ואנחנו ממשיכים, ורגע לפני שבחלק החמישי ניגע בכמה מהסרטים האהובים ביותר של החברה, הסקירה הנוכחית תיגע בכמה שפחות אהובים: שנות השמונים לא היו שנים מאוד פופולאריות לחברה, וכמעט ואין מהם קלאסיקות. מדי פעם המוניטין הזה מוצדק, ומדי פעם לא – אז בואו ונצלול לתוכה.
הרפתקאותיו של פו הדב (1977)
קודם כל, בואו נשים את זה על השולחן: הגרסה הכי טובה של פו הדב היא ויני פו, הגרסה הרוסית שנוצרה במקביל לגרסה של דיסני, במשהו שמזכיר קצת את המירוץ לחלל, אבל הרבה יותר חמוד. אז אולי האמריקאים נחתו על הירח, אבל בקרב פו הדב הטוב ביותר, ליבי עם הסובייטים – תראו את הדבר החום והטיפשי הזה ששר לעצמו שירים. אולי זה בגלל שלמרות ששני הגרסאות מוצלחות ושומרות הרבה מהקסם של פו הדב, זאת הרוסית מרגישה פחות כמו ניסיון למכור לי צעצועים.
בכל זאת, אין ספק שהגרסה הכי מוכרת של פו הדב היא זאת של דיסני. למרות ההאשמה למעלה שהסרטים של פו הדב מרגישים כמו התמסחרות של הדוב, כן ראוי לציין שהחברה עשתה כמיטב יכולתה לשמור על התמימות של רוח המקור. מדי פעם זה לא מצליח, אבל לרוב זה כן והסרט הראשון של פו הדב זאת דוגמא להצלחה שכזאת.
הסרט הראשון של פו וחבריו הוא בעצם חזרה ממזרית לסרטי האנתלוגיה של שנות הארבעים. מדובר באסופת סרטים קצרים שיצאו בעבר, שבמקוריות והרבה מאוד בדיחות קיר רביעי מצליחים להטעות את הצופים בנוגע לכך ולגרום להם להרגיש שהם צופים בסרט אחד ארוך. אולי זה בגלל שאני לא מצפה מ"פו הדב" לעלילה אחת רציפה ויותר מחפש אווירה חלומית, אולי זה בגלל שסרטי דיסני המוקדמים כבר הכינו אותי לסרטים שהם רצף סצנות, ואולי זה בגלל שהמחבר הבריטי ופו הדב שוברים את הקיר הרביעי שהייתה גורמת לדדפול למחוא כפיים. אגב, הסרטים הקצרים יצאו עדיין בתקופה שוולט דיסני היה עדיין בחיים, וכך בעצם "הרפתקאותיו של פו הדב" הופך לסרט האחרון שבו וולט דיסני היה מעורב.
בסרט יש את כל מה שאנשים אוהבים בפו הדב של דיסני: פו הדב מתוק ורעב לדבש, חזרזיר מפוחד, ארנב מודאג, טיגר היפר-אקטיבי, איה מדוכדך ואת כל המפגשים שלהם מלווים שירים נפלאים. הסרט גם כולל בתוכו את הסיפורים המוכרים ביותר: פו הדב שתקוע בבור כי הוא אכל יותר מדי, פו הדב מנסה להגיע לכוורת הדבש מחופש לענן – הכל נמצא פה, פלוס שחזור מפחיד הרבה פחות של "פילים ורודים".
בקיצור, כל מה שטוב ב"פו הדב" נמצא פה; תמימות אהבה, וחום. רגע לפני שדיסני נכנסים לעשור אפל ביותר, יש משהו מנחם בכפית הדבש החמימה הזאת. (יהונתן צוריה)
הרפתקאות ברנרד וביאנקה (1977)
דיסני, תמיד אתם בקטע של עכברים אבל הפעם וואלה הגזמתם. אם להאמין לסרט הזה, העכברים של העולם הם הבונים החופשיים, או האו"ם: יש להם גוף צללים בינלאומי שמפעיל סוכנים חשאיים קטנטנים ברחבי העולם ומטרתו לסייע לבני האדם. המשימה התורנית היא להציל יתומה אומללה בשם פני, שנחטפה בנסיבות אפילו יותר תמוהות מהפרמיס הכללי של הסרט הזה. הנציגה ההונגרית של הסוכנות, ביאנקה, מתנדבת להצלה, ובוחרת לה שותף בלתי סטנדרטי – השרת במפקדת הסוכנות, ברנרד.
כדי להתחקות אחרי עקבותיה של פני, העכברים נעזרים בחתול, אלבטרוס, שני תמסחים, עטלפים ושפירית, כי מסתבר שכל החיות בעולם הזה חכמות מהמקובל במציאות אבל לא לכולן יש בגדים יפים וסוכנות הצלה בינלאומית מוזרה. הם מגלים שאת פני חטפה קרואלה דה ויל בשקל בשם מדאם מדוזה, שצריכה יצור קטן מספיק שישיג בשבילה יהלום גדול שתקוע במערה צרה. ברנרד מציל את ביאנקה כמה פעמים, היא מצילה אותו איזה פעם-פעמיים ובדרך הם מתאהבים בצורה שהיא קצת חמודה והרבה "מה היא עושה איתו".
יש לי המון שאלות. הראשונה היא כמובן למה שעכברים יקימו ארגון שלם שמטרתו להציל בני אדם, והאם כל הסרט הזה קיים כי דיסני ממש התלהבו מהעלילה עם העכבר הבלש ב"חתולים בצמרת". סבבה, הבנו, עכברים זה חמוד, מיקי מאוס, בסדר, בואו נרגע. בעצם, שנייה. האם העכברים מייצגים את דיסני עצמם? האם דיסני רומזת שבעצם הם האילומינטי?
