אז זה "אנומליסה", סרט הסטופ-מושן של צ'רלי קאופמן.
פתאום גיליתי משהו מפתיע: שבע שנים עברו מאז "סינקדוכה, ניו יורק", הסרט האחרון שכתב (ובמקרה הזה, גם ביים) צ'רלי קאומפן. שבע שנים! זה כל כך הרבה זמן שבטח יש פה אנשים שאפילו לא יודעים מיהו האיש הזה, או לפחות לא זוכרים את הזמן שבו שמו נישא בפי כל. תזכורת: צ'רלי קאופמן הוא התסריטאי שכתב את "להיות ג'ון מלקוביץ'", "שמש נצחית בראש צלול" ו"אדפטיישן" וכך קנה לעצמו שם של התסריטאי הכי גאון, מתוחכם ומתחכם שאיכשהו עובד בהוליווד, כוכב-העל היחיד בין התסריטאים, זה שאנשים הולכים לראות סרטים רק על סמך שמו, בלי לברר את שם הבמאי. אנשים נשבעו בשמו של קאופמן במשך שנים. אבל מתברר שמאז יצירת המופת שלו, "שמש נצחית" – לפני 11 שנים! – לא יצא אף סרט שקאופמן כתב ושאותו לא ביים בעצמו. אולי הוא חכם ומתוחכם מדי בשביל הוליווד, אחרי הכל.
אז הנה, סוף סוף מגיע סרט חדש שלו. והוא עשוי בסטופ-מושן. סטופ-מושן יושב מעולה על צ'רלי קאופמן – נדמה לי ש"סינקדוכה" היה יכול להיעשות באופן כזה וזה היה איכשהו הופך אותו להגיוני יותר.
דברים שהבנתי מהטריילר:
כלום. ושאני הולך לראות את זה בשבוע וחצי שזה יוקרן בארץ.
עובדה מצחיקה על הקאסט
יש בו את ג'ניפר ג'ייסון לי ודיוויד תיוליס (לופין מסרטי הארי פוטר) בתפקידים הראשיים.
בתפקידים משניים? טום נונאן שמגלם את "כל שאר האנשים".
לא התלהבתי מהטריילר, אבל נראה כי אנימציה וכי אהבתי את סינקדוכה (את הסרטי קאופמן-ג'ונז שנאתי שנאתי שנאתי לעומת זאת)
את "סינקדוכה" טרם יצא לי לראות
אבל "שמש נצחית" הוא סרט מבריק, ואחד ההאהובים עלי בכל הזמנים. גם השתמשי בסצינה ממנו בשביל תרגיל צילום שנה שעברה. ובאמת מוזר שעברו 11 שנים מאז.
הסרט הזה נראה…מעניין. האנימציה יפה.
בכלל, העובדה שאנחנו במרחק 7 שנים מ-2008 די מפתיעה אותי.
מרגיש כמו לפני איזו שנייה וחצי… ועוד רגע גם 2016, מה לעזאזל קורה כאן.
גם אני חשבתי על זה
מרגיש לי כאילו את "סינקדוכה" ראיתי אתמול. הזמן עובר מהר, מהר מדי. זה מדכא.
אהבתי את העובדה שבובה אחת נראית כמו קת'רין קינר, ואחת כמו ביורק.
יש טעם להשלים את המין האנושי ואת וידויים עד להקרנות של הסרט בישראל, או שממש אין צורך?
מאד ממליץ על "המין האנושי".
לא בקטע של להשלים לפני צפייה אלא יותר בקטע של לראות בכל מקרה. אומנם זה מרגיש הסרט לא מלוטש עד הסוף בחלקים מסוימים אבל ברובו הוא בעל רעיונות מבריקים, נורא מצחיק ומטורלל לגמרי.
וידויים הוא סרט משעשע וקליל, ומוצלח מכל הבחינות (בימוי, משחק ותסריט)
הוא כנראה הסרט הכי פחות "קאופמני" של קאופמן, ובהחלט שווה צפייה.
וגם הסרט הטוב ביותר של קלוני
ואחת ההופעות הנהדרות ביותר של רוקוול
למה לטרוח לעשות סטופ מושן בסרט שאין בו יחודיות מבחינת דמויות? למה לא לעשות את זה עם שחקנים?
תראה את הסרט ותבין.
(ל"ת)
הוא מונפש כי האולפן שהפיק אותו הוא אולפן אנימציה.
ולמה זה טוב? ובכן, נקודת המכירה העיקרית בקיקסטרטר של הסרט היתה שהוא יהיה נאמן באופן מוחלט לחזון של קאופמן, וסצינת האנימציה העצמאית היא ככל הנראה המקום הכי מתאים לזה. סרטי אנימציה עצמאיים אפשר ליצור עם מס' קטן יחסית של אנשים ובלי לדאוג ללוקיישנים וניצבים, ואין חליפות שגוהרות מלמעלה ומנסות לשפץ את הסרט כדי שיתאים לקהל רחב יותר.
וחוץ מזה, לקהל היעד של הסרט יש סימפתיה לסטופ מושן.
זה קאופמן כנראה יהיו איזה מטפורות ציוריות שיצדיקו את זה.
זה עבד ממש טוב ב9.99$ של כרת
כמה חבל שזה בסטופ מושן
פורמט שמעולם לא סבלתי.
מאוד מקווה שיש סיבה הגיונית לסטופמושן
בגדול, דווקא הגמישות שבפורמט יכולה להיות יתרון עצום במקרה הזה. אם בסופו של דבר יתברר כי שום דבר מיוחד לא קרה שם, זה יהיה מאכזב ברמות אחרות.
לצורך העניין, A Scanner Darkly של לינקלייטר או 'וואלס עם באשיר' של פולמן, הצליחו לנצל את הפלטפורמה בצורה חכמה. מקווה מאוד שגם כאן זה יהיה ככה.
שמח שהסרט מגיע
לפני קצת כמעט שלוש שנים וחצי שמתי 20 דולר בקיקסטארטר על פרוייקט שנשמע מעניין, בעיקר כי השם צ'רלי קאופמן היה מעורב. מאז הם עברו את תאריך היעד בשנתיים וקצת איבדתי עניין בעידכונים (שגם לא היו יותר מדי תכופים), ואני די סקרן לראות מה יצא בסוף. הטריילר לפחות נראה מבטיח.
נקודה מעניינת על תסריטאים סלבים.
בקדם אוסקר 2008 נכתב פה הנימוק ללמה דיאבלו קודי תזכה בפרס האוסקר לתסריט המקורי (מה שאכן קרה בסוף): "חוץ מצ'רלי קאופמן, מספר התסריטאים שהפכו לכוכבים בזכות עצמם הוא קרוב מאוד לאפס. דווקא השנה, כשפתאום כולם נזכרו בקיומם של התסריטאים, הגיחה אחת כזאת: דיאבלו קודי". נכון שמאז "ג'ונו" אפשר לומר שהתסריטאית הזאת די אכזבה (אם כי "תקועה" הוא סרט מבריק), אבל בואו נגיד, היא עדיין אחד התסריטאיות היחידות שגם אנשים פחות בקיאים בתחום יכולים לזהות בשם שלה. שוב, אומנם הסרטים שהיא כתבה מאז ג'ונו לא נחשבים לטובים במיוחד (שוב, חוץ מ"תקועה") כך שאני לא יודע אם השם שלה מספיק בשביל אנשים לראות את הסרט, אבל היא כן דמות מזוהה, ובמקרה הכי גרוע יכול להיות אפקט הפוך, כך שהשם שלה יגרום לאנשים מסויימים לא ללכת לסרט, שזה גם משהו (והאמת נכון גם לגבי קאופמן).
