רק אומר: השבוע הוזמנתי לתשע הקרנות עיתונאים בתוך שישה ימים. כמעט מרתון. אין שום דרך באמת לראות תשעה סרטים תוך שישה ימים, לא אם אתה צריך לדחוף בין לבין גם דברים כמו שינה ועבודה. חייבים לדלג על כמה מהם. ובכל זאת, כשהגיעה, בהתראה קצרצרה, הזמנה לסרט נוסף – העשירי לאותו שבוע – ועוד הקרנה שתקועה באמצע היום, של סרט ארוך במיוחד, ועוד סרט שכבר ראיתי, היה מתבקש להשליך אותה ישר לסל המיחזור. ובכל זאת, את ההקרנה הזאת ידעתי שאני לא מפספס, כי אני ילד קטן שאוהב לונה פארקים: "אווטאר" ב-4DX.
מתברר שלרגל יום הגמבה הבינלאומי או משהו – ברצינות, אין לי שום מושג למה זה קרה דווקא עכשיו – "אווטאר" חוזר לקולנוע, להקרנה של שבוע בלבד, באולם ה-4DX ביס פלאנט ראשון לציון. 4DX, למי שלא זוכר, הוא האולם שהופך סרטים למתקן של לונה פארק: כיסאות עולים ויורדים ורועדים, אפקטים של רוח, ערפל וריח באולם. כי שלושה מימדים זה כבר לא מספיק היום. האולם פועל מאז הקיץ, כשהוא מקרין גירסאות ארבע-מימדיות של סרטים עכשוויים, וכבר הרבה זמן אני מתכוון לנסות לצפות בו בסרט כלשהו, ולו כדי שאוכל לספר כמה שזה מיותר. כי בטח שזה מיותר. מתקנים בדיסנילנד וכד' הם מגניבים, אבל הם נוצרים במיוחד כדי לתת חוויה רב-חושית כיפית; הם לא כמה תנועות ואפקטים שהדביקו על סרט מוכן, ושהבמאי שלו לא בדיוק השקיע מחשבה בנושא רעידות הכסא של הצופים. חוץ מזה, יש סיבה לכך שה"ריידים" האלה תמיד נמשכים דקות ספורות, ולא שעתיים פלוס. ובכל זאת, זה נשמע מגניב מכדי שאוותר על זה, וחוץ מזה, אני אוהב את "אווטאר". (הערה לאנשים שמעקמים את הפרצוף כשמישהו מזכיר שהוא אוהב את "אווטאר": קפצו לי).
אז איך "אווטאר" בארבעה וחצי מימדים?
אדיר.
ברצינות – אני בשוק מכמה שנהניתי. לא שיניתי את דעתי ש-4DX הוא אטרקציה מיותרת למדי, עבור 99% מהסרטים בעולם; ולא רק דרמות וקומדיות, שכמובן, אין להם שום דבר לעשות עם זה. גם ברוב סרטי האקשן אני לא רואה צורך לרעוד, לרטוט ולרחרח במהלך הסרט. אבל "אווטאר" שייך, מתברר, לאחוזון האחרון.
כל הקטע ב"אווטאר" הוא תחושת הפליאה מהסיור בעולם אחר. אגב, פנדורה לא הפסיקה להיראות נפלא בארבע השנים האחרונות. כמות ההקפדה על הפרטים בסרט עדיין מדהימה – וזה הולך טוב עם קצת אפקטים שיוצאים מחוץ למסך. יש הרבה מאוד סצינות תעופה בסרט, בין אם באפס כבידה, בהליקופווטאברים האלה, או על גבי דרקונים – והתנועה של הכסאות הולכת מצוין עם טיסה בתלת-מימד, שלא לדבר על כך שאתם מרגישים את הרוח שכאילו יוצאת מתוך המסך (תתלבשו חם. הרוח הזאת קרה). רגעים מסוימים בסצינות האקשן מקבלים יותר עוצמה עם רעד במקומות הנכונים. את ההבדל בין התרבות האנושית לבין הנאבי, בין הגלישה החלקה של היצורים הכחולים בין הענפים לבין הטרטור המכני התמידי והצעדים הכבדים של חליפות המכא של בני האדם, לא רק רואים – מרגישים. בכל הגוף.
אבל מה שבאמת לא ציפיתי לו הוא הרגעים הבודדים שבהם השימוש בתנועות ובאפקטים הוא לא סתם "מגניב" אלא תורם להזדהות עם הדמויות. מה ששמעתם. כשג'ייק סאלי נכנס בפעם הראשונה לגוף האווטאר שלו, הוא מנצל היטב את הגוף החדש, רץ, קופץ ונהנה, והכל מלווה בתנועות של הכסאות – לא אלימות ולא מורגשות מדי, אבל במשך כמה דקות אתם פשוט מתרגלים למסאז' התמידי הזה, עד שאתם מקבלים אותו כמובן מאליו. ואז, כשג'ייק "מתעורר" ויוצא בחזרה אל הגוף האנושי המשותק שלו – התנועה נפסקת בבת אחת. פתאום אתם סתם מונחים על כיסא משעמם. התנועה בולטת בחסרונה. התוצאה – לפחות לגבי – היא שמיד התחלתי להתגעגע לאווטאר ולחכות לרגע שבו ג'ייק ייכנס אליו חזרה. כמובן, זה בדיוק נמרץ מה שג'ייק מרגיש באותו זמן, וכך חוויית הארבע-מימד מכניסה אתכם עמוק יותר לתוך עורו של גיבור הסרט. זה שימוש מבריק בטכנולוגיה חדשה. כשבמאים יתכננו מראש את הסרטים שלהם בשביל השפעה בסגנון זה על הצופים, אפשר יהיה לומר ש-4DX הוא לא גימיק, אלא כלי קולנועי לגיטימי שנועד לעזור לספר את הסיפור, בדיוק כמו תאורה או פסקול.
כמובן, לא כל הרעש והצלצולים של ה-4DX נחוצים. בין השאר, האולם מספק גם ריחות: אני די בטוח שבסצינה שכוללת הרבה אש ותמרות עשן היה באוויר מה שאמור היה לייצג ריח של שריפה, ולעץ הנשמות של הנא'בי יש, מתברר, ריח שמזכיר סירופ תות-וניל, אם אני לא טועה. זה לא משכנע וזה מיותר. שחרור עשן בתוך האולם בסצינות מעושנות לא באמת מוסיף לאימרסיה אלא עושה בדיוק ההיפך, וכמוהו גם אפקט ה"הטמבל מאחורה בועט לי בגב" המשכנע שהכסאות האלה יודעים להעניק משום מה. למרבה המזל בסרט הזה השימוש באפקטים המיותרים האלה היה מינימלי. חוץ מזה, אין ספק שכמעט שלוש שעות של טילטולים זה עניין מתיש. וידוי: כואב לי התחת.
אבל היה שווה. אני באמת לא יודע אם יש הרבה יותר מסרט אחד שמצדיק את החוויה, שלא להזכיר את המחיר, של צפיה באולם ה-4DX. אבל אם ההקרנה של "אווטאר" באמת תוגבל לשבוע אחד בלבד, ואם 4DX הוא משהו שאפילו שקלתם לנסות בשלב כלשהו, אני ממליץ להגיע לפלאנט ראשון בשבוע הזה. ולו בשביל הרוח בפנים.
"הערה"
"(הערה לאנשים שמעקמים את הפרצוף כשמישהו מזכיר שהוא אוהב את "אווטאר": קפצו לי)."
גדול!!! ומסכים מאוד. :)
ח"ח כפול
פעם אחת על הכתבה המעניינת, שהיא סוג של סקירה לטכנולוגיה שטרם הכרתי, ופעם שנייה על כך שאתה אומר בגלוי שאווטאר הוא סרט מהנה – דבר שרוב המבקרים וחובבי הקולנוע הרציניים מתביישים לומר.
(בערך שבוע אחרי שאווטאר יצא לראשונה, התברר שקיים קונצנזוס מוחלט בקרב הצופים על כך שזה סרט מגניב לאללה ומדהים ויזואלית. אני טוען שמבקרי וחובבי הקולנוע נבהלו מהמחשבה שכל הציבור מסכים על משהו, ולכן מיהרו להרים את הכפפה והחלו לשנוא את אווטאר בכל לבם, סתם כדי לשבור את הקונצנזוס.)
אפשרות שנייה
היא ש"רוב המבקרים וחובבי הקולנוע הרציניים" לא אומרים שאווטאר הוא סרט מהנה מכיוון שהם לא נהנו בו.
אם אתה נהנת מאווטאר, מצוין. אפשר אפילו לנהל דיון על זה אם אתה רוצה וזה לא אוף טופיק. אבל בוא לא נניח שכל מי שלא מסכים אתך סתם עושה כאילו כדי להראות קול.
זה ממש לא העניין.
יש סרטים שאהבתי ואחרים לא, או להפך, ואין לי שום בעיה עם זה. יש כאן תופעה ספציפית לגבי אווטאר, וגם הבהרתי זאת בהודעה הקודמת, אם היית טורחת להתעמק בה במקום לצאת למתקפת נגד.
אני זוכר בבירור שבשבוע בו אווטאר יצא לאקרנים, היה סביבו קונצנזוס חיובי כמעט מוחלט, גם בקרב צופים מן המניין וגם בקרב מבקרי קולנוע. אך בשבועות שלאחר מכן, ככל שעלה מספר האנשים שהביעו התלהבות מהסרט, התפתחה מגמה נגדית של שונאי ומבקרי הסרט – שכלל לא נשמעו במהלך השבוע הראשון לצאתו.
יכול להיות לכך הסבר פשוט: אולי בתחילה ראו את הסרט רק חובבי הז'אנר, ובעקבות ההמלצות הרבות החלו לראות אותו גם אנשים שמלכתחילה לא מתחברים לז'אנר ואף אחד לא ציפה שיהנו מהסרט (לצורך הדוגמא, אמי בת ה-57, שמתעבת באופן גורף כל סרט שיש בו חייזרים, אקשן, או תלת מימד).
מאידך, התפתחה אצלי תחושה ברורה שחלק מהאנשים לא שנאו את הסרט בפני עצמו, אלא מתוך איזושהי נטייה מרדנית להתנגד ליצירה שהפכה פופולארית מדי. האירוניה היא שמאוחר יותר היו אנשים (לא מבקרי קולנוע, אלא בעיקר צעירים שנסחפים עם הזרם) שהחלו לשנוא את הסרט רק כדי להצטרף לטרנד השנאה נגדו. אפשר לראות זאת בכל מיני memes אינטרנטיים שלועגים לאווטאר, שהציפו את הרשת רק כמה שבועות אחרי שהסרט יצא.
אני לא שולל את האפשרות שכל הנסיבות הללו מקריות, ולכן ההתרשמויות שלי בנושא שגויות.. אבל בוודאי שאני לא מעלה את הטענות הללו רק כיוון שאהבתי את הסרט ואחרים לא.
חוויה אישית
אני אישית נמנעתי מהסרט בהתחלה ולא ראיתי אותו, מכיוון שידעתי שהוא לא סרט לטעמי.
אחרי המון זמן והמון המלצות מאנשים שהמליצו על הסרט בפה מלא ולא הסתייגו בכלל, החלטתי לנסות ולראות את הסרט ( וגררתי גם את חברתי דאז, שלא ממש סולחת לי על זה עד היום ) ולא הבנתי מה אנשים רוצים ממני. לעולם לא שנאתי את הסרט, אבל בהחלט לא חשבתי שהוא סרט טוב בכלל.
אני לא מעקם את האף כשמישהו חושב שאווטאר סרט טוב, אבל אני גם חושב שהוא סרט מפגר. ממש.
האם היו כמה אנשים ששינו את דעתם רק כדי להראות "מאגניבים"? אולי. אולי גם לאנשים האלה יצא קצת לחשוב על הסרט והם הגיעו למסקנה שהוא סרט גרוע. אולי אולי אולי. לעולם לא נדע, אלא אם כן תרים את הכפפה ותעשה מחקר אקדמי מקיף.
מה שאני מנסה לומר: קונצנזוס חיובי בשבוע הראשון לא שווה תהילת עולם, או שהוא יישאר טוב בתודעה של אנשים. יש אנשים שלוקח להם זמן לגבש דעה, יש אנשים שהתלהבו מה"שכרון" ו"התפכחו" [ או להפך], ועוד ועוד.
לא סרט לטעמך - לגיטימי, ולא היית צריך לראותו.
אווטאר חידש בתחום הוויזואלי, אבל מעולם לא התיימר להמציא מחדש את הז'אנר ולהנגיש אותו לאנשים שלא מתחברים לסרטים כאלה. אני לא אוהב סרטי דרמה כבדים, אז אני פשוט לא צופה בהם. ואם יוצא לי במקרה, אני לא מסתובב אחר כך ברחבי הרשת ומספר כמה סבלתי.
לגבי "לוקח לאנשים זמן לגבש דעה" – ובכן, יש סרטים שהיופי העיקרי שלהם הוא בכך שהם נשארים לך בראש, או נשארים איתך בלב, גם זמן רק אחרי הצפייה. ויש סרטים שאתה הולך אליהם בשביל להתלהב מהאקשן והוויזואליה – בשביל להנות הנאה רגעית.
בקטגוריה הזו, השאלה היא איך הרגשת כשיצאת מהסרט, ולא איזו דעה גיבשת עליו כמה חודשים לאחר מכן. אווטאר לא נופל מדומיו בקטגוריה, ולכן אני אומר שוב שצריך לשפוט את הסרט בקונטקסט הנכון.
הז'אנר?
לא הייתה לי בעיה עם הז'אנר, הייתה לי בעיה עם הסרט שידעתי שתהיה לי מראש ולכן נמנעתי ממנו.
לגבי ההנאה הרגעית – זאת טענה מעניינת, אבל אני לא מקבל אותה.
אני מסכים שצריך לשפוט סרט על פי מה שהוא מתיימר להיות ולא על פי מה שהוא לא מתיימר להיות ( כלומר, להגיד שאווטאר הוא מחזמר גרוע כי כמעט אין בו שירים) אבל אני לא חושב שקמרון ושאר יוצרי אווטאר ניסו לעשות סרט שהוא רק חוויה רגעית שאתה לא מתעניין בה לאחר מכן. אם כן, אז אווטאר הוא פחות קולנוע ויותר רכבת הרים ללא ערך מוסף. אני ממש לא חושב שזה מה שאווטאר ניסה להיות. כי אם כן, למה הוא יצא כתור סרט קולנוע? הרי אז ברור שישפטו אותו כתור סרט קולנוע – כולל שינוי דעה וכו'.
[ אווטאר לא היה צריך לעשות מהפכה בתחום התסריטאות אלא פשוט להיות סיפור טוב,מקורי עם דמויות שניתן להתחבר אליהן. אני לא הרגשתי אותו ככזה. המשפט שמסכם בשבילי את אווטאר הוא כזה: " לקח לקמרון 4 שנים ליצור את העולם של אווטאר, סוף שבוע שיכור לחשוב על הדמויות ומשך הזמן של פוקוהאנטס כדי לחשוב על העלילה" ( מקור: קראקד, לא זוכר איזה כותב).]
כל זה טוב ויפה - ולא הציק לי כהוא זה
לא בזמן הצפייה בסרט וגם לא כשחשבתי עליו מאוחר יותר. הסיבה לכך פשוטה: אני יוצא לקולנוע במטרה להנות ולחוות חוויה, ולא במטרה לנתח ולבקר.
אין להבין מכך שאני נהנה מכך סרט דבילי שיוצריו לא הקדישו לו מחשבה, וסולח על כל בעיה בסרטים. זה כלל לא העניין. העניין הוא שאני מפריד בין בעיות שפגעו בהנאה שלי מהסרט (לדוגמא, 'מת לחיות 5' עשוי בצורה פשוט מזעזעת שפוגעת בהנאה ממנו), ובין בעיות שאפשר לדון בהן מאוחר יותר ב'עין הדג', אבל בפועל לא השפיעו כלל על חווית הצפייה.
במילים אחרות, כשאני יושב היום ומנתח את אווטאר, אני רואה את הדמיון לסיפור פוקהונטס. כשישבתי באולם וצפיתי בסרט לראשונה, מחשבות מהסוג הזה כלל לא חלפו בראשי – הייתי מרוכז בסרט, ונהניתי מהחוויה באותו רגע. ולכן, למרות שאני מסוגל לנתח ולזהות היום גם את הבעיות בסרט, אני עדיין זוכר אותו באור חיובי.
סבבה
אבל זה כבר לחלוטין סובייקטיבי.
כלומר, בעיות שהפריעו לך רק בדיעבד יכולות להפריע לאנשים תוך כדי.
מה שכן, אני חושב שהסבר מתקבל על הדעת לדעה השלילית שנוצרה אחרי השבוע הראשון היא כזאת: אחרי השבוע הראשון יצאה לעולם הביקורת החיובית והשלילית על אווטאר. אנשים כמוני שמתעניינים בסרטים ולא ראו בסיבוב הראשון שמים לב וקוראים ומתעניינים. מדי פעם הם שופטים מראש, מדי פעם הם באים עם ראש פתוח – אבל אפילו אם הם באים עם ראש פתוח הבעיות העלילתיות קופצות להן בעין יותר כי מישהו שם לב לזה וזה נמצא אצלהם במוח ולכן הם נהנים, גם בחוויה הראשונית, פחות מהסרט.
ואילו אני חושב
שהנטיה של אנשים לבקש שסרטי קולנוע, מדיום קצר ומוגבל בעומקו בכל מקרה, ייצרו איזשהו סיפור עמוק כמו "מלחמה ושלום" הוא טעות חמורה.
אם תבקש ממני את 100 הסיפורים הכי גדולים/מעניינים/עמוקים בכל הזמנים כנראה שכל הרשימה כולה תורכב מספרים, מחזות ומספר מועט של סרטי קולנוע. יתכן ואפילו כמה סדרות טלויזיה יכנסו לשם, אבל זו לא חכמה, כי לחלקן יש פריבילגיה לבנות סיפור לאורך זמן רב.
אוואטר בהחלט לא היה צרייך לעשות "מהפכה" בתחום התסריטאות אבל בדומה לז'אנר שלו (מד"ב/פנטזיה) הוא היה ממוצע לחלוטין מבחינת "סיפור". מוטיבים כמו האויב שנכנס מבחוץ ולומד להכיר את הסביבה שהייתה זרה לו, סיפור האהבה כנגד כל הסיכויים, מתקפה אימתנית וחסרת שם (או בשם הכסף) אשר נבלמת ע"י ערכים אוניברסלים כמו "אהבה" או "הרמוניה" ("עץ הנשמות" או איך שלא קראו לזה) מופיעים במאות סרטים בשנה, כולל מהגדולים והמכניסים ביותר, והסיפור שם תמיד נחשב לסטנדרטי לחלוטין.
