ממש כמה ימים לפני טקס ההקרנה השנתית של סרטו, הידוע גם כ"יום העצמאות", הבמאי והשחקן אסי דיין נפטר, בגיל 68.
בתולדות הקצרות של הקולנוע הישראלי, אסי דיין הוא אחד האנשים החשובים ביותר. הוא כתב וביים את מה שהוא אולי הסרט הישראלי הקאלטי, האהוב, המצחיק והמצוטט מכולם – "גבעת חלפון אינה עונה"; קצת יותר מעשור אחר כך יצר את "החיים על פי אגפא", אחד הסרטים המדכאים (והמהוללים) בקולנוע המקומי. אבל בין שני השיאים האלה, וגם לפני ואחרי, יצר או השתתף במספר עצום בקנה מידה ישראלי של סרטים. רשימה חלקית של סרטים שביים : "חגיגה לעיניים", "שלאגר", "מר באום", "שמיכה חשמלית ושמה משה", "הבשורה על פי אלוהים" ו"ד"ר פומרנץ". הוא זכה בערימה של פרסי אופיר והיה כנראה היוצר הנערץ ביותר בקהילת הקולנוע הישראלית.
אגב, בחודש הבא אמור לצאת בארץ "האיש הכי כועס בברוקלין" – גירסה אמריקאית לסרטו של דיין, "מר באום".
איזו תקופה עצובה
כל כך הרבה אנשים משמעותיים מתים
לא מסכים.
תמיד כשיש שני אנשים חשובים שמתים בפרק זמן קצר אחד מהשני, אנשים מקשרים אותם לתקופה כזו.
אנשים מתים כל הזמן. במקרה הזה, שני אנשים לא צעירים נפטרו בשבוע האחרון. זה עצוב אבל לא צריך לנפח את זה יותר ממה שזה.
מאד לא מסכים.
כבר אי אפשר להגיד את ההיגד הזה (שאמר אדם) מהבטן בלי שמישהו יקפוץ ויגיד את מה שאמרת. אז כל הכבוד, אתה צודק באינטרנט. זה נכון אובייקטיבית – אנשים מתים כל הזמן. במקרה בפרק זמן קצר לאחרונה, מתו כמה אנשים לא צעירים, שהיו חשובים למדי לאי אלו אנשים אחרים. האחד לא משפיע או מגמד את השני, ומה לעשות – מוות של הרבה אנשים שאני לא מכיר, ישפיע עליי פחות ממוות של מעט אנשים שאני מכיר, גם אם לא אישית (שחקנים במקרה הזה) ושהשפיעו עליי, בפרק זמן קצר. וכמוני רוב האנשים אני מאמין. אז אם זו התגובה הרגשית שלו או של כל אחד אחר, זה לא בהכרח אומר שזה "לנפח את זה יותר ממה שזה" ויש לה מקום בדיוק כמו לכל אמירה אחרת. זה נכון שאנשים מתים כל הזמן, אבל הרבה אנשים מאלה שמתים כל הזמן לא שמענו עליהם ולכן זה לא ממש מזיז לנו. אלה כן. ואם לך אלה לא מזיזים, זכותך – זה לא אומר שהתגובה הרגשית של מישהו אחר "מנופחת".
הכוונה שלי לא הייתה לזלזל בתגובה הרגשית של אדם.
זכותו של כל אדם להתאבל על כל מפורסם שהוא רואה לנכון. ואם אדם או מישהו אחר פירש ככה את התגובה שלי – אז לא לזה התכוונתי. בכלל, גם אני עצוב ממותו של דיין (כמו שכתבתי בכותרת ההודעה שלי למטה).
מה שכן התכוונתי אליו היה הייחוס הקולקטיבי של אנשים, שהרבה פעמים אין בינהם כמעט קשר (חוץ משהם כולם היו קשורים לשאו ביזנס), ולקבץ אותם ב"תקופה עצובה שכזו". כשספי ריבלין נפטר, היה לי חבר שאמר שזו תקופה עצובה שכזו. אמרתי לו "כן, אריק איינשטיין ועכשיו ספי. זה עצוב". ואז הוא אמר לי, "וזה לא רק הם. גם פול ווקר נפטר". ואז הזכרתי לו שראינו ביחד את מהיר ועצבני והוא שנא אותו בכל רגע שהוא היה על המסך. ועוד פעם, שלא תבין אותי לא נכון, אני עצוב שכל בן אדם נפטר (אולי חוץ מהיטלר ושאר רודנים שמורעלים מיין), כל מה שאני אומר זה שלפעמים המשפט "כל הטובים הולכים", "תקופה עצובה שכזו", וכו'.. הוא משהו קצת מתבקש וסיסמאתי ולא תמיד מדויק. אם מחר יכול למות, חלילה, ניצב לא מפורסם, גם אותו נכליל "בתקופה האיומה הזו", רק בגלל הסמיכות? ושוב, אין פה כוונה להעליב את אלו שבאמת העריצו את דיין ואת בוב הוסקינס, וכואבים את לכתם. כשהמשפט הזה נאמר על ידם – הוא מוצדק.
