ביקורת: אנאבל

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 29 באוקטובר 2014Posted in: ביקורות
הבובה מ"לזמן את הרוע" מקבלת סרט ספין-אוף משלה, וגם כאן היא יושבת ומחייכת באופן מקריפ
שם רשמי
אנאבל
שם לועזי
Annabelle
בימוי
ג'ון ר. לאונטי
תסריט
גארי דאוברמן
שחקנים
אנאבל וואליס
ווארד הורטון
טוני אמנדולה
לדף הסרט

הדבר הכי לא אמין בקורותיה של הבובה אנאבל הוא לא הרעיון שמדובר בבובה רדופת שדים ‏שגורמת לאנשים בסביבתה למות בנסיבות מבהילות. הדבר המופלא ביותר בבובה הזאת הוא ‏שאנשים ממשיכים לקנות אותה. כל סיפור על אנאבל חייב להתחיל באותה הצורה – מישהו ראה ‏את הבובה הזאת, והכניס אותה מרצונו אליו הביתה. למה? איך זה יכול להיות? מי בדיוק מסתכל ‏על הבובה המכוערת הזאת, בעלת הפרופורציות המטרידות והחיוך המבעית, שגם באור יום מלא ‏ובלוויית ציוץ ציפורים נראית כמו הג'וקר במצב רוח רצחני במיוחד, ואומר "זה בדיוק מה שהיה חסר לי כדי לקשט את חדרו של בני הקטן והאהוב"? אנשים שדוגלים בחינוך ספרטני באמת, ורוצים ‏שהילדים שלהם יחיו בפחד מתמיד, אולי. ‏

קורותיה של אנאבל תוארו בדקות הראשונות של "לזמן את הרוע", סרט האימה הלא רע והמוערך הרבה יותר מדי מהשנה שעברה, ועקב ההצלחה הגדולה של הסרט, קיבלה עכשיו סרט שלם לעצמה. עלילת ‏הסרט מתרחשת לפני "לזמן את הרוע": הקורבנות הן מיה וג'ון, זוג אמריקאי מושלם עד ‏גיחוך. הוא רופא, היא עקרת בית המבלה את זמנה בתפירה ובצפיה בטלויזיה; בעוד הם מצפים ‏בשמחה רבה ללידת בתם הראשונה, הם הולכים לכנסיה כמו ילדים טובים בכל יום ראשון ומברכים ‏לשלום את השכנים. התמונה הפסטורלית מתעכרת מעט כשאותם שכנים נרצחים בברוטליות על ידי חברי כנופיה ‏שטנית בסגנון משפחת מנסון, ומשום מה מביאים את הקללה איתם אל המתנה שנתן ג'ון לאשתו – ‏אותה בובה מקסימה ולא-קריפית-בכלל-מה-פתאום. ומאותו רגע, מיה נרדפת על ידי חזיונות ‏מטרידים, קולות חשודים, מכשירי חשמל שמדליקים את עצמם וכיוצא באלה.

אם כל זה נשמע שגרתי עד אימה – זה בדיוק המצב. "אנאבל" הופק בזריזות מרשימה: האולפן ‏רצה מן הסתם להכות בברזל בעודו חם ולהחזיר את אנאבל למסכים כל עוד הקהל זוכר אותה. ‏שנה ושלושה חודשים הם זמן קצר מאוד ליצירת סרט הוליוודי שלם, מקונספט, דרך תסריט ועד ‏צילומים, פוסט-פרודקשן והפצה. אבל שנה ושלושה חודשים הם די והותר כדי לקחת כמה נוסחות ‏אימה וסצינות שכבר עבדו ב"לזמן את הרוע" ובסרטים אחרים, לתפור אותן זו לזו ולקבל רצף בר הקרנה.‏

וזה בדיוק "אנאבל": אוסף של סצינות אימה, מופקות במקצועיות חסרת השראה. ג'ון ר. לאונטי, הצלם של ‏‏"לזמן את הרוע", קיבל כאן קידום ועבר לכיסא הבמאי, אבל את ההקפדה שלו על הצילום והתאורה הנכונים השאיר. הסרט מצטיין גם בעריכת סאונד אפקטיבית מאוד. לאונטי לא מחפף ולא מחלטר: הוא למד היטב את החומר, צפה בהרבה סרטי אימה, בדק מה עובד, ושיחזר את זה. כמעט כל סצינה, כל זוית ‏צילום וכל שורת תסריט נראות כאילו מצטטות/גנובות/שואבות השראה מסרטי אימה ותיקים יותר. לא מתקנים את מה שלא שבור.

האוסף הזה של רעיונות וסצינות מפה ומשם לא תמיד מתחבר. בהתנהגות של כוחות האופל בסרט הזה אין הרבה הגיון או קוהרנטיות. רגע אחד היא/הוא/זה/הם כל-יכולים, ורגע אחר כך הם לא מסוגלים לחצות מחסום כמו דלת סגורה. רק מר וגברת ג'ון וג'יין פרפקט ממשיכים ‏להתנהג בטמטום עיקבי האופייני כל כך לדמויות בסרטי אימה זולים.‏

הבובה אנאבל עצמה הופכת לשחקנית משנה בסרט של עצמה. אנאבל אינה צ'אקי: היא לא קמה, ‏לוקחת סכין ורודפת אחרי אנשים ברחבי הבית. היא רק יושבת שם, על המדף או בכיסא הנדנדה, ‏שוטפת את החדר במבטה המזוויע (לא, ברצינות – מי ירצה בובה כזאת בבית?!). לפעמים היא ‏פתאום נמצאת לא בדיוק איפה שהיתה אמורה להיות. בהקשר הנכון, זה היה יכול להיות מאוד קריפי: קודם היא הסתכלה לכאן, ועכשיו לשם! האם היא זזה, או שזה רק נדמה לנו? אבל כדי שהקרפה עדינה כזאת תעבוד, כל הסרט שמסביבה צריך להיות עדין יותר. אחרי שכל כוחות ‏השאול פורצים והשטן עצמו (או לפחות קרוב משפחה) מראה את פרצופו, לא ברור לי למה אני עדיין אמור להתרגש מכך שהבובה לא יושבת בדיוק באותו המקום שבו ישבה קודם.

אם כל מה שאתם מבקשים מסרט אימה הוא שיקפיץ אתכם בכסא פעמיים-שלוש, "אנאבל" הוא ‏בחירה סבירה. אבל הוא לא יעשה יותר מזה, כי בשביל להיות יותר מסתם רכבת שדים קצרה ‏צריך יותר מלדעת איך להעתיק. הוא לא מזוויע, אבל גם לא מזוויע.

פורסם במקור בוואלה

תגיות: