ביקורת: נאהבים מחוץ לחוק

נמצא הסרט שהכי הרבה אנשים ייצאו ממנו באמצע לשנת 2013.
שם רשמי
נאהבים מחוץ לחוק
שם לועזי
Ain't Them Bodies Saint

בשנת 2011 זה היה "דרייב". ב-2012 – "הורג אותם ברכות". ועכשיו, יש ‏לנו זוכה גם ב-2013: הסרט שהכי הרבה אנשים הולכים לצאת ממנו באמצע. הנוסחה לסרט שיגרום ‏לנטישות המוניות היא פשוטה: לפתות את הקהל עם כוכבים ידועים למדי ועם מה שנשמע כמו ‏עלילת אקשן, ואז לגלות להם, אחרי שכבר התרווחו בכסא האדום לצד הפופקורן, שבעצם הם ‏הגיעו לסרט ארט-האוס מהורהר ואיטי. ולא שיש לנו משהו נגד סרטים אמנותיים ואיכותיים, ‏אבל… לא זה מה שהבטיחו לנו. ולכן: אנשים ייצאו מהסרט הזה באמצע בהמוניהם. ‏

בטקסס של הסבנטיז חיים שניים, הוא והיא. שניהם מתפרנסים מפשעים קטנים. מעט לאחר שהיא ‏מגלה לו שהיא מצפה לתינוק, הם נקלעים לקרב יריות. היא יורה בשוטר; הוא לוקח על עצמו את ‏האשמה, ונלקח לכלא. היא יולדת, הילדה גדלה והוא אינו שם; הוא רק כותב מכתבים, ובהם הוא ‏מבטיח שוב ושוב שהוא לא שכח, שהוא ימצא דרך לצאת ולחזור. ויום אחד הוא אכן בורח, ומפלס ‏את דרכו לאורכה של טקסס כדי להתאחד עם האישה שאהב והילדה שלא פגש.‏

אם זו נשמעת כמו עלילה של סרט אקשן – ובכן… לא ממש. טכנית, אפשר לומר שיש אקשן ‏ב"נאהבים מחוץ לחוק" (שמחזיק, אגב, גם בתואר הסרט בעל השם העברי המשעמם ביותר של ‏השנה). אבל על כל סצינה הכוללת יריות יש שלוש סצינות של אנשים שבוהים בנקודה במרחב שנמצאת כמטר וחצי מולם ‏ומעלים זכרונות, לצלילי נחל זורם מעדנות של מיתרי גיטרה. את זה אתם צריכים לדעת מראש: ‏זה לא סרט של עלילה, זה סרט של אווירה. אם תצפו למשהו אחר, תתאכזבו, תשתעממו, תצאו ‏או תתחרטו על כך שלא עשיתם זאת.‏

והאווירה, איך? בתחילת הסרט – מופלאה. הדקות הראשונות דוחסות את כל תחילת הסיפור ‏למעין מונטאז', אבל הסיפור האלים מוצג באופן יפהפה: הצילומים, האנשים, המוזיקה, הכל ‏עדין ויפה, כמו שיר געגועים מנומנם שהיה מפזם לו קאובוי בערבות קנטקי. או משהו. בהמשך, קצב האירועים מנמיך כמה וכמה הילוכים, אבל ‏האווירה נשארת זהה – ואפילו אם התחברתם לקצב ולסבלנות של הסרט בתחילתו, השיר מתארך ‏מדי והמלודיה הופכת למונוטונית. הסרט הושווה לעתים קרובות ליצירותיו של טרנס מאליק, ולא ‏קשה להבין למה. בתחילת הסרט, ההשוואה הזאת היא מחמאה: הצדדים הטובים של סרטיו של ‏מאליק – היופי והפיטויות – נמצאים כאן. עד סופו, אותה השוואה כבר לא מחמיאה, כשגם האורך ‏המוגזם, החשיבות העצמית והשיעמום שהוציאו למאליק שם רע מרימים את ראשם.‏

בתוך כל זה, רוני מארה מאיימת להיות אחת השחקניות המרשימות ביותר של דורה. מ"נערה עם ‏קעקוע דרקון", דרך "תופעות לוואי" ועד הסרט הזה, היא מביאה אינטנסיביות ולהט לכל תפקיד ‏שהיא עושה. היא מהפנטת גם כשהסרט סביבה משמים. קייסי אפלק, על אף היותו השחקן היותר ‏טוב במשפחתו, מחוויר לעומתה בתפקיד הרומיאו שלה. ‏

רוב האנשים מגיעים לקולנוע בחיפוש אחר סיפור ובידור; לא הרבה אנשים מגיעים לקולנוע היום ‏בחיפוש אחרי שירה ואווירה. אם בכל זאת אתם במצב רוח לשקיעה טקסנית נוגה ורומנטית, זה ‏הסרט בשבילכם – אבל תזכרו שגם בשקיעה רק לעתים רחוקות יש הפתעות בעלילה.‏
‏ ‏


פורסם במקור בוואלה