-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
חלום אמריקאי
American Hustle
סיפורם של שני נוכלים שאולצו לשתף פעולה עם סוכנים פדרליים במבצע עוקץ.
תאריך הפצה בארה"ב: 25/12/2013
תאריך הפצה בישראל: 26/12/2013
כל אחת מההופעות של כל אחד מהשחקנים - אדירה. הסרט בכללותו - ארוך מדי, מסורבל מדי, הדמויות דוחות מדי. משום מה, לא כיף כמו שהיה צריך להיות.
וואו, זאת הפעם השלישית ברציפות
שבה סרט של דייוויד או. ראסל יוצא בסופ"ש האחרון של דצמבר וככה מפספס את ההזדמנות להיות בסקר סוף השנה (של השנה שבה הסרט יוצא). אלא אם כן ישתנה משהו.
או תופס את ההזדמנות
להיות בסקר סוף השנה הבאה.
מן הסתם.
(ל"ת)
טוב מאוד, מצחיק, קצת נמרח
ב-Q&A עם הבמאי והקאסט מיד לאחר ההקרנה סיפר דייוויד או. ראסל איך עבד עם כל אחד מהשחקנים על פיתוח הדמות לפני כתיבת התסריט ובאמת הדמויות מעולות, מיוחדות ומשוחקות נפלא. אפילו רנר, שמשחק אותו דבר בכל סרט, מצליח שלא לעצבן ובייל פשוט ענק.
גם התפקידים הקטנים יותר מופקדים בידי שחקנים ידועים כמו רוברט דה נירו, לואי סי.קיי, מייקל פנייה ואלסנדרו ניבולה והדגש על משחק ושחקנים מורגש היטב.
אבל ראסל מאוהב בדמויות וסוחט את המיץ מכל סצנה. אין סצנה שהייתי מוריד פה אבל בהחלט הייתי מקצץ באורכן של כמה מהן כדי שלא יתקבל הרושם של סרט באורך 110 דקות שנמרח על 129 ומרגיש כמו 149.
התסריט השנון והמשעשע ושלל הדמויות המרתקות מחפות היטב על סיפור דל למדי אבל עדיין מדובר באחד הסרטים הטובים של השנה.
הגבלת גיל
יש חדשות בנוגע להגבלת הגיל של הסרט?
למיטב הבנתי אין לסרט הגבלת גיל בארץ.
(ל"ת)
תודה רבה.
אני ארוץ לראות אותו ביום חמישי :)
מתברר שטעיתי
לפי האתר של המועצה לביקורת סרטים הסרט מוגבל לגיל 14 ומעלה.
בלוחות ההקרנה של בתי הקולנוע ההגבלה הזאת לא הופיעה, אז אני לא יודע עד כמה היא נאכפת, אם בכלל.
לפי ההקרנה בה נכחתי אתמול בסינמה סיטי בראשון,
היא לא נאכפת.
("רואים לה את הציצי!!!")
זו לא הגבלה אלא המלצה
אין אף דרך לקבוע אם הילד שלפניך הוא בן שלוש עשרה או ארבע עשרה.
לנוכח העובדה שאין תעודה מזהה שאפשר להציג בשביל לאשש את גילך בטווך הגילאים מתחת לגיל שש עשרה. מכאן שגם בן שמונה יכול להיכנס אם הוא נראה מספיק גדול.
זה נורא מצחיק שהם בכלל כותבים 'הגבלה' הם צריכים לשנות את זה.
זה מזכיר לי שבסופרלנד או בלונה-פארק רואים ילד בן חמש ואת אבא שלו (בעיקר אבא שלו..) מתווכחים עם המפעילה שלילד בדיוק מלאו תשע- הוא פשוט מאוד מאוד נמוך לגילו..
מעולה!
באמת קצת נמרח לקראת הסוף, אבל מדובר בסרט מצחיק מאוד, כיפי, כתוב חכם ומשוחק נהדר. איימי אדמס (בזגזוג מסחרר בין מבטא בריטי לאמריקאי לאורך כל הסרט), כריסטיאן בייל (שהפעם, אני חושב בפעם הראשונה, השמין בשביל להיכנס לתפקיד), בראדלי קופר (עם תסורקת מעוררת בחילה) – כולם עושים פה עבודה נפלאה. וכמובן, זו שאהבה נפשי – ג'ניפר לורנס, בתפקיד שמחבר אותה חזרה למקורותיה הסיטקומיים. היא פשוט קורעת מצחוק. מעין סנוקי סקסית ותככנית. היא ואיימי אדמס חולקות ביחד סצנה אחת אדירה, שעכשיו כשאני חושב עליה, היא יותר ויותר מזכירה לי את סצנת ההיכרות של סילבה ובונד ב"סקייפול". נפלא.