עוד שאלה – למה ברנרד? למה העכבר חסר הכישורים המסוים הזה הופך בהדרגה לגיבור המושיע של פני היתומה? ביאנקה היא סוכנת מצטיינת, אמיצה ואוהבת הרפתקאות שיודעת בדיוק מה צריך לעשות. למה בעצם היא צריכה פרטנר חסר כישורים לצידה? אה, כי ברנרד אמר. ברנרד – להזכירכם, שרת – עוצר את הדיון בסוכנות כדי להביע דאגה לביטחון הגברת בזמן המשימה. זה גורר משפט סטייל "זה כבר לא עולם גברי" שאחריו כל הגברים מתנדבים להצטרף לביאנקה במשימה אבל היא בוחרת בשרת. למה? לא יודעת, יש משהו שבאמת יש לו סיבות משכנעות בסרט הזה?
לפעמים אנשים מתלוננים שסרטים "כופים" את האג'נדה הפמיניסטית שלהם בכוח על הדמויות. הסרט המסוים הזה מרגיש כמו דוגמה הפוכה – מתבקש שביאנקה תהיה הדמות המרכזית וברנרד יהיה השולייה שלה, אבל בפועל זה מין סיפור התבגרות של ברנרד הפחדן. הוא מנסה (ולא ממש מצליח) שוב להוכיח לביאנקה כמה הוא גברי ועל הדרך מפריע לה לעשות דברים והיא זורמת. כזו היא, טיפוס חיובי.
אם פספסתם את הסרט הזניח למדי הזה, אין צורך שתשימו אותו בראש רשימת הצפייה שלכם. הוא בהחלט נראה טוב ויש כמה דמויות חביבות (רופוס החתול!), אבל הוא לא מהודק ומוקפד כמו סרטי דיסני האחרים ולא קורה בו משהו מעניין במיוחד. יש גם פער מסוים בין עלילת החיות המדברות האוטופית-משהו, לבין עלילת החטיפה האפלה (מנטלית אבל גם פיזית), והוא בשום שלב לא מצטמצם. (נעמה רק)
השועל והכלבלב (1981)
אהלן, טראומת הילדות של המוני ילדי ניינטיז! אני עדיין זוכרת את הפרסומת החמודה שהבטיחה לי סיפור על חברות בלתי אפשרית בין שני גורים חמודים, ואיך קנו לי את הקלטת וגיליתי שחברות בלתי אפשרית היא לפעמים… בלתי אפשרית. אשכרה. למרות שלא מגיעים כאן לרמות "גבעת ווטשריפ"יות של צילוק ילדים, הסרט הזה הוא לא בדיוק להיט במסיבות פיג'מות. יותר מכל סרט דיסני אחר הוא מזכיר את "במבי" – סרט מתוק שאוהב בעלי חיים ואת הטבע, אבל מכיר גם בצדדים האפלים והמסוכנים יותר. הוא לא מנסה למכור לנו אשליה ששני גורים פרוותיים חמודים יכולים לפתור את הקונפליקט בין האדם שמנצל את הטבע והורג בעלי חיים כדי לשרוד ובין הפראיות שבטבע.
זה גם סרט חריג של דיסני שבו אין האפי אנד. למרות שהכל פחות או יותר מסתדר בסוף, הסוף הוא לא טוב מהסוג האופורי. הוא מכיר בזה שההתבגרות היא כואבת ושלא פעם זה אומר גם להיפרד מהמשפחה והחברים שחשבת שיהיו שם תמיד. הוא מבין גם שיש קשרים שפשוט לא יכולים להתקיים, גם אם לשני הצדדים נשארו זכרונות יפים. ועם כל הכבוד למערכת היחסים של טוד השועל וקופר הכלב (בגילומם של קורי פלדמן כגור וקורט ראסל כמבוגר), מערכת היחסים הכי מרגשת בסרט היא בכלל בין טוד לבין האישה הזקנה שמאמצת אותו. זה לא שחברויות מתפרקות של גורים הן לא דבר עצוב, אבל הסצנה שגרמה לי לבכות רבע שעה ברצף בגיל עשרים ופאקינג שמונה היא משהו אחר לגמרי.
חוץ מזה, יש בו הרבה רגעים מתוקים עם חיות מצחיקות והשתובבויות בטבע שמשולבות בהרמוניה עם סצנות עצובות ואלימות יותר. הקטעים העליזים נחמדים, גם אם טובים פחות מאלה ב"במבי" (או להבדיל, מאלה שב"חתולים בצמרת"). הסצנות הקשוחות עשויות היטב ואפילו יש כאן כמה רגעי אקשן עם עריכה טובה במפתיע. לא מדובר ביצירת מופת, אבל זאת אגדה אמריקאית חביבה וחכמה על חוואים, ציידים והאיזון העדין שלהם עם הטבע. כן, אני עדיין מדברת על הסרט עם החיות החמודות. באמאשלי. (נעמה רק)
הקדירה השחורה (1985)
"הקדירה השחורה" הוא הניסיון של דיסני ליצור הרפתקת פנטזיה. כזאת שממש עוקבת אחרי עלילת פנטזיה ולא מפחדת להיות אפלה כשצריך. הוא גם סרט שממש אפשר לראות איך באמצע הגיע איזשהו מפיק ואמר "מה, מה, מה?! לא, תהרסו הכל, שימו דמות קומית מפגרת, שום אופל, קצת יותר קיטש, תגידו, אף אחד לא לימד אתכם איך עושים סרט של דיסני?".
הסיפור הוא על נער שעוזר לזקן במסע להגן על החזירה שלו מכוח רשע מאוד, ואז על איזשהי נסיכה שקשורה לסיפור. ואז גם פיות, חרבות, שלדים, מלך רשע ושלוש קוסמות ועוד מלא דברים. לא, ברצינות, יש מלא עלילה בסרט הזה – וזה לפני שהגעתי לקדרה השחורה, שאני מניח שגם נמצאת שם איפשהו. כשדיסני החליטו לעשות סיפור פנטזיה בסגנון "שר הטבעות" (או יותר נכון, בסגנון "הקריסטל האפל") הם לא חסכו בעלילה. היא נחמדה, אבל קשה להגיד שמדובר במשהו שלא ראיתם בעשרות סרטים אחרים.
אבל בניגוד לסרטים אחרים, דיסני היו צריכים לדחוס את כל העלילה בשעה ועשרים, ואז הכל נהיה עמוס ודחוס וקופץ ממקום למקום בקצב רצחני ואקראי. אם זה לא מספיק גרוע, הדמויות קלישאתיות ונשכחות חוץ מאחת שזוכה בתואר "אחת מהדמויות הכי מעצבנות בתולדות דיסני" (מצטער, גרגי), הטונים של הסיפור המקורי וההערות של המפיק לא מצליחים להתחבר למשהו אחיד, ובכלליות במבט מרחוק נראה שמשהו לא טוב עבר על הסרט. לא חסרות סיבות לשנוא את הסרט הזה. אבל אישית, אני מת על זה.
אין סיבה שאני אמות על זה, המוניטין של הסרט כאחד מהכישלונות הגדולים של דיסני לחלוטין מוצדק. ובכל זאת, יש משהו מהפנט בביזאריות של הסרט. אני לא חושב שהרבה אנשים יאהבו את הסרט, אבל אני לחלוטין חושב שהוא ראוי לשעה וחצי מזמנכם. בניגוד לטעויות אחרות של דיסני, הוא אולי גרוע או מוזר אבל הוא אף פעם לא משעמם או מבאס. ולצערנו, הוא הסרט פנטזיה היחידי של דיסני שבאמת מרגיש כמו סרט פנטזיה בסגנון "שר הטבעות" או "נרניה" ולא כמו אגדת ילדים.
הוא גם הסרט הכי אפל של דיסני. בין אם ויזואלית (לא חושב שראיתי סרט של דיסני כל כך…שחור), ובין אם עלילתית (טוב, כאן יש יותר תחרות) – מדובר בסרט שחור, שבו מישהו מנסה להעלות צבא של אל-מתים כדי להרוס את העולם. בעוד שרוב נבלי דיסני עוסקים בטווח הקצר באיזה מעיל כלבלבים או להיפטר ממישהו אחד, כאן הנבל באמת יצא מעולם הפנטזיה, עם שאיפות של נבל מעולם הפנטזיה שכוללות הרס וחורבן בקנה מידה גדול בהרבה.
והמוזרות הזאת מוצאת חן בעיניי. הוא לא תמיד עובד, אבל קשה להגיד שיש עוד כמוהו – ורק זה הופך אותו למשהו ששווה לצפות בו. (יהונתן צוריה)
בזיל הבלש הגדול (1986)
יש לא מעט טוענים לתואר "הסרט האנדרייטד של דיסני". בין אם אלה סרטים מוכרים אבל לא מוערכים, סרטים מוערכים אבל לא מוכרים, או כל מיני שילובים באמצע. אבל בשכלול של הסרט הכי טוב והכי פחות מוכר אין ספק ש"בזיל הבלש הגדול" (או כמו שהוא נקרא כשיצא "הרפתקאותיו של סופר בלש") מנצח. לא שיש לי משהו נגד סרטי שנות האלפיים שעדיין לא זוכים להערכה שאני חושב שמגיעה להם, ואני מאוד אוהב חלק מסרטי שנות הארבעים שהזמן שכח, אבל באזיל הוא קלאסיקה שפשוט אף אחד לא טורח לראות. הוא יכול לעמוד בגאון ביחד עם כל הרנסנס של דיסני ואף אחד לא יחשוב לשנייה שיש ירידה באיכות בינו ובין "היפה והחיה" או "אלאדין".
הסרט הוא עיבוד עכברי לשרלוק הולמס. משהו שהוא יותר מחווה מהיצמדות למקור, שלוקח מה שבא לו מהסיפורים, מצמיד להם כמה אלמנטים מדיסני כמו "ילדה קטנה במצוקה" (דיסני מאוד אוהבים ילדות קטנות במצוקה בסקירה הנוכחית) וזורק את כל מה שאפל או מבוגר מדי. וזה עובד בצורה נפלאה.
לא רק העיבוד של הולמס לדיסני – הכל פה נפלא. עבודת הדיבוב, העלילה, הנבל (וינסנט פרייס בהופעה מושלמת), הקצב, השירים (שאותם לא שמעתי מאז ילדותי ואני עדיין יכול לפזם אותם כי הם פשוט כל כך קליטים) – "באזיל הבלש הגדול" פשוט מושלם, ולחלוטין זכאי לתואר "קלאסיקה מודרנית" – אפילו אם אף אחד לא ראה אותו. ולמרות התבנית הקבועה שראינו עד כה בסקירה של "קלאסיקה שנקטלה בזמן אמת", הסרט דווקא היה הצלחה גדולה הן בקופות והן אצל המבקרים כאשר יצא. כנראה שהוא קיבל פטור כי ההיסטוריה ידעה שבקרוב ישכחו ממנו.
בעצם, נדמה שהסיבה היחידה שהוא לא נחשב חלק מתקופת הרנסנס, היא רק כי החתול הג'ינג'י וחבורתו מפריעים לו מלהיות חלק מהרצף של הרנסנס. ועל זה יש להגיד שני דברים: לכו לראות את "באזיל" בהקדם, ו-לעזאזל איתך, אוליבר! לעזאזל איתך לאלף אלפי עזאזלים! (יהונתן צוריה)
אוליבר וחבורתו (1988)
וואי, איך לא אכפת לי מהסרט הזה. למישהו אכפת מהסרט הזה? בטוח שיש מישהו כזה, אבל אני לא חושבת שפגשתי אותו. "אוליבר" קצת יותר זכור מ"בזיל" (חבל) או "הקדרה השחורה" (בצדק), ואני בטוחה שיותר ילדים נהנו ממנו מאשר מ"דינזואור". אבל באופן אישי, הרגש העיקרי שהוא מעורר בי הוא אדישות. וזה הישג לא מבוטל, לעורר בי כל כך מעט רגשות בסרט שמתחיל עם גור חתולים מסכן ובודד שכמעט טובע בגשם, אז שאפו.
מה זה בכלל? זה אוליבר טוויסט בגרסה די קריקטורית של ניו יורק באייטיז, כולל כמה שניות של מגדלי התאומים. במקום ילדים יתומים יש חתולי וכלבי רחוב, וכולם דמויות משנה לא מעניינות (כן, צ'יוואוואה מעצבן שעשוי מסטריאוטיפים על היספנים. וכן, דודג'ר הכלב עם משקפי השמש, שלא תחשוב ששכחתי ממך).
יש שני דברים בערך מעניינים לגבי הסרט הזה. הראשון הוא הפסקול, שבמקום להיות עבודה של אמן או שניים, משלב כמה מוזיקאים די מוכרים מהתקופה. יואי לואיס, בארי מנילו, בת' מידלר ורות' פוינטר (מהפוינטר סיסטרז) מעורבים כולם בצורה כזו או אחרת בסרט, אבל השיר הכי כיפי (יש שיגידו הכיפי היחיד) הוא של בילי ג'ואל, שיר כזה חמוד שלרגע כמעט האמנתי שהכלב עם המשקפי שמש באמת מגניב. בסדר, גם השיר של רות' פוינטר חביב. השיר שפותח את הסרט הוא לא משהו מיוחד (אפילו לא עם הקול האפי של דני ליטני) אבל הוא ראוי לציון כי מדובר בשיתוף הפעולה הראשון של דיסני עם הווארד אשמן, כותב השירים שיעזור ליצור את הרנסנס של דיסני החל מהסרט הבא.
הדבר המעניין השני, הוא בעצם, משהו שבכלל התרחש מחוץ למסך – הסרט הגיע לקולנוע באותו היום (שבשבוע הבא ימלאו לו 30 שנה בדיוק) כמו "המסע לעמק החלומות" של דון בלות'. הנ"ל עבד בדיסני כמעט עשור ונטש כדי להקים אולפן אנימציה משלו, כשהוא אוסף בדרך החוצה עוד 12 אנימטורים נוספים מדיסני ומיד ממהר לספר שהחברה התדרדרה לאללה והוא-הוא יקים לתחייה את הסגנון הקלאסי של וולט דיסני.
אחרי "סודה של נים", פנטזיה אפלה שהיא פחות או יותר מה ש"הקדרה השחורה" היה רוצה להיות, והלהיט "פייבל והחלום האמריקאי", בלות' יצר סרט דינוזאורים עצוב ובוגר, שכיסח את אגדת החתלתולים של דיסני, ובצדק – זה פשוט לא היה כוחות. בדיסני יכולים להתנחם שהמורשת של "המסע לעמק החלומות" נפגעה קשות מהעובדה שהופקו לו 13 המשכונים לווידיאו ברמות זבליות משתנות. (נעמה רק)
בת הים הקטנה (1989)
רוב סרטי דיסני הלא-משהו-בעיניי לא נחשבים לסרטים אהובים במיוחד, חוץ מהאחד הזה. אנשים ממש אוהבים את הסרט הזה ואני אף פעם לא ממש הבנתי את הקטע. על הנייר אולי כן – זה הסרט שהמציא את הנוסחה המנצחת של הרנסנס של דיסני, עם הנסיכות והנסיכים והשירים היפים על הגשמה עצמית וחיפוש זהות וכל אלה. הגיבורה היא בת נוער טיפוסית שעושה בעיות, בורחת מהבית ורודפת אחרי הדברים שהיא רוצה, היא עושה טעויות אבל היא גם נוגעת ללב. הכל סבבה. בשבילי זה לא ממש מספיק.
הסרט הזה קצת נראה כמו ניסוי, וככזה הוא בסדר גמור, אבל ממשיכי דרכו התעלו עליו. הסיפור מרגיש דל וקצר מדי, הכל קורה ממש מהר והדמויות נוטות להיות חד מימדיות (במיוחד אריאל). בתחילת הסרט היא נראית כמו דמות מסקרנת וייחודית, אבל אז היא מפסיקה לדבר ועושה רק שני דברים עד סוף הסרט – להתרגש למראה דברים טריוויאליים ולהיות עצובה. זה לא שחסרים מכשולים שמקשים עליה במסע שלה כמו שהמסע שלה פשוט לא כזה מעניין – היא רוצה להיות עם בני האדם ואז היא עם בני האדם ואז קורה משהו רע ואז היא שוב עם בני האדם, הסוף. הבעיות שלה ושל אבא שלה לא נפתרות, הקשר שלה ושל אריק מבוסס על זה שהיא חמודה והצילה אותו בתחילת הסרט וזהו. היא לא מאבדת את התמימות, לא לומדת משהו חשוב באמת ולא מגלה כישורים חדשים, היא פשוט עוברת דירה.
טרייטון וסבסטיאן, לעומת זאת, הם דמויות שכן עוברות שינוי מסוים, גם אם בסיסי מאוד. סבסטיאן לומד לאהוב את אריאל, ולא ברמת ההתאהבות המיידית כמו אצל אריאל ואריק. הוא מכיר אותה לאט לאט, נפתח אליה, מבין איך הוא פגע בה ומנסה לפצות ולעזור איפה שאפשר. המלך טריטון לומד שאם אתה אוהב מישהו תן לו ללכת, גם אם המישהו הזה הוא הילדה בת ה-16 שלך שתוך שבוע הכירה מישהו, החליפה את הסנפירים ברגליים וברחה כדי להינשא לו. למי זה לא קרה, הא? זה לא הופך אף אחד מהם ל"גיבור האמיתי של הסיפור", כמו שאני שומעת אנשים אומרים לפעמים, כי בסוף זה כן הסיפור של אריאל, וזאת קצת בעיה.
