חבורת צעירים יצאו אל היער, לחופשה קטנה של אלכוהול, ריקודים, רחיצה באגם וסקס. הם בילו כאילו אין להם שום דאגה בעולם, מבלי לדעת שגורלם כבר נחרץ. כח מרושע ואכזרי התעורר ביער, והפך את הצעירים הנהנתנים לקורבנותיו. כשהם גילו מה קורה, כבר היה מאוחר מדי: בזה אחר זה הם נשחטו, בדרכים אכזריות יותר ויותר. השרלילה מתה ראשונה. הבחור המנהיג אמר שצריך להתפצל. גופות מושחתות צצו במפתיע כדי להבהיל את הניצולים. אחרי שהיה נדמה שהרע מת, הוא חזר לעוד הפחדה. פופקורן נבלס בהנאה. כך קרה שוב ושוב, כמו איזה ריטואל דתי קבוע ובלתי ניתן לשינוי.
ואז הגיע "בקתת הפחד", ופתאום הכל נראה הגיוני יותר.
אין דבר קל יותר מלהצביע ולצחוק על הקלישאות הקבועות והמבנה העלילתי השקוף של סרטי אימה אמריקאיים. "צעקה" כבר עשה את זה היטב בשנות התשעים, ובדרך הביא לקאמבק של הז'אנר. "בקתת הפחד" הוא לא רק פארודיה על הז'אנר – הוא סרט שמכיל בתוכו כל סרט אימה קלישאתי שנוצר אי פעם. זה לא סרט עם טוויסט בסוף, זה סרט שהוא הטוויסט שבסוף ז'אנר שלם.
בלתי אפשרי להסביר איך בדיוק הסרט עושה את זה בלי לספיילר אותו למוות, וקשה מאוד לדבר על הסרט בכלל בלי להסגיר עליו יותר מדי. לא מדובר בטוויסט מפתיע שמגיע בסוף הסרט, אלא בתגליות שמגיעות ממש מהרגע הראשון, לכן הדרך הטובה ביותר לצפות בסרט היא בלי לדעת עליו שום דבר מראש. במילים אחרות, אם אתם חובבי אימה, אל תקראו את הביקורת הזאת. לכו לסרט, ואל תתנו לשום דבר לעצור אתכם בדרך.
אם בכל זאת אתם זקוקים לקצת יותר שכנוע, אפשר לומר בלי לקלקל יותר מדי שהסרט מתנהל בשני עולמות במקביל: לפני ומאחורי הקלעים. חלק מהזמן אנחנו צופים בסרט אימה אמריקאי סטנדרטי עד שעמום. עוד קבוצה של תלמידי קולג' יוצאת לחופשה בבקתה מבודדת. שוב הם עוצרים בתחנת הדלק הקריפית שבה איש מוזר משמיע אזהרות מסתוריות. וכרגיל יש משהו אפל ומרושע ביער, שמתחיל להרוג את הצעירים בדרכים מקובלות. אבל במקביל, אנחנו רואים גם עולם שנמצא מאחורי הקלעים, מבנה משרדים הייטקי ואפור שבו פקידים משועממים וצוות טכני עייף (בראשות ריצ'רד ג'נקינס המצוין) עוסקים בניהול ענייני של… משהו. משהו שנראה כמו סרט אימה.
הרעיון שעליו בנוי הסרט מבריק כל כך שהוא כמעט אידיוטי. פירוק והרכבה של ז'אנר האימה הם הבית של ג'וס ווידון, שכתב את הסרט עם הבמאי, דרו גודארד; זו היתה גם נקודת המוצא של "באפי קוטלת הערפדים", סדרה שלקחה את מוסכמות האימה והפכה אותן על הראש לפני שזה היה פופולרי. כאן הוא עושה בשעה וחצי את מה ש"באפי" עשתה לאורך כמה עונות. הסרט פונה לפני הכל אל חובבי הז'אנר, אלה שלא רק צפו ב"צעקה" ולכן חושבים שהם כבר מכירים את החוקים, אלא חרשו בוידאו על סרטי "יום שישי ה-13", "המנסרים מטקסס" ו"ליל המסכות" ומתמצאים בפרטים ובמוסכמות שלהם. בשביל אנשים כאלה, "בקתה ביער" יהיה חוויה חד פעמית: הוא מפרק לז'אנר את הצורה באהבה גדולה, עם תשומת לב לפרטים, עד לסיקוונס סיום מדהים שהוא הגשמת החלומות הרטובים, המדממים, המבעבעים ונוטפי החומצה של חובבי הז'אנר לדורותיהם.
למי שאינו חובב אימה מושבע, הסרט עלול להיות קשה יותר לעיכול. הבעיה העיקרית של "בקתת הפחד" היא שכדי לדבר על סרטי אימה גנריים הוא חייב להיות בעצמו, בחלקו לפחות, סרט אימה גנרי. החלק של הסרט שמתרחש "לפני הקלעים" לא גרוע – הדיאלוגים של ווידון וגודארד תמיד מבדרים – אבל הוא סטנדרטי. הדמויות, המפלצות, ההפחדות וגם סצינות הרצח, כולן רגילות בתכלית. זה לא נורא מפחיד, לא נורא מותח ולא נורא מעניין. וכן, זאת בדיוק הפואנטה, אבל זה גורם לכך שבדיוק כמו בכל אותם סרטי אימה שעליהם הוא מדבר, לא ממש היה לי אכפת מי יחיה ומי ימות. מאוד נהניתי מהרעיון, הקריצות, הרפרנסים והמסר המעניין על הקהל עצמו המשתמע מכל זה, אבל זה כל מה שזה היה – הערה מתחכמת על הז'אנר. הסרט חכם, אבל לא נוגע.