עוד לא ראיתי את הסרט
אבל בכל סרט שראיתי של ראסל, הוא מוציא מהשחקנים שלו 110%. לדעתי יש לו חלק לא קטן באוסקרים ובמועמדויות שבהם השחקנים בסרטים שלו זכו בשנים האחרונות. הוא אפילו גורם למארק וולנברג להיראות כמו שחקן מצויין.
מארק וולברג
לא רק נראה שחקן מצוין ב"פייטר" הוא גם היה כזה.
בפייטר? נה.
באני אוהב האקביז לעומת זאת? הוא היה מדהים.
צודק
ותודה שהזכרת לי שאני צריך לראות אותו שוב.
אני מקווה שג'ניפר לורנס תיקח אוסקר שני ברצף
היא (כל השחקנים, אבל היא בעיקר) פשוט מדהימה.
הסרט חביב
שעתיים וקצת מהנות – לא יותר, לא פחות.
מה שכן – אני סוף סוף נכנע בפני האינטרנט ועולה על רכבת הערצה לג'ניפר לורנס: היא *באמת* טובה כמו שעושים ממנה.
וכמעט שכחתי
הפרק האחרון של שורה שניה באמצע עוסקת בסרט הזה ובשלל התסרוקות המגוכחות שלו
http://www.icast.co.il/UserPrivateZone.aspx?p=UserPage&s=UserPodcastChapter&id=462833&pi=452102
(והסרט הקלאסי של השבוע – "העוקץ", סרט שהוא גם ז'אנר)
סרט נהדר
אני אסתייג ואגיד שקצת ארוך מידי אבל השחקנים מדהימים (וג'ניפר לורנס פשוט ואו11!! אני לא בטוחה איך היא עושה את זה כל פעם מחדש)
הסיפור ברובו מוצלח ומהנה והפסקול פשוט נפלא
GIVE ALL THE OSCARS
(את הכותרת יש לקרוא
" rel="nofollow">ככה).
וואו, זה היה ממש כיף! פשוט תענוג לראות את או. ראסל מוציא את המיטב של כל הקאסט האדיר הזה. משחק מעולה אחד-אחד, פשוט בא לי לחלק אוסקרים לכולם. ג'ניפר לורנס אדירה (אלא מה), בייל ורנר גם מעולים, ולא נראה לי שאוכל להסתכל שוב על בראדלי קופר בלי לדמיין אותו עם רולים קטנים בשיער. אבל מי שגונבת את ההצגה היא ללא ספק איימי אדמס, שתהיה בריאה. סקסית, מדהימה ונותנת את השואו הכי טוב שלה עד כה. סצינת ה"בולשיט" שלה עם בייל פשוט פנטסטנית. התיאור הכי טוב למשחק שלה פה הוא הביטוי Knocks it out of the park. וכאילו שזה לא מספיק, יש פה גם תסרוקות משעשעות (לא רק אצל קופר), הרבה סטייל ופסקול כיפי. נכון שלקראת הסוף מרגישים שהוא קצת ארוך מדי, אבל זה פשוט תענוג של סרט.
אז מתי אמרנו סיכום 2014?
נ.ב. במקרה שאחד המתרגמים אולי קורא פה – combover = סוג של תסרוקת. לא "הלוואה בריבית" או מה שלא כתבתם שם..
הביטוי העברי לסוג התסרוקת הזו הוא "הלוואה וחיסכון",
אז אני מניח שהמתרגמים בכל זאת דייקו באיזשהו מקום.
ובאשר לכל מה שבא לפני הנ.ב – לגמרי. אם יש סרט אחד שהאקדמיה צריכה לכונן לכבודו קטגוריית "האנסמבל הטוב ביותר" הוא זה.
וואלה. למדתי משהו חדש.
(ל"ת)
צפיתי בסרט
והדבר היחיד שיכולתי להגיד עליו שזה היה סרט. הוא בעיקר היה ארוך מדי ומאכזב, ונראה לי שככל שהיה ארוך יותר כך היו לו יותר הזדמנויות לאכזב.
אני שמחה לראות שזו לא רק אני
גם אני נהניתי מכמה כל השחקנים היו מדהימים בדמויות האדירות שלהם, אבל באמא שלכם – כשיש רק דמויות טובות זה יכול להחזיק פרק בסדרת ריאליטי, לא סרט באורך מלא. אולי זה אפילו היה קצת בעוכריו של או ראסל שהיו לו כל כך הרבה שחקנים ודמויות כאלה אדירים כי ממש יכולתי לדמיין איך הוא מתבאס לערוך מחוץ לסרט הרבה קטעים שאם ירדו יהפכו את התפקידים לשוליים יותר ואת הדמויות לפחות מלאות.