אתה יודע מה? אשמח, ברשותך, לעשות תרגיל מחשבתי הפוך. תן לי 3 סרטים שאהבת, ואני אראה לך כמה הסיפור שם "לא מקורי, עמוק" וכו'.
(אגב, כתבתי גם בהודעה אחרת, אני אישית לא כ"כ אהבתי את אוואטר. אבל האנטי-הייפ כלפיו פשוט יוצא מכל פרופורציה אפשרית)
3 סרטים שאהבתי:
2001 אודיסיאה בחלל, כוכב בודד, סקוט פילגרים נגד העולם.
במקרה, או שלא
2001 אודיסאה בחלל מבוסס על סיפור קצר והסרט נכתב בחלקו גם ע"י קלארק,
סקוט פיליגרם נגד העולם הוא, כמובן, מבוסס קומיקס (למרות שאני חשבתי שהסרט יותר טוב..)
ואת כוכב בודד – לא ראיתי :-)
כך שאם אתה רוצה להגיד שסרטים טובים ועמוקים מבוססים על מדיות קודמות שהן טובות ועמוקות – אני מסכים בהחלט ;-)
וברצינות, התרגיל המחשבתי פשוט נועד להראות שאפשר "להקטין" כמעט כל סרט שנוצר. הרי כל הסיפורים כבר סופרו, כל החידושים כבר חודשו מחדש, כל התפניות כבר התרחשו…
and yet, אנשים עדיין מצליחים ליצור קולנוע טוב. אולי הרעיון של "סיפור עמוק" הוא לא נכון, או לכל הפחות לא הכרחי. (או שההגדרה שלו שונה מאחד לאחד…)
יש באמת מישהו שמצפה לסיפור ברמת מלחמה ושלום מסרט?
קל וחומר מסרט כמו אוואטר?
אני חושבת שקרקר בהחלט מתחשב בסוג הסרט שאווטאר ניסה להיות כשהוא מדבר על החולשה של הסיפור שלו. אני, בכל אופן, באתי לסרט מצפה לסיפור ברמה של טיטאניק, טרמינייטור 2, או הנוסע השמיני 2 – סרטים שמאוד נהניתי מהם, ושהייתי אומרת שיש להם סיפור טוב (תחת הגדרה מאוד מסוימת ומוגבלת של "טוב", שכפי שאתה אומר לא צריך הרבה מאמץ כדי להראות כמה הוא רדוד ולא מקורי). זה שאווטאר הוא לא מלחמה ושלום זו לא בעיה, אבל זה שהוא לא מגיע לרמה של הסרטים הללו היא כן.
לא רציתי שאווטאר יהיה מלחמה ושלום
ביקשתי סיפור טוב, עדיף מקורי עם דמויות שאפשר להתחבר אליהן.
אני מודע לכך שזו הגדרה לחלוטין סובייקטיבית, אבל זה ההגדרה הבסיסית שדרושה בשבילי בשביל ממש לאהוב סרט ולהנות ממנו. ( לרוב, יכול להיות שיש סרטים שנהנתי מהם למרות אחת המגבלות האלה אבל אני לא זוכר)
ואני מסכים שהסיפור היה סטדנרטי לחלוטין ( קרי, שהוא מחיל אלמנטים שיש בסיפורים אחרים) – אבל פה בדיוק, הייתה הבעיה שלי.
סיפור סטנדרטי לחלוטין+ חוסר חיבור לדמויות, כי הן היו בשבילי שבלוניות מדי ולא יכלתי להתחבר אליהן + ויזואליה שמבחינתי הייתה סבירה+ שלוש שעות של זה = סרט מעצבן.
האם הוא הסרט הגרוע ביותר בעולם? לא. אבל הוא סרט בנאלי ברמה מחרידה (בחינה סיפורית) ולא נהנתי ממנו ( כאן, בעצם, טמון ההבדל ביני ובין האנשים שאהבו את הסרט).
לא ממש הבנתי איך הגבת לדבריי, כי אני אמרתי בעצמי שלא ציפיתי לחידושים ססגוניים מאווטאר.
3 סרטים שאהבתי: עיירה ושמה פאניקה, פפריקה, הצל את הכוכב הירוק.
לא, נראה לי שהבנתי אותך יפה מאוד
אתה חושב (יש לך "תחושה") ש"היו אנשים (לא מבקרי קולנוע, אלא בעיקר צעירים שנסחפים עם הזרם) שהחלו לשנוא את הסרט רק כדי להצטרף לטרנד השנאה נגדו."
איך זה שונה מהטענה שלי שאתה מניח "שכל מי שלא מסכים אתך סתם עושה כאילו כדי להראות קול"? בסדר, יפה שאתה מסכים שזה לא כולם, אבל זה לא מה שאמרת בהודעה המקורית.
באופן כללי, אני חושבת שגם התער של אוקם וגם ההגיון הבריא רומזים שאם מישהו אומר לך שהוא שנא סרט, סביר יותר שהוא באמת מתכוון לזה, ולא שיש כאן איזושהיא פסיכודרמה שבה הוא לא מודע לרגשותיו האמיתיים.
הצגתי את הגורמים שהובילו אותי למסקנות הללו.
כיוון שמדובר בנושא שקשה לאמוד, אני לא מסוגל כרגע להציג הוכחות חותכות שתוכלי להתייחס אליהן. עם זאת, הצגתי רציונל שמבוסס על אלמנטים מהמציאות בתקופה שהסרט יצא. את בחרת להתעלם מכך ולא לתת לי את הקרדיט המינימלי ולהאמין שדברי מבוססים על רציונל כלשהו – כך שאין לנו בסיס לדיון.
זה שונה כי זה לא מה שהוא אמר
והוא לא הסכים איתך שזה לא כולם, הוא לא טען כך מלכתחילה. אני חייבת גם לציין שהתגובות שלך נקראות בנימה לא נעימה ואף מעט אגרסיבית, וזו ממש לא הנימה שאני מקבלת מתגובתו המקורית (וזו לא הפעם הראשונה שאת עושה זאת לטענות של אחרים). הוא טוען דבר פשוט שהוא תופעה מוכרת והוא לא המציא דבר: יש אנשים שסולדים ממה שתופס "הייפ" ומפתחים נגדו אנטי גם אם הוא ממש לא אסון ואולי אפילו די נחמד. זה לא אומר שזה גורם להם להיראות "קול" והוא גם לא אמר זאת.
הוא אמר "רוב המבקרים וחובבי הקולנוע הרציניים"
את צודקת, רוב זה לא כולם. אבל זו עדיין טענה לא הגיונית ולא נעימה.
שוב, לא בדיוק.
הוא אמר שהרוב מתביישים לומר שהוא סרט מהנה (כלומר אמירה אקטיבית חיובית) הוא לא כתב שהרוב התחילו לשנוא. את יודעת, זה כתוב ממש כאן מעל, כולנו יכולים לקרוא בדיוק מה הוא טען בניסוח המקורי שלו, אין צורך במסננים או ניסוחים מחדש. כאמור, אני לא מוצאת בתגובתו חוסר היגיון או אי נעימות, אבל את האחרונה מצאתי בתגובותייך אליו.
לא הבנתי מה החידוד שלך מוכיח
הרי התייחסתי לאמירה המדויקת שלו בתגובתי אליו.
ואם לא ברור לך מה לא נעים באמירה כזו, דמייני לך שאת מישהי שבאמת, בהן צדקך, לא נהנתה באווטאר, ועכשיו בא מישהו ואומר לך שלא רק שאת טועה, ובאמת כן נהנית, אלא שאין לך מספיק יושרה להודות בכך.
לא, את ניסחת אותה מחדש
הוא לא דיבר אלייך או עלייך, הוא לא אמר לך שאת טועה, הוא לא טען שכ-ו-ל-ם כך או כך. הוא דיבר על מגמה כלשהי, על הלך רוח שהוא מרגיש שקיים (ואני נוטה להסכים איתו). ייתכן שאת חלק ממנו וייתכן שלא, אבל כבר החלטת שמבחינתו את כן, והלבשת עליו האשמות של חוסר יושרה… איש לא האשים אותך, אם בחרת להיעלב ולראות בכך משהו לא נעים אישית כלפייך ולצורך כך לנסח מחדש את דבריו בצורה מעליבה, זו בחירה שלך (וזו לא הפעם הראשונה שאת עושה זאת, ולכן אני חורגת ממנהגי ומגיבה כך. כצופה מהצד זה ממש לא נעים לי לקרוא תגובות כאלה).
מה לעשות שזו אחת מהסכנות של הכללה?
כשמכלילים על קבוצה – ובמיוחד כשעושים זאת בלי יותר מדי סיבות קונקרטיות ואף בסתירה לעובדות הקיימות (כפי שכבר הצביעו כאן, "רוב" המבקרים דוקא אהבו את אווטאר) – אז גורפים לתוכה אנשים שאולי יעלבו מההכללה הזו. אם מישהו מדבר על רוב המבקרים והצופים שלא אהבו את אווטאר, ואני מבקרת וצופה שלא אהבה את אווטאר, באמת כל כך לא הגיוני מצדי לחוש שמדברים גם עלי?
אבל בכל אופן, אנחנו קצת סוטות מהנושא. אני ניסיתי להסביר למה הטענה המקורית לא היתה נעימה לי (ואם את מסכימה איתה, הרי שמן הסתם לא היית מרגישה את אי-הנעימות הזו, ולכן אולי כדאי לא לשלול את התגובה שלי באופן כל כך גורף). אבל לא הגבתי מכיוון שחשתי עלבון אלא מכיוון שאני לא חושבת שזה תורם לשום דיון להניח שהדעות של האנשים מולך אינן הדעות האמיתיות שלהם. מאז שהערת על כך חזרתי וקראתי את ההודעות שלי כמה פעמים ולצערי אני פשוט לא רואה את הטון האגרסיבי שאת קוראת בהם – אני חושבת שהתנסחתי בשוויון נפש ובטון שלא חורג מהנורמה באתר.
