ביקורת: מלאכים באמריקה

הצפייה במיני סדרה "מלאכים באמריקה" בגיל 17 שינתה לי את החיים. מה לעשות – כשמריל סטריפ אומרת לך לצאת מהארון, אתה יוצא מהארון. אבל יותר מהמקום שיש לה בחיים שלי – היא פשוט סדרה אדירה. 

מדובר באפוס בן שני חלקים – הראשון נקרא "מילניום קרב" והשני נקרא "פרסטרויקה". שניהם ביחד אורכים שש שעות ולכן אין אמ;לק זריז לסיפור המחזה. אני מניח שאפשר לתאר את זה כמה שהיה קורה אילו שייקספיר היה צריך לכתוב מחדש את "חברים" כטלנובלה על הומואים ואיידס בשנות השמונים. 

נקודת המוצא היא זוג הומואים – לואיס ופריור, האחד יהודי ונוירוטי, השני בן למשפחה אמריקאית מיוחסת. כשפריור מספר ללואיס שחלה באיידס, לואיס (היהודי הניורוטי) מבין שהוא לא מסוגל לסעוד את פריור ונוטש אותו. 

משם זה מתחיל להיטרלל לחלוטין – אחרי שלואיס נוטש את פריור, הוא מפתה אל מחוץ לארון את ג'ו, עורך דין מורמוני שעובד איתו. ג'ו, בתורו, בכלל נשוי להרפר, עקרת בית משועממת עם קשר רופף מאוד למציאות. המורמוני בארון גם עובד בשביל רוי כהן, איש שהיה באמת – עורך דין רפובליקני חסר רחמים וגדול מהחיים שחלק ניכר מחייו הוקדש לרדיפת השונה בשעה שהוא עצמו היה (בהצגה כמו, כך מסתמן, בחיים עצמם) הומו בארון. לאורך שני חלקי הסדרה, כהן מוצא את עצמו על ערש דווי, גוסס גם הוא מאיידס ונרדף על ידי העבר מלא החטאים שלו. ואז מגיע המלאך.

אפשר להמשיך, אבל נראה לי שזה כל מה שצריך להגיד בנושא הזה לפני שאתחיל להפציר בכל מי שאוהב טלוויזיה טובה לסור במהרה לראות את המיני סדרה של HBO. נכון לעכשיו, היא עדיין זמינה ב-VOD של הוט.

קצת רקע: ב-1993 עלה על במת תיאטרון וולטר קר בברודווי המחזה "מלאכים באמריקה: מילניום קרב" מאת טוני קושנר, מחזאי שכל מי שהכיר ידע שמדובר בגאון. לא הרבה הכירו אותו, אבל זאת בעיה שנפתרה זמן לא רב לאחר מכן: "מילניום קרב" הפך לשיחת העיר וזכה בכל פרס אפשרי, כולל הטוני והפוליצר. 

"פרסטרויקה", החלק השני של המחזה (בימים מסוימים בשבוע שני החלקים הוצגו באותו יום), זכה גם הוא בטוני וקיבע את מעמדו של "מלאכים באמריקה", על שני חלקיו, כאחת היצירות הגדולות בתולדות התיאטרון האמריקאי. לא שזה שינה לכל מי שלא זכה לראות אותו על הבמה.

לכן כבר בשנות התשעים הוצע לקושנר לעבד את המחזה עצום המימדים (כאמור, שש שעות) לסרט. למרות כמה גישושים מצד רוברט אלטמן, רק ב-2003 הפרויקט קרם עור וגידים, אבל בפורמט טלווזיוני יותר. 

לא שזה הפחית את היוקרה של הפרוייקט. מעט מאוד פרויקטים, לא משנה מה גודל המסך, נהנו מהיוקרה של ההפקה הזאת: הבמאי מייק ניקולס (אחד משני במאי הקולנוע היחידים שזכו באמי, גראמי, אוסקר וטוני), עם קושנר בעצמו על מלאכת העיבוד, בכיכובם של זוכי האוסקר אל פאצ'ינו, אמה תומפסון וכמובן, אמי הרוחנית מריל סטריפ

ככל שזה נוגע לאהדת הממסד, הגרסה הטלוויזיונית לא ביישה את הפירמה – אמנם לא מחלקים פרסי פוליצר למיני-סדרות, אבל "מלאכים באמריקה" זכתה באחד עשר פרסי אמי, כולל ארבעת פרסי המשחק (הישג ששוחזר גם בגלובוס הזהב), בנוסף לשבחי הביקורות. פרנק ריץ', מבקר התיאטרון של הניו יורק טיימס, אמר שמדובר באחד מהעיבודים הכי טובים למחזה שהוא ראה אי פעם. אבל חשוב יותר מהפרסים או המבקרים – הגרסה הטלוויזיונית אפשרה לאנשים שלא יצא להם להסתובב ברחוב 42 בניו יורק של אמצע שנות התשעים להיחשף ליצירה הזאת. 

"מלאכים באמריקה" נשמע כמו יצירה ארוכה, פוליטית וכבדה על כמה שהיה קשה להיות הומו בשנות השמונים, כשאחת המגפות הקשות ביותר של המאה העשרים הכתה בקהילה הגאה בכל הכוח. זה במידה רבה מה שהוא. אבל מדובר באותה מידה בסיפור פנטזיה יפהפה, לפרקים טרגי, לפרקים קומי, לפרקים קאמפי, עם רוחות רפאים, בובות תצוגה שקמות לתחייה וביקורים אל ומהעולם הבא, גן עדן או גיהינום, עם רפרנסים למחזות זמר ישנים. זה סיפור בן שש שעות על איידס ונטישה, והוא עדיין מהנה.

