במקור: American Dreamz
תסריט ובימוי: פול וייץ
שחקנים: יו גרנט, דניס קווייד, מנדי מור, כריס קליין, ווילם דפו, מרשה גיי הרדן
סקר שנערך ב-5,837 בתי ספר בארה"ב, אחרי העונה האחרונה של 'אמריקן איידול' (הגרסה האמריקנית של 'כוכב נולד'), קבע:
• 87% מהנשאלים ידעו את מילות השיר הזוכה בתחרות, לעומת 49% שידעו את מילות ההמנון האמריקני;
• 62% ידעו כמה אנשים הצביעו בגמר הגדול, לעומת 0.5% שידעו בערך כמה חיילים כבר נהרגו בעיראק;
• 93% רצו להופיע בתוכנית בעתיד, לעומת 23% שרצו להיבחר לתפקיד ביצועי, ולהשפיע על המתרחש באזור מגוריהם.
נתון אחד, בכל זאת, מאפשר אופטימיות זהירה: המצאתי את הסקר הזה. אתם מבינים, למדתי משהו מ'אמריקן דרימז': אפשר להמציא כל דבר, כי המציאות לא קשורה לעובדות, אלא למה שאנשים רואים בטלוויזיה. במקרה של 'אמריקן דרימז', העיקרון הזה עובד ככה: לא צריך להפוך לכוכב, כדי שיראו אותך בטלוויזיה – צריך שיראו אותך בטלוויזיה, כדי להפוך לכוכב. שירה איכותית היא אופציה בלבד.
'אמריקן דרימז' נפתח במשבר: אצל נשיא ארה"ב, "פופי" סטנטון (דניס קווייד), שנבחר לתקופת כהונה נוספת, מתגלים סימנים לגידול מוח. בלי סיבה, הוא מתחיל לקרוא עיתונים, מתבודד בהרהוריו ומפקפק בסרטים המצוירים שה-CIA מראה לו בתדריכי מודיעין. ראש הסגל הנשיאותי (ווילם דפו) חושש שבעקבות גידול המוח הפתאומי, יתפתח אצל סטנטון גם גידול אישיות, ונחלץ לפעולה. בעזרתם המיטיבה של מר פרוזאק, ואוזניה קטנה דרכה ראש הסגל מנחה את מיסטר פרזידנט מה לומר, הנשיא חוזר למצבו הקודם, פגר אבל ייצוגי. אך בינתיים, התנהגותו המוזרה כבר מעוררת חשד, וכדי להוכיח לציבור שהנשיא נשאר אותו בחור אהוב וחסר בינה שבשבילו הצביעו, דרוש משהו פופולרי, סוחף. כמו הופעה כשופט-אורח בגמר של תוכנית הריאליטי 'אמריקן דרימז'.
המנחה הכריזמטי של 'אמריקן דרימז', השעשועון הכי מצליח בארה"ב, הוא מרטין טוויד (יו גרנט). מלוקק ומעוצב, מהג'ל שבשיערו ועד הבוהק המסנוור של חיוכו, טוויד עושה תוכנית מזויפת. אם רק ירצו, אם רק יאמינו, צעירים עם המראה הנכון וסיפור אישי מוצלח, ששרים נוסחאות פופ קליטות וחלולות, יכולים להפוך אצלו לכוכבים. או להתפדח קשות. מצד אחד, טוויד נהנה מזה, בדרכו רווית-התיעוב-העצמי, ומצד שני, הוא עייף עד מוות מהעסק. כשהוא צריך למצוא משתתפים לעונה הבאה, הוא אמנם אומר "צריך מתחרים טובים לרייטינג. תביאו לי ערבי. תביאו לי גם יהודי!", אבל רואים שהלב שלו לא ממש בעניין. בגלל זה הוא מתרגש מבחורה אחת, סאלי. סאלי (מנדי מור) היא נערה מעיירה קטנה, שרוצה להפוך לכוכבת. היא רוצה להתפרסם ולהצליח, לא כי היא מוכשרת, או כי זה מה שיעשה אותה מאושרת. היא רוצה לעשות את זה, כי אין בחיים שום דבר אחר ששווה להשיג. בדרך למטרה, סאלי מוכנה לעשות כל דבר, לרמוס כל אחד, ולעשות את כל זה בלי שום רגשי אשמה מזויפים. כי סאלי איננה רק חרא של בנאדם, ששונאת את עצמה – היא גם שלמה עם זה. אין פלא שטוויד מזהה בה מיד נפש תאומה.
מול סאלי מתייצבים מתמודדים רבים, ביניהם גם עומר. עומר כשל בלימודיו במחנה אימון לטרוריסטים של אל-קעידה, וכדי להיפטר ממנו, המחבלים האחרים שלחו אותו לקרוביו באמריקה. צירוף מקרים שבו מעורב בן הדוד הקווירי של עומר, איקבאל, מביא את עומר להיבחר לתוכנית. הטרוריסטים מגלים בו מיד עניין מחודש: אם יגיע לגמר, עומר יוכל לפגוש את נשיא ארה"ב, פנים אל פנים.
הקצב של 'אמריקן דרימז' לא אחיד: בתחילה הסרט מתרוצץ בין כל הדמויות, ורק לקראת סופו העלילה מתחברת וזורמת קצת יותר. למרות אי האחידות הזו, באופן בסיסי, 'אמריקן דרימז' הוא סרט משעשע. אין שום דבר מדהים, אבל הסרט גדוש בדמויות מגוחכות, שנקלעות למצבים אבסורדיים ואומרות דברים נלעגים. וגם כשאלה לא מקוריים או חריפים במיוחד, השחקנים מספיק טובים בשביל להעלות חיוך. למשל, יו גרנט, בתור מארק טוויד, זורק את החברה שלו כי היא גורמת לו לרצות להיות אדם טוב יותר, והוא לא מסוגל לסבול את זה; דניס קווייד, בתפקיד הנשיא סטנטון, ממלמל "ידעת שיש 3 סוגים של עיראקיסטים? והם לא אוהבים אחד את השני. לא כמו השחורים, הלבנים והלטינים אצלנו, שמסתדרים ביחד מצוין, בלי בעיות"; עומר יושב עם שלושה טרוריסטים בג'קוזי, והם מפסיקים לתכנן פיגוע רצחני כדי לאכול שרבט אשכוליות. במקרה אחר, עומר שואל את בני דודיו המזועזעים: "למה אתם נוסעים לקניון שוב – שכחתם לקנות משהו בשבוע שעבר?". כל זה מוזר, זה מבדר, וגם אם לא התגלגלתי מצחוק, בהחלט אמרתי לעצמי "מה, לעזאזל?…" מבודח, שוב ושוב.
ברמה המעמיקה יותר, 'אמריקן דרימז' מנסה, ומנסה חזק, להיות יותר מסתם קומדיה על מה שקורה מאחורי הקלעים של תוכניות ריאליטי. הקטעים המעטים יחסית שעוסקים ישירות בתוכנית, כמו הקטעים שבהם מסננים מועמדים, לא נראים מוגזמים במיוחד, ויכלו בקלות להיות חלק מתוכנית אמיתית. הסרט מנסה להיות סאטירה חברתית מעמיקה, אלא שהוא מתפרס על תחומים רבים מדי: טרור, אהבה, פוליטיקה, טלוויזיה, צרכנות, הצלחה והמחיר שלה, יחסים משפחתיים, פוליטיקלי קורקטיות – וכל זה נעשה באמצעות המון דמויות, שכל אחת מהן משודכת למספר נושאים בעת ובעונה אחת. די מהר זה נעשה גדוש מדי, מפוזר, מאבד מיקוד. חבל. זה, בסופו של דבר, הכשל העיקרי ב'אמריקן דרימז': יש בו יותר מדי נושאים מוצלחים, שכל הזמן נדחפים ומפריעים אחד לשני. קצת כמו תחרות כשרונות, שבה לא נותנים לכל מועמד טוב לשיר מספיק.
ובכל זאת, נהניתי מהסרט. כמו שאני תמיד אומר: אנחנו לא צריכים לצחוק על אמריקנים מטומטמים, רק כי זה נורא קל. אנחנו צריכים לעשות את זה, כי זה נורא כיף. אם אתם מרגישים ככה, 'אמריקן דרימז' הוא הסרט בשבילכם.
מה שלא ברור לי,
זה אם הסרט ניסה לצחוק על תוכניות הריאליטי או להוות מין תמונת מראה. בעיני, מה שהיה כל כך מצחיק זה כמה שהסיטואציות בסרט דומות למציאות. נדמה לי שלפעמים, אם זה מצב מוקצן ותו לא, יש נטיה לצחוק, אבל אחרי שניה לנפנף את זה כ"זה רק סרט", ולא לדאוג יותר מדי. פה, דווקא בגלל שהסיטואציות מאד מציאותיות, זה מצחיק אבל מעבר לזה, לרגע אי אפשר לשכוח שזה אמיתי. שככה זה נראה באמת. צחקתי לא כי זה מגוחך, אלא דווקא בגלל שנזכרתי בכל הפרטים התואמים מהמציאות.
שתי דוגמאות למה זו המציאות:
• לגמר של 'המתמחה' האמריקאית הגיעו ישראלי ולבנוני.
• 'כוכב נולד 4' – צביקה הדר והמפיקים אמרו בצורה מפורשת שהם מעבירים את דיוינה, הבת של העובדים הזרים, רק בגלל מעמדה. כנ"ל המועמדת הערביה: עוד לפני שעשתה ולו אודישן אחד כבר פרסמו שהזוכה בערביזיון ישתתף בתוכנית.
בדיוק קבלתי על זה לאחרונה
אחרי שהסתבר שהחברה של הבן של הבוס שלי היתה בעונה השניה של איידול, והיא סיפרה על האודישנים, ושהיו אנשים מדהימים שנכנסו ושרו וגרמו לשאר הממתינים לשקשק, ויצאו ללא כרטיס מוזהב להוליווד, כי אם בידיים ריקות, ושכל הזמן בהמהלך התכנית אמרו להם שזה אודישנים לתכנית טלוויזיה, ולכן הם ייבחרו על פי נתונים דמוגרפיים ושיקולי רייטינג והומוגניה, ולא על פי כישרון.
אותי זה זעזע נורא. אחרים בכלל לא התרגשו מזה, ושאלו מה מגעיל ונורא בזה.
חוץ מ''הנשיא טיפש'',
איזה אג'נדה פוליטית יש לו?
חוץ מ''הנשיא טיפש'',
יש את "הכל בבית הלבן מושחת והנשיא לא קשור לשום דבר ספציפי", ויש יחד עם זה גם ביקורת חברתית נוקבת, בייחוד על הפרברים האמריקאיים (שזה, אגב, כנראה אחד הדברים הפחות מקוריים בסרט).
מה מקורי במסרים האלה?
מה *לא נכון* במסרים האלה?
הכל, בערך.
לחשוב שהיריב הרעיוני שלך טיפש הוא אחד הצעדים הפחות יעילים שאני מכיר.
ומה עם סרטים שמעבירים ביקורת רק על הפרברים?
לא חבל? ארכיטקטורה לא משהו,
אבל זה מחזיק 90 דקות?
(חוצמזה, מברטון ועד סולונדז, מה חסר?)
וכולם אומרים את אותו הדבר
לא עדיף כבר לצחוק על הנשיא?
אם רוצים.
אבל אין פה שום דבר 'חתרני' או 'מקורי'. אם מצחיק, לעומת זאת, סבבה.
שום דבר.
אבל צורת הבימוי של וייץ, שמכניס אותם לסרט, משעשעת ומקורית בהחלט. (ובכלל, כל הרעיון הכללי של הסרט הוא רעיון שלא נוסה אף פעם כסרט, לפחות מאז "המופע של טרומן").
שבעידן הטלויזיה, לפוליטיקה אין שום תוכן, רק מניפולציות
שמבוצעת על אזרחים מטומטמים.
האנשים בסרט כולם עד אחד טפשים להחריד. הם יצורים א-פוליטיים, שקיימים רק כקהל צופים (הדבר היחיד שחשוב להם הוא להיות מפורסמים. לא רק שלא אכפת להם מהבעיות האמיתיות – נגיד, של המדינה – הם לא יודעים אפילו מהן).
בד בבד, טוען הסרט, הטלויזיה מעלה לגדולה פולטיקאים מטומטמים עם מסרים פשטניים, שמתאימים לקהל הזה.
בעיה מרכזית של הסרט היא, שהוא לא מפתח ומחדד את האג'נדה הזו, אלא מנסה להמחיש אותה ב-6 דרכים בו זמנית, ולכן הולך לאיבוד.
חוץ מזה, ככל שאני חושב עליה יותר, האג'נדה הזו נראית לי יותר פגומה.
סליחה, תיקון: כולם טיפשים, חוץ מפוליטיקאים מסוימים, שמנצלים אותם
ואת הרדידות שלהם.
סליחה, תיקון: כולם טיפשים, חוץ מפוליטיקאים מסוימים, שמנצלים אותם
רק בשביל לקשר את זה למציאות (בלי לקחת צד פוליטי כלשהו) אחד היועצים הקרובים ביותר לשרון והאנשים המשפיעים ביותר במדינה דאז היה איל ארד, איש פרסום, אחר היה ראובן אדלר, עו"ד המשפחה, היו גם אנשים מקצוע כמו דן חלוץ ועוד, אבל כן, כיום יחהצ"ב, כחלק מהפרסונליזציה של הפוליטיקה הם חלק אינטגרלי במערכת ההחלטות בדמוקרטיה.
ברור שזה המצב. אני רק תוהה אם זה חיובי. ראובן אדלר ושרון, למשל.
אני לא אומר שזה דבר חדש – תמיד היו מאחורי הקלעים של השלטון יועצי תדמית, שסייעו לשליט להטות את דעת הקהל בכיוון שנוח שלו. מההיבט הזה הטלויזיה ופוליטיקת הטלויזיה לא המציאו כלום, רק העלו את זה לרמה חדשה.
ועדיין, הרמה החדשה הזו מטרידה. לא רק כי לאפקטים של מניפולציה פוליטית בטלוויזיה יכולה להיות עוצמה גדולה. זה מטריד גם כי בעידן הטלויזיה, יש תחושה שקרית שאנחנו מכירים את המנהיגים באופן אישי, ושהם בהכרח חשופים יותר לביקורת – כשבעצם הם בעיקר מרויחים מהתדמית הזו של שקיפות, יותר ממה שהם באמת נחשפים לביקורת. ויחד עם זה, באופן פרדוקסלי, קיים גם הצד השני – אנחנו יודעים שמאכילים אותנו בספינים, אבל הידיעה הזו לא מעוררת ביקורתיות חיונית כלפי השלטון, אלא יוצרת גישה צינית, שאומרת "הכול ספין ממילא, אז אין טעם בכלל נסות לברר את האמת".
בנודע לראובן אדלר ושרון: ראובן אדלר לקח פוליטקאי כמו שרון, שהיה כבד פה, לא אטרקטיבי, ולא מלוטש. אדלר הכיר בזה ששרון חסר התאמה לחלוטין לעידן הטלויזיוני – והתמודד עם זה פשוט על ידי זה שהוא הרחיק אותו מהטלויזיה. זה היה דבר מדהים, שעבד כי התקשורת לא התעקשה לדרוש משרון הופעות שבהן יענה לשאלות בצורה ספונטנית. היכולת להמשיך לתמרן את דעת הקהל באמצעת הטלויזיה לא נפגעה מזה, להפך – היא רק גברה.
אגב, ניטפוק: ראובן אדלר היה ועודנו פרסומאי ולא עורך דין. אולי כשאתה מדבר על עו"ד אתה מתכוון לוייסגלס.
זה בדיוק מה שהתכוונתי
הנחתי שאתה ציני, וטוען שהביקורת שהסרט מעביר היא הקצנה מנותקת מהמציאות.
אבל אני מניח שהחיים במאה הזו גורמים לאדם להיות חשדן יתר על המידה
לא הייתי ציני. מצד שני, אני חושב שהביקורת על הטלויזיה בעייתית.
אפשר לקבל מהסרט את הרושם שהטלויזיה היא הבעיה הגדולה של הפוליטיקה ושל החברה, ובאיזשהו מקום גם לחשוב "פעם זה לא היה ככה, ואנשים התעניינו הרבה יותר במציאות ולא בדברים מטופשים". אני בכלל לא בטוח שזה נכון.
דווקא אני כן מאשים את הטלויזיה.
כאשר אייטם כבד מקבל במהדורת החדשות המרכזית של שני הערוצים הראשיים בתקשורת (ונתעלם כרגע מרוממה, רק כי כל הצופים עושים את זה) ואייטם ממוצע מקבל דקה, קשה מאוד להעביר תמונת מצב מעבר לשטחית/ פופוליסטית/ צבעונית במקור החדשות העיקרי של אזרחי המדינה, דבר זה גורם לצורך של הפוליטיקאים להתייחס לדברים בלי ניואנסים ולכך אנו מצביעים בשורה התחתונה.
ותראה, תמיד אנשים התעניינו בדברים טיפשיים, בין אם זה כוכב נולד ובין אם זה רומני משרתות, אבל לדעתי, בהתחשב בנתונים, בין אם הם הסקרים ככלי כקביעת מדיניות ובין אם זה אורך הנאומים הממוצע של פוליטקאי (קאסטרו, וילסון והיטלר נאמו שעות ארוכות רצוף, נראה את אולמרט או בוש נואמים מעבר לרבע שעה+ מסיבת עיתונאים,יועצי התקשורת שלהם יתפלצו)
זאת לא אשמת הטלוויזיה.