אני לא בטוח לגבי אגרסיביות, אבל הדיון הזה צרם לי.
עם התגובה הראשונה שלך הזדהיתי לחלוטין. אני שונא הכללות. אבל משם והלאה זה התחיל לצרום; כי במקום לדון בטענה ובלגיטימיות שלה, זה הפך לוויכוח של "לא אמרתי את זה"-"זה כן מה שאמרת".
אני מסכימה במאת האחוזים
הרבה יותר מעניין אותי הדיון שמתקיים בהמשך הפתיל. אבל כאן מה שרצו לדבר עליו זה מי אמר מה. אולי היה עדיף אם הייתי פשוט נותנת לדיון להסתיים, אבל קשה לעשות את זה כשהנושא הוא כמה שאני לא בסדר.
אכן סכנה נוראית שיש להישמר ממנה מכל משמר...
אני חושבת ניתנו די סיבות, וכאמור, תופעת "אנטי" נגד הייפ אינה דבר חדש או מומצא. כך או כך, "רוב" היא הכללה חלשה יותר מ"כל", אני איני מבקרת קולנוע (את כן?), וכשאני לא מוכלת בקבוצה מסוימת ולא נטען שכ-ו-ל-ם כאלה, אני לא חשה שמדברים עליי (הרי אני איני כזאת!), אלא מסיקה שאני במיעוט שלא מדברים עליו (וזה לא קשור למידת הסכמתי עם הטיעון). אני לא חושבת שהנקודה היא אמיתות דעות הנגד אלא באמת הצבעה על מגמת אנטי להייפ. אני יכולה להעיד על עצמי שיש סרטים שלא סבלתי בהם כלל והיו בסדר עד חביבים למדי אבל העובדה שרבים כאן התלהבו מהם בצורה שנשגבת מבינתי (דוגמאות בשליפה: שרק, הרשת החברתית, ג'אמפ 21, שודדי הקאריביים 3, למעלה) גרמה לי לחבב אותם פחות (יא אללה, מה כולם עפים, סתם סרט), לפעמים אפילו לפתח סלידת-מה כלפיהם (כי עכשיו הם לא סתם סרט חביב ותו לא, הם סרט שאמור להיות ממש מגניב אבל הוא לא).
טענתי כמה דברים שונים,
אבל הניסוח המדוייק ("שנאו" לעומת "לא נהנו" וכן הלאה) חסר משמעות בעיני; הדגש הוא על תהליך השינוי בדעת הקהל ביח סלאווטאר. סיכמתי את דעתי בנושא באופן ברור יותר בתגובה ל'מקס צ'פלין'.
וגם אני הרגשתי משהו לא נעים בתגובות של אביגיל.
לרגע קראתי "בית סלאווטאר", ונזכרתי בהארי פוטר.
האם הוא היה מבקש מהמצנפת לקבל אותו לשם או לא?
זה לחלוטין לא נכון שרוב המבקרים לא אהבו את הסרט.
יש לו 83% בעגבניות (90% ב-top critics). וכידוע הוא היה מועמד להרבה אוסקרים בזמנו. הסיבה לכך היא שכשמבקרים מביעים את דעתם יש לזה תיעוד; מי שכתב ביקורת חיובית – היא עדיין שם. לעומת זאת, "דעת הקהל" משתנה עם הזמן. בהתחלה "כולם" אהבו את אווטאר, ואז הוא הצליח יותר מדי, אז היום זה נחשב ל"נכון" לשנוא אותו. כמובן שאם מישהו אומר שהוא לא נהנה מהסרט אני לא יכול לטעון שהוא כן נהנה, אבל יש פה המון קטע של "אופנה".
תבורך מפי עליון. כבר התחלתי לחשוב שאני משוגע.
אגב, למיטב זכרוני היו גם מבקרים פופוליסטיים יותר שהתאימו את דעתם לדעת הקהל בדיעבד, והצטרפו ללעג הכללי על אווטאר כשזו הפכה להיות האופנה.
הטענה על רוב המבקרים היא ציטוט
באופן כללי נראה לי קצת מוזר לטעון שאחד מהסרטים המצליחים ביותר בכל הזמנים נפל קורבן לקונספירציה של מבקרים שליליים.
לגבי אופנה, הייתי מוכנה לקבל את הטענה הזו אם היא היתה מתייחסת לעוצמת התגובה השלילית. כפי שאתה אומר, בשבועות הראשונים כולם אהבו את אווטאר, אז אם היית מישהו כמוני, שדי אוהב את קמרון ובא לקולנוע בהתלהבות ופשוט השתעמם לאורך כל הסרט, היתה תחושה שחייבים לצעוק את הדעה הנגדית. במיוחד מכיוון שאחד המימדים המיוחדים של תופעת אווטאר היה אורך החיים שלה – לסרט הזה היו רגליים שפשוט לא רואים בבלוקבסטרים מודרניים, ושבועות, חודשים אפילו, אחרי שהוא יצא לאקרנים הייתי שומעת אנשים שפשוט לא הולכים לסרטים שואלים זה את זה "ראית כבר את אווטאר?" אז שוב, מול המתקפה האינסופית הזו, התחושות השליליות כלפי הסרט פשוט נהיו יותר ויותר חזקות.
אבל מכאן ועד להגיד שהתחושות עצמן נובעות מאופנה, או לשקוע במסכנות של "מבקרי הקולנוע אניני הטעם מתנשאים מדי מכדי להודות שהם אוהבים את הסרט" (שכפי שאתה אומר זו בין היתר גם טענה לא נכונה עובדתית), רחוקה הדרך.
מסע הצלב הפרטי הוא המוזר
ואת יכולה בהחלט ללמוד את ה"תחושות" ואת "עוצמת התגובה השלילית" מהתגובות לכתבה הזו, שנעות בין התחכמויות ושנינוית לציניות והשמצות "אישיות" (מטומטם, מפגר, וכו').
בכלל, דרך מצוינת ללמוד על אנטי-הייפ היא מידת השנאה שאנשים מפגינים כלפיו. חיי חדקי, זה סרט. סרט, סרט, סרט. לא זכור לי שראיתי תגובות שנאה (כולל בדיונים כאן, ובטח ובטח ברחבי הרשת והביקורות העיתונאיות) כאלו קיצוניות לאף סרט שיצא בעשור האחרון. האחרון שזכור לי שקיבל כאלו תגובות (פחות באינטרנט, למרות שזכור לי שבמירק דיברו גם עליו…) היה, לא במפתיע: טיטאניק.
סרטים עם הייפ גדול מקבלים הרבה תשומת לב.
הרבה תשומת לב משמעותה קהל צופים ועניין רב.
קהל צופים ועניין רב מביא עימו את המילה ההו-כה-אסורה באמנות: פופולריות.
פופולריות מביאה עימה תופעות שליליות רבות. (נסו לחפש פעם קליפ ביוטיוב של ג'סטין ביבר. איחולי המוות שתמצאו בדקה גדולים ככה"נ מכל רוצח סדרתי שאי פעם פעל בכדוה"א)
את יודעת מה, עזבי תרגילים מחשבתיים. כתבת את זה בעצמך:
"מול המתקפה האינסופית הזו, התחושות השליליות כלפי הסרט פשוט נהיו יותר ויותר חזקות."
1. אהבה של אנשים לסרט = מתקפה.
2. מתקפה = מתן נופך אישי לתגובה כלפי סרט – אמנות.
3. תוצאה – תגובות שליליות נהיו יותר חזקות.
אין באמור לקבוע בצורה עובדתית שהסרט הוא מושלם וכל מי שלא אוהב אותו הוא מוקצה. יש באמור כדי לטעון שגם אם לא אהבת אותו כי.. פשוט לא אהבת אותו (כמוני, אגב…) , זה לא בהכרח מעיד על תופעת האנטי-הייפ שנלוותה לו.
אחת מהבעיות של לחשוב באנגלית
כשכתבתי "מתקפה" חשבתי על המלה "assault", שלמרות משמעותה המילולית גם יכולה להשתמע כמשהו פחות מכוון, כלהיות מוקף במשהו מכל כיוון.
אבל כן, באופן כללי אני מסכימה שהייפ ואנטי-הייפ מושפעים מפופולריות יותר מהתגובה לדבר עצמו. מה שמפריע לי היא ההקבלה בין התגובה הזו ובין הייפ/אנטי-הייפ – ההנחה שהם היינו הך.
Hype is the path to the dark side
.Hype leads to public attention
.Public attention leads to large audience
.Large audience leads to populism
.Populism leads to hate
.Hate leads to suffering
מצטער, הייתי חייב.
למה לא, בעצם?
לא שמתי לב לאיזו תנועה אנטי-אווטארית, אבל אי אז בשנות ה-90 יצא טיטאניק, ומהלך הדברים הזכור לי נראה בערך ככה:
בהתחלה: יש איזה סרט על טיטאניק. אולי נלך? – אוקי, בהזדמנות.
חודש 1: אז הולכים לטיטאניק הערב? – אולי שבוע הבא, אני רוצה קודם לראות את…
חודש 2: זה מתחיל להיות ממש לא נעים, נו, כולם ראו טיטאניק – כן, אבל אנחנו באמת *רוצות* לראות סרט של 3 שעות שרובו זה ספינה טובעת?