כשמרי-לואיז פרקר (ננסי מ"העשב של השכן") זכתה בגלובוס הזהב על תפקידה בסדרה כהרפר, היא אמרה שיש תפקידים שמתחילים לזכות עליהם בפרסים ברגע שאתה מלוהק. זה נכון מאוד ספציפית לגבי "מלאכים באמריקה": המחזה והסדרה מציגים גלריית דמויות כל כך מרתקת, שבפיהן טקסטים כל כך עוצרי נשימה, שהמטלה העיקרית על גב השחקנים שמגלמים אותם היא בעיקר לא לפשל. 

המונולוגים של קושנר כתובים על הספקטרום בין הפאתוס לקאמפ, בין הפואטי לפוליטי והם לא מכבידים פשוט כי הם כתובים כל כך טוב. הם מחכימים ויפהפיים ומצחיקים. אשכרה מצחיקים! לצד האיידס והמוות, יש  סצנות שלמות שמתנהלות כמו סיטקום ממש מוצלח. מייק ניקולס, בהתאם להיותו במאי תיאטרון וקולנוע מיומן (הוא היה בן 72 כשהתחיל לצלם את הסדרה, ונפטר ב-2014), ידע מתי לתת ליכולות הוירטואוזיות שלו כבמאי קולנוע למלא את המסך, ומתי לתת לשחקנים לעשות את העבודה שלהם. והם עשו עבודה אדירה.

עבודת האנסמבל ב"מלאכים באמריקה" היא מהמרהיבות שיצא לי לראות – כבר מובן מאליו שמריל סטריפ יודעת לשחק יותר טוב אפילו ממסי, אבל הנדיבות של הקאסט אחד לשני היא משהו נדיר. מרשימה כאן במיוחד דווקא היכולת של מריל לתת לשותפים שלה לסצנה את המקום לזרוח בעצמם – בין אם אלה זוכי אוסקר כמו אל פאצ'ינו (שחלק איתה כאן את מה שהוא כנראה הרגע האהוב עלי בקריירה של שניהם) ואמה תומפסון או כאלה שרק התחילו אז להפוך דומיננטיים עבור הקהל הרחב, כמו מרי לואיז פרקר (שבשלב הזה הייתה כבר אחרי הטוני הראשון שלה, אבל לפני שקיבלה סדרה משלה). 

פרקר מביאה כאן את ההופעה האהובה עלי מבין חברי הקאסט – הרפר, אשתו המורמונית והמקורננת של ג'ו, היא דמות נפלאה שאפשר לקחת לכל כך הרבה מקומות מעניינים, ובמקום לתת דרור לחולשה ולחוסר האיזון שלה, היא מוצאת את העוצמה השברירית המדויקת שלה. 

עוד חשוב להזכיר את ג'פרי רייט – הרבה לפני שכולם הכירו אותו בתור ברנרד מ"ווסטוורלד", אבל אחרי שזכה בטוני על התפקיד שלו ב"מלאכים באמריקה" בברודווי, אותו שיחזר בסדרה. הוא מגלם את בליז, דראג קווין לשעבר, אח סיעודי בהווה, שמטפל גם ברוי כהן וגם בחברו פריור, שניהם גוססים מאותה מחלה. הראשון בתוך הארון והשני מחוצה לו. בעוד כלפי פריור הוא מפגין את מידת החמלה שיש להפגין כלפי חברך חולה האיידס, את רוי הוא סועד בארס, חוצפה, קלאסה, כבוד ורחמים – לפעמים כולם ביחד. באחד הרגעים, בליז נושא בפני רוי מונולוג שלם על גן עדן בעיניו – "גזע, טעם והיסטוריה סוף סוף נוצחו", הוא אומר לו. "ואתה לא שם".

זאת סינתזה כמעט מושלמת בין שחקן לדמות, והיא קורית לרוב צוות השחקנים הנהדר של הסדרה – אמה תומפסון בתפקיד המלאך (כמו גם הומלסית ואחות בבית החולים), ג'סטין קירק בתפקיד פריור שנושא על גבו את התפקיד הראשי בגאון (הוא חולק עם מרי לואיז פרקר את אחד הרגעים האהובים עלי בסדרה, רגע לפני שהוא בילה איתה שבע שנים ב"העשב של השכן"), וכמובן שמריל, שמגלמת, בנוסף לתפקידה כאמו של ג'ו, רבי, מלאך ואת רוח הרפאים של את'ל רוזנברג, אותה רוי כהן דאג לדחוף לכיסא החשמלי בעוון ריגול למען הסובייטים.

יש המון יצירות שעצם העובדה שהן מספרות על מאבקה של הקהילה הגאה לשוויון גורמת לקהל הרחב להעריך אותן רק על האומץ לגעת בנושא. ב"מלאכים באמריקה" הפוליטיקה היא המון, אבל אינה המהות – זה יותר מסיפור על איידס. הוא יותר מהפוליטיקה שלו – הוא סיפור מפותל, מרהיב, מצחיק וכואב על הצורך האנושי המהותי ביותר – להשתנות. "העולם מסתובב רק קדימה", אומר פריור. "ואני מברך אתכם: עוד חיים. העבודה הגדולה מתחילה". קושנר עובד במונולוגים של עמודים שלמים, אבל לפעמים גם חמש מילים מספיקות לו כדי לשבור לבב. ואני פשוט ממליץ לכם לראות את הסדרה הזאת.