אולי הרגשתי את זה ביתר שאת כי צפיתי בסרט עם מישהו שלא כזה רצה לבוא אליו, אבל צרמו לי הרבה שטיקים מיותרים ולא עקביים שלא תרמו לעלילה (הקריון של הדמויות, הקפיצות בזמנים – אלה דברים שלדעתי אי אפשר לעשות בחצי כוח), יותר מדי נסיונות לייצר קאלט (כמעט כל קטע שג'ניפר לורנס מופיעה בו אבל בעיקר אחד ספציפי), הלבוש החושפני בקטע לא ענייני של איימי אדמס והכי חשוב: לא מספיק עלילה. לקראת הסוף כבר ממש לא היה אכפת לי מה יקרה ורק רציתי שהסרט ייגמר כבר.
כנ"ל
לסרט הזה יש צוות שחקנים מעולה, סיפור מרתק, אבל למה היה צריך להעמיס עליו כל-כך הרבה זיבולי-שכל? הסיפור השערורייתי הבסיסי – על איך שהממשלה באה ומציעה שוחד לאנשים, מנסה לחבר בכוח בינם לבין גורמים פליליים, ואז ברוב חוצפתה לוקחת את אותם אנשים בדיוק לבית המשפט – עובר מצוין גם בלי המונולוגים האינסופיים שמסבירים כל דבר, וכשהמונולוגים האלה גולשים לתחום הפסיכולוגיה בגרוש זה בכלל זוועה.
יש סרט טוב שמתחבא בתוך "חלום אמריקאי", אבל דייויד או. ראסל קבר אותו עמוק מדי.
סרט שהוא יותר מדי
בשלב מסויים כבר התעייפתי פשוט. יותר מדי דמויות, שחקנים, התרחשויות, טויסטים שנראים קצת מוגזמים.
במאי שניסה לתפוס יותר מדי פשוט. חבל. עדיין סרט נחמד, אבל היה צריך להיות סרט מעולה
meh
לקח לי זמן להבין למה לא נהניתי מהסרט. לכאורה יש כאן את כל המרכיבים לסרט נהדר. השחקנים כולם טובים, הסיפור מתחיל מעניין (ומאבד תנופה עם הזמן), הבימוי מעניין, הכל אחלה. רק שהכול יותר מדי. זה לא שהמשחק מוגזם, אלא שהוא יותר מדי, איך לומר, "בתוך פרצוף שלך". נסו לדמיין סרט שבו כל הדמויות מתנהגות כמו הדמות של כריס טאקר ב'האלמנט החמישי' (אני מקצין בכוונה) ועדיין מנסה שתיקחו אותו ברצינות. עודף מונולוגים, עודף שטיקים, עודף מניירות. בקצרה, כל מה שכתבו כאן מעליי. הייתכן שדייויד או. ראסל התאהב בתדמית שנבנתה לו ונתן לו ולקאסט שלו, שללא ספק נהנה מאד, להשתולל חופשי?
מפותל נורא אבל מעולה
אני מודה שלא הצלחתי לעקוב אחרי כול העלילה של הסרט. הבנתי את הסיפור בבסיסו אבל כול הזמן הסרט הוסיף פיתולים של הוא-בוגד-בהוא-הוא-נשוי-ובוגד-בה-הוא-חותר-תחתיו שרק סיבכו את העלילה. אבל חוץ מזה הסרט מעולה. השחקנים טובים (איימי אדמס מסנוורת ביופייה), יש כמה רגעים מעולים שייכנסו לרשימת הרגעים שלי בסיכום 2014 והפסקול אדיר בטירוף. מלא שירים מעולים יש בסרט. דיוויד או. ראסל הוא בעייני עכשיו במאי שכדאי לשים עליו עין.
יכול להיות שמפסיקים להקרין את זה ברביעי הקרוב?!
(ל"ת)
לא.
מחר בתי הקולנוע יעדכנו את לוחות הזמנים לשבוע הבא.
לגבי כריסטיאן ביל
המשחק שלו ממש אבל ממש מזכיר לי את אל פאצ'ינו ואם להיות מדויקים – את אל פאצ'ינו בדוני ברסקו.
הוא מדבר באותה צורה, זז באותה צורה.. זה אחד על אחד!
עוד מישהו שם לב?
אני מסכים עם הביקורת של קודמי
הדמויות נהדרות, חלק מהדיאלוגים מצויינים, וסוף סוף לואי סי קיי קיבל דמות קולנועית שמתאימה לו בול. אבל משהו בעלילה לא עובד. לי נראה שחלק מהבעיה היא שמדובר לכאורה בסרט "עוקץ"/"נוכלים" שבו לאף אחת מהדמויות אין תוכנית של ממש. כלומר, הם מתנהגים פחות או יותר בצורה הגיונית (חוץ ממשהו ספציפי שהפריע לי לקראת הסוף), אבל לאף אחד אין Master Plan שמתגלגל לאורך כל הסרט, אלא פשוט מתגלגלים מאירוע לאירוע. זה כנראה יותר מציאותי מכל סרטי האושן למיניהם, אבל זה פשוט הרבה פחות מעניין.
סרט טוב
לא מבינה את כל אלה שטוענים ש"סתם סרט". הלוואי שכל חייו אראה "סתם סרטים" כאלה.
משחק טוב, עלילה מעניינת, עולם שנבנה ואתה רוצה להישאר בתוכו.
הבעיה היחידה שלי היא שזה ארוך ולא עם הרבה אקשן, כמו 12 שנים של עבדות, כלומר זה יכול לתפקד גם כסרט טלוויזיה – פצלו לשניים וזה יהיה בסדר. אבל זה עדיין עדיף ע"פ רוב הסרטים. גם לסנדק הייתה עלילה נמרחת, בסופו של יום, והסרט הזה ברמה גבוהה שהרבה יכולים רק לשאוף אליה.
בחיים לא יצאתי באמצע סרט
מסתבר שתמיד יש פעם ראשונה!
למה יצאת?
היה משעמם, אלימות גרפית, מיניות מוחצנת, ארוך מדי, אורות מרצדים עשו לך התקף אפילפטי? למה יצאת באמצע?
הניחוש הראשון קלע בול
ובאמת שאני לא מבין את ההתלהבות הגדולה מהסרט.. מצד שני אני לא מבין את ההתלהבות מהרבה סרטים (דוני דארקו לדוגמא)
באופן מפתיע (או שלא)
בהקרנה שהייתי בה יצאנו איזה 3 קבוצות של אנשים בזמנים שונים של הסרט (בערך עד השעה הראשונה).
אהבתי פחות מדברים אחרים של או. ראסל
ביתרונות:
משחק מצויין של כולם. בארדלי קופר מרשים פחות מאשר באוטימיות אבל עדיין מוצלח.
פסקול משובח: גם השירים שמכניסים לאווירה, וגם כשבסרט של או. ראסל אחת הדמויות שרה, זה אוטומטית נהיה רגע קולנועי אדיר (בייל בפייטר, לורנס כאן)
שחזור תקופתי מוצלח, אם כי הבנזוג העיר שבסצנה בשדה תעופה יש מטוסים שלא היו בשנת 78.
המשפחתיות האו. ראסלית: בכל סרט שלו רואים כל מיני סוגי משפחה ואלה בד"כ סצנות מעולות, וכאן יש כמה סוגים וזה די נחמד להשוות בינהם וגם להשוות למשפחות בסרטים קודמים. (ואסייג – מהסרטים שלו שראיתי, שהם האקאביז, פייטר ואופטימיות)
בחסרונות:
יותר מידי ארוך, או לפחות מרגיש יותר מידי ארוך.
העלילה, משהו בה פשוט לא עובד. או כי הסרט לא מחליט איזה ז'אנר הוא, או כי יש יותר מידי דמויות מפותחות שלכל אחת אינטרנס משלה שלא תמיד ברור מהו, או כמו שנמרוד אמר אין איזה מאסטר פלאן שנותן תבנית שקל לעקוב אחריה וקל גם לשבור אותה. אתה מנסה להבין ולהשלים לאן הסרט לוקח ואז הסרט שובר את זה. זה מקביל לקו עלילה שיש בסרט, שזה נחמד, אבל זה לא משאיר אותך במצב פחות מבולבל.
והמנטרה "אנשים רואים מה שהם רוצים לראות" היא קצת מעצבנת.
אני עם המשבחים.
הסיפור פשוט ולא מסובך אך מעניין ואף מותח לכל אורכו (ולא הרגשתי שהוא נמרח לקראת הסוף בכלל, הסרט אפילו נגמר בלי לתת איזשהו אפילוג. שזה תמיד מבורך), הבימוי של או. ראסל נפלא, החל בסימן ההיכר שלו שאני מאוד אוהב (שזה שוטים שבהם המצלמה מסתערת לעבר השחקן באופן הדומה לזום-אין [כשזה לא]) דרך פסקול משובח וכיפי במיוחד ועד הכישרון היוצא מן הכלל שלו להוציא מהשחקנים שלו את המיטב.
אם כי בקשר לחלק האחרון אני חייב לציין שאני מאוכזב מעט. קודם כל, ההישג שהסרט רשם בכך שהוא היה הראשון לקבל מעומדויות בכל ארבע קטגוריות המשחק זה שנים רבות לא כל כך מרשים אותי. בעיקר משום שרוב הסרטים פשוט לא שולחים מועמדים בכל הארבע קטגוריות מהסיבה הפשוטה שלמעט מאוד סרטים יש באמת שתי דמויות ראשיות. ופה הרגשתי שהסרט הזה קצת רימה באוסקר. בייל מגלם את תפקיד הדמות הראשית – כן. הסרט מתחיל ונגמר איתו ואין שום עלילה בסרט שאינה קשורה ישירות אליו. הוא גם הדמות שמקבלת הכי הרבה זמן מסך בסרט. אבל אני לא כל כך בטוח לגבי איימי אדאמס. הדמות שלה הרגישה משנית לכל דבר, אפילו יותר משנית מזו של בראדלי קופר (אז מה אם לשניהם יוצא לקריין כמה סצינות?).