עוד נקודה חלשה בסרט היא הרגעים האחרונים שלו. בסוף הסרט מגיחה, כמקובל, דמות מתוך הצללים ומשמיעה הרצאה ארוכה שבה היא מסבירה את כל מה שהתרחש בסרט. שתי בעיות: האחת היא זהות הדמות הזאת, שהיתה אמורה להיות הפתעה מקסימה אבל כמעט שהפכה לקלישאה בעצמה מאז שהסרט צולם (ב-2009) ועד היום; והשניה היא שההסבר, בשלב הזה, כבר לא נחוץ. הספקנו להבין לבד. הסיום הזה מתאים יותר לגירסה שונה של "בקתת הפחד" – הגירסה שבה העולם שמאחורי הקלעים לא היה חשוף מתחילתו, אלא מתגלה רק בהפתעה לקראת הסוף. במובנים מסוימים, ייתכן שהגירסה הלא-קיימת הזו של הסרט היא הגירסה הטובה יותר – אבל אז לא היינו מקבלים את כל הרגעים הכל כך משעשעים עם החבר'ה שמושכים בחוטים.
חייהם של סרטי אימה על מסכי הקולנוע בארץ נוטים להיות קצרים אפילו יותר מחייהם של הדמויות בסרטים האלה, לכן כדאי מאוד שתמהרו: אם אתם רואים בעצמכם חובבי אימה, אל תפספסו את "בקתת הפחד" בשום אופן ובשום תנאי. אם אתם רק נהנים מאיזה רוצח סידרתי פסיכופט ומודעות עצמית מדי פעם – עדיין כדאי.
אהבתי את ההצעה שלך :)
(ל"ת)
אהבתי מאד!!! בטוחה שחשבו על זה והשחקן לא הסכים P: איזה גברים הא
אני מתה על השחקן הזה- מי שראה את בית הבובות של ווידון (חביב ביותר) זה החנון מחשבים
מחזק!
דבר ראשון, סחתיין על העלאת הביקורת המהירה, שעה וקצת אחרי סיום הסרט!
בכל מקרה, אני חושב שהסרט מצוין, ולדעתי מומלץ גם למי שלא חובב אימה, ואין לו רתיעה טוטאלית מקצת הבהלות ודם. אני אישית פשוט ישבתי מרותק כל הסרט, ומעט מאוד סרטים מצליחים לעשות את זה.
חשוב מהכל, ווידון הרגיע את החששות שלי בנוגע לנוקמים. :)
All hail the king of geeks!
מסתבר שאני בהחלט שייך לזן "מי שאינו חובב אימה מושבע".
נהניתי רוב הזמן. ווידון כותב דיאלוגים מבריקים, אבל הפריעו לי כל החסרונות שרדפיש תיאר, פלוס כמה דברים שקורים כי הם צריכים לקדם את העלילה (לא את סרט האימה הגנרי, את הטוויסט) פלוס העובדה שבדרך לטוויסט על סרטי האימה הסרט גם נופל לקלישאות של סרטי אקשן (ואחת שאפילו יצאה כנראה מסרטי קומיקס, או ספציפית הושפעה מהקריקטורה הזו:
).
נחכה לסנל"לים.
סרט מעולה!
אני אכתוב גם פה תודה על הכרטיסים. סרט נפלא. לכו לראות! ואני כותבת את זה בתור מישהי שממש ממש לא אוהבת סרטי אימה (אבל מתה על ג'וס וודון, והוא לא מאכזב גם הפעם).
ווידון הוא אלוהים
ושוב, ג'וס ווידון מוכיח שהוא אחד הכותבים המוכשרים ביותר שחיים היום, עם השנינות המוכרת שלו, היכולת להפוך ז'אנר שלם על פיו, ועדיין ליצור מספיק עומק בסיפור.
תודה על ההקרנה
"האחת היא זהות הדמות הזאת, שהיתה אמורה להיות הפתעה מקסימה אבל כמעט שהפכה לקלישאה בעצמה מאז שהסרט צולם (ב-2009) ועד היום"
לא הבנתי את זהות הדמות, אפשר הסבר?
נראה לי שהכוונה
שאותה דמות הופיעה כדמות-מפתיעה-של-השניה-האחרונה בעוד סרט אחר מהזמן האחרון (שלא אזכיר את שמו מחמת הספויילר), ככה שכאן ההופעה שלה נראית כפחות מפתיעה ויותר כפארודיה.
לא יודע אם לאחרים זה משנה
אבל כשאני ראיתי את הסצנה הזו, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא "היי, כבר עשו לי את הקטע הזה פעם". לכן זה נתפס אצלי כמין פארודיה, למרות שזו לא הייתה הכוונה.
"הממסד תמיד טועה" זה כמו "אם משהו פופולרי הוא בטח רע"?
(ל"ת)
לא, יותר בכיוון של
"בואו שניה אני אספר לכם על עוד סוג של רוע שקצת פחות מדברים עליו".
לא שאני אומר שהממסד תמיד טועה, אני רק אומר שעד עכשיו לוודון היה קו מאוד חד ועקבי בנוגע לסוגיה הזו של כח ממוסד, וביצירה הזו הוא עשה 180 מעלות.
נו? אז זה שהוא לא נותן לעצמו להפוך לקלישאה, דווקא אמור
להגדיל את ערכו בעיניך.
כמה סרטי אימה מסתיימים
בצורה דומה לסרט הזה?
לא. זו תפיסת עולם אמנותית ופוליטית.
לא מדריך לחיים או למה תמיד נכון.
נו, זו עוד סיבה שהתאכזבתי מהסוף הזה
ממתי ג'וס נותן לחוקי הז'אנר לקבוע איך היצירה שלו תסתיים?
לא קשור לחוקי הז'אנר
זה פשוט הסוף הנכון לסיפור הזה.
בקשר לזה אנחנו חלוקים, ככל הנראה.
לי זה נראה שהסוף היה צפוי מדי, ומתאים מדי לקו מוסרי ממסדי מיינסטרימי משעמם. אבל נו, אי אפשר להסכים על הכל.
כן נו, אין ספק שאי אפשר להתלונן על הגיוון
אבל מצד שני, גם אם זה לא היה של ג'וס לא הייתי משתגע על זה.