בכל מקרה, מה שמעניין זה שבכמעט 8 השנים מאז אוסקר 2008, נראה שהצטרף למועדון האקסקלוסיבי הזה של תסריטאים סלברטאים עוד אחד, ארון סורקין. כאילו, זה לפחות הווייב שאני מקבל מהיחס אליו ואל התסריטים שלו מאז ה"רשת החברתית", אתם יודעים, כל האחד. בין אם אתם אוהבים את סורקין או לא, לא נראה לי שאפשר להכחיש את זה.
אבל הנה הנקודה העוד יותר מעניינת: כן, צ'ארלי קאופמן הוא תסריטאי שנחשב מצויין, אבל סביר להניח שההילה הזאת סביבו לא הייתה מתפתחת אלמלא הוא היה הופך את עצמו, לא רק בשם אלא גם במקצוע, לדמות הראשית באחד הסרטים שלו. ודיאבלו קודי – שוב, התסריט שלה נפלא והכל, אבל ברור שסיפור החיים שלה הוא זה שהפנה את הבאזז של ג'ונו מהתסריט עצמו, אלא הכותבת. אבל סורקין? נראה שכל מה שהוא עשה זה לכתוב פשוט תסריט אחד שמלא מלא אנשים נורא אהבו, בלי הרבה גימיקים (בשליטתו או שלא בשליטתו) לפני או מאחורי זה.
מה כל זה אומר? אין לי מושג. אבל חשבתי שיהיה מעניין לשים את ההרהורים האלה פה. ותודה לקסם שהעלה כמה מהם.
מעניין בהקשר הזה לדבר על טראמבו
תסריטאי שיוצא עליו סרט השנה שמוכר בעיקר בגלל התסריטאים שעליהם הוא לא קיבל אפילו קרדיט.
על פיקציונליזציה ודפיקציונליזציה
מה שמשותף לכל השלושה זה שהם לקחו דמויות קיימות מהמציאות וסיפרו את הסיפור שלהן קצת אחרת. צ'ארלי קאופמן לקח את עצמו והמציא לעצמו אח תאום בשל דונלד כדי להמחיש את הקושי שבכתיבת תסריטים מחד וכדי למתוח ביקורת על קלישאות הוליוודיות מאידך, אבל במציאות קאופמן אינו לוזר שלא מצליח לאזור אומץ להזמין בנות לדייט, אלא נשוי עם ילדים. דיאבלו קודי (איזה שם מטומטם זה. באמת היה עדיף לה להישאר עם ברוק ביוסי-מאוריו) ניסתה להעביר את השנינות שלה עצמה כאישה בוגרת לדמות של נערה בת שש עשרה והתוצאה הייתה שנויה במחלוקת במקרה הטוב, יומרנית ומקוממת במקרה הרע. סורקין ניסה לעשות דבר דומה למה שקאופמן עשה, בעצם – לקחת דמות מהמציאות שהוא מגה-ווינר ולהציג אותו כלוזר על מנת לעורר הזדהות ולמשוך צופים. ההבדל הוא שכמעט לא ידוע לנו על חייו האמיתיים של קאופמן וזה גם לא צריך לעניין אותנו, על מארק צוקרברג לעומת זאת אפשר לקרוא כל יום בכל עיתון ומוסף כלכלי שמכבד את עצמו. לכן הרשת החברתית – עד כמה שהוא מבוים, משוחק ומפוסקל לעילא ושדורון רוצה ללדת את ילדיו – נשאר מוצר די ריק בסופו של דבר. שוב ג'סטין טימברלייק מתנהג כמו דושבג? שוב ברנדה סונג מתנהגת כמו עשירה טיפשה ומפונקת? במילים אחרות, הסיפור שמציג לנו הרשת החברתית על המסך מעניין כי הוא מדבר על דבר שכולנו מכירים מהיומיום (פייסבוק) אבל משנה את הסיפור האמיתי שמאחוריו לצרכים מסחריים, בצורה מוצלחת ומהנה מאוד אמנם, אבל לא ממש מקורית. קאופמן, לעומת זאת, שינה פרטים על חייו במציאות כדי לערער על המערכת, כדי לצחוק על כמה סרטים הוליוודיים מזלזלים בנו כצופים – לכן החלק השני שנכתב ע"י דונלד ולכן גם הליהוק של ניקולס קייג', עד אז ההוא שעושה סרטים גרועים כמו נעלמה ב-60 שניות. הבחירה בשם דונלד לא מקרית – שתי האסוציאציות הראשונות שלנו למשמע השם דונלד הן בדרך כלל דונלד דאק שמייצג את דיסני, חברה שעושה קולנוע מסחרי ודונלד טראמפ שמייצג קפיטליזם ולכן שוב מסחור. הרשת החברתית לא יצר שום דיון חדש על פייסבוק שלא היה נוצר וקיים גם קודם וגם אחר כך; אדפטיישן ואחריו גם סינקדוכה בפירוש לעגו למערכת ויצאו כנגד השיטה – כותבים, במאים, מבקרים. הזכרתי כבר כמה פעמים בסינקדוכה קיידן אומר משהו כללי ומעורפל על המוות שכל סטודנט שנה א'-ב' למדעי הרוח יכול להגיד וכולם עומדים מולו משתאים. במובן הזה קאופמן לועג לא רק לקהל שמעדיף אקשן, פיצוצים ואת אנג'לינה ג'ולי בביגוד מינימלי אלא גם לאנשים שמייצגים תרבות עאלק-גבוהה כמו רוג'ר איברט ז"ל, שאהב את הסרט הזה מאוד. זאת הגדולה של קאופמן.
(רק תיקון קטן לשנאוצר – אנשים דיברו על קאופמן כעל שם דבר עוד לפני אדפטיישן. למעשה קאופמן הפך לתסריטאי-ידוען בשלוש השנים שבין להיות ג'ון מלקוביץ' לאדפטיישן ועל זה החלק הראשון של הסרט, על הלחץ העצום להוציא תחת ידך משהו שישתווה לסרט ההוא שגרם לכל הלסתות להישמט בתדהמה, גם אם חומר הגלם שאתה עובד איתו הוא ספר עיון על פרחים.)
א. איך זה ששתי שחקנים משניים משחזרים (לטענתך) תפקידים הופך את הסרט לריק בסופו של דבר או לממוחזר? בנוסף, איך זה קשור לסורקין שהוא,להזכירך, התסריטאי ולא המלהק.
ב. הפוך גוטה – ניקולס קייג' של 2002 היה עדיין ניקולס קייג' מעורך ביקורתית ושחקן נחשב מאוד (בסך הכל 7 שנים מאז הזכייה באוסקר שלו). די אחרי אוצר לאומי התחילה ההדרדרות שלו.
ג. אני חושב שההקבלה יפה אבל בסופו של דבר אנקדוטלית וקצת שרירותית – היא הייתה עובדת אם היית מוכיח שסורקין מכניס את עצמו לאחד מתסריטיו (הרבים, אגב. כולם מדברים על הפריחה שלו מאז "הרשת החברתית" אבל הוא היה תסריטאי מצליח גם לפני עם "בחורים טובים", "הנשיא מאוהב" ו"מלחמתו של צ'ארלי וילסון") . אם כבר, שווה להשוות בין הרשת החברתית לוידויים והטיפול של שניהם בדמויות אמיתיות ושנויות במחלוקת.