מידיעת חדשות ממוצעת ב-"ידיעות" או "מעריב" לא תפיק הרבה יותר אינפורמציה מאשר מאייטם בחדשות ערוץ 2. נכון שיש לך גם את "הארץ", אבל בטלוויזיה יש לך גם את "שישים דקות" (אני לא מצליח לחשוב על מקבילה ישראלית טלוויזיונית. מצטער). בשני המקרים הרייטינג לא בשמיים, אבל אתה לא יכול להכריח אנשים לקרוא עיתון מסוים או לראות תוכנית מסוימת.
אגב היטלר, ישנה טענה נפוצה שבעידן הטלוויזיה האיש לא היה מחזיק שתי דקות (הצופים היו תוהים "מה הגמד הקשקשן הזה רוצה מאתנו" ומעבירים ערוץ).
כמו שאמרת כרגע, גם הרבה לפני שהיתה טלויזיה קרה כל הזמן
שהענין הציבורי התמקד באופנות, הנאות ובידור, ולא בנושאים חברתיים-פוליטיים "בוערים". אם היום בנאדם קם בבוקר ואומר לחבר'ה בעבודה "ראיתם את הגמר של כוכב נולד? את הוא לא זכה, איך?" ולא "שמעתם על נתוני העוני האחרונים? הממשלה חייבת לעשות משהו!", זה לא שונה בהרבה מזה שלפני 2000 שנה רומאי היה קם בבוקר ואומר לחברים שלו "ראית את הגלאדיאטור הזה אתמול? היה מדהים!" ולא "שמעת על הבעיות שיש לנו בגבול המזרחי עם הפרתים? אנחנו מטפלים בזה בצורה לא נכונה!"
גם אם אתה מסתכל על תקופות ומקומות שהתרבות הפוליטית היתה הרבה יותר רטורית, והדיון נראה הרבה יותר מעמיק (לפחות ממבט היום) – כמו ארה"ב במאה ה-19 – אתה עדיין רואה בהרבה מקרים חתירה עיוורת אחרי קונצנזוס פשטני, עד שהמציאות מכריחה אנשים לשנות את דעתם.
אז כל מי שרואה בטלויזיה מקור לחוסר מודעות של אנשים לעולם, עלול בקלות להגזים בהשפעה שלה (אני אומר את זה, כמובן, בתור בנאדם שנהנה להתנשא באופן קבוע על תרבות הטלויזיה ועל תוכניות ריאליטי למיניהן).
זה הייתי אני מקודם...
אני לחלוטין לא מסכים שאני מפריז בכוחה של הטלויזיה והשפעתה, הטלויזיה היא כיום המדיום העיקרי של התרבות המערבית ומדורת השבט של החברה.
תראה, מטרת השלטון הרומאי היה לנתק את הפלב הממוצע מכל חשיבה על פוליטיקה או דברים כאלה ולהשאיר את הכוח בידי האזרחים. ולכן לא הייתה התערבות מיוחדת בענייני הממשל בצד האזרחים, אבל כן, בזמן מלחמות אתה מצפה להתייחסות גדולה יותר מצד האזרחים, ולא רק זה אתה צריך לצפות לטלויזיה דעתנית, ופה למעשה נופלת האשמהף הטלויזיה כיום חוטאת לתפקידה, במקום לשמש ככלי בידורי מחד אך גם טלויזיה של אקטואליה ושל חשיבה.
תפקיד זה כן מילאה העיתונות במהלך ויאטנם, והראת את מה שהממשל מנסה להסתיר מהציבור (למרות שבשורה התחתונה היא עשתה טעות בהבנה והגדילה בחשיבות מתקפת הטט,ואומרים שעלתה לארה"ב במלחמה) לא התקשורת האמריקאית של היום שמסרבת להראות תמונות של לוויות של חיילים שנהרגו בעיראק או לפרסם את נתוני ההרוגים (בשביל לא להראות חתרניים).
גם בארץ המצב לא משהו, אבל יש עוד תקווה, כי הנה העיתונות העלתה נושא לסדר היום ואף מראה שתי דעות בנושא (למרות שערוץ עשר מציג עמדה אחת וערוץ שתיים את השניה, לדעתיכל ערוץ צריך להראות את שתי הדעות) וזה נושא הפצצת (?) בני משפחת ראליה, וכן זה הפך (לפחות במשרד שלי, שכשחושבים על זה הואמשרד מדינה אז יכול להיות שאצל אחרים זה שונה אבל לא נראה לי אם בוואלה יש סקרים בנושא) לשיחת היום כבר כמעט שבוע.
ובקשר לידיעות ומעריב, כן הם די שטחיים אבל יש לשניהם מוספי דעות כל יום ומוסף סוף שבוע מעניין ומרחיב.
כיום טלויזיה היא כלי עיצוב הדעות הראשי של החברה, ואין לי בעיה עם כוכב נולד ואני לא אומר שלא צריכות להיות תוכניות כאלה, אבל יש לי ביקורת קשה על מחלקת החדשות של ערוץ שתיים וקצת פחות של עשר (עדיין לונדון את ודרוקר ושלח הן כן תוכניות יחסית מעמיקות), שהן נותנות את המידע המינימאלי והקונסיציונלי ביותר, בלי לפקפק והרבה עם לעטוף את ההנהגה כמו אתרוגים
מבלי להתייחס לכל הסקירה ההיסטורית-
אני סבור שאם "ידיעות" או "מעריב" מייצגים בעיניך דיווח חדשותי מעמיק (או אפילו סתם מהוגן) יותר מזה של חדשות ערוץ 2, קנה המידה שלך לקוי מאוד. מוספי סוף השבוע אותם ציינת (ולא ברור כמה אנשים קוראים אותם ומה בדיוק הם קוראים בהם, אגב), מעלים אולי את הכמות, אבל את האיכות? קדחת.
תראה, זה לא קרונקייט
אבל ערוץ שתיים אם יש לו אילו שאלות לצבא לדוגמא, הוא אינו מפנה אותן לצבא נוסבאום כבר יענה על הכל… גם המוסף של כספית לדוגמא הוא מיינסטרימי מאוד ואין במעריב או בידיעות טורים לא של גדעון לוי או של מרזל, אבל כן, נותנים שם במה ציבורית לאנשים שהטלויזיה המסחרית (שוב למעט לונדון את קירשנבאום, שהביקורת היחידה שאני יכול להעלות עליהם זה שהם חייבין להוריד אייטם אחד בתוכית ולהוביל לדיון ארוך יותר) לא נותנת להם במה.
ד"א אחת התוכניות הטובות ביותר בתחום האקטואליה היא דווקא גלובוס בערוץ הראשון, חבל שרואים בה רק קרובי משפחה של ויצטום ונהרי, באמת חבל…
לטלויזיה יש השפעה גדולה, אבל האם ההשפעה הזו לא התקיימה קודם,
בצורות אחרות, ועל ידי אמצעים אחרים? דעת הקהל תומרנה בצורה מוצלחת, הרבה לפני הטלויזיה; היא חוללה בפוליטיקה שינוי גדול, אבל נוטים להפוך אותו לעוד יותר גדול ממה שהוא.
בנוגע למה שאמרת על התקשורת בזמן וייטנאם, שהיתה אנטי ממסדית וניהלה מאבק אמיץ נגד המלחמה – זה מיתוס שגוי, ואין כזה הבדל משמעותי בין התקשורת האמריקנית בתקופת וייטנאם, לתקשורת היום בנושא עירק. בשני המקרים, עיראק כמו וייטנאם, (כמו במלחמת לבנון, וכמו ברוב המלחמות שדמוקרטיות יצאו אליהן), התקשורת תמכה בכניסה למלחמה, והתחילה לעשות רעש ולהעביר ביקורת מהותית, רק כשהקונצנזוס בתוך הממסד הפוליטי-צבאי לגבי המלחמה התחיל להישבר.
אז אני מסכים עם הביקורת שלך על התקשורת, אבל המצב היה דומה מאוד, גם אם לא היתה קיימת טלויזיה "שטוחה ורדודה", אלא רק עיתונים "מעמיקים ורציניים".
המצב - חצב
וב
מדהים (שבעיקר מדהים שהוא לא לגמרי 
) אני רק רוצה לציין שההתנהלות של התקשורת, דעת הקהל והפוליטיקאים בשני המבצעים הצבאיים של השבועיים האחרונים בעזה לא הייתה עוברת לשלב הגמר בתחרות תסריטים עקב היותה צפויה מדי.
שאלה
יו גראנט לא אמר שהוא פורש?
ופ??רס?
ופ??רס?
שר לפיתוח הנגב והגליל.
תשמעו... תראו...
היה יכול להיות מוצלח יותר.
זה לא שהסרט לא היה מצחיק. הוא היה מצחיק. לפרקים. הבעיה היא שהפרקים האלה הגיעו במרווחים גדולים מאוד אחד מהשני. בין בדיחה מוצלחת אחת לשנייה הסרט היה פשוט… איטי מדי. אפילו משעמם. רוב האירועים בסרט, גם אם הם מאוד אבסורדיים, לא הספיקו בשביל להחזיק את רמת העניין שלי בין בדיחה אחת לשנייה. וזה חבל, כי באמת יש בסרט כמה בדיחות מוצלחות במיוחד. "הנשיא אוהב את פוטין ורואה בו כידיד, תוך כדי הפגנת חשדנות כלפי נטיותיו הלא-דמוקרטיות", למשל, היא אחת מהן. או ההשוואה של צפון קוריאה לדוקטור אוקטופוס. אבל אין מספיק.
מה שכן, הסרט הזה נתן לי הזדמנות לשחק במשחק שאני גרוע בו במיוחד: "מאיפה אני מכיר את השחקן/ית הזה/ו?". אני לא מאמין שלא זיהיתי את אמא של סטיפלר בתור האמא של סאלי מהסרט. את הטרוריסטית מהעונה הרביעית של 24 בתור הדודה של עומר, לעומת זאת, כן זיהיתי. מה שמאוד גרם לי להתפלא כשהיא לא הרעילה את השרבט אשכוליות.
סרט מאוד מצחיק
אני לא מבין את זה, אני מחשיב את עצמי לבעל סטנדרטים גבוהים יחסית, ובכל זאת כל סרט שמאוד נהניתי ממנו (כמו חלומות אמריקאים! לכו לראות!) תמיד זוכה לביקורות צוננות כאן בתגובות.
מכל מקום, צחקתי בסרט בקול רם כמה וכמה פעמים, ומאוד נהניתי.
אני רק לא מבין מה הייתה הבעיה לתרגם את השם ל"חלומות אמריקאיים" או ל"חלום אמריקאי". מעצבן אותי שעברית הפסיקה להיות שפה מגניבה או סקסית ושכבר לא מתרגמים שמות של סרטים.
[אם הבעיה הייתה לתרגם את ה-z ב"Dreamz with a 'z"', אז יכלו למצוא פיתרון כמו לקרוא לזה "חלומות אמריקאיימ" או משהו דומה]
דווקא במקרה הזה, התרגום הפונטי מתאים
שמו המקורי של הסרט הוא פארודיה על הצורה בה שגיאות כתיב מתקבלות באמריקאית כדבר שולת!!1 ומפיקים למעשה משתמשים בהן כדי למשוך קהל צעיר. לא יודע אם זו כוונת המפיצים (קשה לתת להם הרבה קרדיט בנושא), אבל אנגלית היא המקבילה הישראלית לשגיאות כתיב בכל הנוגע למשיכת קהל צעיר.
לא הייתי ממהר לתת קרדיט למפיצים הישראליים
סביר להניח שהם אמרו לעצמם: המממ… אמריקן… סרטים בשם "אמריקן" תמיד מצליחים בישראל…
ואז החליטו לא לתרגם את השם.
הערת צד
שגיאות כתיב באנגלית, ובמיוחד מסוג זה (s ההופכת ל-z בסוף מלה, r-ים באמצע מלה שנופלים ומוחלפים בתנועות וכיו"ב) "אומצו" לראשונה על ידי ראפרים כחלק מתרבות הנגד שלהם ומשם חילחלו לכלל האנגלית האמריקאית. בהתחלה לפחות זו לא היתה מגניבות אלא אמירה.
