אפוקליפטו

במקור: Apocalypto
במאי: מל גיבסון
תסריט: מל גיבסון ופארהד ספיניה
שחקנים: רודי יאנגבלאד, דליה הרננדז, רודולפו פלקיוס

"זה שיש אפיגרף בתחילתו של סרט, לא אומר שלסרט יש אמירה"
– ל. ג'ון

הו, מה יפים הם החיים בכפר. כמה תמימים היינו, כשחשבנו ששגרת חיינו לא תופר לעולם. שגרה מבורכת, בה הציידים האמיצים רצים יחפים אחרי הטפיר, קול טלפיו הבוטשות בקרקע נשמע, והעשבים הירוקים, שטלליהם נוצצים באור השמש, משתטחים לרגליו. איך צחקנו כשהגשנו ל"קהה מוח" גדל הגוף את אשכי הטפיר, והאצנו בו לבלוע אותם בו במקום. הוא נחנק והשתנק כשניסה ללעוס את פיסות העור הצמיגות, אבל לא אמר מילה. הטיפש האמין שזה יעזור לו להכניס את אשתו להריון.

שגרת הכפר המנומנמת ממשיכה, וכמוה גם הלעג ל"קהה מוח" גדל הגוף והנרפה. אלא שבלילה, "כף יגואר", בנו של ראש הכפר, מתעורר בתחושה לא נוחה. כשחבורה של בני מאיה אכזריים מבעירים את בקתות הקש, "כף יגואר" דוחק באשתו ובנו להתעורר, וממהר לסגת איתם לבור עמוק שנמצא מספר מטרים ליד הכפר. הוא משלשל את אשתו ההרה ובנו לבור. "אני עוד אחזור", הוא נפרד מהם, וממהר להצטרף לגברי הכפר, המנהלים מלחמה חסרת סיכוי מול הברברים. הפראים שוחטים את מי שבהישג יד, וכופתים אחרים. לפנות בוקר יוצאים כל השבויים במסע מפרך – השמועה אומרת שפניהם מועדות לעיר בה האדמה מגירה דם – כשהלוחמים מצליפים בהם ומזרזים אותם. "כף יגואר" הופך כנוע וצייתן כמו שאר חבריו למסע, אך בהמשך, כשסכנת מוות מרחפת מעליו, הוא מצהיר "לי זה לא יקרה", ונחוש בדעתו לחזור לאשתו ולילדו.

למל גיבסון היה חזון מפורט מאד. כל כך מפורט, שהוא עובר עליו שלב אחרי שלב, דקה אחרי דקה, ולא מחסיר ולו כזית. אלמלא חוסר הנאורות של קהל הצופים ונטייתם הקטנונית להתלונן על אורכם של סרטים, בטוחני שגיבסון היה עורך את חומר הגלם שצילם לסרט בזמן אמת, ומקרין את כולו. אבל גם ככה לא היה חסר לו הרבה. למשל, עד שמתחילה העלילה האמיתית של הסרט, עוברת שעה וחצי, מתוכה חצי שעה מוקדשת לשגרת הציד, מפגש של הציידים בשבט אחר, מפוחד, המחליף עימם דברי נימוסין ורכילויות, ולשגרת החיים בקרחת היער שמתפקדת ככפר. בשעה הבאה, בה הולכים השבויים לעיר הגדולה, אנו עורכים היכרות מעמיקה עם נופי הארץ: יערות, נהרות, הרים, בני צאן ומישורים מוריקים, ולאחר שסופסוף המטען האנושי מגיע לעיר, אנו מתעכבים להכיר מקרוב גם את תושבי העיר, הבדלי המעמדות ביניהם והטקסים שמשעשעים את נפשם.