אבל האכזבה שלי הייתה יותר מההופעות עצמן. הן כולת טובות, אפילו ג'רמי רארנר שלא היה לי מושג שהוא יכול לשחק נתן הופעה נהדרת, אבל חוץ מלכריסטיאן בייל ואולי גם איימי אדאמס אף אחת מהן לא באמת שווה מועמדות לפרס כלשהו.
ג'ניפר לורנס הייתה הכי פחות טובה ברביעייה. איזו סצינה בדיוק גרמה לכם להתאהב בה בדיוק? חלק גדול מהזמן (בו היא הדמות "המשוגעת") הרגשתי שהיא משחזרת את התפקיד שלה מ'אופטימיות' עם כל הקוויריקים של הדמות ההיא ובשאר הזמן היא פשוט הייתה ג'יי לאו.
איימי וקופר היו בסדר גמור לאורך כל הסרט עם איזו סצינה פה ושם שבהן הם מתבקשים ומצליחים 'להתפרץ' באופן מוצלח ולהפגין יכולת משחק טובה באופן יוצא דופן, אך זה רק לסצינה או שתיים.
כריסטיאן בייל, מנגד, היה מדהים בכל סצינה וסצינה שלו. גם בסצינות הדרמתיות יותר בהן המשחק שלו היה חזק ועוצמתי אך גם בסצינות הפשוטות יותר. הוא הצליח לבנות דמות ממש מוצלחת עם תנועות גוף, צורת דיבור והתנהגות מיוחדת ומשל עצמה ואני חושב שהוא היה גם הסיבה שכל כך התחברתי ואהבתי את הדמות שלו. טוב, זה וגם העובדה שזו הדמות שסובלת הכי הרבה במהלך הסרט.
פול מקטרני. השירותים.
גאד, השירותים. סצנה שהיא כל כולה איקס אחד ענק במבחן בכדל, ובכל זאת גם תצוגת תכלית של כוח נשי. אני לא מרגיש שהיא הייתה טיפאני מקסוול או "JLaw קלאסית" בסרט הזה – אני כן מרגיש שראיתי כוכבת על המסך, לטוב ולרע. בגלל זה לקח לי איזה סצנה או שתיים להבדיל בין רוזלין רוזנפלד, עקרת הבית הפרחה והמטורפת, לבין ג'ניפר לורנס, הבחורה הדרומית שיודעת את "טיפשים ללא הפסקה" בעל פה ודופקת גלבה על המדרגות של אולם קודאק. בערך משלב סצנת המיקרוגל רוזלין נהייתה מבחינת דמות עצמאית לגמרי מהשחקנית שלה, ובכל רגע שלה על המסך היו ניצוצות, לדעתי.
רד, מה עם חוות דעת?
אם לא ביקורת אז לפחות סיכום של משפט או שניים של דעתך על הסרט. אני סקרנית נורא.
פרסמתי דעת-דג.
ואני עדיין מנסה להבין למה לא ממש נהניתי מהסרט הזה. כבר היו כאן כמה אנשים שכתבו את מה שאני חשבתי, פחות או יותר: יש המון שחקנים מצוינים בהופעות מעולות, ואין מנוס מהמסקנה שדייויד או. ראסל הוא במאי שחקנים אדיר, אבל… לא אכפת לי מהאנשים האלה, אני אפילו לא מבין מה הם רוצים ובעד או נגד מי הם, אין להם שום מטרה שאני יכול להזדהות איתה ולרצות שהם יצליחו או ייכשלו בה והם מעצבנים אותי. לא יודע, המשפט המרגיז "השלם קטן מסכום חלקיו" מתאים כאן.
כל כך הרבה אנשים אוהבים את הסרט הזה שבהחלט יכול להיות שאני טועה לגמרי. אני משאיר לעצמי את הזכות לשנות את דעתי אם אראה את הסרט עוד פעם, אבל כרגע לא ממש בא לי.
ככה אני הרגשתי לגבי "אופטימיות היא שם המשחק"
מאוד אהבתי את תצוגות המשחק של ג'ניפר לורנס, בראדלי קופר ורוברט דה-נירו, אבל הסרט עצמו לא היה מצחיק בעיניי וגם לא מהנה במיוחד. להיפך, חלק גדול מהסרט הם היו עסוקים בלריב בצעקות בסלון והסצינות האלה רק גרמו לי למועקה, לא לצחוק. לא הבנתי למה הוא היה מועמד לכל כך הרבה פרסים.