מצד שני, צפייה חוזרת לכבוד הפרויקט הזה ריככה קצת את הדעה שלי על הסרט. אני עדיין חושבת שהוא לא מדהים, אבל גם יש בו הרבה דברים יפים. הסצנות מתחת למים מלאות ביצירתיות ובחדוות המצאה, הן נראות פשוט נהדר ויש להן קצב טוב. מחוץ למים זה עובד קצת פחות, אבל עדיין נעים לצפייה. מעבר לזה, הסיטואציות או הדיאלוגים לא תמיד מדויקים אבל הרגש כן, וזה בהחלט מסביר למה ילדות (וילדים) כל כך אוהבים את אריאל. כשהיא מדברת, שרה או שותקת, התחושות של אריאל תמיד ברורות לגמרי, וקשה שלא לרצות בטובתה. חלק מהדמויות לא זכו בכבוד הזה (צפרא טבא לך, פסל מדבר בשם אריק) והמצטיינת הנוספת מלבד אריאל היא אלופת הבעות הפנים אורסולה, שמפגינה חמישים גוונים של רוע אלגנטי וחלקלק.
וכן, כמובן שהשירים בסרט נפלאים, לא כולל הג'יבריש הזה על בישול דגים. "Part of Your World" הוא פשוט קסם, אפילו בגרסה העברית שנשמעת כמו טקס יום הזיכרון. אם כל הסרט היה כמו הקטע הקצר הזה, הייתי מתה עליו. (נעמה רק)
בפעם הבאה: היפה והחיה, מלך האריות, אלאדין, וכל שאר הקלאסיקות האהובות על כולם.
אנשי האתר המעטים שמכירים אותי אישית כבר בטח רואים את זה בא מקילומטרים,
אבל אין מה לעשות, כל אזכור קטן של פו הדוב הרוסי ואני מחוייב לקשר לאחד הסרטונים הגדולים בתולדות האינטרנט הישראלי ובו שני רוסים מדבבים – רע מדי וטוב מדי בו זמנית – את הסרט לעברית, על מנת שגם הקהל הישראלי ייהנה מהם.
פום פופום.
https://m.youtube.com/watch?v=GCRhOgf91o8
.
מי הולך לקחת דבש עם בלון? אני הולך
לא ידעתי שהסרטון הזה חסר לי בחיים עד עכשיו
אני לא יכולה להדגיש עד כמה אני מעריכה את פרסום הלינק הזה.
מעבר למאוד.
הערה (הארה?) לגבי הקדירה השחורה:
אם אני זוכר נכון – הסרט מבוסס "בחופשיות" על שני הספרים הראשוניים בסדרת הספרים "מחזור פירדיין" של לויד אלכסנדר:
ספר השלושה
הקדירה השחורה
מבוסס בחופשיות זה אנדרסטייטמנט...
לקחו את ציר העלילה של האחד, הוסיפו פרטי עלילה מהשני ויצרו מעין מישמש מוזר. לא פלא שגם מי שאוהבים את הסרט מרגישים שהוא עמוס, לא ברור ושהדמויות די חלשות. הסופר עצמו, כשנשאל על הסרט, אמר שהוא נהנה ממנו, אבל שהוא לא עיבוד של הספרים שלו…
נראה מתי זה יגיע.
רגע,
מה עם ברנארד וביאנקה 2?
הוא יצא אחרי בת הים הקטנה ולמרות שהוא סרט המשך הוא כן נספר ברשימה של סרטי דיסני.
יפתח את הסקירה החמישית.
(ל"ת)
ממש לא מסכימה לגבי ההערה על הפסקול של אוליבר וחבורתו
אולי אני משוחדת כי גדלתי על הסרט הזה (להורים שלי היו כמה בחירות מוזרות בעודם קונים לי קלטות…), אבל בעיניי השיר של הפודלית ז'ורז'ט – Perfect Isn't Easy בגרסה המקורית של בט מידלר (האלילה) ו"השלמות זו אני" בגרסה העברית של מיקי קם (המלכה) – הוא שיר הדיווה הטוב ביותר של דיסני אי פעם, ושאר הסרט לגמרי לא מגיע לרמה שלו.
יפה אגב שנמלטתם מלאזכר את פרט הטריוויה הכי מוכר לגבי "ברנרד וביאנקה":
העובדה שזה הסרט ההוא של דיסני שבו למשך שני פריימים בודדים ישנה אישה ערומה. ובניגוד לכל מיני הנפצות דיסני אחרות, השמועה הזאת אשכרה נכונה.
https://www.snopes.com/fact-check/the-rescuers/
לא היה לי מושג, מפתיע
(ל"ת)
אני? (מישהו שאכפת לו מאוליבר וחבורתו.)
סרט מהנה מאוד ונוגע ללב, ג׳ני מקסימה ומתוקה (בכלל ג׳ניפר זה השם האהוב עליי), החיות המדברות לא מאוד מקוריות אבל עושות את העבודה, רוסקו ודסוטו מגניבים נורא וסייקס הוא אולי הנבל הכי חסר מצפון של דיסני – גסטון וג׳פאר מאוהבים בגיבורה, אורסולה וסקאר רוצים לשלוט בממלכה, אבל סייקס? סתם מתעלל באנשים בשביל בצע כסף, מאפיונר גובה חובות שלא בוחל באמצעים בשביל כסף שהיה יכול להשיג גם בדרכים אחרות, אולי לא חוקיות אבל הרבה פחות סאדיסטיות. וכמובן, כל סרט באווירת ניו יורק בשנות השבעים או השמונים סביר שיכבוש את ליבי, מהתקופות הקסומות האלה שכבר לא ישובו לעולם. הוא לא קלאסיקה על-זמנית אבל הוא כזה ממתק נוסטלגי יעיל ומוצלח, ועדיף אלף מונים על תקופת השפל האמיתית של דיסני, שהיא העשור הראשון של שנות האלפיים.
וחשוב לזכור
בלי ההצלחה הקופתית המסחררת של אוליבר וחבורתו, לדיסני לא היה מספיק כסף בשביל בת הים הקטנה והרנסאנס החדש.
אחחח.... התקופה הקסומה של ניו יורק שהיא הייתה בירת הרצח של ארה"ב ואנשים לא יכלו לצאת מהבית אחרי השעה 9 בערב.
כמו שיקגו היום.
נעמה ואני לא נצליח לשבת ביחד לערב נוסטלגיה לסרטי דיסני אהובים
הכלב והשועל הוא אחד הסרטים האהובים עלי, היה אחד הסרטים הכי נצפים כשהייתי ילדה. בניתוח לאחור, אני משערת שחלק מהאהבה העזה הגיעה מכך שיש בו פן מאוד ריאליסטי, להבדיל מסיפורי ההרפתקאות או סיפורי האגדות שלרוב מקבלים מדיסני. לדעתי העובדה שהוא לא נגמר בהאפי אנד פשטני משכה אותי אליו אפילו יותר, ממש עפתי על סוף הסרט הזה, ציפיתי לו כל פעם מחדש. זה סרט שחוץ ממעלותיו וחסרונותיו השונים, פשוט מציע לילדים אלטרנטיבה עלילתית. לכן לדעתי שווה לאפשר להם לפחות צפיה אחת.
אבל אני כאן בכלל בשביל להגן על ברנרד וביאנקה. עוד סרט שאהבתי מאוד, ובעקבות דיון שהתעורר כאן לפני כמה חודשים גם צפיתי בו שוב. הוא בפירוש לא עומד בקו אחד עם הסרטים הגדולים של דיסני, הוא לא מאוייר כמו אחד מהם ולא כתוב כמו אחד מהם. יחד עם זאת, ואולי אפילו באופן קשור והדוק- הוא אחד הסרטים הכי פמיניסטיים של דיסני. יש בסרט הזה היפוך תפקידים מגדרי יפה בין ביאנקה הכל יכולה, רבת התושיה, ההחלטית, והאמביציוזית, לבין ברנארד השרת שמגלה שגם הוא יכול להיות אמיץ. הסרט לא מתעלם מההיפוך המגדרי, מעירים לביאנקה על הנראות הנשית שלה, כאינדיקציה לכך שתתקשה לעמוד במשימה, אלף חרמנים מתים לעבור איתה ליל הרפתקאות, והיא בוחרת את השותף שלה- העכבר הנחמד והרגיש שמוצא חן בעיניה (גם מבחינה ויזואלית).
ולמה שיעזרו לבני אדם? אם אני זוכרת נכון (לא בטוח שכך) עכברי האו"ם עוסקים בעיקר בענייני עולם שנוגעים לעכברים ורואים שהם מתכנסים במקביל לבני האדם. נדמה לי שהם ממש התנגדו לקטע של לעזור לאנשים. המכתב שנמצא בבקבוק הוא עניין קצת פנטסטי. הרי מכתבים בבקבוקים לא באמת צפים כל כך רחוק, וגם אם כן, בטח שלא מביצות הישר אל חופי ניו יורק, וגם אם כן, רוב האנשים יניחו שמדובר במתיחה. היחידים שיכולים לקחת ברצינות מכתב "הצילו" שנמצא בתוך בקבוק, הם עכברים. יש משהו מקסים בכל הסיטואציה הכוללת.
אגב, נדמה לי שזה סרט דיסני היחיד שיש בו תצוגה ואף שימוש בחזיה. אולי החריגות היא מה שהבליטה את העניין הזה עבורי.
לצערי יצא ברנרד וביאנקה 2, סרט עם אנימציה מולצחת יותר ואקשן מרהיב יותר, אבל גם מיזוגני קלאסי. שם ברנרד הופך לגיבור (עדיין עם פחד מטיסות), וביאנקה הופכת מעכברה הרפתקנית, לליידי נטולת מסוגלות חיים בסיסית, שרק צריכה כל הזמן שגברים ירדפו אחריה. כל מה שהבריח אותה בעשר הדקות הראשונות בסרט הראשון. משערת שזה במידה רבה קשור לעובדה שהסרט הראשון מבוסס על ספר והשני לא.
חייב להגיד שאני לא בטוח לגבי נקודת המבט הפמיניסטית הזאת
ראיתי את הסרט עם ציפייה בעיקר בעקבות התגובה שלך וביאנקה.. טוב, מקבלת יותר תפקיד מאשר מבסרט ההמשך, אבל עדיין נדחקת הצידה בצורה משמעותית.
מצד שני, מאז שראינו אותו הבת שלי לא מוכנה להפסיק לצפות בו, אז אולי היא מבינה יותר ממני.
מתי היא נדחקת? אני לא זוכרת כזה שלב..
(ל"ת)
היפוך תפקידים מגדרי מגיע מנקודת מבט שובניסטית.
את מוזמנת להסביר
(ל"ת)
גברים הם כך, נשים הן ככה, התפקיד הזה נשי והתפקיד ההוא גברי.
אין כתיבה של אינדיבדואלים בלי קשר למין, כי שוויון הוא בלתי נתפס מנקודת מבט כזאת.
כותבים אישה עצמאית או גבר שלא תואם לגיבור הקולנועי? נהדר.
לכתוב לפי השבלונה ולמקם את הדמויות במשבצות ההפוכות זה לא מספיק.
אני לא חושבת שהסרט כתב אותם לפי שבלונה, לשניהם יש מאפיינים מגדריים ברורים, אבל התפקידים במערכת היחסים התהפכו במידה רבה
(ל"ת)
.
נסכים שלא להסכים על ברנרד וביאנקה אבל אני דווקא בעד השועל והכלבלב, לרבות הסוף העצוב
וואו... הנוסטלגיות
אוליבר וחבורתו היה שווה רק כדי שתזכירו את "סודה של נים". מה עם איזו ביקורת מתיישהו?
יש סיבה ש-The Great Mouse Detective הוא סרט כל כך מוצלח,
והסיבה הזו היא הצמד שביים אותו. הסרט הזה הוא סרט האנימציה הראשון של ג'ון מאסקר ורון קלמנטס, שהיו אז מהדור הצעיר בדיסני (יחד עם, בין היתר, טיפוסים כמו ג'ון לאסטר וטים ברטון) שקיבלו בפעם הראשונה את המפתחות מהותיקים להוביל משהו לגמרי לבד.
השותפות הזו המשיכה בין היתר גם ל'בת הים הקטנה' שבישר על הרנסנס בקול תרועה רמה, ל'לאלדין' שהגיע שלוש שנים אחריו וסחף את דיסני לגבהים חדשים, וגם ל'הרקולס', שאולי יש לו שונאים אבל בעיני מדובר בסרט נהדר. הסרט השביעי במספר שהם יצרו יחד עבור דיסני היה 'מואנה' לפני כשנתיים, ניסיון ראשון באנימציה ממוחשבת וסרט נהדר לא פחות בעיני.
ויקיפדיה יודעת לספר שבמרץ השנה ג'ון מאסקר הודיע על עזיבת דיסני אחרי ארבעים שנה בחברה, מה שככל הנראה הביא את שלושת העשורים של היצירה המשותפת של השניים אל סופה. אם להסתכל על חצי הכוס המלאה, מאסקר עובד כיום על סרט אנימציה קצר, באנימציה ידנית, שהוא מאייר בעצמו. אתנחם במחשבה שכל עוד שני האנשים האלה חיים ופועלים בינינו אנחנו בכל מקרה נצא מורווחים.
אכן, והביקורת שתגיע מחר תתייחס לצמד הזה יותר
(ל"ת)
זה נכון שאריאל ואריק הם דמויות שטוחות ולא מעניינות,
אבל זה לא באמת משנה. לסרט הזה יש כוכבת אחת בלתי מעורערת, שהיא אורסולה. האנמיות של הפרוטגוניסטים רק מדגישה את מה שברור לכולם – עד כמה אורסולה היא מהממת ופאביולוס.
באופן כללי, זה סרט ממש מעולה אם מריצים בפאסט פורוורד כל סצינה שאין בה את אורסולה או סבסטיאן.
האנלוגיה של מרוץ החלל מדויקת במידה מפתיעה
כי למרות שהאמריקאים היו ראשונים על הירח, גגארין היה האיש הראשון בחלל. רק שכמעט אף אחד לא יודע את זה.
כמו שכבר כתבו כאן לגבי הקדירה השחורה
זה עיבוד לחלק מספרי ארץ פרידיין – חמישיית ספרים של לויד אלכסנדר.
מוטב היה אם היו עושים סרט על כל ספר בנפרד….
אורסולה שולטת!
אורסולה היא הנבלית המועדפת עליי מכל נבלי דיסני, ואחת המועדפות בקולנוע בכללי.
מגניבה, קאמפית, מרושעת, מפחידה ומבדרת, שכל דקת צפייה בה היא תענוג לעיניים ולאוזניים (במיוחד בדיבובה הגאוני של פט קרול).
ללא ספק מלכת המניפולציות, שהמדבבת אמרה שביססה את הדיבור שלה על שחקנית שייקספירית-לשעבר שעובדת עכשיו כסוכנת מכירות למכוניות… היא מפעילה מניפולציות על כולם בצורה מחושבת וארוכת טווח, ומגיעה לעימות עם טריטון בצורה שהיא ניצחה עוד לפני שהקרב מתחיל.
והיא חצי תמנון. תמנון! הרבה יותר מגניב (ויעיל) מסתם זנב של דג. וגם כל האיפור והשיער, שמבוסס על איזה דראג קווין מהאייטיז:)
אגב, היא (אם אני זוכר נכון) הנבלית הראשונה של דיסני שהשאיפה שלה זה להשתלט על הממלכה, ופרצה את הדרך לשורה של נבלים עם מטרה זהה (ג'פאר, סקאר, שאן יו, האדס, איזמה). עד אליה כל המניעים של הנבלים היו: "הראי המדבר שלי אמר שהיא יותר יפה ממני", "הם לא הזמינו אותי לבריתה של הבת שלהם", ו"אני רוצה מעיל חדש ועוד לא המציאו את אמזון".
וחוץ מזה, אורסולה היא כל כולה "גירל פאוור" במאבק שלה מול טריטון- המודל לגבר שולט. במיוחד שמציבים אותה מול אריאל, שאמנם שואפת לעצמאות אבל מכל הסיבות ובכל הדרכים הלא נכונות, אורסולה מתגלה כאישה בטוחה בעצמה, עוצמתית וחכמה שיודעת מה היא רוצה ואיך להשיג את המטרה שלה- לשלוט בממלכה.
וכמעט שכחתי- השיר הממש מגניב שלה! גם מבחינת המוזיקה והקצב- מתחיל איטי ונהיה יותר מהיר וסוער ככל שהשיר מתקדם, וגם העובדה שבמהלך השיר אורסולה בעצם לא משקרת לאריאל על תנאי העסקה וכל המניפולציה בשיר שלה מבוססת על האמת.