א. אלה רק דוגמאות. הרבה פעמים מצאתי את עצמי שוקל לצפות שוב ברשת החברתית ובסוף ויתרתי, כי לא נראה לי שאני אגלה בו יותר רבדים ושכבות ממה שיש בו בפועל. מה שאני בעיקר זוכר ממנו לחיוב זה את הצילום המצוין ואת הפסקול המעולה של טרנט רזנור, ואחר כך אולי גם את הדיונים סביבו בעין הדג המחודש, בעיקר טריליאן וההשוואה שלה בין החשוד המיידי ליגאל שילון. בנוסף על כך, לא אמרתי שהסרט ריק או ממוחזר, אלא להפך, שהוא מצליח במשימתו להציג את הקמת פייסבוק בצורה מעניינת, את הנקודה ההיא בזמן בה היה אינטרנט ואיך פייסבוק שינה אותו, אבל כשהוא מוותר על ריאליזם הוא חוטא לעצמו, כי ברגע שנכנסת לדבי וקראת שאף בחורה לא שברה לצוקרברג את הלב ושהוא נמצא בזוגיות מאושרת עם אותה אישה מ-2003, אין שום הצדקה להשאיר את שמו האמיתי. אותו כנ"ל עם הבעלים של נפסטר שקיבל טיפול הפוך – מגה-חנון במציאות, זיין טימברלייקי סדרתי על המסך. באדפטיישן לעומת זאת מה שאתה יודע או לא יודע על צ'ארלי קאופמן, ג'ון לרוש וסוזן אורלין שנמצא מחוץ לסרט לא אמור לשנות לך, כי הסרט הוא לא עליהם אלא על מלאכת הכתיבה, או כמו שיעל שוב אוהבת להגיד "רקורסיבי".
ב. לפני אדפטשיין אני הכרתי את קייג' בעיקר מעקיצה. נראה לי גם שמשם הכרתי את אנג'לינה ג'ולי ומאז אני לא יכול להצטרף לסגידה לה (סליחה, יגואר).
ג. גם ג'ונו מקגאף היא לא דיאבלו קודי אחד לאחד והרבה ממנה היא מה שאלן פייג' הביאה ומיתגה. מסכים לגבי וידויים, אלא שבמקרה של וידויים מדובר באדם שרוב הציבור הרחב לא שמע עליו ולכן ההשוואה תהיה הרבה יותר קשה.
אבל גם הרשת החברתית הוא לא *על* מארק צוקרברג כאדם. הוא על ניכור בחברה המודרנית, ההשפעה של טכנולוגיה על קשרים בינאישיים, היחסים בין בני אדם. וכן, זה "מארק צוקרברג" כתור דמות ולא ניסיון להעתיק לסרט את מארק צוקרברג האדם. כי הרשת החברתית הוא הרבה הרבה יותר מאשר "הסרט על פייסבוק". אם הוא היה סתם הסרט על פייסבוק הרבה פחות אנשים היו מתעניינים בו. אולי היה צריך לשנות את השם שלו בסרט, אבל אני לא מבין למה לאדפטיישן יש פטור שלרשת אין – רק בגלל שזה על מלאכת הכתיבה? זה לא מאוד משכנע כרגע.
כי לכתוב על עצמך כעל בן אדם מצחין זה בסדר, ולכתוב אדם אחר כאדם מצחין בלי ביסוס יותר מדי אמיתי זה לא מגניב
(ל"ת)
לא יודע אם הייתי קורא לצוקרברג של הרשת החברתית "מצחין". ובכל זאת, זה לא בדיוק דיון על האתיקה מאחורי זה (שאני מסכים, עקומה) אלא מאחורי השאלה למה ההבדל בין המציאות לדמיון היא בסדר באדפטיישן ולא בסדר בהרשת החברתית. (בהנחה שאתה מקבל את הטיעון שלי שהסרט לא מנסה להיות אוטוביוגרפיה על משהו רחב יותר, אם אתה לא אז כאן אנחנו נעצרים בחינת הדיון בנקודה סבירה לחלוטין)
אם כבר, להציג את סוזן אורלין וג'ון לרוש כפי שהציג אותם בחלק השני של הסרט זה די מבזה, אם כי לא נראה שאכפת להם לאור העובדה שזה עוד יח"צ לגנב הסחלבים.
לתגובה הקודמת הייתה אמורה להיות כותרת, והיא:
"צ'ארלי קאופמן בן אדם מצחין? מאיפה זה הגיע?" השאלה מופנית כמובן לעט המרקד.
אני לא מאוד משכנע כשאני עייף, אבל אני אנסה בכל זאת.
יש המון יצירות על טכנולוגיה, ניכור והקשר ביניהם שיוצרות את אותו אפקט שהרשת החברתית עושה בצורה יותר טובה, חלקן אפילו נכתבו הרבה לפני שהומצא המחשב הראשון. לכן הרשת החברתית לא מחדש כלום. בתור מה שהוא – מוצר הוליוודי נוצץ שהוא לא רק שובר קופות עם פעולה ופיצוצים אלא גם נותן חומר למחשבה ומשהו קצת מעבר – הוא מצוין. בתור סרט שאני ארצה לחזור אליו עשר פעמים ויותר כמו שעשיתי עם אדפטיישן – לא, לא ממש. ויש לכך סיבה. סתם לשם ההשוואה, רצוי שכל אדם ששואף להיות תסריטאי יצפה באדפטיישן, אבל ממש לא חובה שכל אדם שרוצה להיות מתכנת/להקים אתרי אינטרנט/ליצור רשת חברתית חדשה יצפה ברשת החברתית – במקום זה הוא יכול פשוט לקרוא הרבה כתבות ומאמרים על הנושא. אם אתה חושב אחרת, אשמח אם תרחיב מה מבדיל את הרשת החברתית מיצירות אחרות שעוסקות בניכור ו/או בשבירתו בעידן האינטרנטי, במיוחד עכשיו כשיש לנו את היא המצוין של ספייק ג'ונז.
ממש לא ראוי שכל אדם ששואף להיות תסריטאי יראה את אדפטיישן.
וכן, יש עוד סרטים על ניכור בחברה המודרנית כמו שיש עוד הרבה הרבה מאוד סרטים על כתיבה שגם הם הרבה יותר מעניינים וטובים מאדפטיישן (לטעמי וכו' ובלה).
חלק מההבדלים בין הרשת החברתית לשאר הסרטים (ואני אקדים ואומר שלא ראיתי את כל הסרטים לגבי ניכור בעידן האינטרנטי שיש. אז אולי חמק מעיניי אחד או שניים או עשרים שעושים בדיוק אותו הדבר):
1. הוא לא מד"ב. הוא מתרחש כאן ועכשיו וזה משנה.
2. הגיבורים שלו לא נערים קטנים מדי שגדלו לתוך חברה מנוכרת ולא זקנים אבודים בטכנולוגיה – הם צעירים בשיא כוחם עם כל התמיכה בעולם שעדיין לא מצליחים ליצור קשר משמעותי.
3. הוא מציג מאחורי הקלעים של מוצר בסיסי שאתה משתמש בו ובכך מנסה לרמוז שהניכור של יוצריו משפיע גם על המוצר עצמו.
4. הוא מפרק את אשליית הניצחון והשמחה של הסטארט-אפ. זה לא מסר חדש, אבל בחברה התחרותית וההיי-טק והסטארט-טפ, סרט שאומר במפורש בסופו "זאת לא הדרך לאושר" זה עדיין לא בדיוק עוד דג בזרם.
5. וכמובן סצנת המפתח היא הסצנה בהתחלה, זאת שמסבירה לאנשים שמדי פעם הבעיה היא הם ולא אחרת וההתחמקות הגדולה מאוד שלנו מהאמת הזאת.
6. יש בו דינוזאורים מרחפים ששרים שירים של האבנים המתגלגלות.
בנושא הסעיף הרביעי במיוחד לא השתכנעתי.