כשמישהו אומר משהו כמו שאדם אמר,
אני דווקא נוטה להאמין לו שמקרי המוות האלה מזיזים לו כל אחד אישית, והוא לא סתם מקבץ אותם כי הם שחקנים (או כל מכנה משותף אחר שלא נוגע לזה שאמר זאת אישית). אולי זה רק אני.
"החיים על-פי אגפא" - סרט נבואי, ואולי הטוב שנעשה בישראל
ו"גבעת חלפון" – הסרט שהצליח לזקק את תמצית ישראל הצעירה, יותר מכל סרט אחר שאני יכול לחשוב עליו.
דווקא אדם שנהג למלמל בחוסר קוהרנטיות ניחן באבחנה החדה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי.
נבואי?
אני אוהב מאוד את אגפא, יותר משציפיתי שאוהב אבל אשמח אם תבהיר מה אתה מתכוון כשאת אומר נבואי כי בשבילי הסרט נצפה כמחזה סוראילסטי שלוקח אלמנטים מהמציאות שלנו אבל מייצר מציאות אחרת לחלוטין.
אם אתה באמת רוצה, נראה לי שהאכסניה המתאימה היא בדף הסרט
(ל"ת)
(שנעבור לשם?)
(ל"ת)
אפשר בהחלט
(למרות שנראה לי שגם פה זה מתאים. אחרי הכל, זה סרט של אסי דיין וזה)
אולי נהג למלמל, אבל כל מילה הייתה מלאכת מחשבת
כל מילה שאסי דיין כתב ואמר הייתה מדויקת מלאת כוונה, וכל משפט שלו היה חד, עוקצני, ציני, מצחיק, ומלא שנאה לעולם, בדיוק כמו שהיה אסי דיין. ומעל לכל, אדם מוכשר בכל תחום שנגע בו.
יהי זכרו ברוך.
עצוב אבל צפוי.
הבן אדם נראה נורא בשנים האחרונות של חייו. אני זוכר ראיון שבו הוא לא הצליח לחבר מילים למשפט הגיוני והראיום הופסק באמצע. אני מניח שגם הכמות האינסופית של סמים שצרך לא עזרה.
בכח מקרה, אני אכתוב את מה שכתבתי שג׳יימס גונדלפיני נפטר. למרות שזה אתר על קולנוע, התפקיד המשמעותי של דיין היה לטעמי בטלויזיה, ב״בטיפול״. לשחק פסיכולוג בדרמת ״חדר סגור״, בה יש רק דאלוגים וto nail it זה לא דבר של מה בכך.
אכן, זה היה ראיום.
(ל"ת)
היה איש מקסים, חכם ושנון
עצוב
מי גאון של אמא?
הגאון בה' הידיעה של הקולנוע הישראלי.
שחקן מצוין ובמאי מוצלח, אבל בעיקר בלט בזכות חוש מדהים לשפה.
הכי אהבתי את 'שמיכה חשמלית' – סרט שהוא זיכוך של החויה האקזיסטנציליסטית.
ישנו מרחק קצר בין המגוחך לנשגב, ואף אחד לא הראה זאת עם כה הרבה כנות וכשרון כמו מר דיין.
יהי זכרו בטהובן.
הבמאי אנדריי קלרשו גם נפטר הבוקר
גם הבמאי אנדריי קלרשו נפטר היום בבוקר. קלרשו, שעבד עם הגשש החיוור ושמו ייזכר לעד בזכות מערכון ״המוסך״, שם פולי משחק את הקבלן קלרשו עם הבדיחה הידועה של
שר אוצר נכנס במסעדה רומנית, מזמין צ׳ורבה.
פתאום נכנס שר הפנים. אז שר הפנים שואל אותו: ״כמה?״
אז שר אוצר אומר לו: ״שבע!״
אז שר הפנים שואל אותו: ״מה שבע?״
אז שר אוצר אומר לו: ״מה כמה?״
אני שמעתי זה נפלתי מרצפה לכיסא.
יהי זכרם ברוך.
—————————–
http://www.iba.org.il/bet/?entity=1007982&type=1
הבימאי אנדריי קלראשו הלך לעולמו
פרסום ראשון:
10:48 ,01.05.14
בתל אביב הלך הבוקר (ה') לעולמו בימאי הטלוויזיה והקולנוע אנדריי קלראשוֹ, בן 92.
קלראשו היה מראשוני הבימאים בטלוויזיה הישראלית, וזכה להערכה מקצועית רבה. בין השאר קיבל אותות הוקרה מממשלת רומניה, ממנה עלה לישראל. נוסף על סרטי קולנוע וטלוויזיה, ביים קלראשו תוכניות של שלישיית הגשש החיוור.
על מועד הלוויתו תימסר הודעה.