אחלה תגובה! זו גם הייתה ההרגשה שלי שזה אחד מהמסרים שג'וס מנסה להעביר. אבל אני לא מסכימה שהמסר לא עבר. מבחינתי הוא עבר דיי חד וחלק. אם הוא היה מנסה לעשות את זה יותר ברור כמו ממש להגיד את זה במילים זו כבר הייתה האכלה בכפית.
חזק ואמץ! זה בדיוק הסוף שייחלתי לו, ולא הגיע
(ל"ת)
מלנכוליה?
למה לא לנקוב בשמו?
אני יודע מה מדיניות הספוילרים פה.
אני לא יודע עד הסוף כמה הרס העולם ב"מלנכוליה" נחשב לספוילר – לא ראיתי אותו, אבל זה שמראים את סוף העולם בסיקוונס הפתיחה של הסרט לא אומר שזה בהכרח לא ספוילר – זה לא כמו המוות של קווין ספייסי ב"אמריקן ביוטי". החלטתי ללכת על הצד הבטוח.
אויש, אז זה באמת טיפשי
קיוויתי שיש משהו יותר חכם שלא הצלחתי להבין.
מעולה.. מעולה..
אני בקושי באמצע העמוד ומוצאת את עצמי מהנהנת כמעט על כל פירוש שניתן כאן לסרט- כי כולם נראים לי גם מדויקים ונכונים, וגם מעניינים ואינטליגנטים. איזה כייף!!
ואיזה כיף לקבל כזו תגובה
שלושה חודשים אחרי התגובה המקורית.![!מסמיק!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif" alt="" width="" height="" />)
בבקשה... מה לעשות שאני רואה דברים באיחור?
ואז אני צריכה להשלים את כל מה שנכתב פה באתר על הסרט…
ולא נראה לי שיכול להיות מצב שאני אקרא תגובה שלך שאני לא אוהב![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
*סגידה*
בעונה השניה (ואם לדייק, בפרק 2.16), למעשה.
אכן ציטוט מופלא לחיים.
תודה על התיקון. ואכן על הציטוט
(ל"ת)
תודה!
(ל"ת)
תודה על הכרטיסים:)
בסה"כ נהנתי מהסרט, הרעיון שלו באמת מבריק והתסריט מצויין, אבל הביצוע, איך לומר זאת בעדינות.. בעעע. הסרט מבויים, מצולם וערוך בצורה סבירה ברגעים הטובים, ובצורה מזעזעת ברגעים הפחות טובים.
לצורך השוואה, התסריט במטא סרט השני שמוקרן עכשיו – ג'אמפ 21, טיפה פחות מבריק, אבל הדרך שבה הסרט עשוי הרבה יותר טובה, ולכן בסופו של דבר נהנתי ממנו יותר.
דווקא לא מסכים.
כן היה אכפת לי מי יחיה וימות, כי בניגוד להרבה סרטי אימה אחרים, דווקא כן היה אכפת לי מהדמויות.
עוד לא גיבשתי לי דעה מוצקה.
אבל רק שאלה אחת – מה הופך את זה למטא-סרט? הוא לא באמת אומר שום דבר על הז'אנר. הוא רק משתמש בקונבנציות שלו, כדי לעשות סרט קצת אחר. דוגמא למטא-סרט אימה, למשל, תהיה "הסיוט החדש" מרחוב אלם. שכרגיל אציין שהגיע הזמן לראות אותו שוב, כי אני לא זוכר מספיק. אבל לו כן היה מה לומר על מה הם סרטי אימה, ולמה אנחנו צריכים אותם בחיים שלנו. ההסבר של הסרט הזה ללמה צריך סרטי אימה לא באמת תקף בעולם האמיתי. הוא רק רמה אחרת של בדיון.
מה שהופך את זה למטא-סרט,
הוא שכל כמה דקות אחת מהדמויות לגמרי מטא.
תשמור כמה קרשים לל"ג בעומר..!
(בצחוק, כמובן![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
)
לא הבנתי.
החלפתי ומה שיצא לי הוא שאנחנו רואים סרטי אימה כי אנחנו רוצים לראות סרטי אימה.
ואם אותם "צופים" לא יקבלו את מה שהם רוצים...?
מצטער, אני עדיין לא רואה איך משהו כאן מחזיק מחוץ לעולם הבדיוני. דון.
אני חושב שאתה נותן יותר מדי קרדיט לסרט.
אני לא מאמין שהמסר שהיוצרים ניסו להעביר הוא "תפסיקו לעשות סרטי אימה". ואני לא מסכים שאף אחד לא מחדש שום דבר. הלא אתה בעצמך כתבת ביקורת על סרט שטענת שהוא אימה, "ברבור שחור"? תכל'ס, בכל ז'אנר יש מעט חידושים, והרבה העתקות. למה כל(*) הסרטים באים עם אותו מבנה עלילתי? אין לי מושג גם, וזאת שאלה נהדרת. כי אם כולם משתמשים במשהו, כנראה שהוא עובד. אין לי כרגע מושג למה.
ובכלל, לומר שסרטי האימה משתמשים כולם בטותן תבניות זה מוגזם. יש סרטים המדברים על דמות אחת, לעומת סרטים המדברים על קבוצה. יש סרטים שבהם אתה נענש על משהו ספציפי שעשית, ויש סרטים בהם אתה פשוט במקום הלא נכון. יש סרטים בהם אתה אידיוט אם אתה לא מקשיב לאזהרות, ויש סרטים שבהם אסור לך להאמין למה שאחרים אומרים, כי רק אתה רואה את האמת.
כן, יש קלישאות. אבל מעבר ללומר "יש קלישאות", ולהשתמש בהן (ואפילו לא לטרוח לשבור אותן), הסרט לא אומר עליהן שום דבר מעניין. שום דבר שהצלחתי להסיק, זאת אומרת.
==================
(*) זהו, שממש לא "כל". אם כבר, בעיקר תת הז'אנר של הסלאשרים, עם קריצות ליפן.
אכן, דיון שלם. אבל דיון בדיוני.
ומחוץ לאולם הקולנוע – האם מהיום תתייחס אחרת לסרטי אימה שאתה רואה? האם מהיום תתייחס אחרת למי שרואה סרטי אימה? למי שמפיק אותם?