לפי התגובות בינתיים ל"חלום אמריקאי", נראה שגם מהסרט הזה לא איהנה במיוחד, ואולי אפילו פחות משום ש"אופטימיות" לפחות היה קצר.
לא רק שהרגשתי ככה לגבי "אופטימיות"
ככה אני גם הרגשתי לגבי "פייטר". דייוויד או. ראסל הוא במאי שחקנים גדול, אבל במאי מאוד בינוני (שלא נאמר "ומטה") בכל שאר האספקטים. שתי המועמדויות האחרונות שלו לאוסקר הן ביזיון מוחלט לדעתי, בעיקר אם הן באו על חשבון כריסטופר נולאן (ב-2010) או קת'רין ביגלו וטרנטינו (ב-2012).
ההבדל בין פייטר ואופטימיות לבין "חלום אמריקאי"
הוא שבשניים הראשונים (בעיקר באופטימיות) הדמויות הם דמויות קטנות מהחיים עם מטרות צנועות ושאיפות קטנות, ועצם ההישרדות שלהם הוא הישג בפני עצמו. בדמויות של "חלום אמריקאי" יש משהו שאפתני ונוצץ, שלא מגובה בעלילה הדי אנמית.
לדוגמא, עצם הרומן בין לורנס וברדלי קופר הוא ב"אופטימיות" הוא שיא עלילתי בפני עצמו – ולכן הדיאלוגים ביניהם והקשר ביניהם הוא מרתק. הרומן של בייל ואדאמס ב"חלום אמריקאי" מרגיש כמו כלי עלילתי בלבד – ולכן הדיאלוגים שלהם, טובים ככל שיהיו, לא מספקים בפני עצמם.
שורה תחתונה
אני שואל את מי שראה: האם מעבר למשחק המדהים – הסרט משעמם קצת? כמו חלק גדול מאוגוסט מחוז אוסייג'?
בעיני, הוא מעניין
טיפה נמשך מעבר לנדרש, היה אפשר לחתוך 15-20 דקות והסיפור לא היה נפגע, אבל בסך הכל, סרט מהנה.
מתעלה הרבה מעל
״אוגוסט מחוז אוסייג׳״ ולגם לצורך העניין ״אופטימיות זה שם המשחק״, לדעתי. ב״אוגוסט״ חשבתי שתצוגת המשחק די טובה, אבל בסופו של דבר הרגשתי יותר בהצגת תיאטרון מאשר בסרט. ב״אופטימיות״ היתה הרגשה, הממ, אופטימית בחצי הראשון שזו הולכת להיות קומדיה רומנטית שונה ומיוחדת (ועם תצוגת משחק מרשימה גם כן), לפני שהגיע החצי השני של הסרט והשאיר רושם כל כך סטנדרטי ולא מיוחד שאין מנוס מלנסות לפענח מה עבר בראשם של המבקרים והאקדמיה כשחילקו שבחים מקיר אל קיר. אם נתעלם כמובן מהתופעות הנהדרות שנקראות – ברדלי וג׳ניפר.
״חלום אמריקאי״, עם כל הכבוד לשני הסרטים שציינתי מעל, אדיר בהרבה יותר. אכן יש תחושה של חוסר פואנטה מסוימת, אבל המשחק! הדיאלוגים! השיחזור התקופתי! ההומור! יש בסרט הזה משהו הרבה יותר מתוחכם, שנון, קלאסי ויפה משניתן לתאר. הקצב העלילתי לא דופק חשבון לצופים, וזה מצד אחד מאוד מעורר התפעלות לדעתי. מעדיף את זה, על פני הבינוניות של ״אופטימיות״. חשבתי שאחרי ״אופטימיות״ אין לי מה להתקרב יותר לדייויד או ראסל, אבל לשמחתי טעיתי ובגדול.
בקשר למשעמם/לא משעמם, אני מאוד מקפיד לא לשפוט סרט על פי פרמטר בעייתי זה. אז קורה שסרט מסויים נגרר בכמה דקות והקצב לא מתקתק, אבל האם זה באמת משנה כשהכל מסביב מוקפד ומקצועי ומצוין – הדיאלוגים, האווירה, התלבושות, המשחק? אני נוטה לחשוב שלא, כי לא כל סרט בהכרח נועד לבדר. יש סרטים שנועדו לתת אגרוף בבטן, ואחרים נועדו להציג סוג שונה של בידור, מסוגנן ואולי אף (רחמנא ליצלן) אמנותי. אני מאמין ש״חלום אמריקאי״ לעתים מתנהג כסרט הוליוודי לכל דבר – הוא מצחיק במידה מאוד נדיבה, למשל. ולעיתים הוא מתנהג כסרט מהסוג השני, לוקח איתו את הזמן (במיוחד לקראת הסוף), וזה גם מעורר כבוד לראות איך הוא לא מתכתב עם הקודים ההוליוודים בו זמנית.