אוי, מסכן כל מי שהצליח בהייטק. כמה קשה זה להרוויח מלא כסף, לאכול כל יום במסעדות יוקרה, להיות מוזמן למסיבות בלעדיות, להשיג כל בחורה שרק תרצה כמו ג'סטין טימברלייק ולשכב עם בנות שנראות כמו ברנדה סונג. רחמנות ממש. כבר הסברתי בדיון על פרנואיד פארק למה זה לא משכנע, ושם אפילו לא מדובר ביזמי הייטק עשירים, אלא במעמד בינוני פחות או יותר.
שאר הסעיפים:
1. הוא לא מד"ב, אבל גם לא מתרחש בכאן ועכשיו, אלא בפרק זמן מאוד מוגדר, 2004-2010 כזה. כשהוא מוותר על הסיפור האמיתי והמרתק שמאחורי הקמת ספר הפנים לטובת עוד קלישאת "הלוזר שעלה לגדולות" הוא חוטא להרבה דברים שהוא היה יכול להראות יותר.
2 + 5. ראה סעיף 4. יצירות שרוויות ב"אני מסכן כי יש לי את כל הסקס שאני רוצה אבל אין לי אהבת אמת" כבר מיציתי בגיל 13. לעזאזל, אפילו הדיקטטור של סב"כ כבר מראה את זה בצורה יותר אמינה; אבל אני מניח שאתה מתכוון לתחילת הסרט ולא לשלב בו צוקרברג וחבורתו מגשימים את חלומם. אז כאן אתה באמת צודק, והסצנה הראשונה באמת מעולה, וגם אלה שאחריה, עם האיסוף של התמונות מהרשתות החברתיות ה"פרימיטיביות" שהיו קיימות אז (וואו, אני מרגיש ממש זקן אם באדיפיק זה כבר פרימיטיבי היום), אבל בגדול אייזנברג כצוקרברג משחק יותר מדי על השטיק של מייקל סרה מכדי להיות דמות ראשית אהיבה באמת – "יש לי פרצוף של חנון מסכן ותמים אז זה בסדר שאני רק רוצה לזיין מבלי להתחשב ברגשות של אחרים. הו לא, אני ממש לא כמו המקובלים כי אני נראה כמו חנון יהודי ולוזר, למרות שאני מתנהג בדיוק כמוהם". אם לא הייתי מכיר סרטים של מייקל סרה כמו חרמן על הזמן (לא, אני לא מכבד את הסרט הזה מספיק בשביל לקרוא לו בשמו המקורי) וסקוט פילגרים (שהוא סרט מעולה צורנית אבל לוקה בחסר מבחינת עיצוב הדמויות) או אם הרשת החברתית היה אחד הסרטים הראשונים שראיתי בחיי יש מצב שהייתי מצטרף להשתפכות עליו; אבל בהינתן הנסיבות הוא אכן נשאר בדיוק כמו פייסבוק עצמו – מקצועי, מהנה, עשוי לעילא, אבל בלי עומק רגשי בכלל, והיי, בפייסבוק עצמו בניגוד לסרט לפחות אפשר לשחק פארמוויל.
3. אני לא צריך את הסרט כדי לדעת שהפייסבוק מנוכר. היה פעם איזה מגיב בעין הדג שכבר פתח דיון בנושא שנתיים לפני שהסרט יצא – http://www.fisheye.co.il/%D7%94%D7%90%D7%97-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8/#target-comment-360118
את כל מה שיש לי להגיד בנושא כבר אמרתי שם, ומאז כמובן פייסבוק רק התדרדר עוד יותר. למה אני צריך גם סרט שיעביר לי את אותה פואנטה? כל תחום אפשר לקחת לקלישאת ה"יש לי את כל הבחורות והסמים שאני רק ארצה אבל אני ריק מבפנים", גם הזאב מוול סטריט משחק על אותו השטיק לצורך העניין, רק בתחום הכלכלה ולא בתחום המחשבים. הרשת החברתית בהחלט הרבה יותר טוב מהזאב אבל מקורי הוא לא, וזה חבל כי רוב האנשים אכן מכירים אותו בתור "הסרט על פייסבוק" ועלולים לחשוב שהסיפור שהוא מציג אמיתי כאשר בהחלט ניתן היה ליצור סרט עלילתי ולא תיעודי על פי הסיפור האמיתי והנכון מבלי לוותר על האיכויות של הסרט הקיים.
4. מי אמר "מסכן" וש"צריך לרחם עליהם"? הסרט לא מרחם על הגיבורים שלו אפילו קצת. הוא כן, עומת זאת, מציג אותם כאנשים מנוכרים וקרים שאפילו ההצלחה לא מצליחה להביא להם את מה שהם באמת רוצים.
1. 2004-2010 זה לא איזה עבר רחוק, בטח לא בזמן יצירת הסרט. הסרט דיבר על דור שצומח כאן ועכשיו. ואני מזכיר שעוד פעם, אתה מצמצם אותו ל"סרט על פייסבוק" כשזה לא ממש מה שהוא רוצה להיות
1ב. "לוזר שעלה לגדולות"? זה פירוש שלך (למה זה גדולות ומה זה לוזר) ובעיקר התחמקות מכך שהסרט לא מתייחס לחלק הזה כעיקר הסרט בכלל.
2+5. נו, וזה הנקודה! אנחנו *לא* אמורים לאהוב את צוקרברג של אייזבנרג. הוא בדיוק מפרק את כל התימה שאתה מתאר – צוקרברג הוא לא גיבור טוב לב שאנחנו בעדו בסרט הזה. בכלל לא קצת. הוא לפחות שמוק גדול ולכן המשחק של אייזנברג כל כך מושלם – כי יש לו פרצוף של מישהו שחושב שבגלל שיש לו פרצוף של יהודי לוזר מסכן והוא "בחור נחמד" אז אנשים יסלחו לשמוקיות שלו.
3. גם אדפטיישן לא מקורי. בדיחות וניסונות מטא היו מאז ומעולם. לא אכפת לי אם סרט הוא מקורי או לא. זה אפילו לא תמיד בונוס.
וזה דבר אחר להראות את הקלישאה ולחקור אותה לעומקה. ההקבלה בין הזאב להרשת מעניינת בדיוק כי היא מראה שני מראות שונות מאוד של ניכור חברתי אבל אף אחד מהם הוא לא בבסיסו " אוי אני עצובי כי לא אהבו אותי:(" בעיקר כי שני הסרטים לא חושבים שהגיבור שלהם הוא בחור טוב.
אז חזרנו למסקנות שלך מהארד קנדי וספרינג ברייקרס?
כלומר, אם סרט מעצבן אותי כי זאת הייתה מטרתו אז הוא סרט טוב? לא שהרשת החברתית מעצבן אותי כמוהם, אבל קל מאוד לנפנף דמויות מעוקרות רגשית שאני לא יכול להזדהות איתן כ"זה בדיוק מה שהסרט רצה להשיג מלכתחילה והכול ביקורת על הניכור החברתי". הרבה דברים הם ביקורת על הניכור החברתי, ואכן, בסצנות בהן הסרט עוסק בזה הוא עושה את זה ממש טוב, אבל אם אין הזדהות עם אף דמות אז מה נשאר? לייחל להצלחתן של הדמויות הראשיות? הרי הן לא אהיבות. לחכות למפלתן? הרי ידוע לנו שבמציאות החיים שלהם טובים בהרבה משלנו. זה לא רק הסרט על פייסבוק, זה נכון, אבל ככה הוא שווק וככה אני ורבים אחרים צפינו בו, וככזה הוא יכל היה לעשות הרבה יותר ולהיות הרבה יותר רלוונטי ליומיום שלנו – איך זה להתחיל עם בנות בפייסבוק לעומת האופליין (חוץ מהסצנה האחרונה), איך הקבוצות בפייסבוק הפכו מפורומים לדיונים לעוד פורמט של בואו תגיבו לי, דברים כאלה. אדפטיישן הוא אכן לא יצירת המטא הראשונה אי פעם אבל היא אחת הטובות שבהן. האם הרשת החברתית הוא הסרט האולטימטיבי שאפשר לעשות בנושא? לא בטוח.