ואם כבר שאלות רטוריות – האם אתה מאמין שהסרט הזה יעשה 'מעשה ווטש-מן' לסרטי האימה, וישנה אותם מהיסוד?
האמת? כן.
יהיה לי קשה מאד לצפות בסרט אימה אחרי בקתת הפחד מבלי לצחקק יותר מהרגיל. הרבה יותר מהרגיל.
האם יעשה מעשה ווטשמן? לא יודע. מה, בעצם, עשה ווטשמן?
אם נתעלם מהחידושים הטכניים, שאני לא באמת מבין בהם,
הטענה המקובלת היא שווטשמן הפך את הז'אנר מ"אנשים בטייטס שמרביצים זה לזה" לפלטפורמה בוגרת לסיפורים עמוקים, עם דמויות מורכבות. או בקיצור, גרם לו להתבגר.
אני לא ממש מסכים עם הטענה הזאת.
ווטשמן היה סרט נפלא, אבל הוא לא היה מטא-סרט על גיבורי על, הוא היה עוד סרט גיבורי על ממש ממש טוב. אם כבר אז "משפחת סופר על" היתה המטא סרט על גיבורי על. האמירות שם היו הרבה יותר חדות, ממוקדות ומשעשעות.
אוי. חשבתי שזה היה ברור שהתכוונתי לקומיקס.
(ל"ת)
לא קראתי את הקומיקס.
(ל"ת)
קל לתיקון.
(ל"ת)
(בכל זאת, גם אם הוא קצת איבד משיניו, ואנחנו כבר לא חיים בדמדומי האלים של התקופה התאצ'ריאנית, אנחנו מדברים על אחת מהיצירות הספרותיות הגדולות של המאה העשרים, כן?)
מבחינה טכנית הווטשמן לא חידש. להפך, מלבד העובדה שהוא נעשה בפירוט יוצא דופן, הוא בכוונה חיקה את הסגנון של האולד-סקול, כשהוא כביכול מראה איך דווקא מתוך הצורה המוכרת ניתן לייצר תוכן חדש.
אבל ווטצ'מן לא היה פרודיה. ולמרות שיש לו השתמעויות על הז'אנר הוא לא בדיוק מטא-ספרותי, אלא יותר הצבת אלטרנטיבה, והפגנת כח של כמה אלימות, ראליסטיות ו"אפלות" ניתן לשים בקומיקס במסגרת של ז'אנר ידוע ודמויות (בערך) קיימות. הסיבה שהווטצ'מן שינה כלכך הרבה היא שכותבים ואמנים שפעלו במקביל לו או אחריו יכלו ללכת ולנסות לייבא את אותה אלימות וראליסטיות לעלילות שלהם. יותר מכך, היציאה של ווטצ'מן יצרה מצב שבמשך קצת יותר מעשור או שניסת לאמץ את המאפיינים האלו או שלא התייחסו אליך בכבוד.
לא נראה לי שיש חשש שבקתת הפחד יעשה אותו דבר לסרטי אימה, בעיקר בגלל שאין בסרט הזה אלטרנטיבה. ביקורת יש. פירוק של הז'אנר יש (כמו גם חגיגה שלו). אבל שום סרט לא יכול לצעוד בעקבות של בקתת הפחד מבלי לשחזר אותו במדיוק. אין כאן שום דבר שיוצרים חדשים יכולים לנסות לייבא לעלילה שלהם. כמו כן, ואני מצטער להגיד, אני קצת מפקפק בכך שהוא יזכה לחיי מדף גבוהים מעבר לאדוקי הז'אנר ואדוקי ג'וס וודון. משהו בו פשוט לא מרגיש כיצירה שנכנסת לרשימת סרטי החובה.
גם הביקורת היא לא חדשה.
הוא לא אומר משהו ש"הצעקה" לא אמר כבר לפני. ואם נניח נאמר שווטשמן הביא לדמויות עמוקות יותר – אין את זה ב'בקתה'. פרט למשחקים זניחים עם הסטריאוטיפים ("תלמיד סוציולוגיה מצטיין"), אין לדמויות באמת שום דבר מעבר להיותן "אמריקאיות". איזו השפעה כל שהיא היתה להיותו תלמיד סוציולוגיה על הסרט? זה הפך אותו ולו במאום לפחות Jock?
והסלאשרים? הם הרי גנריים וסתמיים ואפילו אקראיים יותר מכל סרט אימה אחר, ואפילו הם כך במכוון.
הדבר היחיד שהסרט אולי מחדש הוא לעטוף את הטבח בעלילת-על. וכמו שרני מציין, הוא בדיחה נהדרת על חשבון כל הז'אנר. ומעבר להלצה, אני באמת לא מצליח לראות מה הוא אומר.
(כסרט העומד בפני עצמו, הוא מוצלח מאוד, כן, ובמיוחד אם משווים אותו לסרטי ז'אנר אחרים. אבל כל הזמן מדברים על המטא. אולי כדאי שאעשה כמעשה הטווידל, ואלך כבר לישון במטא.)
כמעט כולם בערך המצאות חדשות.
לפחות זה מה שאני מבין מהרשימה. אלא שהאחרים הם מחוות ברורות יותר או פחות, וזאת כנראה לא מחווה ליצירת אימה קודמת. המקבילה הלא-אימתית, Sugarplum Fairy, היא דמות בבלט מפצח האגוזים, ואולי גם היתה קיימת קודם לו.
וואו. מקיף.
מצד אחד, איזה יופי. מצד שני… פעם היה צריך לבלות חודשים או שנים בניחושים וספקולציות, ולנסות להבין לבד דברים, עד שמישהו היה מלקט את כל פרטי הטריוויה על סרט מסוים ומסדר אותם. היום הם מופיעים באינטרנט בשבוע שבו הסרט יוצא לאקרנים. אני לא מתלונן, אבל משהו מהכיף הולך לאיבוד.
ואם הערס לומד רפואה?
[אייקון של קרש]
אז רואים שלערס יש גם ארס.
[אייקון של 'נו, מי יבין את זה בכלל'.]