זה אמריקן דרימז על משקל אמריקן איידול,
שעד כמה שידוע לי לא נקרא "אליל אמריקני" בארץ.
זה רק מחזק את הנקודה שלי
למה לא תרגמו את "אמריקן איידול" ל"אליל אמריקני"?
בדיוק כפי שלא תרגמו את פריזון פרייק, לוסט ו24.
את פריזון ברייק ולוסט כן תרגמו
ל"נמלטים" ו"אבודים". ו-24 זה במספרים בכלל
אז יש אנשים שלא מבינים
בדיוק לכך שלמקו התכוון, כלומר – אמריקן איידול" כן מתורגמת ל"אליל אמריקני" (ואני עוד זוכרת איך כשהעונה השלישית שודרה בסטאר וורלד היו מדריכי הטלויזיה שכינו אותה "כוכב נולד").
כל מש''א!
איזה יופי, לקחת את הבזקי התמונות מהראש שלי על הסרט, ניסחת אותן במילים ואז החזרת לי אותן בצורה שגם אני אבין.
או במילים אחרות – אחלה ניתוח!
וגם – בקשר לדמות של טוני יאלדה – בעיניי, לא רק שאי אפשר לשנוא אותו – פשוט חייבים להתאהב בו. וזה עוד מגיע ממישהי שרוב חייה האקדמאים מוקפת באוחצ'ות, ככה שממש לא חשבתי שזה אפשרי.
לגבי מנדי מור – היא שחקנית טובה, שמפתיעה כל פעם מחדש עם דמויות מגוונות בעלות אופי שונה. לשם השוואה: המלאכית מ"סיפור אהבה בלתי נשכח" סוחט הדמעות, והכלבה המתחסדת מ"גאולה", מה גם הדמות הפושרת והמעצבנת למדי מ"chasing liberty", למרות שלא בטוח שהייתי קוראת לתצוגה שלה שם "משחק".
תודה.
ואם לא איכפת לך שאני שואל, מה אוחצ'ות הולכות ללמוד?
אוחצ'ולוגיה ואוחצ'ונומיה.
קרוב למדי
עיצוב אופנה, אם הם מתקבלים
סרט בינוני.
הריאליטי[1] מציע ריגוש מתווך, לא מזוקק[2]. יש לתוכניות הריאליטי "שפה" רווית קונבנציות, שכוללת ארסנל סגור הרמטית של ביטויים ובחירת מילים, מלאי ממוספר ומקוטלג של נימות דיבור, שימוש מוקפד במוסיקה, וחוקיות נוקשה מאד של התפתחות דרמטית.
רוב הריאליטים הם בעלי מבנה עלילתי שואף-קליימקס.
התוכנית מתחילה עם סט של כללים וחוקים מסויים, ואוסף של דמויות לא מוכרות, וככל שהיא מתפתחת החוקים נהיים גמישים יותר ומועדים יותר לשינויים ולהפתעות. הדמויות מעוצבות ומאופיינות על פי מיטב המסורת התסריטאית, רק שבמקרה הזה המכשיר שמקביל למכונת הכתיבה או למחשב של התסריטאי, הוא חדר העריכה.
דמויות שנתפסות כביצ'יות יכלאו במסגרת הביצ'יות על ידי העריכה הסיזיפית, ודמויות שנתפסות כמפגרות יונצחו ככאלו גם. היוצרים נשענים על ההנחה שהצופים מזהים את דמות א' כמפגרת, ולכן אנחנו נזכה לראות אותה מבטאת לא נכון מילה, ולא מדברת על תורת היחסות הפרטית.
אמנם ניתן להתחיל לצפות בריאליטי בכל זמן נתון במהלך עונה ועדיין להנות, בדומה לסיט-קומס, אבל חווית הצפייה האופטימלית היא מההתחלה לסוף.
פרקי סוף עונה מפומפמים בלי הרף על ידי מכבשי יחצנות מסיביים, ו"ההפתעות והרגעים העוצרי נשימה" מובטחים למכביר.
הריאליטי בפרוש לא מהווה רבולוציה בעולם הבידור והטלוויזיה, אלא יותר מעין אבולוציה מהוססת. הז'אנר שגסיסתו התרחשה בזמן נסיקתו של הרילאיטי הוא הסיט-קום. שני הז'אנרים מאד ממוסדים ומאד דומים מבחינה צורנית, ומהבחינה הזו הריאליטי הוא המשך ישיר לסיט-קום, הרבה יותר מאשר שבירת כלים תרבותית.
1- כוכב נולד דווקא יוצאת דופן מהבחינות הנ"ל. התוכניות שאוסף המאפיינים שפרטתי למעלה חלים עליהן הן רוב תוכניות הניפוי-בדרך-למטרה (הדוגמניות, תוכניות מורידי המשקל, מעצבי האופנה, הדיפלומטים הצעירים וכן הלאה).
2 – המונח מזוקק הוא מאד רב משמעי. הפרשנות האינטואיטיבית שלי היא – שלא כבול למוסכמות ומתווך על ידם, וכפי שציינתי למעלה, הריאליטי הוא האנטי-תזה של חופש הפעולה.
1. לא הייתי מספיד עדיין את הסיט-קום.
2. מה שתארת כאן מזכיר לי בדיוק את הספר "מתים להתפרסם".
1. בהחלט, גסיסה אינה מוות וניסים יכולים לקרות.
2 – אתה יכול להרחיב?
2 - קראתי את התקציר.
נשמע פחות או יותר פרוייקט וואי, או הbig brother.
בעוונותי, צפיתי בחלק גדול מפרוייקט וואי, וזו אכן תוכנית שהיא אות ומופת למניפולציה-עריכתית-מתסרטת-מציאות.
זה מה שרציתי לדעת, תודה
אם כי, נשאלת השאלה, האם אתה מבסס את הדעה שלך על מגמתיות על צפיה בתוכנית בלבד.
על צפייה קבועה בכמה תוכניות,
והיחשפות קצרה עד קצרה מאד להרבה תוכניות אחרות.