אני לא חושב שהדנא של סרט טוב מכיל הזדהות או צורך לייחל להצלחת הדמות הראשית. יכול להיות שבשביל החוויה שלך זה דבר חשוב ובשבילך סרט טוב חייב להכיל הזדהות או ייחול הצלחה, אבל אני חושב שיש המון סרטים שמציעים לך תמונת מצב על העולם של אנשים מושחתים/רשעים/אבודים ושמאתגרים אותך כתור צופה לקבל סיטואציות יותר קשות ומורכבות. לא הכל אסקפיזם, הרי.
אז להגיד שסרט טוב או לא טוב על פי המדד הזה נשמע קצת כבוי.
ועוד פעם, אם הסרט היה רק על פייסבוק ועל להתחיל עם בחורות בפייסבוק, הייתי מרגיש שהוא מצמצם את עצמו הרבה יותר ופותח את עצמו להרבה יותר ביקורת מאשר הנקודה הרחבה יותר שהוא מעביר. מה גם בטח פי אלף יותר מעצבן ו"הילדים של היום!!".
הסרטים של צ'ארלי קאופמן הם הכול חוץ מאסקפיזם
חוץ ממלקוביץ' אולי, שמותח ביקורת על האסקפיזם בדרכו המשונה, ושמצליח לרתק גם כששלוש הדמויות הראשיות בו לא אהיבות. קיידן ספציפית הוא לא אדם טוב במיוחד, חיובי במיוחד או אהיב במיוחד, ועדיין הוא מעורר הזדהות אצל הצופה וכל מי שבאמת התעמק בסינדקוכה מרגיש שהסרט נכתב עליו באופן אישי. נתתי את הבחורות כדוגמה אחת. באותה מידה הרשת החברתית היה יכול להיות ביקורת על הניכור בחברה באמצעות הפייסבוק באלף ואחד דרכים אחרות, שכבר פירטתי אותן בדיון שקישרתי אליו. מה שהרשת כן עושה באופן יוצא דופן הוא להעביר את השינוי שבעולם שבו יש אינטרנט לא מנוכר יחסית להיום לעולם שבו האינטרנט הוא סמל לניכור, ואת ההישג הזה אני לא אקח ממנו; אבל בשביל לראות את ג'סטין טימברדרעק מתנהג כמו דושבג ועדיין זוכה בכל הבנות השוות יש לי את אלפא דוג, או את מסיבות יום ההולדת של טיילור סוויפט. מצחיק גם שאתה אומר "לא הכול זה אסקפיזם" בהקשר של הרשת החברתית דווקא, שרוב מעלותיו מבוססות על אסקפיזם מהסוג הייחודי לקולנוע – עריכה תזזיתית, דיאלוגים מהירים ופסקול משובח.
עוד פעם, למה אתה כל כך נדבק לדמות משנית שתופסת פחות משמינית מהסרט כאילו הוא מייצג הסרט?
והסרטים של קאופמן הם בהחלט לא אסקפיזם קלאסי-הוליוודי אבל בהחלט כן אסקפיזם במובנים אחרים (ואתה צודק שבמובנים מסוימים גם הרשת).
פרט לזה, עוד פעם, אני לא חושב שסרט טוב חייב שיהיה בו דמויות שצריך להזדהות איתם.
נ.ב
להגיד שיש קבוצה מאוד קטנה של אנשים שמרגישים שדמות בסרט נכתבה בשבילה =/= הדמות אוניברסלית ומעוררת הזדהות, אם זה מה שניסית להגיד.
זה לא מה שניסיתי להגיד.
אמרתי שכל מי שבאמת אוהב את סינקדוכה מזדהה עם קיידן, שזה די הרבה בהשוואה לכמות האנשים שמזדהים עם מארק צוקרברג, רמי, ריילי, גטסבי, ועוד כהנה וכהנה. גם אני לא חושב שכל סרט טוב חייב לעורר הזדהות עם הדמות הראשית שלו, ואולי גם אפשר להגיד שחלק גדול מהסרטים האהובים עליי אינם כאלה. נראה לי גם, שדי הלכנו לאיבוד בנושא והתרחקנו מהשאלה המקורית, שהיא, האם סורקין יכול להיחשב למקבילה התסריטאית לסמאח כמו קאופמן. מבחינתי, חד-משמעית לא, אם הרשת החברתית הוא דוגמה מייצגת. הסיבה שאני נתפס לטימברלייק היא שהוא לא יוצא מה-typecasting בכלל, בעוד שמקבילתו הנשית קמרון דיאז במלקוביץ' כן, וכך גם קיוזאק, קייג', ג'ג'"ל הבת ועוד רבים וטובים שעבדו עם קאופמן (הופמן דווקא לא). זאת אחת הסיבות שהרשת החברתית לא פורץ דרך אף על פי שהוא מעולה ומהנה מאוד, כי היו יכולים לעשות יותר ועדיין ליצור שובר קופות הוליוודי. זה הרי לא שלקאופמן אין ברזומה שוברי קופות (מי אמר קונג פו פנדה 2?)
אגב מוטיב הכפילים בסינקדוכה ובאנומליסה, צ'ארלי קאופמן דומה למישל גונדרי בצורה מטרידה.
אבל מה קשור הליהוק של תפקיד מסויים לתסריטאי?
Typecasting.
כשתסריטאי מתחיל לכתוב תסריט, פעמים רבות הוא רואה בעיני רוחו שחקנ/ית מסוימ/ת לאותו תפקיד. כך הופמן היה הבחירה הראשונה של קאופמן לתפקיד קיידן וכך מורטון הייתה הבחירה הראשונה של ג'ונז לתפקיד סמנתה. יותר מזה – הדבר משפיע גם על יצירות שנכתבות קודם כל כחוץ-קולנועיות, כמו שרולינג כתבה את סצנות רון ולבנדר בספר השישי מתוך מחשבה האם רופרט גרינט ייהנה מהן או לא. אני לא יכול לדמיין שחקן אחר מלבד הופמן לתפקיד קיידן או שחקן אחר מלבד טימברלייק לתפקיד שון פארקר, וככה זה כשהליהוק והכתיבה והתסריט והכול טובים באמת, כמו שג'ניפר לורנס היא ממש לא השחקנית הראשונה שאני מדמיין לתפקיד רוזי, ואחרים ודאי לא דמיינו את היילי וויליאמס (כן, אני יודע שזה או דון פיאנו רציני, אבל בכל זאת.)
"כשתסריטאי מתחיל לכתוב תסריט, פעמים רבות הוא רואה בעיני רוחו שחקנ/ית מסוימ/ת לאותו תפקיד"
צריך להבדיל בין תסריטאי/במאי לסתם תסריטאי – כתור במאי, יש ליוצר התסריט כוח רב יותר להשפיע על ליהוקים.
המקרים שאתה מדבר עליהם ומביא כדוגמאות הם מקרים מובהקים של במאי/תסריטאי ולא של תסריטאי נטו ואלה תפקידים שונים לחלוטין (לכן בתחילת השרשור לא הזכרנו את עשרות אלפי הבמאים/תסריטאים המוכשרים שיש באיזור).
ובאמת? אתה לא יכול לדמיין אף שחקן אחר לתפקיד שון פארקר? טוב, עוד פעם,זה לא משנה – הנקודה היא שסורקין לא השפיע על הבחירה של טימברלייק בתפקיד הזה, והליהוק היה יכול להיות של מישהו אנונימי לחלוטין או של שחקן שתקוע בטייפקאסט ויכל להפתיע לחלוטין וכו' וכו' – וכל זה לא קשור לאיכות התסריט כתסריט בכלל.