העץ היה הנבל בשלב הליהוקים. למעשה, לפחות על פי התסריטים של הדמות של ג'ולס שקראתי כשאיכשהו התפקיד הזה הופיע על לוחות המודעות של חיפוש שחקנים – מה שלרב לא קורה עם סרטים בעלי תקציב מסודר, אם כי התפקיד שלה באמת מאוד זוטר וזניח. למעשה, אף אחת מהסצינות לפיהן ליהקו את התפקיד הזה לא נמצאת בסרט בשום צורה. רק שני פרטי מידע קטנקטנים – העובדה שהיא בעצם סטודנטית לרפואה (בתסריט שאני קראתי היא מוצאת את דיינה בוכה אחרי שהיא נכנסת לחדר בקריאות נייצחון של " I killed it! כלומר, את הבחינה, הגופה היתה מתה לפני שניגשתי לעבוד איתה") ובסצינת המוות יש אזכורים ל-angry molesting tree שהם נתקלו בו קודם לכן. בתסריט ההוא היא גם מורידה את החולצה כדי לפתות את הבחור האחר, לא את האתלט החבר שלה ואז משהו בתוך הג'קוזי (אה, כן. היה שם ג'קוזי) נוגע בה – ואז מעלים אותה מפני השטח (וככל הנראה אחר כך היא מתה, מן הסתם).
המפף. לא משנה כמה אני רואה את זה קורה, כמה מה שבסוף מצלמים ואיך שעורכים לא דומה בכלל למה שהוצג בשלב התסריט – אני אף פעם לא מתגברת על זה במאת האחוזים.
ואגב, אם לא אמרתי קודם: הסרט מבריק!
כן, כולל הופעתה של אותה דמות בסוף הסרט. ההסבר שלה לכל מה שקורה (למרות שכבר הבנו קודם) היה גם כן אחת הקלישאות שהסרט התייחס אליהן במודע. והבחירה בשחקנית הספציפית הזו היתה – בעיני – גם הברקה.
הסרט הזה הוא פשוט מעדן, ועוד יטחן על מכשירי DVD רבים.
משהו נורא מעצבן בסרטי אימה בקולנוע
גם בסרט הזה שמתי לב – לא בפעם הראשונה ובטח לא האחרונה – למשהו שנורא מעצבן אותי בסרטי אימה בקולנוע. האנגלית שלי מאוד טובה, ולכן כשאני צופה בסרטים או סדרות בבית, אני עושה זאת בלי תרגום. אבל בקולנוע אני כן קורא אותו. ניסיתי להתעלם, אך ללא הצלחה. הוא פשוט מושך את עיני כי הוא…שם. בכל מקרה, יש משהו שדי הורס קטעים מסוימים בסרטי אימה, וזה כשמשפט נגמר ב"…".
כשמשפט נגמר ככה, זה אומר שהדמות הדוברת לא תסיים את המשפט, כנראה כי תותקף במפתיע ע"י המפלצת התורנית שתגיח פתאום מאיזה שיח או חלון. לכן, כשרואים בתרגום את ה"…" אלמנט ההפתעה של ההפחדה הזאת – שאולי הייתה גורמת לי לקפוץ בכסא – די הולך לאיבוד, וזה ממש מבאס.
צודק לחלוטין
זה באמת הפריע לי בפעם הראשונה שראיתי את הסרט.
סרט מעולה!
איזו הפתעה נעימה. אני סולדת לחלוטין מסרטי אימה, וכשיצא הטריילר לסרט לא הבנתי את כל ההתלהבות. בכלל לא תכננתי לראות אותו (אפילו לא באמצעים פיראטיים) – איזה מזל שזכיתי! אני יכולה לומר בלב שלם שזה הסרט שהכי נהניתי לראות בזמן האחרון (כן, אפילו כולל את ג'אמפ 21).
אז שוב תודה רבה על הכרטיס, פשוט אין על האתר הזה!
וחוץ מזה- OMG ג'וש ליימן מ"הבית הלבן"!!! אני בדיוק במרתון של הסדרה הזו, ויש לי קראש קצת הזוי עליו. איזה כיף לפגוש אותו במקום שהכי לא ציפיתי לו. (מודה שזה גם קצת עשה לי את הסרט :) )
מישהו צריך לשאול את זה..
הבנתי שהסרט מומלץ גם לאנשים שהם לא חובבי אימה מושבעים,
אבל מה עם אנשים שממש ממש נרתעים מסרטי אימה ומנסים להמנע בדרך כלל?
(אבל מצד שני דווקא חובבי ווידון מושבעים)
יש שם קטעים לא נעימים בכלל,
ואם איברים כרותים מרתיעים אותך ממש – אל תלכי.
בדיעבד
התגובה שמעלי קצת עונה על השאלה…
בכל מקרה אני אשמח לשמוע עוד דעות.
דעה אחרת
אני נרתעת בדרך כלל מסרטי אימה, ומשתדלת להימנע מצפייה בהם אם זה אפשרי.
נרשמתי להגרלה כי היה לי קשה לעמוד בפני הצירוף "ג'וס ווידון" ו"כרטיסים חינם", וגם אחרי שזכיתי התלבטתי אם ללכת או לוותר על הכרטיסים.
בסוף החלטתי ללכת, ונהניתי מאוד – מהרעיון, הביצוע, הדיאלוגים. גם קצת מהאימה. עם זאת, כדאי לציין שבחלקים ניכרים מהסרט המבט שלי היה מופנה לרצפה, ולמעשה הצלחתי להתחמק מרוב קטעי ה-gore הקשה (הודות לכתוביות – יש לזה גם צדדים חיוביים).
לכן אני דווקא ממליצה ללכת. פשוט כדאי להיות דרוכים, ולהכיר בכך שצריך לוותר על חלק (די משמעותי) מהסרט. אבל כמו שכתבו לפני – מי שלא מוכן להסיט את המבט, יראה קטעים לא נעימים בכלל.