אז משעמם? אולי. משנה? לדעתי לא, כי גם יש הרבה אספקטים אחרים בסרט שאפשר בכיף להתמוגג מהם. זה סרט עשוי לעילא, אמיץ במידה, לא תיאטרלי (כמו ״אוגוסט מחוז אוסייג׳״), ולא מתחנף וסטנדרטי (כמו ״אופטימיות..״). לפעמים חסר פואנטה, אבל לרוב נהדר ומשב רוח רענן לקולנוע ההוליוודי.
בהחלט לא משעמם
יש לסרט בעיות – בעיני הוא פשוט לא מתמגבש ליותר מסכום חלקיו – אבל הוא לא משעמם: זה מסוג הסרטים שבהם תמיד קורה משהו והעלילה תמיד מתקדמת.
אם אתה רק בקטע של להעביר בכיף שעתיים וחצי לך על זה.
הוא בבירור לא ערוך מספיק
לי אישית זה לא גרם לסבל ונראה לי שנהניתי יותר משהייתי נהנה בגרסה מקוצצת, אבל אני בהחלט יכול לראות אנשים שיוצאים בהרגשה שזה נמתח יותר מדי. אבל קשה לומר שרובו משעמם.
זה הסרט הכי משעמם שראיתי בחיים
וממש מזל שהוא עשוי ככה, שכשהיתה הפסקה, האשה שאיתי הבינה משום מה שזה סוף הסרט והסכימה שסוף סוף נצא.
ולא תהיה ביקורת?
די מבאס, אתר הקולנוע הזה הוא ללא ספק האהוב עליי מבין הלא-רבים שאני מכיר, ואני בהחלט לא מצפה מדורון לכתוב עשרות פוסטים בשבוע על כל מה שמעניין בקולנוע (ביקורות, מחשבות, חדשות וכיו"ב) אבל במקרה הזה, למה אין עוד כותבים באתר? אני בשמחה אשקיע מזמני לכך, ואפילו שאני לא כותב כ"כ טוב – וודאי שלא כמו דורון וגולשים אחרים באתר – אני חושב שאני יכול לתרום בפוסטים קצרים מדי פעם, ובכך אאפשר לדורון לכתוב על נושאים מעניינים וחשובים יותר. כמוני אני מאמין שיש נוספים, מה דעתכם/דעתכן?
אני מניח שהתשובות הראשונות בדף הזה יענו לך על השאלה
http://www.fisheye.co.il/faq/faq_changes/
כן, קראתי אותו כבר
וטענתי עומדת בעינה – יש כאן מספיק אנשים רהוטים ושנונים שהתגובה שלי מכוונת אליהם, ואם היו מתנדבים לכתוב מדי פעם, בלי להידרש לעריכה מאסיבית – אני מברך על כך. אני בכיף מוכן לעשות את זה. גם כך חלק לא קטן מתגובות העוף לדוח"קו הן מיני פוסט (חדשותי, בדרך כלל) בפני עצמן.
כדי לא להתיש את האנשים שנכנסים לדף הזה בשביל האון טופיק בלבד ולמקרה שהדיון יימשך, הגבתי לך בדוחק"ו האחרון.
כתוב תגובה ארוכה ומנומקת על הסרט כאן
היא לא תיקרא "ביקורת" ולא תהיה בעמוד הראשי, אבל מה ההבדל?
אנשים עושים את זה כל הזמן. זה אחלה. לפעמים גם מתפתח דיון מעניין.
(הודעה ראשונה ואחרונה שלי בנושא, נשבע!)
המלך הוא עירום. הנה, אמרתי את זה.
מסכים עם התגובה של Jess R מעליי. נכנסתי לסרט הזה עם ציפיות גדולות ויצאתי ממנו מאוכזב קשות.
סרט רע לתפארת – להתרחק! ראו הוזהרתם. משעמם, עאלק-מתחכם, מעצבן, יומרני, מתיש ופלצני – הכל בסרט אחד.![!נההה!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thdwn.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thdwn.gif" alt="" width="" height="" />)
לא מובן לי על מה ולמה בדיוק אנשים פה פשוט משתפכים ומריירים על תצוגת המשחק המאוד ממוצעת של הגברת ג'ניפר לורנס? המשחק שלה מוגזם, מעצבן ונדוש.
שחקנית שאני בד"כ אוהב, איימי אדמס, פשוט מתבזבזת בסרט הזה. יש לי תחושה שלנה דל ריי הייתה יכולה לעשות את אותה דמות באופן משכנע הרבה יותר.