"שון פארקר" כפי שהוא מוצג בסרט הזה.
כלומר, ביזארו שון פארקר, כמו שמארק צוקרברג של הרשת החברתית הוא ביזארו מארק צוקרברג. ונניח ואנחנו מתעלמים מהליהוק של טימברלייק (מה שאי אפשר באמת לעשות), זה שסורקין כתב את הדמות שלו בתור דושבג כי ככה זה חמור מספיק, ועל זה בדיוק אדפטיישן צוחק. רואה איך הכול מתחבר בסוף?
" זה שסורקין כתב את הדמות שלו בתור דושבג כי ככה זה חמור מספיק, ועל זה בדיוק אדפטיישן צוחק. רואה איך הכול מתחבר בסוף?"
מה? למה זה חמור לכתוב דמויות כתור דושבאגים? מתי בדיוק אדפטיישן צוחק על זה? על מה הדיון הזה?
קודם כל, הרשת החברתית עובד גם עובד.
שנית, המינפולציות שלו מורגשות רק עם ידע מקדים ביחס לאנשים האמיתיים – כלומר, הם לא. אתה בעצמך אמרת שהרגשת אותם רק *אחרי* שקראת על האנשים. אז התחושה שאתה מדבר עליה היא אחרת, אחרת היית אומר "כבר בזמן צפייה בסרט חשבת "לא יכול להיות שזה באמת קרה כך, סורקין סתם עושה מניפולציות לשם המניפולציות".
בנוסף, אפשר שנייה ללכת אחורה? שון פארקר דושבאג במציאות. הוא החריב יער שלם בשביל חתונה שלו והוא באמת היה חיית מסיבות בהיקף כלשהו (נעצר על אחזקת קוקאין ומסיבות סמים בביתו, לא הואשם אבל נסחט עקב כך על ידי גורמים בפייסבוק). זה לא שעשו לבן אדם סיבוב של 180 מעלות – לקחו אלמנטים שיש לו והבליטו אותם. זה לגיטימי לחלוטין.
אז סורקין לקח אירוע מהחיים האמיתיים והפך אותו לסיפור שלו – מה הבעיה בזה? זה לא דוקומנטרי. אני כמעט בטוח שאין אפילו כתובית "מבוסס על סיפור אמיתי" בתחילת הסרט. מותר לאנשים לקחת סיפורים מהחיים האמיתיים מעניינים ולהפוך אותם למעניינים בצורה אחרת.
אם אנחנו בכלל חוזרים לדיון התסריטסמאח ולא לדיון הכללי מאוד שהתפתח כאן – אז בעצם, סורקין היחיד שנשאר. גם קודי וגם קאופמן הלכו להתחרות בכל הבמאים/תסריטאים – זירה בה הרבה יותר קשה להכריז על מנצח אחד.
אתה טועה.
הייתי קורא על מארק צוקרברג כל יום במוספי הכלכלה מאז 2007 כזה, למעשה על הרשת החברתית ידעתי הרבה לפני שהוא יצא, כשהוא היה עדיין רעיון גולמי של פינצ'ר להציג את הקמתו של פייסבוק בדרך מאוד מסוימת. בנושא שון פארקר באמת לא ידעתי, אז אני מקבל את התיקון. ההבדל הוא שסורקין לא ניסה לספר מחדש בצורה מעניינת את סיפורו של אחד ממלכי אנגליה במאה השמונה עשרה, אלא את סיפורו של אדם חי וקיים שהאתר שיצר משפיע על החיי היומיום של כולנו. לכן זה צורם; מה גם שלכל אורך הדיון הדגשתי שהסרט החברתית הוא בפירוש סרט טוב ולא להפך. ואיך בדיוק סורקין הוא היחיד שנשאר על בסיס סרט אחד שהוא "פגז"? רוב האנשים לא חושבים על הרשת החברתית כעל "תסריט מאת אהרון סורקין", אלא כעל הסרט על פייסבוק, הסרט של הבמאי של מועדון קרב, הסרט עם ג'סטין טימברלייק, כאלה מין, ועל זה אין לנו ויכוח.
טועה.. במה?
לא דיברתי על צוקרברג אלא על פארקר.
לא מבין את ההבדל הסיפורי (כלומר, בחינת הסיפור) בין סיפור בימינו לסיפור על ימי הביניים. שאלות מוסריות שנובעות מהסיפור אולי יש – אבל אולי דווקא עדיף ככה, עיבודים לסיפורים מודרנים כך שהגיבורים יוכלו להגן על עצמם בזמן אמת ולא כמו מלכים ומלכות מתות לספוג את ההשפלה בשקט בלי יכולת להגיב. זה בכל מקרה לא פוגם בו כתסריטאי אלא מקסימום כאדם.
ולגבי אהרון סורקין כתסריטאי – אז קודם כל הוא הרבה *הרבה* יותר מתסריטאי של סרט אחד. לפני הכל אנשים מכירים אותו מ"הבית הלבן", אחת הסדרות החשובות והמשפיעות של שנות האלפיים. אחרי זה יש לו עוד לא מעט תסריטים של סרטים אהובים ומעורכים(גם אם חלקם יותר נשכחים) בנוסף לעוד מספר סדרות שהוא יצר במהלך השנים להצלחות כאלה ואחרות. ולכן כרגע, בעצם, הוא התסריטאסמאח האחרון.
לגבי "מהו הרשת החברתית"?אז קודם כל, לא יודע מי אלה רוב האנשים שלך אבל אם אני מוכן להסכים עם השניים הראשונים (הסרט על פייסבוק/הסרט של פינצ'ר), סורקין בקלות מתעלה מעל ג'סטין טימברלייק באסצואציות מחשבתיות על הסרט. אלפי מילים נשפכו על התסריט שלו וסורקין קיבל זינוק מטאורי לקריירה כבר מאוד מצליחה בזכותו.
אתה טועה כשאתה מניח שלא ידעתי כלום על הדמויות לפני הסרט.
יש סיבה שערכים בוויקיפדיה על אנשים חיים מוגנים יותר ובדרך כלל נעולים בנעילה חלקית ו/או מלאה מחשש לעריכות של משתמשים חדשים ולא רשומים, וזאת רק דוגמה אחת. תהיה דעתך על צוקרברג כפי שתהיה, התמונה המשתקפת מהסרט אינה מדויקת ואינה נכונה. כן, יצירה ביוגרפית פיקטיבית לא אמורה לשקף את המציאות כפי שהיא בדיוק נמרץ. יש מקום להוסיף ו/או להחסיר ו/או לשנות פרטים כדי להפוך את היצירה ליותר מעניינת. הבעיה היא שכולם יודעים מי זה מארק צוקרברג, איך הוא נראה, איך הוא מתנהג ולמי הוא נשוי, ולכן לעשות סרט שמבוסס באופן חופשי על זה אבל חורג מהעובדות לא רק בפרטים הקטנים אלא גם בגדולים זה בעיניי לא חוכמה, או מפוספס. ובנוגע להבדלים בין קולנוע וטלוויזיה – כאן. גם אם לסדרה מסוימת יש איכויות סינמטיות, זאת עדיין סדרת טלוויזיה ולא סרט, ואני עוד לא ראיתי אנשים שנוהרים לראות סרט רק כי סורקין חתום עליו. גם לא קודי.
"זה בעיניי לא חוכמה, או מפוספס"
טוב.