בהזדמנות זו (תגובה ראשונה באתר?) אני רוצה לומר תודה רבה לכל המעורבים בהגרלה, ובאתר בכלל. וגם לקהל, ששימח אותי מאוד כשהגיב בהתלהבות להופעת השם Mutant Enemy על המסך ולהופעות קצרות של שחקנים שבשום מקום אחר לא היו מתלהבים מהם. היה אדיר.
אם לסכם בתגובה שהיתה לי גם להקרנה הקודמת של סרט מטעם
האתר: אחלה סרט. נורא נהניתי. למעשה, זו היצירה של ווידון שהכי נהניתי ממנה מאז "סרניטי", למרות שהדברים שהרתיעו אותי ברוב יצירות הפוסט-סרניטי שלו נוכחים גם כאן (הנטייה לעודף התחכמויות בשילוב עם איזו דביליות בסיסית בעלילה – זה בלט במיוחד בקומיקסים שהמשיכו את "באפי" ו-"אנג'ל" ואני מודה שהתייאשתי מהם בשלב די מוקדם).
בסך הכל, הסרט מאוד מצחיק במקומות הנכונים, אולי קצת פחות מפחיד ממה שהוא צריך להיות, אבל כיף לזהות את הרפרנסים השונים (אגב, למרות שווידון הביא אתו לסרט הזה מטען די גדול מהפקות קודמות שלו – במיוחד "אנג'ל" – גם דרו גודאר הביא לסרט לא-מעט מהניסיון שלו עם "אבודים". ואני תוהה מי משניהם הכניס את הרפרנס לאחד הפרקים העתיקים של "תיקים באפילה"). הפלוס הגדול של הסרט, מבחינתי, היה דווקא בצוות השחקנים שעושה כולו עבודה מצוינת וסימפטית (כולל המניאקים). לסיכום: מאוד אהבתי.
מחשבה לסיום – אני זוכר שאחרי הביקורת על "ממזרים חסרי כבוד", קצת לפני הסגירה של עין הדג הישן, מישהו דיבר בתגובות על זה שהוא רוצה להתחפש בפורים להוגו שטיגליץ. האם יש מישהו ש-"בקתת הפחד" עשה לו חשק להתחפש בפורים לג'ודה באקנר?
דווקא ג'ודה באקנר?
אם כבר, תתחפש ל angry molesting tree או merman
בהנתן המשאבים הדרושים,
(כלומר, מלבישה, מאפרת, תופרת, וכן הלאה) – פורניקוס, או פיית השזיף.
במקום להתחפש לפורניקוס תתחפש כבר לפינהד
(ל"ת)
נדמה לי שיותר קל להתחפש לפינהד.
(כולה לתקוע כמה מסמרים בגולגולת? מה הביג דיל?)
יש לו גם חתכים מאוד עמוקים בין המסמרים הללו
(ל"ת)
מה היה הרפרנס לתיקים באפלה?
(ל"ת)
"We Are Not Who We Are"
משפט שהופיע לראשונה בפרק Ice, והפך אחר-כך למוטו של צמד הכותבים גלן מורגן וג'יימס וונג.
אני לא לחלוטין בטוח שזה באמת הדם שלהם.
יתכן שזה סתם חלק מהטקס. למשל, אם מישהו מת בטביעה, יקח לא מעט זמן עד שיאחזרו את הדם שלו וינסכו אותו לתבנית.
אבל רוב הזמן זה לא באמת רוע, נכון?
לדעתם, זה כורח המציאות.
אז רגע, את מניחה הנחות על מה שהם יודעים או לא,
ועל סמך כך שופטת אותם, אבל בעד להתעלם מכל ספקולציה אחרת שלא מתאימה לאותו שיפוט?
אופס! סנל"לים למעלה. מצטער! שוב שכחתי לסמן ספויילר.
(ל"ת)
רד, אפשר לסגור את האתר. עלו על המזימה שלך.
(ל"ת)
אולי זה חלק מאותו הגיון מוזר שאומר ש"הם חייבים לבחור
בעצמם". לבחור בעצמם, עאלק. זה כמו להזרק לשדה מוקשים, ולבחור בעצמך על איזה מוקש שאינך רואה לדרוך.
בטח התשובה נמצאת בקומפניון לסרט.
זה קטע כזה עכשיו שמוציאים לכל סרט ספר שמסביר דברים ויש בו תמונות ושטויות. יצא אחד גם לבקתה וכבר שחררו מספר פרטי טריוויה טיזרים.
פרסום עצמי: Joss Whedon: The Complete Companion
בעבר פרסמתי פה לינק למאמר שלי על התסריט של ג'וס ווידון ל-"הנוסע השמיני 4: התחייה" וההשפעה שהיתה לתסריט הזה על העבודות המאוחרות יותר של ווידון. המאמר הזה, ביחד עם מאמרים נוספים מאותו פרויקט, נכלל עכשיו בספר Joss Whedon: The Complete Companion, שעומד להופיע בהוצאת Titan הבריטית בתחילת מאי, בין ההוצאה של "בקתת הפחד" ל-"אוונג'רס". אני מניח שאם היתה לי הזדמנות, הייתי מוסיף למאמר כמה משפטים על איך "בקתת הפחד" מכיל עוד כמה ניסיונות של ווידון לעשות כמו שצריך את מה שהתחרבש ב-"הנוסע השמיני 4"", אבל זה מן הסתם היה מעכב את יציאת הספר בכמה חודשים טובים…
הנה ביקורת מוקדמת על הספר:
http://cliqueclack.com/tv/2012/04/16/review-joss-whedon-complete-companion/
אתה יכול להשלים את זה ולספר לנו כאן
(ל"ת)
האם הסרט עובד גם על לא-חובבי-אימה?
אני לא מאוד בקי בז'אנר סרטי האימה, ולא חובב גדול. האם כדאי לי להתאמץ ולראות את הסרט בקולנוע בכל זאת?
כנראה שכן
גם כאן בתגובות למעלה היו מספר עדויות לזה, ומעבר לזה סביר להניח שגם בלי להיות חובב נחשפת מספיק לכל "מה שצריך" כדי להבין ולהפיק הנאה מהסרט. עם זאת, סביר להניח שלחובב מושבע של הסוגה הזו תהיה יכולת מוגברת להינות ולהבין יותר.