חודש 3: מה זאת אומרת, לא ראית טיטאניק?! – תני לי לעשות לך היכרות עם האגודה האינטרנטית "אני לא כבשה".
אני לא כל כך מוצאת עדויות לקיומה, זה בכל זאת היה מזמן, אבל "I am not a sheep" היתה אגודה בעלת 2 סוגי חברים:
1. לא ראיתי טיטאניק ואני גם לא מתכוונת לעשות את זה.
2. ראיתי טיטאניק ואני מכה על חטא (Seen Titanic, wishing to repent)
זה היה משעשע, ובהחלט הביע את התסכול שלי על כל האנשים המעצבנים שהציקו לי לגבי זה, וזו בהחלט היתה תגובת אנטי שלא קשורה בשום צורה לאיכותו של הסרט (אני הייתי חברה מהסוג הראשון). כיום אין לי שום דבר נגד טיטאניק. בין השאר, כי מעולם לא צפיתי בו (שמעתי שהוא טוב, הוא פשוט לא ממש הז'אנר שלי ומעולם לא היו לי הזמן, החשק וההזדמנות להשלים אותו, בלי שיהיה משהו מפתה יותר לעשות). אבל האם יכולה להיות תנועת אנטי למשהו רק בגלל שהוא פופולארי? בטח!
התגובה הזו דוקא מובנת לי, וודאי שהיא קיימת
מה שלא הגיוני לי הוא הטענה שאנשים הולכים לסרט פופולרי, ואז מסרבים להודות שנהנו ממנו בגלל הפופולריות הזו.
לפעמים מביך להודות שנהנית ממשהו.
למשל – נניח שאחרי כל הדיבורים עליו, והקמפיין הנבזי של הגולשים לגבי זה, רד פיש היה מגלה שבעצם ג'לי טרזן הוא אחלה סרט וכיף אדיר. האם הוא באמת היה יכול לספר את זה לכולם בלי להרגיש אפילו קצת לא נוח? מה לעשות, יש דברים שאנשים אוהבים לשנוא, ולפעמים צריך אומץ כדי ללכת נגד המעגל החברתי שלך.
גם במקרה כזה, הייתי מצפה לשתיקה
או אולי להסכמה חלשה עם דעת הרוב. אבל ממש קשה לי לדמיין בן אדם שכותב ביקורת של אלף מלים, או מפזר הערות ארסיות באתר כמו עין הדג, או פוצח בנאומים ארוכים על כמה שהוא לא נהנה מסרט מסוים, כשכל מלה היא שקר. במיוחד כשמדובר במשהו כמו ביקורת, כשכל מילה נובעת בסופו של דבר מתגובה רגשית, זה נראה כמו מעשה בלתי אפשרי. בתור מבקרת, אני פשוט לא יכולה לדמיין לעצמי איך הייתי כותבת ביקורת שלילית של משהו שאהבתי, או ביקורת חיובית של משהו ששנאתי. ואני אפילו לא מדברת כאן על המוסר שכרוך בנושא, אלא פשוט ברמה הפרקטית – אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לכתוב ביקורת כזו.
(באותה המידה, אם רד פיש נהנה מג'לי טרזן, הייתי מצפה לביקורת חיובית, והאמת שנראה לי קצת מוזר לצפות לכל דבר אחר.)
את מתייחסת ל"אהבתי" ו"לא אהבתי" כדברים מוחלטים.
אולי היו דברים שמהם נהניתי, ודברים שמהם לא, ואלה שלא הופכים להיות יותר ויותר בולטים בזיכרון שלי? אולי נהניתי, אבל ההנאה הזו הולכת ודוהה והטיעונים של האנשים מסביב משכנעים אותי? אולי יש לי דיסוננס קוגניטיבי, ואני משכנעת את עצמי שבעצם לא נהניתי? דעות וזיכרונות משתנים באופן מהותי, זה לא מופרך. ואם לא נעים לי להודות שאהבתי משהו, אולי לא נעים לי להודות בזה אפילו לעצמי?
בהקשר הזה, מחקר שנעשה לאחרונה על טוקבקים
בדק כמה קבוצות: אחת קיבלה לקרוא ידיעות עיתונאיות ולתאר מה כתוב שם ומה דעתן על זה,
והשניה אותו דבר, פלוס לקרוא טוקבקים ארסיים או לא.
התברר, במפתיע, שלטוקבקים יש השפעה רצינית על דעתם של אנשים על הידיעות – וגם לגבי תפיסת התוכן של אותן ידיעות. במילים אחרות, ככל שהיו טוקבקים ארסיים יותר, גבר הסיכוי שאנשים יחזיקו בדעה שלילית על הכתבה – ולפעמים גם יתארו את מה שכתוב בה בפרשנות עויינת.
אני מתייחסת לטענה שהועלתה בתחילת הפתיל
כאילו אנשים נהנו מהסרט אבל מתביישים להודות בזאת ולכן מלכלכים עליו.
ברור שכל המצבים שאת מתארת קיימים, ואף הרבה יותר סבירים והגיוניים מזה שממנו התחיל הדיון. אני, למשל, מאוד נהניתי מטיטאניק, אבל אפילו בתור נערה ראיתי עד כמה הוא שמאלצי ומניפולטיבי, וכיום – שנים לאחר שצפיתי בו בפעם האחרונה – מה שזכור לי יותר הוא הפגמים ולא מה שנהניתי ממנו. אבל להגיד את זה זה דבר אחר לגמרי מלהתכחש לעובדה שנהניתי מהסרט.
בנאדם, אתה טוב בזה קצת יותר מדי.
(ל"ת)
תודה.
(ל"ת)
מאמה מיה
(ל"ת)
אז כל הוויכוחים האלו שלא יצאת מהם בזמן,
השתלמו לך, אה?
A+++
(ל"ת)
זה סרט שהייתי רוצה לראות!
(ל"ת)
בגיל ההתבגרות הלכתי לחיים, ובגלל שהם דבר די פופולרי,
סרבתי להודות שנהניתי מהם.
נראה לי שהגישה הזו שורדת אצלי ואצל אחרים לפחות בצורה מתונה, גם בגיל מאוחר יותר. הנה למשל וידוי אפל שעדיין קשה לי לשאת: נהניתי מהסרט "ללכת על הכול".
מצד שני אני לחלוטין מסכים איתך שהאמירה הכוללנית "מבקרי וחובבי הקולנוע נבהלו מהמחשבה שכל הציבור מסכים על משהו, ולכן מיהרו להרים את הכפפה והחלו לשנוא את אווטאר בכל לבם, סתם כדי לשבור את הקונצנזוס." היא מקוממת. אם רק המילים "כמה" או "חלק מ" היו מופיעות לפני המשפט הזה, הוא היה הרבה פחות פרובקטיבי.
הביקורות של אווטאר דווקא היו מאוד חיוביות.
ציון ה-Metacritic שלו הוא 83, יותר מעלייתו של האביר האפל (78), אינספשן (74) והנוקמים (69). כל הסרטים מעליו באותה שנה היו סרטים זרים, דרמות ואנימציה. גם הציון שלו בימד"ב די מכובד – 8.0.
זה בדיוק מה שאני אומר
בשלב הראשון כמעט כולם אהבו את הסרט, החל ממבקרים, דרך חובבי קולנוע רציניים וכלה בציבור רחב.
בשלב השני החל להיווצר גל של אנטי לסרט, שהתחיל לדעתי מקהל חובבי הקולנוע הרציניים.
בשלב השלישי האנטי לסרט היה בשיאו והפך לטרנד שסחף אחריו הרבה מהציבור הרבה.
וכיום, כשהכל חלק מההיטוריה, הרבה חובבי קולנוע ומבקרים יתביישו להודות שנהנו מאווטאר, שנחקק בתודעה הציבורית כסרט שטחי.
"נחקק"?
הוא לא סרט שטחי כי ככה תופסים ממנו. הוא סרט שטחי כי הוא סרט שטחי. כי יש לו עלילה בשקל תשעים, מסר אקולוגי שמנוסח בתוך סרט שהוא שיר הלל לתעשייה שדורסת ברגל רמה את אותו המסר בדיוק. משחק לא מוצלח במיוחד ועל כל זה הוא מחפה בויזואליה טובה (אני בכוונה לא אומר מדהימה כי זה סופרלטיב שאני שומר לסרטים כמו 'הנפילה' או 'בארכה' כי אני לא ממש מחזיק מCGI וזאת זכותך לעשות כן), ושימוש מושכל בטכנולוגיה.
האם הוא פורץ דרך, כן, אבל רק מבחינה טכנולוגית. בשורה התחתונה הוא עדיין eye candy. ולא, אני לא שונא אותו, אני פשוט לא חושב שמדובר ביצירת מופת שצריכה להופיע על הרדאר של אף רשימת סרטי "מופת", פרסים שלא קשורים להשגים טכנולוגיים וציר הזמן.
יש לו עלילה בדיוק כמו לכל סרט הוליוודי סטנדרטי.
לצורך העניין, העלילה של סטאר וורס לא טובה בהרבה מזו של אווטאר, ולמרות זאת הסרטים הפכו לסופר-קלאסיקה.
למקרה שהתבלבלת, את אווטאר אכן צריך להשוות לסרטים כמו סטאר וורס, ולא לסרטי דרמה שמתמקדים בעלילה מורכבת ועמוקה. אגב, זה ז'אנר שאני אישית שונא, כי לא באתי לקולנוע כדי לחוות "סיפור אנושי עמוק וקשה" – כאלה יש גם בעולם האמיתי – אלא כדי לברוח לעולם קסום, מסתורי או מלהיב, עם אקשן ו-ויזואליה שלא רואים במציאות.