להביא דיון מלפני 12 שנה על מצב ההפרדה בין טלוויזיה וקולנוע היום זה לא רלוונטי. כל כך הרבה השתנה מאז. אני יודע שיש הפרדה כללית בין טלוויזיה לקולנוע ובכל זאת – סורקין מפורסם הן מכאן והן משם. עובדה. ותסריטים כותבים לשניהם, יותר מזה – טלוויזיה היא מדיום של כותבים. שחקני טלוויזיה אולי זוכים לפרסום, במאי טלוויזיה נופלים כמו זבובים – אבל יוצרי סדרות (קרי: כותבים) הם הכוכבים של הטלוויזיה, וסורקין שם כוכב על הרבה יותר מקאופמן קשישא. סדרה חדשה של סורקין תסקרן את הרשת, תביא צופים, תעורר מהומות הרבה יותר מסרט חדש של קאופמן. כל יום, כל יצירה. גם כישלון כמו "סטודיו 60".
אז לגבי המשפט האחרון – אני יכול להתחיל לזרוק נתונים ממשיים על כך שהסרטים של קודי וסורקין אוכלים את הסרטים של קאופמן קופתית בלי מלח (טוב, סורקין. לקודי יש רק מגה הצלחה עצומה אחת (שמאוד קשורה לתסריט)), אבל אתה עדיין תהיה משוכנע שקאופמן הוא הוא המשיח היחיד התסריטאי ושאין עוד תסריטאי מלבדו ומה שלא יהיה. זה לא נכון, עוד פעם, עובדתית. אף אחד לא נוהר לסרטים של קאופמן. יש קהל מצומצמם מאוד (כמה? 4 וחצי מיליון לסינקדוכה על תקציב של 20 מיליון) אולי ש"נוהר" לסרטיו, אבל סורקין בניגוד אליו – פשוט מביא את התחת של אנשים לקולנוע. האם זה *רק* בגלל סורקין? אולי לא. זה לא הופך אותו לתסריטאי קולנועי פחות טוב.
ועם כל זה אתה עדיין מתעלם מהעובדה שקאופמן יצא ממגרש המשחק של תסריטאים והפך לבמאי/תסריטאי ולכן הוא וסורקין לא באותה התחרות בכלל. רוצה להשוות את קאופמן למישהו עכשיו? בוא נדבר על אלן, האחים כהן, אורסון וולס, פליני, קורוסאווה, מי שאתה רוצה.
לא זכור לי שכיניתי את קאופמן משיח
ואהבתי האישית ליצירתו לא קשורה בעובדות, שהרי בדיון על סינקדוכה הדגשתי שהסרט נכשל מסחרית. אם שמו של סורקין באמת מביא אנשים לקופות, זה מוזר מאוד, כי ברפרוף קצר על הפילמוגרפיה שלו לא מצאתי כמעט סרטים וסדרות מוכרים, חוץ מהאגף המערבי (כשמשתמשים בשמה המקורי של הסדרה באנגלית זה פתאום מזכיר את היפה והחיה, לא?) וכמה גברים טובים שהוא כל-כך ישן שאני אפילו לא זוכר איך קוראים לו בעברית; מה גם שלא אני זה שיזם את ההשוואה בין קאופמן, קודי וסורקין, אלא שנאוצר. אכן, עולם הטלוויזיה השתנה מאוד מאז אותו דיון, ועדיין מיעוט הסדרות של סורקין לא מצליחות ונחשבות כמו הסופרנוס, שובר שורות, משחקי הכס או כל סדרת דרמה מצליחה ונחשבת אחרת מהשנים האחרונות. ובטח ובוודאי שקאופמן לא זקוק לדעתי הסובייקטיבית כדי לנצח את וודי אלן והאחים כהן בכל מדד שקשור בחדשנות, יצירתיות ומקוריות.
"ועדיין מיעוט הסדרות של סורקין לא מצליחות ונחשבות כמו הסופרנוס, שובר שורות, משחקי הכס או כל סדרת דרמה מצליחה ונחשבת אחרת מהשנים האחרונות. "
בלי גיגול – מה שמם של היוצרים של משחקי הכס? טוב, יותר קל – הסופרנוס? שובר שורות? תתפלא כמה אנשים לא יודעים מי הם ועדיין בקלות יכולים לזרוק לך "סורקין".
סדרה חדשה של אהרון סורקין היא אירוע. סדרה חדשה של וינס גיליאן? אפילו עם קשר ישיר לשובר שורות היא עושה פחות הד.
יש, על רגל אחת, עוד שני יוצרים טלווזיונים במעמד הזה – וידון וסיימון. המשותף מביניהם זה שכאשר אתה שומע על סדרה חדשה שלהם אתה יודע בדיוק איך היא הולכת להיות לפני שאתה יודע עליה אפילו דבר אחד.
איבדתי לחלוטין על מה הדיון הזה, אגב.
נוסטלגיה למסמ"צ, כאילו דה.
אבל נראה לי שאת נושא ההשוואה בין השלושה הנ"ל סגרנו. ואתה לא באמת אמרת עכשיו שסמוך על סול לא יצרה באז, הייפ ותהודה, נכון? לא חושב שהשוואה בין ג'וס לסורקין נכונה, איך אפשר לדעת על פי סדרת טלוויזיה אחת מצליחה משנות התשעים וסרט מצליח אחד מלפני חמש שנים איך בדיוק סדרה חדשה של סורקין תיראה? יש לו כתב יד וחתימה כל-כך מובהקים? לא נראה לי. וזה עוד מבלי להיכנס לשאלה עד כמה ווידון, קודי וסורקין יותר ידועים בטקסטים השנונים שהם כותבים לעומת קאופמן, שמשחק על הרבה דברים אחרים כמו ויזואליה, פורמליזם והשפעה ושיתוף פעולה עם במאי קליפים ידועים. בקיצור, לא אותה ליגה, ולא במובן של מי יותר טוב, אלא במובן של השוואה בין מסעדה איטלקית למסעדה מקסיקנית.
"איך אפשר לדעת על פי סדרת טלוויזיה אחת מצליחה משנות התשעים וסרט מצליח אחד מלפני חמש שנים איך בדיוק סדרה חדשה של סורקין תיראה? יש לו כתב יד וחתימה כל-כך מובהקים?"
להגיד שסורקין הוא "סדרת טלוויזיה מצליחה וסרט אחד" זה או בורות או התעלמות בכוח מגוף יצירה כביר לחלוטין שכאשר מודעים אליו מזהים לחלוטין את כתב היד והחתימה המובהקים שלו. שניהם, בכל מקרה, לא מאפשרים דיון מעניין שיכול להתפתח.
בורות והתעלמות?
אם על הרבה סדרות, גם כאלה שאני לא צופה בהן, שמעתי, אבל על הסדרות של סורקין לא, אז אני בור ומתעלם? או שאולי הוא פשוט לא כל-כך ידוע ומפורסם ו/או אין סביבו הייפ, מה שאומר שהוא אנדרייטד, שזה כבר בכלל פותח לנו תת-דיון חדש ושונה לגמרי. הכנף המערבית הייתה סדרה מדוברת, הרשת החברתית היה סרט מדובר, כדורכסף למשל לא היה כזה מדובר, ואני אפילו לא זוכר על מה זה. על פי דבי, כל גוף היצירה הכביר של סורקין כיוצר וככותב הוא בסך הכול 11 סרטים וסדרות, שמתוכם רק הרשת החברתית מתחיל לדגדג את כמות ההכרה, ההצלחה והפרסום של באפי, להיות ג'ון מלקוביץ' או ג'ונו. לא אני המצאתי את זה ולא אני אחראי לזה. בתור אדם שמאוד נפגע כשהוא חושב בטעות שמתחילים להתנשא עליו באמצע דיון, הייתי מצפה ממך ליותר.
"אם על הרבה סדרות, גם כאלה שאני לא צופה בהן, שמעתי, אבל על הסדרות של סורקין לא, אז אני בור ומתעלם?"