כדוגמה שאולי מייצגת ואולי לא, אני לא חובב סרטי אימה ונהנתי מבקתת הפחד. אבל בסופו של דבר, כמו כל סרט השאלה היא: האם הוא סרט טוב עבורך? ספר לנו את התשובה אם תלך אליו.
לא קראתי את התגובות, כמו גם לא את הביקורת,
וזאת לפי המלצתו המפורשת של רד.
אני בטוח שמדובר בסרט טוב. השאלה היא עד כמה טוב: בסדר ליומית, או מבריק ברמה שאסור להחמיץ. העניין הוא שזה די מסובך בשבילי לצאת לקולנוע, אז אני משתדל ללכת לראות רק סרטים שיש קונצנזוס נרחב שהם נהדרים, או שאני יודע שאהנה מהם כי אני חובב הז'אנר.
אז רציתי לשאול.
איפהשהוא בין השניים?
בהחלט לא הייתי קוראת לסרט מבריק, אבל מצד שני הוא גם יותר מבסדר ליומית. זה לא סרט שמכבים את המוח ונהנים ממנו (למרות שאפשר לצפות בו גם ככה), אבל לפחות במקרה שלי, לצפות בו עם יותר מדי מחשבה הביא לאכזבה, כי יש פה הרבה פוטנציאל מבוזבז. בקיצור, סרט מעניין, ואם אתה חובב של ווידון ו/או רוצה להשתתף בדיון כאן שווה לראות אותו, אבל לא יצירת מופת.
אז לא.
אם קולנוע הוא אקט נדיר, חכה לדויד. סרט חמוד ומהנה, אבל אני מניח שימצאו דברים מרשימים יותר להשקיע בהם את זמן הקולנוע.
כאן באתר יש קונצנזוס חיובי לגביו
לדעתי הוא יותר טוב מ"בסדר ליומית", אבל לגמרי לא מבריק ברמה שאסור להחמיץ (כן, יש הרבה מרחב בין שתי הנקודות האלו גם אם הראשונה אינה קצה).
אני מאמין גדול של לראות סרטים בקולנוע, וחושב שזו הדרך לראות את הסרט הזה, אך עקב הסיבוכיות שאתה מתאר, נראה לי ששווה לך להמתין לסרט שתהיה יותר בטוח לגביו. מצד שני, לא נורא להתאמץ מידי פעם גם בשביל סרטים שאינם בתפריט הרגיל שלך.
אני כן חושב שהסרט מבריק
אבל לא ברמה שאסור להחמיץ בקולנוע, בעיקר כי יש סרטים יותר קולנועיים שהייתי מחכה לבזבז עליהם כסף, כמו "אוונג'רס" למשל.
הו דא פאק איז בקי?
נראה לי שאנשים שאוהבים סרטי אימה כנראה יהנו יותר, כי יש כל מיני רפרנסים של מטא והכל, אבל אפשר להנות גם אתה לא מת עליהם. יש לי חבר שממש לא אוהב סרטי אימה (הבהלות, gore וכו') וגררתי אותו בכוח, ובסוף הוא הודה לי.
אני לא חובבת סרטי אימה
נהניתי מהסרט אבל היה לי קשה להרדם מיד אחרי. אני קצת רגישה לgore ולא הסתכלתי על המסך בכמה סצנות (לא הרבה), אבל את הרפרנסים הבנתי מספיק (אם כי אני מניחה שחובב אימה מושבע היה נהנה מהם יותר).
לדעתי הסרט גאוני
אבל מצד שני אני מעריצת וודון שרופה. יש מצב שהשיפוט שלי מוטה. אני ממש לא אוהבת סרטי אימה, הם מפחידים אותי יותר מדי, והסרט עבד עלי היטב (גם לי היה קשה לישון בלילה). יצאתי ממנו מלאת אדרנלין.
באיזה קולנוע היית?
(ל"ת)
יס פלאנט
בני ברק וזה
כמה הסרט "גורי"?
אני לא מת על גור אבל ברמה לא גבוהה מידי(עם קיל ביל הסתדרתי מעולה) זה בסדר מבחינתי אם הסרט טוב ויכול אפילו להוסיף לו.
לעומת זאת המסור ודומיו מגעילים אותי ובנוסף חסרי טעם לחלוטין ואני לא אוהב כאלה.
האם האלימות(שיש בטח בסרט הזה כי הוא מדורג R ובארץ מגיל 18) יותר קרובה בסגנון לקיל ביל הלא ריאליסטי והכיפי או לסגנון המגעיל והמפורט?
פחות גרוע מקיל ביל
אני סולדת מגור ושרדתי בקושי את ק"ב על שני חלקיו, את הבקתה צלחתי בלי בעיה (למרות שהסטתי מבט פעמיים או שלוש – פחות מ-3 דקות במצטבר).
תודה על המידע
קיל ביל(הראשון, השני עוד לא ראיתי) לא כזה נורא ואין בו מראות באמת קשים(אולי המוח אבל זה ממש קצר).
אז למה 18+"? לכו תבינו את הצנזורים בארץ….
לירות כדי להרוג דרך אגב טיפה הפריע לי(בסצנות הסיום). מועדון קרב היה לי מאוד קשה ובנוסף לא הכי עניין אותי אז פרשתי ממנו אחרי איזה שעה אבל מה שהפריע לי בו היה יותר התוכן ופחות המראות הקשים.
ממזרים חסרי כבוד יותר גרוע מקיל ביל
אני מתאר לעצמי שאתם יודעים איזה חלק….
לייק גם על המאמר שסיכמת יפה מאוד,
אבל במיוחד (במיוחד במיוחד) על האזכור של הילדות היפניות. זה היה פשוט קורע מצחוק.
אה, כן
כשהתרגום מתרגם את "פאק" ל"פאק", אני יודעת שאבדנו.
מסכים עם הכול
חוץ מהשורה על הפיג'מות. הפיג'מות זה גאוני.
אם זה הטיעון, הוא נורא ואיום מוסרית.