כשעבדתי בטרנס טייטלס, אי-אז בשנת 2003 הרחוקה
חברת הלוויין הישראלית כן פתחה את ערוץ הקולנוע הישראלי. כמובן שמיד כל מתרגמי הכתוביות נאלצו לקבל על עצמם גם עבודות תמלול לסרטים ישראליים שמטרתם הייתה להיות מוקרנים שוב ושוב ושוב. הסרט הראשון שקיבלתי אז לתמלול היה שמיכה חשמלית ושמה משה. שנאתי אותו אז, גם כי זאת הייתה עבודה, גם כי זה סרט מתסכל לתמלול ודווקא אני קיבלתי על עצמי להיות זה שבעזרתו עם ישראל יוכל לצפות בו ואולי להבין את חלקו בעזרת הכתוביות, אבל בעיקר כי הוא מיצה בעיניי את כל מה ששנאתי בישראליאנה של שנות התשעים בכלל ובאסי דיין בפרט, ולא רק כי לא צפיתי קודם בהחיים על פי אגפא. שחוש"מ הציג בפניי את ישראל האתגרקרתית והעוזיוויילית במירעה – אנומיה דיסטופית של זנות, סמים, פשע, גסויות, אלימות מחרידה (כולל אלימות מינית המכוונת כלפי חסרי ישע), ובעיקר הרבה, הרבה, הרבה כיעור ומוות. ידעתי גם אז, כמובן, שזאת בסך הכול הבחירה האמנותית של דיין להתמקד בכוונה בדמויות שוליים, שזה ממש לא מאפיין רק את הקולנוע הישראלי (אלמדובר, מישהו?) ושקשה להבין את הסרט מבלי לצפות קודם באגפא. ועדיין שנאתי אותו. אותו ואת דיין עצמו, אותו ואת יחסיו התת-תקניים עם הבן שלו, שהיה מעוור את עיניי בקנאה עם הטור הסופשבועי שלו על הזיונים שהצליח לקבל מבחורות אמריקאיות (ועוד כאלה שקוראים להן הת'ר, לא פחות), והכול כמובן תוך צריכה לא מבוקרת של סמים – קלים, בינוניים כקשים.
בסוף השנה שעברה צפיתי במקרה בקטע מתוך הסדרה האוטוביוגרפית על דיין בערוץ שמונה, ופתאום משהו השתנה. זה לא תפס אותי ממש בהפתעה, זה היה תהליך ארוך של עשר שנים, אבל בהיסח הדעת התחלתי לקלוט כמה הסרט הזה טוב, ואצטט את עצמי – למרות ואולי בגלל הגסות הבוטה שלו. קודם כל כי הוא מושפע מיוליסס, ודברים שמושפעים מיוליסס תמיד מושכים את תשומת ליבי (סיפורן של שלוש דמויות ביום אחד בלבד מחייהן, סצנת הלוויה בבוקר וסצנת בית חולים בלילה, וכמובן הגסויות והזנות שהוזכרו כבר), אבל לא רק. כי מה שדיין ניסה לעשות בסרט הזה הוא לא להציב בפני החברה הישראלית מראה. לא מראה אמיתית ולא משקרת אבל גם לא מראה מעוותת ומכוערת. בדיוק כמו ג'ויס, הוא רצה להציג את הדמויות האלה כמטאפורה למציאות כולה. לא לאירלנד או לישראל, לא לדבלין או לתל אביב, גם לא להונגריה או לגיברלטר. למציאות כולה. הכול לא צפוי, הכול שברירי, הכול מלא יופי בלתי נתפס ועוול בלתי נסבל בו זמנית, הכול מלא באהבה. אבל גם באלימות. ובחוסר הגינות. אין תוכנית, רק חיים? פחחחחחחחח. עכשיו בתוכנית שלי להתגבר על הפחד ולצפות גם באגפא (יש בחינם, ביוטיוב, עם כתוביות לשפה זרה כלשהי. לא אנגלית ולא באחריותי הפעם.)
יהי זכרו ברוך.
איזה טעם יש לחיים האלה בלי סרט חדש של אסי דיין לצפות לו? איזו משמעות יש לחיים בלי סרטים עתידיים של האיש שהחדיר בנו בדרכו הייחודית והססגונית שלחיים אין שום משמעות?
גם כשהוא לקח חצי צעד אחורה כבמאי ונאלץ להתפשר על רמת העשייה הטכנית של הסרטים שלו בעשור האחרון ("ד"ר פומרנץ" הוא כנראה סרט הקולנוע הראשון בהיסטוריה שמצולם כמו טלויזיה ומשוחק כמו תיאטרון), הוא עדיין היה מרתק, מעניין, צבעוני ומאתגר יותר מכל כשרון אחר שצמח פה בעשור האחרון או בעתיד. אחד המאהבים הגדולים ביותר של השפה העברית שהשכיל להבין יותר מכל במאי אחר את חשיבותה של המילה כאמצעי לתקשר עם הקהל ועשה עמה פלאים. גאון אמתי.
יהי זכרו ברוך.