הפירוט הארכני הזה אינו הופך את הסרט למשעמם אך ורק בגלל נטייתו של גיבסון לפרט יתר על המידה גם בתחום נוסף: הויזואלי. אוי, כמה שהסרט הזה מגעיל, דוחה, אלים שלא לצורך ונוראי. סצינת ציד הטפיר, לדוגמה, מצולמת בוידאו, ונראית כמו פרק מסדרת טבע המתעדת את מנהגיהם של השבטים הפרימיטיביים. זה מתחיל במלכודת עצים מחודדים, המשפדת את הטפיר המסכן, שפיסות מבשרו ניתזות וצווחותיו מהדהדות ללא הרף; ממשיך בקריעת אבריו הפנימיים והמדממים מאד, ונגמר בלעיסה ובליעה של אשכי החיה הנאים. זה אמנם מאד ריאליסטי, אבל גם הרבה יותר מבחיל מצילום "נקי" או סטרילי. גם בהמשך הסרט, בו הקצב מהיר יותר, כל פציעה מתועדת לפרטי פרטים: כל גרון שחוט זוכה לסכין פוטוגנית ואיטית מאד, שחותכת את כלי הדם, ואלו ממטירים את קילוחיהם סביב, וכל בטן מרוטשת או גופה נפוחה מקבלות את זמן המסך שלהן. נדמה שגיבסון הקדיש מחשבה לכל פצע ופצע ולכל שערה בבשר החשוף והוא בונה מיצג אומנותי מרשים – אך מעורר דחף להקיא, ומהר. לרוע המזל, מעטות הסצינות בהן הוא חוסך מאיתנו את הפנטזיה הגרפית המדממת שלו, וברוב המקרים נאלצתי לערוך היכרות קרובה מדי עם של האנטומיה האנושית, ועם שימושים אלטרנטיביים לראשים כרותים.

הנטייה הכפייתית של גיבסון לדיוק נשכחת כשזה מגיע לאפיון בני המאיה ותרבותם, או לידע בביולוגיה ובאסטרונומיה (הו אירוניה מתוקה – בני המאיה הצטיינו בתחום זה במיוחד). הסרט אמנם אינו דובר אנגלית והשחקנים מקשקשים במה שהוא – כנראה – מאית עתיקה או שפה אינדיאנית מקבילה כלשהי, אבל פה בערך זה מסתיים. גיבסון מערבב בין תקופות תרבותיות של המאיה, ומשאיר את תרבותם בחיים גם כשנראה שהתכוון היסטורית לאצטקים. גם בפרטים קטנים הוא לא תמיד מצטיין, והמאיות שלו, שחיים סמוך לחוף הים ואוכלים דגים גדולים, לא יודעים לשחות. לעיתים, כשצצות בעיות בהן דמיונו לא עמד לו בצורה מספקת (למשל, מפגש מקרי עם פנתר יפהפה – גם אם גיבסון מתעקש שזה יגואר), הוא מתעלם מהן ומדלג למה שמתרחש זמן מה אחר כך (חה, היה מת לצאת מזה חי!). משהכל בא על מקומו בשלום אין מניעה להמשיך הלאה בסרט, אל הסצינה מהפכת הקרביים הבאה – במובן הכי מילולי שיש.

ניתן היה לצפות שיהיה איזשהו מסר ל'אפוקליפטו', כזה שיצדיק את כל סצינות הפיגולים. ניתן היה לצפות שיהיה לזה קשר כלשהו לאמרתו של ו. דורנט, שגיבסון מיטיב לצטט בכתובית הפתיחה של הסרט: "תרבות גדולה לא נכבשת מבחוץ עד שהיא לא משמידה את עצמה מבפנים". למעשה, הציטוט הוא לא יותר מעלה תאנה, שנועד לכסות את ערוותו של גיבסון ונותר תלוי על העץ: תרבות המאיה, כפי שהוצגה ב'אפוקליפטו', לא השמידה את עצמה מבפנים. קצת הקרבת קורבנות טקסית או אלימות של סוחרי עבדים, שהנפגעים היחידים מהן הם הקורבנות, אינן מכחידות תרבות מפותחת או מבערות אותה בקלות כזו. בסוף הסרט יצאתי בתחושה שגיבסון ניסה להעניק לסרט אצטלה מחוכמת לא לו, ובצורה זו לגרום לנו לקבל את הסטייה מעוררת הקבס שלו כלגיטימית.

סבלתי לחינם. אל תעשו אתם את הטעות הזו.