ביקורת: ספיידרמן המופלא 2

עם שניים וחצי נבלים וקומדיה וטרגדיה והיסטוריה, הסרט החדש של ספיידרמן הוא בלגן. אבל הוא בלגן כיפי
שם רשמי
ספיידרמן המופלא 2
שם לועזי
The Amazing Spider-Man 2
סרט מס' 2 בסדרת ספיידרמן המופלא

ספיידרמן כבר בסרט השני שלו. כלומר, החמישי, אבל השלושה הראשונים לא נחשבים משום מה. ‏בכל אופן, זה כבר לא הסרט הראשון של ספיידי בסיבוב הזה, מה שחוסך לנו את הצורך לשמוע ‏שוב את סיפור הרקע, מה שנקרא בקומיקס אוריג'ין, שלו – הוא היה תלמיד תיכון חנון בשם פיטר ‏פארקר אבל עקץ אותו עכביש רדיוטלסקופי וכו'. עכשיו הוא ספיידרמן מראש, וזה אומר שהוא יכול להשתתף בסצינות אקשן מעולות ולרחף בין קירות ניו יורק כבר בדקות הראשונות של הסרט. ‏אחלה.‏

אלא מה, גיבור על צריך נבל. ולכן, את כל הזמן שחסכנו בסיפור האוריג'ין של ספיידי, אנחנו צריכים ‏לבלות בסיפור האוריג'ין של הנבל התורן, אלקטרו. וגם בזה של הנבל התורן אחר, הגובלין הירוק. ‏וגם בסיפור יחסיהם של פיטר וגוון סטייסי האוהבים אך נפרדים אך אוהבים אך לא. ולא נשכח את ‏חקירת מסתרי העלמותם של הוריו של פיטר פארקר. ובתוך כל זה הסרט גם מנסה לפתוח את ‏העולם שלו לכדי יקום קולנועי כמו זה של ‏‏"הנוקמים". יש כל כך הרבה קורי עלילה מצטלבים ‏ומתפצלים בסרט שהוא נראה כמו שניים או שלושה סרטי המשך שנדחסו יחד.‏

חלק מזה מוצלח. בעיקר החלק שבו ספיידרמן עושה את כל מה שספיידרמן עושה: לירות קורים, ‏לרחף בין גגות, להתחמק מכדורים, לתפוס אנשים נופלים ולהחזיק מכוניות מעופפות. רק לפני ‏שבועיים הגיע "קפטן אמריקה 2", עם סצינות אקשן יפות וצבעוניות בכוריאוגרפיה מצוינת – והנה ‏מגיע ספיידי ועושה את זה עוד יותר טוב. בונוס מפתיע: זה אחד הסרטים הנדירים שכדאי ‏לראות בתלת-מימד. האמת, אם הוא לא היה כזה, אפשר היה לקבור את המשקפיים האלה אחת ולתמיד: אם התנדנדות בין בניינים ודרך משאיות היא לא חוויה שצריך לעבור בתלת-מימד, מה כן? אבל ספיידרמן החדש לא רק משתמש בתלת, אלא משתמש בו טוב. הוא מוסיף תחושת גובה, סחרחורת וכיף. לשם ‏שינוי, זה שווה את התוספת למחיר הכרטיס.‏

הבעיה, כאמור, היא שיש הרבה מאוד עלילה שמפרידה בין סצינות האקשן המצוינות ההן. וחלק ‏גדול מהעלילה הזאת טיפשי כמו טיפול בקצר חשמלי בגרביים רטובות. אלקטרו (ג'יימי פוקס) הוא נבל-‏קומיקס לא רע (אם כי את הקטעים הכי טובים שלו הסרט גונב בלי בושה מ"השומרים"), ‏אבל אם כבר מוקדש לתולדותיו כל כך הרבה זמן, אפשר היה להמציא לו הסבר סביר יותר לכך שהוא נבל. התירוץ שהסרט מספק לכך שאלקטרו שונא את ספיידרמן הוא קלוש. עם הארי ‏אוסבורן (דיין דיהאן, שעושה כאן בדיוק את מה שעשה ב'כרוניקה בזמן אמת', רק עם תספורת ‏אידיוטית) המצב לא הרבה יותר טוב. בעולם של ספיידרמן נורא קל לרכוש נבלים, מתברר. דרכת ‏למישהו על הרגל בטעות? הוא יישבע להיות אויבך בנפש לנצח ולא לנוח ולא לשקוט עד שיזכה ‏לרקוד על קברך. מישהי התעטשה לידך ולא אמרת "לבריאות"? היא עוד ‏תנקום את נקמתה, בך ובעולם המתועב הזה כולו, המלא באנשים שלא אומרים "לבריאות". כולכם ‏עוד תשלמו ביוקר!‏

וכן, נכון שזה סרט קומיקס, ולסרטים כאלה יש פטור מהגיון עד גבול מסוים, אבל דחיל רבקום, יש ‏רגעים שבהם נראה כאילו הסרט מנסה להיות אידיוטי בכוונה. נבל חשמלי שיכול לעבור בחוטים ‏כמו זרם – האם נשמע הגיוני להביס אותו באמצעות השפרצת מים, מכל הדברים בעולם? האם ‏התסריטאים יודעים מה קורה אם שופכים מים על כבל חשוף?‏

עוד יותר גרוע הוא כל עניין ההורים של פיטר, המזוודה שהסרט הזה קיבל בירושה מקודמו למרות ‏שלא רצה אותה או היה זקוק לה. קו העלילה הזה תקוע בסרט כמו עצם בגרון, הוא לא אמין, ‏מטופל בזריזות מוגזמת, ופשוט מיותר. ספיידרמן לא צריך אבא שעסק בניסויים גנטיים סודיים: ‏בכל גירסה אחרת של הדמות הוא היה פשוט נער שעקץ אותו עכביש, וזה הספיק.‏

מה כן עובד טוב? היחסים של פיטר וגוון סטייסי נראים אמנם כמו מנת קיטש הכרחית, אבל יש ‏רגעים שבהם הכימיה בינהם פשוט עובדת, הבמאי מארק ווב נזכר שהוא עשה פעם את "500 ימים ‏עם סאמר", ואנדרו גארפילד ואמה סטון נזכרים שהם בעצם שחקנים מצוינים, שניהם. יש עוד ‏רגעים רגשיים בסיפורו של ספיידרמן שעובדים, בעיקר לקראת הסוף. חבל רק שהרושם הולך לאיבוד בתוך הזיגזג האינסופי של הסרט בין קומדיה, אקשן, ‏טרגדיה, קדרות, קלילות ורגעים כל כך דביליים שחייבים להרחיק אותו מחשמל ומכשירים חדים.‏

‏"ספיידרמן המופלא 2" הוא בלגן. הוא אוסף של סצינות מוצלחות יותר כל אחד בפני עצמה מאשר ‏כאוסף שלם. הוא מנסה להיות יותר מדי דברים ולעשות יותר מדי דברים בבת ‏אחת. אבל הוא ‏בלגן כיפי, ‏בסך הכל; הרבה יותר כיף מהסרט הקודם בסדרה, שהיה שגרתי מדי. זה לא ייזכר ‏כאחד הרגעים ‏הגדולים של ז'אנר גיבורי העל, אבל הוא עשוי להיזכר כשעתיים ומשהו חביבות ‏להעביר בתלת-מימד.‏


פורסם במקור בוואלה