אם היה איזה שהוא שמץ של צדק בהוליווד, הסרט הזה היה מועמד ל-10 פרסי "ראזי" במקום ל-10 פרסי "אוסקר".
דייויד או. ראסל מנסה לחקות את מרטין סקורסזה ונכשל כישלון מר. יש לו עוד הרבה מה ללמוד מהמאסטר.
כבר עדיף ואף מומלץ ללכת לראות את המקור בשיא תפארתו – "הזאב מוול סטריט" מדהים, מרתק ומהנה פי עשרות מונים. ככה עושים סרט.
המלך לא עירום. הוא לובש שמלה עם מחשוף כל כך מוגזם שגורמת לכך שרואים את כל האיברים שלו.
(ל"ת)
ראינו את הציצים של המלך
(אבל זה בסדר, התפקיד דרש את זה)
כריסטיאן בייל הוא המלך.
ואני מאוד מקווה שהוא יזכה עד סוף הקריירה בשניים שלושה, עשרה אוסקרים כדי שגם האקדמיה תכיר בזה. אין סרט שהוא לא מביא את האינטנסיביות שלו למסך – הבן אדם פשוט נכנס לדמות במאת האחוזים ואחרי 10-15 דקות כבר שוכחים שהוא היה חייל קשוח בטרמינייטור, ג'אנקי בפייטר, פסיכופט באמריקן פסיכו, רומנטיקן בנשים קטנות ועוד ועוד. רוב התפקידים שלו (כולל באטמן) הם אכן של זכרים קשוחים, אבל הנה הוא יודע לשחק מעולה גם נוכל בחצי שקל. הוא רכרוכי כשצריך, מוטרד, דואג וגורם לנו להזדהות עם האיש שנראה שנכנס למזימה קצת גדולה עליו.
על כל השאר אני באמת לא מרגיש צורך להרחיב כי הוא עושה 95% מהסרט לטעמי. רנר וקופר משחקים לא רע, איימי אדמס טובה ובעלת נוכחות מרשימה בין שלל דמויות גבריות. ג'ניפר לורנס לראשונה איכזבה אותי, אבל זה כי בונים עליה תלי תילים. לא רואה איך התפקיד הזה זוכה באוסקר, ולדעתי אם באמת לא הייתה שחקנית משנה טובה יותר ממנה בסרטים האחרים (לא יודע, לא ראיתי) זה די מצער.
הסרט בגדול טוב וזורם, סרט נוכלים קלאסי. הפסקול מדהים ובסה"כ נהניתי.
קצת ישן, אבל אם מישהו בכל זאת
לא יצא לו לראות- לואי סי קיי מספר את סוף סיפור הדייג (ספוילרים לסרט, קצת):
https://www.youtube.com/watch?v=52JwEQy00sA
ספויילר: הזאב מנצח
חלום אמריקאי: סרט על אמריקה הדקדנטית באורך של שעתיים שמרגיש כמו סרט של שלוש שעות
הזאב מוול סטריט: סרט על אמריקה הדקדנטית של שלוש שעות שמרגיש כמו סרט של שעה.
מה זה ההפך מסינרגיה?
הסרט הזה הוא הדוגמא המושלמת לשלם שקטן מכל חלקיו. יש כאן משחק מצויין (למרות שאת האמצעי האהוב על הבמאי, דולי-שוט לפנים של דמות נייחת, קיבלנו במינון יתר כאן), אבל כשהעלילה כל כך מחופפת, הסרט פשוט לא עובד.
העלילה כל כך מבולגנת, עד שגם בסוף הסרט לא היה ממש ברור מה המטרה הסופית של העלילה (לא במובן של מסר, אלא מה המוקד של הסיפור): זה לא סיפור על מבצע עוקץ (כי כמעט ואין התייחסות לפרטים שלו) וגם לא סיפור על בגידה (כי המניעים ל"רומן" בין הדמות של איימי אדמס לבאדרלי קופר כמעט ולא מקבלים התייחסות).
חוץ מזה, הסרט פשוט ארוך מידי. נראה שהיה נסיון לעשות סרט מאוד בומבסטי, אבל כשהדמויות כל כך עלובות, זה לא הולך.
אה, זה פשוט
הסרט הוא סיפור אהבה.
כלומר, כן, בשעה האמצעית הסרט חוקר אפיקים אחרים ועם הרבה עלילות משנה טובות יותר או פחות הוא קצת הולך לאיבוד בחינה עלילתית – אבל בכלליות הסרט הוא סיפור האהבה של אדאמס ובייל בתוך עולם מלא בשקרים ותככים. עלילת הבולשת שמתערבת, אישתו של בייל כולם שם כדי לסכסך ולהפריע לזוג האוהבים לממש את אהבתם.
זה בדיוק העניין
חלק מעלילות המשנה מוצלחות, אבל הן לא באמת מתחברות או מוסיפות משהו לסיפור האהבה.