בכל אופן, לא טענתי ולא חשבתי שאווטאר הוא סרט פורץ דרך מבחינה כלשהי מלבד הטכנולוגיה, וגם לא שמדובר בקלאסיקה קולנועית. אני רק טוען שלא צריך לבקר אותו כל כך הרבה על דברים שהוא בכלל לא מתיימר לעשות, כמו לספר סיפור אנושי עמוק.
שני דברים
העלילה של 'מלחמת הכוכבים' (ולא התסריט שמורכב ברובו מדיאלוגים נוראיים) היא דווקא מאד עמוקה. היא מתמקדת במאבק בין טוב לרע בעולם ובתוך נפשו של האדם, בתככים פוליטיים (ומאד מאד מאד רלוונטית לפוליטיקה של ימינו), בנושאים של אמונה, בחירה חופשית, משמעת עצמית דתית (התלבטתי איך לנסח את זה, הכוונה היא לאיסור על אבירי ג'דיי לקיים מערכת יחסים רומנטית) והיא נושקת לתיאולגיה.
'אווטאר' מתמקד בעץ. גדול.
אני מסכים איתך, ההשוואה צריכה להיות באותו ז'אנר ואין לי שום רצון לטעון ש'מלחמת הכוכבים' היא מסה פילוסופית מעמיקה. בשביל זה אני אלך לראות את 'שלוש עשרה שיחות על דבר אחד' סרט שאתה פוסל באופן גורף, אני מניח. אבל בתוך אותו ז'אנר אפשר עדיין לספר סיפור בצורה טובה ואפשר גם לחרטט משהו.
'אווטאר' אכן ראוי לשבחים על הטכנולוגיה. מכאן ועד להפוך אותו ל"סרט החשוב ביותר שנעשה בשנת כך וכך", להפוך אותו למועמד לאוסקר וכו' נראה לי קפיצה גדולה מדי.
מה שהוא אמר.
(ל"ת)
אני אוהב דיונים חסרי טעם בעין הדג
למה חסרי טעם? כי אתה לא תשכנע אותי ואני לא אשכנע אותך ובסוף שנינו נלך הביתה טיפה יותר חכמים ועם אותה דעה, שזה בסדר גמור. בדיון לא חייבים לנצח.
כן, כל הדברים האלה קיימים ב'אוואטר' רק שהם מנוסחים בצורה כל כך עילגת (שוב, אני לא מדבר על רמת הדיאלוגים אלא על רמת העלילה) ושטחית. לדמות של ג'ייק סאלי אין שום התפתחות לעומק. הוא פשוט מתחיל בנקודה א' ומסיים בב'. התככים הפוליטיים מסתכמים ב"תאגידים הם רעים". וואלה. תודה לך ג'יימס קמרון שלימדת אותי שתאגידים הם רעים, כי לא ידעתי את זה עד כה. וד"ש למיליונים שלך עצמך. הרומנטיקה צפויה ולא מעניינת, פשוט כי אין לי שום הזדהות עם הדמויות, לעומת האן סולו נניח, אחד מאשפי הכריזמה.
אתה יודע מה, עזוב. הדיון הזה מוציא אותי גיק של 'מלחמת הכוכבים' ואני ממש לא. בוא נסכים שלא להסכים. אגב, למקרה שאתה תוהה, גם ל'מלחמת הכוכבים' לא מגיע אוסקר מבחינתי (אבל 'שר הטבעות' כן, כי הוא חורג מההגדרה של "סתם אפוס" ויש לו גינונים של שירה לכל דבר).
לא רק שבדיון לא חייבים לנצח, זוהי מראש לא המטרה
דיון הוא שיחה, החלפת רעיונות, למידת מידע חדש וראיה של נושא מנקודת מבט חדשה. אם אתה רואה את כל אלה כמטרה של דיון במקום 'לנצח', אזי הדיונים פה לא חסרי טעם כלל. אף אחד לא ביקש לשנות את דעתך כך שתצא מכאן אוהד נלהב של 'אווטאר', אך כן ביקרו אותך על כך שאתה מנתח שני סרטים לפי קריטריונים שונים בדרך שתתאים לדיעה שלך עליהם. רק כשהפנו את תשומת ליבך לכך נימקת בצורה מפורטת יותר את הסיבות שבגינן אתה מחשיב את אווטאר לשטחי.
לא תאגידים הם רעים: כוח צבאי + תאגידים = רשע
התאגידים בסרט בהחלט לא מוצגים כנחמדים במיוחד, אבל הם כותבים (ומשוחקים ע"י רביזי) במידה של מורכבות. למשל הם מימנו בית ספר לנאבי, הם מימנו את כל המיזם המדעי של גרייס, והם היו מעדיפים שאף אחד לא ימות. כן, הם מחפשים כסף והם אטומים לאפשרות של שונות תרבותית, אבל רעים? לא במיוחד.
הצבא, לעומת זאת, מוצג כרשע ממש. קולונל קואריץ' הוא דמות שאין לבמאי ולו גרם של סימפטיה כלפיה, וגם החיילים שתחתיו מוצגים כבורים שטופי טסטוסטרון וגזענות.
שים לב שהתהליך שג'ייק עובר, למשל, הוא לא תהליך של הפיכה מאיש תאגידים רודף בצע למחבק עצי נשמות כחלחל. הוא הופך מחייל שממלא פקודות למנהיג.
מעבר לזה -
"אווטאר" מביע מסרים מאוד אנטי-קולוניאליסטיים ודי (dare I say it?) שמאלניים. הוא מציג את צבא ארצות הברית בתור נבל שמנסה להשתלט על חלקת אדמה שלא שייכת לו, וכשמדובר בסרט אפקטים הוליוודי עתיר תקציב שבסופו של דבר הרוויח כמעט 3 מיליארד דולר, זה חתיכת הישג שלטעמי מתעלה על "מלחמת הכוכבים".
לא. הוא לא.
הוא מציג גרסה של צבא ארה"ב שאולי תתקיים בעתיד. קל לבקר משהו דמיוני אבל בהוליווד השמרנית בחיים לא יעשו סרט שמבקר את הצבא של היום (בהקשר הזה אתה מוזמן לקרוא על הסערה סביב 'כוננות עם שחר' המעלה למודעות את מדיניות העינויים של ממשל בוש וסופג ביקורת מהימין על זה שהוא מבקר את אותה מדיניות וביקורת מהשמאל על זה שהוא לא מבקר אותה). סרטים כאלה נעשים, אבל לא במסגרת הוליווד ובטח שלא עושים כל כך הרבה כסף.
סרט שנוצר כדי לעשות כמה שיותר כסף ולהתהדר במסר חברתי בזמן שהוא משרת בדיוק את אותה מדיניות של קפיטליזם חסר מעצורים הוא מבחינתי ערמה של צביעות. הסרט הזה הוא הדגמה חיה לתודעה כוזבת. להראות סרט שלכאורה יש לו מסר "חתרני" בשביל לבלוע את המסר הזה ולהשתמש בו בשביל להמשיך להאכיל את החיה. קוראים לזה דיאלקטיקה, ואתה יותר ממוזמן לקרוא על זה בכל ספר שמתאר את המשנה הניאו מרקסיסטית.
אבל באמת שדי, כי אני רק סותר את המסר שלי על דיונים אינסופיים.
אני לא מבין משהו
סרט שמרוויח הרבה מאוד כסף זה בדיוק אותו סוג של "קפיטליזם חסר מעצורים" שנגדו יוצאים באווטר?
האם, למשל, ג'יימס קמרון הפעיל בסין בתי יזע לאנימטורים? האם בשביל לבנות את הסט של פנדורה השמידו את אחד מהירחים של מאדים? או שפשוט מספיק להגיד על משהו שהוא מרוויח הרבה כסף כדי שהוא יהיה "קפיטליזם חסר מעצורים" ושקול לכל עוול שנייקי וקוקה-קולה וצבא ארה"ב עושים?
צבא ארצות הברית הוא לא משהו דמיוני.
הצבא שמתואר ב"אווטאר" באמת לא קיים (לפחות בינתיים), אבל עצם העובדה שהאויב הראשי של הסרט מתקרא "צבא ארצות הברית", ולא "אוכלי המוות" או קשקוש מד"בי אחר היא מדהימה בפני עצמה. זה לא מסר חתרני שלא נאמר אף פעם, ו"אווטאר" הוא לא הסרט הראשון שיוצא נגד צבא ארצות הברית, אבל הוא הסרט הראשון שבאמת ביקר את הצבא של המעצמה החזקה ביותר בעולם, ושכל העולם אשכרה שמע את הביקורת הזאת.
אחת מהמטרות הרבות של "אווטאר" הייתה לעשות המון כסף (זאת, כמובן, אחת המטרות העיקריות של משהו כמו לפחות 70 אחוז מהקולנוע המיינסטרימי), אבל במידה וזאת הייתה המטרה העיקרית, טוב, קמרון היה יכול לעשות סרט הרבה יותר זול, הרבה יותר פשוט והרבה פחות יומרני ועדיין להרוויח סכומים הגונים בהחלט. אבל יחד עם זאת, זה ברור לחלוטין שקמרון רצה לעשות משהו שעד עכשיו לא נעשה. הוא רצה לבנות עולם קולנועי מפורט ועשיר בצבע ובחיים, הוא רצה לתת לצופים שלו חוויה שאף צופה לא חווה עד אז, ויותר מזה – הוא רצה לומר לצופים שלו משהו על העולם שבו הם חיים. הוא רצה לבקר את ארה"ב, ושכל העולם ישמע ויראה את מה שהוא חושב על מלחמה, קולוניאליזם ואימפריאליזם, ומה שבאמת מטורף זה שהוא הצליח יותר מכל קולנוען אחר אי פעם.