קארי בראדשו והאחים צנעני.
אני לא צורך הרבה ריאליטי (ויש לי רפרט להגיש ביום ראשון), אז אני אשתדל להיות תמציתי ומסויג שלא כהרגלי.
אני טענתי שהריאליטי עובד על ריגוש מזוקק, ושנרטיב, כתיאור של תהליך שנפרש לאורך זמן, רק מפריע לז'אנר לספק את הסחורה. עכשיו, למרות שאני מאמין *שלשם* מתקדם הריאליטי, זה לא אומר שרוב התוכניות שנכללות בז'אנר מצייתות לקביעה הזו כבר עכשיו. הרי מגוון התוכניות שמגדירות את עצמן כריאליטי רחב להדהים. רובן עדיין, כפי שציינת, מנסות לייצר נרטיב באמצעים עריכתיים. אם אינני טועה, "כוכב נולד" ו"אמריקן איידול" הן שתי תוכניות הריאליטי הכי פופולאריות בישראל ובארה"ב, בהתאמה. חלק מההצלחה הזו נובעת מהפנטזיה שיש לכולנו להתגלות ולהפוך לכוכבים, אבל חלק מהעניין נובע מכך שהמבנה ההדוק של שיר-ניפוי נשמר באופן קפדני. בתוך המבנה הזה הריגושים לא מפסיקים לבוא, ובטור עולה.
גם כשתוכנית ריאליטי מכילה תפניות עלילתיות, הן אינן מרכז הכובד שלה. השאלה מי יזכה במיליון הדולר או בחוזה ההקלטות אינה זהה לשאלה במי קארי בראדשו תבחר לבעל. ק"ב היא דמות חד-פעמית, במובן הזה שהיא חיונית לעולם הבדיוני בו היא מתקיימת, ההחלטות שלה משפיעות עליו וכשהיא מתה, או מסתיימת, העולם שלה מת עימה ומת ובשבילנו. לא רק שקארי היא גיבורת רומן מודרני לעילא ולעילא, היא בדיוק דמות האנוש האידיאלית שגדולי ההומניסטים, מפיקו דה לה מירנדולה ועד תומס ג'פרסון דמיינו: אוטונומית, ייחודית ובעלת השפעה על עולמה.
דמותו של משתתף הריאליטי היא חד-פעמית במובנים שונים לחלוטין: היא סטריאוטיפית למדי, בניגוד לדמות העגולה שהאמנות אמורה לייצר, גורלה נקבעה על ידי כוחות שמימיים, ובעיקר בעיקר, היא ברת החלפה. אם המתמודד ינופה, ואפילו אם הוא ינצח, התוכנית תמשיך בלעדיו. אחרי שהתוכנית מסתיימת המשתתף נשלח אל הלימבו הגדול של סלבריטאי-הרקק, היכן שהפרצופים מוכרים אבל השמות מעורפלים והגאולה שורה בהופעות מול וועדי עובדים. ישנם יוצאים מן הכלל, כמו קלי קלארקסון ונינט טייב (נניח). השאלה היא איפה הן יהיו עוד חמש שנים.
למרות שבאופן כללי הריאליטי הוא הז'אנר הכי פחות נאמן למציאות, תפיסת האדם שהוא מציע אולי מדויקת יותר: אנחנו לא ממש קובעים את גורלנו, לרוב האנשים לא איכפת כשאנחנו נעלמים, התוכנית גדולה יותר מסך הפרטים בה, אלוהים נראה כמו צביקה פיק ויותר מכול: לא נולדנו שווים. אנחנו לא מיוחדים. אנחנו ברי החלפה. אנחנו ברי-החלפה לא במובן הטיילר דירדני של "אויה-האם-אני-לא-יותר-מסך-הרהיטים-שברשותי?" אלא במובן של "אם אני גוסס מאיידס איפשהו בהמוספירה הדרומית כול מה שיישאר ממני הוא מספר בסטטיסטיקה של האו"ם". זה הלקח האמיתי שאנחנו צריכים ללמוד בכול פעם שעדר חסר-פנים של ילדות בנות ארבע-עשרה מעיפות מתחרה חסר-שם לתהום הנשייה. המשתתף מת, יחי המשתתף החדש.
לכן, לעניות דעתי, המניפולציה כאן היא פסאודו-נרטיבית. בסופו של דבר, מה שהריאליטי עושה, בין אם מדובר בחבורה של צעירים כלואים בדירת סטודיו, או בחבורה של צעירים שמופיעים על הבמה, הוא לקחת את שטף-החיים ולבודד מתוכם את ההיי-לייטס. תוכנית ריאליטי היא כמו אוסף הלהיטים הגדולים ביותר. מנפים את כול התבן, את השיממון והבינוניות, ונשארים רק עם רגעים של קודאק. הציפוף הלא-מציאותי הזה של שיאים יוצר שורה של עוצמות רצופות. מה שחסר כאן הוא הקונטקסט, אותה מעטפת טרחנית שמעניקה משמעות לעוצמות הללו. וביצירה טלוויזיונית, לפי הבנתי, רק עלילה חד-פעמית (במובן הראשון שתיארתי) יכולה לספק את הקונטקסט הזה.
כהרגלי, הצלחתי גם לא לקצר וגם לא להיות מסויג.
הכל נכון והכל כבר היה קיים.
"כוכב נולד" מתאימה מאד לתזה שלך, שאר תוכניות הניפוי פחות מתאימות. "כוכב", באופן פרדוקסלי משהו, בתור השגרירה המוכרת ביותר של הריאליטי, אינה דגם נאמן מאד של תוכנית ריאליטי ממוצעת. בסקאלה שבין שעשועון טלוויזיה לריאליטי אסלית, "כוכב" קרובה מאד לקוטב הראשון. הרבה יותר קרובה מתוכנית רילאליטי-ניפוי ממוצעת (בארצות הברית יש עשרות רבות מאד של תוכניות מהסוג "הממוצע").