השועל והכלבלב סרט כל כך חזק
עד שהוא הצליח להשאיר עליי רושם רציני, גם כאשר ציפיתי בו בפעם הראשונה בקלטת וידאו רוסית שנרכשה בשוק בקריות.
למי שלא מבין מה מיוחד בקלטות האלו (קלאסיקה בפני עצמה), מעבר לזה שהן מדובבות ברוסית, יש רק מדובב אחד שעושה את כל הקולות בסרט, והוא עושה את כולן באותו קול מונוטוני וממש איטי. זה בגדול כמו לקבל דיבוב סרט מוויז, ועוד בקול הפחות נחמד שלה.
ועדיין הייתי מרותק למסך, ויצאתי מהסרט בדיוק בתחושה המדוברת, לא כל דבר יכול להיפתר בעזרת קסם, חיוכים ואבקת פיות, אבל זה לא אומר שצריך להפסיק לנסות.
כולם קוראים לשנות השמונים ״התקופה האפלה של דיסני״. אבל למה?
הסרטים שיצאו אז באמת לא זכירים או קלאסיים במיוחד, אבל הסיפורים מאחוריהם מעניינים גם כשהסרטים עצמם נכשלו. באמת מעניין אותי מה הייתה המחשבה מאחורי ההחלטה לעשות סרטים כמו הקדירה השחורה או אוליבר וחבורתו. בכלל לא מעניין אותי מה עבר לקברניטי דיסני בראש כשהם יצרו שיעמומונים כמו דינוזאור, אטלנטיס וכוכב המטמון או שילובים ביזאריים בין רעיונות לא קשורים כמו לילו וסטיץ׳, תרנגול קטן ופגוש את הרובינסונים; לעזאזל, הדבר הטוב היחיד שאני זוכר מסרטי דיסני הקולנועיים של שנות האלפיים זה את מיילי סיירוס אומרת ״בולט זום זום״.
אתם ממש גרועים
זה מרגיש שממש מכריחים אתכם לכתוב את הביקורות או שאתם סובלים מאיזה עודף דיסני בינג׳.
לא ברור לי למה אני צריכה להטריח את עצמי ולקרוא ביקורות שמתחילות ב״ממש לא אכפת לי מהסרט הזה״ .
בכלל זה מרגיש שאת רוב הביקורות בכתבה הזאת כתבו תיכוניסטים .
קיצר סתם איכזבתם אין למה לקרוא תהמשך ביקורות בכלל
אוליבר וחבורתו שולתתת!!1
היי, סליחה על הכותרת, אבל על אמירות כמו "למי אכפת מאוליבר וחבורתו" אני לא יכולה לעבור בשתיקה. זה אחד מסרטי דיסני המקסימים ביותר בעיניי, עד היום. הוא מיוחד והשירים מצוינים. וכמו שכבר צוין באחת התגובות, הנבל היה באמת מרושע ופעל רק בשביל תאוות בצע, ואילו הדמויות האחרות נוגעות ללב. סרט מומלץ, במיוחד לאוהבי הקיטש אבל לא רק.
ולמי שחושב שהסרט סתם מלא בחיות חמודות ולא אפל מספיק
ברצוני להזכיר שזה סרט הדיסני היחיד שהורגים בו כלבים. כן כן, מה ששמעתם. אמנם אלה הכלבים ה"רעים" של האנטגוניסט, ובכל זאת הורגים שם כלבים. מישהו (או כמה אנשים) מהיוצרים ממש בחר בחירה מודעת לעשות את זה; זאת אומרת, היו יכולים פשוט להשאיר את האנטגוניסט בלי שום חיות שעוזרות לו, או לתת לו חיות אחרות או אנשים שיעזרו לו במקום, או שרוסקו ודסוטו היו בסוף עוברים לצד של הטובים ומבינים שמה שהם עשו לא היה בסדר, אבל לא לא לא, החליטו להרוג את הכלבים האלה. סרט הדיסני הראשון שצפיתי בו בימי חיי, לפחות בקולנוע, הוא סרט שהורג כלבים. מי היה מאמין.
דיסני רצחו למינגים
אני יודעת שאמרתם שהסקירה כוללת רק סרטים מצויירים אבל הגילוי הזה די זעזע אותי וחשתי צורך להתייחס אל זה בתגובה לסקירה.
בסרט שממה לבנה white wilderness, סרט טבע שזכה באוסקר, היוצרים הצליחו לתעד תופעת טבע מרתקת- למינגים שמבצעים התאבדות המונית בקפיצה מצוקים.
מסתבר שהאגדה על למינגים שקופצים אל מותם לא נכונה (כלומר לפעמים הם אכן נופלים מצוקים אל מותם, אבל זה לא בגלל דחף ביולוגי בלתי מוסבר אלא בגלל שהם לא חיות יותר מדי חכמות), הצילומים בוימו והלמינגים המסכנים נדחפו אל מותם על ידי אנשי ההפקה על מנת להשיג את התיעוד הנדיר הזה.
תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם חושבים על התמימות של דיסני
לקריאה נוספת: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%92?fbclid=IwAR1oU6Kwgpxb7l89uTe4MFXVUXdlksCg5bwWVqguwJ3DIjPRigOFTYAYSOs
על פי הקישור
הזה מסתבר שדיסני לא רצחו את הלמינגים, כן התעללו בהם, אבל כמו שאפשר לראות בסרטון הלמינגים לא מתים, אלא נופלים למים ומתחילים לשחות.
הסרט מספר לנו שהם יטבעו בסופו של דבר, כי הם לא יגיעו לחוף, אבל זה לא באמת צולם בים הארקטי אלא בגוף מים סגור כך שסביר להניח שמרבית הלמינגים שרדו את האירוע הזה.
כמובן שמדובר בהתעללות בבעלי חיים ואין לזה הצדקה, פשוט חשוב להעמיד דברים על דיוקם.