ואם תשאל אותי? "אווטאר" לא באמת סרט כזה טוב.
גם מלחמת הכוכבים
מביע מסרים מאד אנטי-אימפריאליסטיים, לא?
לא שזה ההישג העיקרי שלו, נראה לי שהוא שינה את עולם הקולנוע הרבה יותר מאוואטאר.
לא הכי ברור לי, האמת
האימפריה היא אמנם מרושעת, אבל לא בדיוק בגלל שהיא אימפריה ויותר בגלל שהיא מפצפצת כוכבים להנאתה.
מי שרוצה לראות ביקורת מורכבת ועמוקה על "אימפריה"
כזו או אחרת ששולטת על הגלקסיה, באמת לא ימצא אותה באווטאר או במלחמת הכוכבים.
שתי אפשרויות מצוינות לביקורות כאלה אפשר למצוא ב:
1. "המוסד" של אסימוב.
2. "פיירפליי" של ווידון.
שמעתי שיש ניסיון חדש
להוסיף לו גם מימד חדש נועז וניסיוני של עומק דמויות ואולי חצי מימד של מקוריות עלילה
אוואטר הוא סרט מעולה ובנאלי
הדמויות שטוחות, הסיפור שבלוני וצפוי. אין ספק. בכל סרט אחר הייתי אומר שהגורמים האלה הורסים את הסרט.
אבל אוואטר הוא לא סרט אחר. הוא "אוואטר". האפקטים, התלת-מימד ובניית העולם כל כך מוצלחים בסרט הזה, שהם מצליחים לחפות לגמרי על כל הבעיות שלו. הוא פשוט כיף גדול, ויוצאים ממנו עם חיוך מרוח על השפתיים. אסקפיזם במיטבו.
בניית העולם? באמת?
דווקא בתור סרט שכביכול זה הדבר היחיד שהוא ייחודי, העיצוב בו מאוד חסר דימיון.
רגע, איפה אפשר להזמין כרטיסים?
או שזה נגמר כבר?
ממש קיויתי לראות את זה בקולנוע
באתר הדפוק למדי של יס פלאנט:
http://yesplanet.co.il/movies/Avatar%203D
תודה. מעולה.
(ל"ת)
האולם הופך את "רוקד עם זאבים 2" לפחות מטומטם?
אל תשכח "רוקד עם דרדסים", עוד לא אמרו את זה היום.
(ל"ת)
לא הבנתי כלום. מה החמצתי?
(ל"ת)
פרק של סאות'פארק
http://www.southparkstudios.com/full-episodes/s13e13-dances-with-smurfs
ובכל זאת - 66 ש"ח...
לאדם אחד.
נראה לי סכום די מוגזם עבור סרט, לא משנה בכמה מימדים הוא, ועוד יותר מוגזם עבור מי שראה כבר את הסרט ב-3 מהם.
לא ש-38 ש"ח זה מעט,
אבל אין ספק ש-66 זה מוגזם בטירוף.
גם 38 זה לא מעט...
אבל בד"כ יש לי 1+1 עם הכרטיס אשראי אז זה לא נורא.
וזה הזמן להזכיר
למי שאין לו את הכרטיס הזה שמקנה 1+1, שיש כל מיני מבצעים אחרים (כמו למשל "בהצדעה", שזה 29 ש"ח לכרטיס בסיס"י או מבצע בגלובוס שאני לא יודע מהו כי אין-גלובוס-בסביבה-שלי-אז-מעולם-לא-טרחתי-לזכור).
אם לא זה, אין ספק שהייתי רואה פחות סרטים.
השאלה האמיתית היא
האם נינט היא זמרת נהדרת גם ב-4 מימדים?
נינט היא הזמרת הכי טובה!
(ל"ת)
אני לא רוצה את נינט.
(ל"ת)
לא בטוח שזה מספיק,
יש אבל טוענים שיש יקום מקביל שבו נינט היא זמרת נהדרת.
אז רגע
עכשיו ישראל מצטרפת לקטע הזה של להחזיר סרטים לקולנוע לקצת זמן? (למרות שכמו שאמרת, לא הבנתי מה הסיבה להחזרה הזאת). אולי עוד מעט יחזירו גם את "טיטאניק" ל 4DX, כשבסוף על כל צופה ישפכו מהתקרה מים קפואים כדי שנוכל להרגיש את הקור של ג'ק, ואז לא ישאר אף אחד שיחשוב שלא היה מקום על הדלת הזאת.
א. ספוילר.
אפשר לדון אם לספר מה קרה לספינה זה ספוילר או לא, אבל לספר מה קרה לדמויות זה בטוח ספוילר.
ב. מכסחי המיתוסים בדקו את זה וספוילר גם לסרט וגם לתוכנית: ג'ק היה נשאר בחיים אם אחד מהם או שניהם היו חכמים יותר.
עוד סיפור נחמד על 'טיטאניק' ודיוק מדעי
ניל דגראס טיסון על טעות מסוימת בסרט:
http://www.youtube.com/watch?v=8B6jSfRuptY
אני מאוהבת.
(ל"ת)
בטח שזה כייף
לנטפק סרטים, מדעית או לא, ואם במקרה אתה עושה את זה מול במאי שמתעקש ומתגאה בעובדה שהוא דייק מדעית ואתה מוכיח לו שהוא טעה והוא מתבאס מזה בסוף (עד כמה שקמרון והמיליונים שלו יכולים להתבאס) זה לגמרי delicious.
hence הכותרת שלי: "אוי זה ענק". ההערה לגבי הרומנטיקה הייתה בצחוק, אם זה לא היה ברור.
הכל ברור.
הכל טוב.
אוקי, וידוי,
מעולם לא ראיתי את אווטאר בקולנוע. ראיתי אותו פעם אחת כשהקרינו אותו בטלוויזיה וזהו זה. לא התלהבתי, כי העלילה עצמה – צפויה ומשעממת ופשוט אמרתי לאא שלי מה הולך לקרות בסצנה הבאה.
האם זה באמת שווה ללכת לשבוע הזה בשביל חוויית האווטאר ה'אמיתית' עם התלת מימד וכו' וכו' ?
את אווטאר צריך לראות בקולנוע ובתלת מימד, או בכלל לא
לא יכולה להגיד לך איזו מהאפשרויות להעדיף, אבל זה בהחלט חייב להיות אחת מהן.
לטעמי, רק אם את ממש נהנית בסרטי תלת מימד
אם היית אומרת שעדיין לא ראית את הסרט היית אומר כן חד משמעית. אבל את כבר מכירה את העלילה, וגם ככה לא התלהבת ממנה יותר מדי, אז זה מוריד חלק גדול מההנאה, ומה שנשאר בגדול זאת רק חוויית התלת מימד. שלא תביני אותי לא נכון, היא ללא ספק מעולה (התלת מימד הטוב שראיתי סו פאר), השאלה עד כמה תהני מ"סרט הדגמה" של יכולת התלת מימד במאה ה21.
לא אהבתי אווטאר
כשראיתי אותו בקולנוע זה היה הסיפור של פוקהונטס עם חתולים כחולים
אפקטים נחמדים אבל זהו. אי אפשר לבסס סרט על אפקטים בלבד אני לא מתווכח עם ההצלחה הקופתית שלו אבל הצלחה קופתית לא אומרת בהכרח סרט טוב
חוץ מזה שכל הסרט היה צפוי לגמרי ואם צריך לבחור בין סיפור לאפקטים אני בוחר בסיפור
אני יודע שזה קצת אופ טופיק, אבל אם כבר הזכרת
"תשע הקרנות עיתונאים בתוך שישה ימים"? ברצינות?
כשהייתי קטן, הייתה תקופה בה רציתי להיות מבקר קולנוע. איכשהו הרעיון של לקבל כסף על משהו שאנשים אחרים עושים בתור בילוי, נראה לי כיף. אני לא מנסה להיות פשטני, אני יודע שיש הרבה יותר מזה, ושמבקרי קולנוע לא רואים סרט כמו שצופה כמוני רואה סרט, הם לא יכולים לבהות חצי מהסרט באמה סטון או לצאת באמצע אם הם משתעממים, ובכלל הצפייה בקולנוע היא רק חלק מהעבודה, והחלק היותר קשה הוא לשבת אחר כך מול המקלדת ולנסות לכתוב 500 מילים שנונות ואינפורמטיביות על "דמדומים – שחר מפציע". ועדיין, בתור אחד שהלך לעשות משהו אחר בתור מקצוע, אני עדיין מתפלא כשמתגלים הצדדים הפחות מושכים של זה.
רד פיש, מקווה שאתה צודק,
כי עשיתי את הבדיקה היומית בעין הדג להגיג/חדש/ביקורת חדשה, ונתקלתי בהגיג הזה. תוך פחות מ10 דקות אחרי זה הזמנתי 4 כרטיסים, לי ולמשפחה. נשמע אדיר.
אשמח לשמוע מה חשבתם.
(ל"ת)
היה אדיר.
כן, אני כותב בדיליי, זה היה לפני איזה שבוע ומשהו, אבל היה ממש ממש אדיר. ממש.
לבקשתך
השילוב של השניים, אגב, ממש פותח את הסינוסיטים
איך זה היה לעומת ההקרנה של האוונג'רס ב-4DX?