אם אתה רוצה דיון על מישהו לעומקו או להגיד עליו משהו, אז כן, זה חיוני לדעת על הסדרות של סורקין לפני שאתה מדבר עליו. אני מצטער אם לקחת את "בור" למובן של בורות כללית, התכוונתי בהקשר הדיון בלבד.
סורקין הוא אחד מהממחזרים הגדולים ביותר ויוצר שאת הסגנון שלו קל מאוד לעשות כפארודיה. כל אלה לא ידיעות פרינג' או אינדי – הסרטונים שאוספים את עשרות המשפטים שחוזרים כל פעם הופיעו במספר אתרי "תרבות" מובילים אמריקאיים וכל הדיבור על סטיב ג'ובס היה ראשית כסרט של סטיב ג'ובס על סורקין. הרבה לפני דני בויל או פסבנדר או וינסלט או רוגן או דניאלס.
אתה לא זוכר את מאניבול? אשריך. אבל להתחיל לדבר על כמות הכרה של סדרות בלי להביא נתונים זה לא שיחה רצינית. זה דיון אנקדטולי לחלוטין. הסביבה שלך לא מושפעת מ"You can't handle the Truth"? אנשים באיזורים שלך לא מדברים על "חדר חדשות"? סבבה. באתרים שזה נושאי הדיון שלהם (טלוויזיה וקולנוע) מדברים גם מדברים על סורקין.
אז אם אתה רוצה לדיין דיון אנקדטולי על איכות של יוצר שאתה לא מכיר את גוף היצירה שלו – תכלס, אין לי בעיה רק בוא נקרא לילד בשמו.
אבל בפירוש כן הבאתי נתונים.
11 יצירות זה נתון עובדתי. וברור שאני זוכר את "אתה לא יכול להתמודד עם האמת", וששמעתי על מאניבול, ושאני יודע שיש סדרה כזאת שנקראת חדר חדשות, מה גם שמעולם לא אמרתי שסורקין לא חשוב ומשפיע (הרי אם יעל שוב מקרינה סצנות מהבית הלבן בשיעורי קולנוע לצד אדפטיישן…), רק ש… אני מתלבט אם לכתוב את זה, כי אולי זה אנקדוטלי בעיניך, אבל זכור למשל אותו פרק בקהילה בו עאבד עושה סרט בסגנון צ'ארלי קאופמן וכולם – גם הדמויות האחרות וכמובן גם הקהל בבית – מכירים את הסגנון ויודעים על מה לצחוק; זאת לעומת, נגיד, הפרודיה של משפחת סימפסון על הרשת החברתית שהייתה כללית ומקושקשת, ובכל מקרה לא התייחסה לכל גוף היצירה של סורקין. רוצה לומר, הסגנון של סורקין לא כללי ומובהק כמו של קאופמן או ווידון או קודי כדי שיהיה אפשר לעשות עליו פרודיה כללית, ולא רק על סרט אחד שלו. אני מדגיש שוב שהתלבטתי אם לכתוב את זה, אבל הרי מאז ומעולם אנשים השתמשו בסימפסונז של דיקמן כדוגמה לכן או לא פוסטמודרניזם בדיוני אגדות וסיפורים ודן ברזל, אז…
אני די בטוח שזה נחשב
https://www.youtube.com/watch?v=BzlQTeUzC4s
אם לא אז אני די בטוח שאמי שומר עשתה משהו כזה אבל לא היה לי כוח לחפש.
אני עומד מתוקן.
(ל"ת)
יש גם את זה:
https://www.youtube.com/watch?v=nApUGK5WAUk
והנה של איימי שומר
https://www.youtube.com/watch?v=lDk5wDBR3hA
סורקין - מסכימה ומוסיפה
סורקין הוא שם שאתה יודע מה תקבל כשאתה הולך לראות.
הוא היה מפורסם הרבה לפני הרשת החברתית.
החל מ"בחורים טובים" (סרט) ו"sports nights" (סדרה) ל-american president (סרט) והבית הלבן,
סטודיו 60 והרשת החברתית, חדר חדשות וג'ובס. – הוא תמיד עבד במקביל בעולם הטלויזיה והקולנוע, ויש לו סגנון תסריטאי שאי אפשר לפספס. הוא בנה לעצמו קהל מעריצים שלא יפספסו שום דבר שהוא עושה (גילוי נאות, אני אחת מהן…) וסגנון מאוד מוגדר שבזכותו ניתן לזהות את היצירות שלו גם כשהוא לא הבמאי (!)
אז בסדר, הוא לא שפילברג, והוא לא כותב שוברי קופות מטורפים, אבל הוא בהחלט יש לו שם שיגרום לאנשים לצפות בסרט/סדרה מסויימת.
(וסטודיו 60 לא היתה כשלון. היא לא היתה הצלחה מסחררת אבל לא היתה כשלון. היא השיגה נתוני רייטינג לא רעים בכלל שהרבה סדרות אחרות היו ממשיכות איתן, אבל זו היתה סדרה שהיתה יקרה מאוד להפקה ולכן היה בעייתי להמשיך אותה. לא היה לה את הגב של HBO כמו משחקי הכס או חדר חדשות שבאה מאוחר יותר).
נכון, לא ראוי שכל אדם שמתכנת יצפה ברשת החברתית
אבל כן רצוי שכל אדם שמתכנן להיות תסריטאי/כותב יצפה בסרט, לטעמי אפילו הרבה יותר מאדפטיישן (לקאופמן בעצמו יש איזה 3 סרטים שהייתי שם לפני אדפטיישן בתור חובת צפייה לכותבים)
הקטע עם זה שפייסמאש נוצר בעקבות פרידה מבחורה
(כולל כל הפוסטים מלאי השנאה כלפיה שהוא פרסם בבלוג) הוא אמיתי לגמרי. אני לא יודע אם היא "שברה לו את הלב" וסביר שאת ההשפעה של הפרידה הזאת עליו הגדילו בשביל אפקט דרמטי, אבל זה בכלל לא משהו שהסרט המציא
אם ככה, איך זה מסתדר עם העובדה שצוקרברג יוצא עם/נשוי לאותה אישה מ-2003?
(ל"ת)
הרבה יכול לקרות בשנה
צוקרברג אכן נפגש לראשונה עם מי שהפכה להיות אישתו במהלך 2003. לא רואה איך זה סותר (אגב, הפוסטי בלוג על מידת החזייה של אריקה והכל, לקוחים מילה במילה מהמציאות, מלבד השם שלה ששונה)
ואחד לשנה הבאה
הוא מקס לנדיס, הזכור לטוב מ"כרוניקה" לביקורות מעורבות מ"אמריקן אולטרה" והמון בזכות הסרטונים הקצרים המעולים שלו על המוות של סופרמן ועל HHH.
הוא עדיין רחוק מההשפעה של שלושתם, אבל הוא מגיע לשם לאט לאט – אמריקן אולטרה היה בעיקר סרט של לנדיס, למרות שהוא לא ביים וכך גם ההתייחסות ללא מעט מהסרטים האחרים שהוא שירבט.
בשביל מה לעשות את זה אנימציה?
אנשים ענו למעלה על השאלה הזו ("בגלל שככה אפשר עם צוות קטן יחסית לעשות כל מה שרוצים בלי שאף אחד יכתיב דברים"), אבל זה עדיין לא נראה הגיוני. אני לא רואה בטריילר שום הצדקה לוגית לשימוש באנימציה. היה אפשר לעשות את הכל הרבה יותר בקלות עם שחקנים חיים.
וחוץ מזה, הטריילר נראה מדהים, מושקע ומרגש, ואני מת לראות את הסרט.
נראה מדהים..
(ל"ת)