יתרה מכך, אין שום אינדיקציה שתוכניות הריאליטי הולכות בדרך של כוכב נולד, קרי – בנטייה לצד השעשועון של הסקאלה, הווה אומר – בדרך להתאיינות כז'אנר אוטונומי.
אם כן, המצב הוא שתוכנית ריאליטי ממוצעת אינה זהה לתוכנית הריאליטי הפופולרית ביותר, ולכן ההקשה מ"כוכב" על כלל הז'אנר יסודה בטעות. כדי ללמוד משהו על הז'אנר היום, מבלי לגלוש לספקולציות לא מבוססות, עדיף לבחון את תוכניות הריאליטי הממוצעות.
גם פרקי ריאליטי בודדים, וגם עונות ריאליטי שלמות, הן בעלות מבנה עלילתי מתפתח : מהמרגש פחות למרגש יותר, מ"המתון" לקיצוני, והכל בדרך לקליימקס.
תבן ושיממון לא היה בפריים טיים האמריקאי אף פעם. הסיט-קומס סיפקו פאנץ'-ליין בקצב ברוטאלי של אחת ל30 שניות, עם או בלי קשר לעלילה המרכזית, כדי להציע הנאה מזוקקת[1] שאינה תלויה בזמן, במקביל להנאה המזוקקת ש*כן* תלויה בזמן. במובן הזה, היחס של שני הז'אנרים להתפתחות הלינארית הוא דואלי: ניצול של ההתפתחות העלילתית (או הפסאודו-עלילתית, לא משנה כרגע) כדי לבדר יותר, וניצול של ההנאה הרגעית כדי לבדר יותר גם. התכלית היא למקסם את הערך הבידורי.
ההבחנה בהתכלות המהירה של כוכבי הריאליטי לעומת כוכבי הסיט-קומס (קרי בראדשו היא דוגמא מאד מטעה, משום שהסדרה עצמה היא תופעה סינגולרית, שאינה חלק מז'אנר ענק) היא הבחנה נכונה. זהו אכן חידוש של הריאליטי, לפחות למיטב ידיעתי.
"…תפיסת האדם שהוא מציע אולי מדויקת יותר: אנחנו לא ממש קובעים את גורלנו, לרוב האנשים לא איכפת כשאנחנו נעלמים, התוכנית גדולה יותר מסך הפרטים בה, אלוהים נראה כמו צביקה פיק ויותר מכול: לא נולדנו שווים. אנחנו לא מיוחדים". התפיסות הללו מדוייקות יותר אם אתה מניח הנחות מטא-פיזיות מסויימות על העולם. אם אתה מניח הנחות הפוכות, התפיסה הזו שקרית יותר. ולגופו של עניין – הטענות הללו הן פרשנות סמי-פילוסופית של הריאליטי. אני יכול גם לספר לך על סיפורי הסינדרלה של הכוכבים שעיצבו את עתידם במו ידיהם ומיתרי קולם, ושינו את פני תעשיית הבידור. אני אהיה הנאיבי ואתה הציניקן, אבל שנינו נספק פרשנות לגיטימית בטווח שאתוס הריאליטי מאפשר לנו.
רוב הסיט-קומס המשפחתיים של עידן רייגן מיחזרו עלילות שוב ושוב. גם זו תחבולה פסאודו-נרטיבית. העלילה הממוחזרת היא מצע לשני סוגים שונים של עוצמות מתחלפות : כמה שיותר פאנץ'-ליינים דחוסים ב20 דקות, ומסרים כמה שיותר מוסרניים על קדושת המשפחה ותבונתו האינסופית של הפטריארך. רגעי קודאק הם שם נרדף לטלוויזיית הפריים טיים ברשתות הגדולות הרבה לפני אמריקן איידול.
בסך הכל, אני מסכים עם מרבית הניתוח שלך, ומאד נהנה לקרוא אותו. הנקודה שחשוב לי להבהיר היא :
כשמתבוננים בריאליטי מפרספקטיבה רחבה מעט יותר, כזו שלוקחת בחשבון את המיקום ההיסטורי שלו בקונטקסט הטלוויזיוני – כממלא המקום של הסיט-קום בתור ז'אנר הבידור הפרייט-טיימי האולטימטיבי, רואים שהוא משתמש באותה מתודה "עתיקה" כדי ליצור תכנים חדשים, ולכן הוא לא יותר מוריאציה חדשה על תימות בידוריות קיימות.
[1] – אני משתמש במילה במובן שאליו אתה כיוונת – אוסף של רגעי שיא, ומנות דחוסות מאד של הנאה.
אני לא ממש יודע מה זה רפרט, אבל שיהיה בהצלחה בכל מקרה.
איך לעזאזל אתה יודע מי זה היידיגר ולא יודע מה זה רפרט?
היידגר זה ידע הכרחי למי שמתעניין בפילוסופיה. רפרט זה משהו שעושים באוניברסיטה. כשאני אתחיל ללמוד[1] אני אדע מה זה בדיוק, וכמה זמן ומאמץ זה יטול ממני.עד אז זו סתם מילה מפחידה, כמו "סמינריון".
[1] – אם ירצה השם בשנת הלימודים הקרובה.
זה לא כזה מפחיד; בסה''כ עבודה של 5-10 עמודים.
בכול מקרה, אני נאלץ לפרוש מהדיון באופן זמני, עקב מחוייבות קודמת, אבל בעיקר כי אין לי מספיק שעות-ריאליטי כדי להתווכח איתך, לפחות לא באופן פורה. אני מקווה שאחרים, שמכירים את הז'אנר קצת יותר טוב, ימשיכו היכן שאני הפסקתי.
אה, ובהצלחה. אתה תצטרך אותה יותר ממני. ואם אתה מתחיל במקרה ללמוד בת"א ואתה מסוחרר ומבולבל (נניח), האי-מייל שלי מונח בפינה הימנית העליונה של ההודעה.
אוקיי.
בחיפה, לא בתל אביב. ותודה (אני מתפתה לשאול למה אני כל כך צריך הצלחה, אבל לונג ג'ון, מחק, אוף-טופיק וכן הלאה).
אה, זה פשוט.
כי בשום מקום לא כתוב