הרושם שאני מקבל מהכתבה הזו הוא שיקרה דבר זהה לסרטים אחרים עם "המימדים הנוספים" למה שקרה עם אוואטר מבחינת תלת מימד.
זאת אומרת – זה עבד מצויין באווטאר, וכמעט בכל שאר הסרטים האחרים שיבואו אחר כך זה יהיה חובבני, מגושם ובעיקר מעצבן.
האוונג'רס מעולם לא הוקרן בארץ ב-4DX.
אם אני זוכר נכון רק חלק ממנו הוקרן ככה, בשביל מבקרים, לרגל פתיחת יס פלאנט ראשל"צ.
כן, אם אני לא טועה רד היה בהקרנת הדגמה כזאת.
(ל"ת)
אני חושב שזו הזדמנות נפלאה שרד פיש יכתוב ביקורת
מלאה ומקיפה (ומפורטת) על אווטאר.
מי מצטרף לקריאה?
מי שרוצה להזמין ביקורת
יכול לתרום ולבקש… רגע, כבר מעל חודשיים אין איך לתרום לאתר. אני בעד שיסדרו לנו דרך לתרום לאתר שוב. מי מצטרף לקריאה?
הצעה יפה בהחלט, אבל...
עדיין לא פרסמתי אפילו את הביקורות שאנשים תרמו עבורן בפעם הקודמת. (זה עוד יקרה).
אני יודעת
אני הזמנתי אחת מהן. זה לא אומר שעד שהיא תופיע אני לא רוצה לתרום.
אתה חייב לי 100 ש״ח
הולכים לראות בשישי צהריים
תודה רבה רד :)
חיכיתי כמה שנים טובות שתיהיה הזדמנות לחזור לעולם של פנדורה, שאולי לא היה הכי מקורי אבל עדיין, עוצר נשימה בעיני, והנה – בזכותך רד, שמעתי על ההקרנות ביס פלנט ולמרות השפעת יצאתי מהמיטה (בכל זאת, מתי תיהיה הזדמנות נוספת לעוף עם דרקונים?).
הלכתי עם בן זוגי, שממש לא היה בעניין של אוואטאר (או לראות סרטים בפעם השניה) – ובכל זאת – שנינו נהננו הנאה צרופה, למרות שאנחנו בדר"כ קהל שלא כ"כ פשוט לספק אותו. היה כיף של ממש, והצפייה ב-4 מימדים אכן הוסיפה לא מעט.
ממליצה בחום. תודה שוב על הידיעה וההגיג :)
ראיתי אתמול כרוניקה בזמן אמת
ועכשיו כשאני חושב על זה לסרט הזה כל כך מתאים 4DX
מתאים גם לילדים.
ראיתי את הסרט עם בן 9 ובן 7, והם נהנו מאוד – גם מהסרט, שמחזיק בקלות 3 שעות בלי לשעמם לרגע, וגם מהאפקטים החדשים של ה-4DX.
אישית, מצאתי את הבזקי האור, הרוח, הריח והמים מיותרים: זה לא הרגיש לי כמו סערה בפנדורה, אלא כאילו מישהו משפריץ עלי מים ומפעיל מאוורר. בקיצור, זה הוציא אותי מהסרט, לא הכניס אותי לתוכו. אבל הכסאות הזזים בהחלט עושים פלאים, בעיקר בקטעי הטיסה.
אבל אני לא מצליחה להבין משהו אחד.
למה לסרטים האלו קוראים "סרטי 4 מימד"?
הינה ההסבר שלי:
המימדים שקיימים הם- אורך, רוחב, עמוק וזמן
לפי זה הסרטים אמורים להתחלק כך:
סרט רגיל = אורך+רוחב
סרט תלת-מימד = אורך+רוחב+עומק
סרט ארבע-מימד = אורך+רוחב+עומק+זמן?
לא! בסרט ארבע-מימד הדברים המתווספים לו הם תזוזות בכיסא, השפרצות מים ומאווררים שעושים רוח. זה המימד הרביעי? אני לא ממש חושבת….
בנוסף, אם המימד הרביעי הוא זמן, סרט רגיל הופך תלת-מימד מפני במתווסף לו מימד הזמן (הזמן עובר שאנחנו רואים סרט לא?). אותו הדבר לגבי סרט התלת-מימד שהופך לסרט ארבע-מימד, וסרט ארבע-מימד הופך לסרט ארבע-מימד + תוספות מיותרות שגורמות לך בחילה ובגדים רטובים שלא מתייבשים לעולם כי אתה בחדר חשוך וממוזג.
fuck the system.
הבנת לא נכון
המימד שמתווסף הוא מימד X!
Collagehumor כבר סיכמו את כל האפשרויות
http://www.youtube.com/watch?v=LO2aCVlnLow
ברמה העקרונית
אפשר להשתמש במילה "מימד" כדי לתאר עוד דברים מאשר את המימדים הפיזיקליים ה"רגילים". כאן הכוונה במימד רביעי לכך שהסרט מקבל רמה נוספת של חוויה תחושתית שהיא במובן מסויים נפרדת מהאחרות (מאיפה ה"חצי" אין לי מושג).
כן, זה לא מוגדר היטב במיוחד.
ועכשיו תנסי לדמיין איך נראה סרט חד מימדי!
(ל"ת)
אין צורך בהרבה דימיון.
סרט חד מימדי נראה ככה:
· · · — — — · · ·
זה היה "טיטאניק" בחד-מימד, אני מבין.
(ל"ת)
זה נראה יותר כמו מורס...
(מה שאוטומטית הזכיר לי את גרסת הסמפור של מונטי פייתון ל"אנקת גבהים").
נ.ב.
בשל טעות הקלדה שתוקנה לא ראיתם שבהתחלה הקלדתי "אנקת גברים". אני חושבת שזה דווקא שם לא רע לספר/סרט, נשמע הרבה יותר מבטיח…
זו היתה הכוונה
ושמחתי לגלות שרד ניחש נכונה את הסרט שאותו ייצגתי באמצעות קריאת ה-SOS הזו![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
פשוט סרט נהדר!
אתמול גררתי את חברה שלי להקרנה בראשון ובסוף הסרט הבנו שהאפקטים היו נחמדים אבל גם אחרי שלוש פעמים בקולנוע הסרט עצמו הוא הדבר שהלהיב יותר מהכל.
אין ספק שהתוספת הכי משמעותית היא תחושת הריחוף, הלוואי והייתי מצליח להריח משהו, שהמאווררים יהיו שקטים ושלא יהיה את האפקט המעצבן של בעיטות לגב התחתון.
הסרט הזה הוא פשוט חוויה חד פעמית (עד שיצאו השניים הבאים לפחות) וההקרנה ב4DX הייתה רק תירוץ בשבילי לחזור לראות אותו בקולנוע.
תודה רבה לך רד! אם לא היית כותב על זה הייתי נשאר בגעגועים עזים לפנדורה עד הסרט הבא.
שורת ישיבה
באיזו שורה הכי כדאי לשבת באולם ה 4DX ?
מה דעתכם על שורה 5 ?
אפילו 4.
אנחנו ישבנו שם בשורה 5, והמסך לא היה גדול מדי (לטעמי, אפילו טיפה קטן מדי).
תודה אדם
(ל"ת)
באופן מפתיע (או שלא?)
הקרנת הסרט ב-4DX נמשכת לשבוע נוסף, עד 20.3.
לא ברור לי למה לא להמשיך אותה בפסח...
יותר מדי קהל בחול המועד? חוששים לגידול בהכנסות? או לאנשים שאינם תושבי מרכז הארץ שיוכלו סוף סוף להגיע ולחזות בפלא? (כן, אני קצת מרירה).
ניחוש לא מושכל: ימשיכו אותה גם בפסח
להגיד "לשבוע בלבד" היה אמצעי שיווק.
ובכן: עדיין נכון!
"אווטאר" חזר לקולנוע לזמן מוגבל לקראת ההמשך, וחזר גם ל-4DX, אז כמובן שהלכתי שוב. עדיין אדיר. עדיין שווה הרבה יותר מסרט רגיל. שמחתי גם לראות שב-4DX ויתרו על כמה מהחלקים המיותרים יותר של החוויה – הניסיון המטופש להפיץ ריחות וערפל באולם – אבל הקטע של התנועה והרוח עדיין שווים את זה. תתלבשו חם.
ניסיתי בפעם הראשונה בעקבות ההמלצה שלך, והאמת התאכזבתי.
יש בהחלט דברים מגניבים. רעידת הכיסאות כשמישהו רץ או כשמישהו יורה, המים שמטפטפים בסצינות גשומות, הטיית הכיסאות והרוח בזמן התעופה, למשל. אבל יש עדיין הרבה יותר דברים מיותרים. כדי להצדיק את מחיר הכרטיס הכיסאות זזים *כל הזמן*, בכל תנועה חדה שמישהו עושה. ולא סתם תזוזה, אלא כזו שגרמה לי להחליק מהכסא כמה פעמים. הרוח מוסיפה הרבה, אבל אלוהים כמה שהמאווררים האלה רועשים מוציאים אותך מהחוויה של הסרט. יש גם את פרצי האוויר מהכסא ממול ומאחורי המשענת שעשו 'פססס* חזק לאורך כל הסרט ולא הוסיפו כלום, וגם רואים אותם משפריצים מכל הכסאות שהיו מתחתי וגרמו לי להסתכל למטה כל פעם.
זו בהחלט חוויה, אבל טיפה יותר עידון היה הופך אותה ליותר שווה (ואז אולי באמת זה לא היה שווה את מחיר הכרטיס) מבחינה אימרסיבית. הייתי ממליץ לראות את הסרט באולם 3D רגיל.