כי מה שאתה מייחס לווידון וגודארד הוא טיעון שאומר שאלימות וירטואלית גרועה יותר מאמיתית; ושסרט עם אלף מתים וירטואליים גרוע יותר מרצח אמיתי שיש בו קורבן מת לגמרי במציאות. ובדוגמה מעולם הקולנוע, הרוצח בהקרנת הבכורה של 'עלייתו של האביר האפל' הוא לפי הטיעון הזה פחות גרוע מנולאן בעצמו – ואולי גם מהצופים אותם רצח.
זה לא הטיעון, זה רק חלקו הראשון.
חלקו השני הוא שעכשיו האנושות, בגלל הסרטים הללו, הרבה יותר אדישה לאלימות אמיתית בעולם האמיתי: שבגלל סרטים כמו הסרטים של נולאן יש הרבה יותר רוצחים בהקרנות בכורה, והרבה יותר אלימות ברמה נמוכה יותר (למשל מכות בבית) בכל רגע נתון. במלים אחרות, אם פעם חשבנו שאלימות זה איום ונורא, אבל עשינו את זה בחירוק שיניים מדי פעם, היום אנחנו חושבים שזה מגניב ו/או לגיטימי.
זה לא טיעון נורא מוסרית. הוא אמנם לא מדויק עובדתית, לדעתי, אבל מוסרית הוא דווקא מעניין.
סליחה?
האם היטלר, סטאלין, צ'ינגיס חאן, או כל אחד מהרוצחים הגדולים והקטנים שהיו בהיסטוריה, גדלו על סרטי אקשן הוליוודים? התבונן בילדים הרכים ברחוב. זהו בדיוק אותו חומר אנושי שהרכיב את הונדאלים, ההונים, הויקינגים, ואת האשורים והבבלים שנהגו לשפד את קורבנות האויב ונשאו אותם כניסים בראש צבאותיהם ומול ערים במצור למען יראו וייראו. כן, כן, אנחנו אותם אנשים. חשוב על כל הדברים הללו, עיין קצת בהערכות מספרים וקורבנות מכל ימי ההיסטוריה, ותבין שהאלימות בחברה שלנו היא זניחה, ואולי בדיוק בגלל הסיפורים המוצגים בקולנוע ובטלוויזיה.
סלחתי.
זה לא הטיעון שלי. רק הצגתי אותו (כפי שאני מבין אותו מהסרט, וגם אז, אני חושב שמדובר רק בפרשנות אפשרית אחת).
אישית, גם אני חושב שהחברה שלנו היא אחת החברות הכי פחות אלימות בהיסטוריה, אם כי היכולת שלנו להתעלם מאלימות המתרחשת במקומות אחרים, רחוקים מאיתנו, היא די מרשימה. מצד שני, גם זה לא נראה לי כמו משהו חדש.
אם הטיעון אינו מדויק עובדתית
אז מה יכול להיות הערך המוסרי שלו?
לא מדויק עובדתית לדעתי.
להוכיח שהוא לא מדויק עובדתית, נקודה, יהיה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי – בעיקר בגלל שהשאלה "מהי אלימות?" היא מסובכת.
בפרספקטיבה של צפיה שניה
הסרט מהנה יותר. כיף לראות את העלילה מתחברת ולדעת לקשר כל דיאלוג והתנהגות באקספוזיציה.
קיבלתי אתמול את הויז'ואל קומפניון והנובלטי. שניהם נחמדים, אבל לא ממש מחדשים משהו שלא ידענו.
(לא, ממה שראיתי, באף אחד מהם לא מציינים מה קרה ב 98').
ואני ממש מודה על הצפיה הראשונה באדיבות עין הדג.
למרות שהסרט היה מעולה, לידי ישבו אנשים (משער שלא במקומות המסומנים, כי לפי האתר הם היו אמורים לשבת במרחק של כמה כיסאות) ודיברו בקול, חזרו על הכתוביות, קיפצו בכיסא… כנראה שזה עניין של מזל.
דג הזהב 2012, הדקות הגדולות:
1. המעלית הגיעה, "בקתת הפחד"
הסרט אכזב אותי
באיזשהו מקום יש קו ישיר בין דולהאוס לבין הסרט הזה והוא נטישת הקו האומנותי שליווה את ג'וס לאורך שלושת הסדרות הראשונות שלו והוא התרכזות בדמויות ובכאב הנפשי שלהן. אני רק יכול להניח שביטולה של פיירפליי הביא לתקופה הזאת בה ג'וס פחד ליצור דמויות שהוא יצטרך להשקיע בהן ואז להיפרד מהן בטרם עת.
הבשורה הטובה היא שנראה כאילו הסרט מאפשר לג'וס להוציא החוצה את כל הדברים הרעים ולחזור להתמקד בדמויות כפי שאני מבין שהוא עשה באונג'רס.
סרט מעולה
עשוי היטב, מתוחכם ומעניין. וככול שהזמן עובר מאז סיום הסרט (כולה סיימתי את הסרט לפני 20 דקות) אני חושב שהוא יותר ויותר גאוני.
אכן סרט גאוני
בטופ 5 שלי השנה, וסצינת המעליות (AKA – all hell breaks loose) זה אחד הדברים הכי יפים / מצחיקים / מבעיתים שראיתי בקולנוע אי פעם. בקטע הזה התאהבתי רשמית בג'וס ווידון.
דינג!
מצטרף לשתבוחות. אחד מהסרטים הטובים ביותר של השנה. הסצנה האהובה עלי חייבת להיות סצנת הסקס, הזאב והמרתף. סרט גדול.
לקח לי זמן, אבל הצלחתי להשלים אותו בסוף.
אחרי הרבה מאוד זמן שרציתי לראות את הסרט השלמתי אותו סוף סוף, והוא לא אכזב אותי. ג'וס פשוט מוצלח במה שהוא עושה. שעה וחצי של הומור, כיף וקצת גור, ואפילו הדמויות היו חמודות.
בתום הצפייה גיליתי שהוא מעורר בי דחפים מוזרים ללכת לראות סרטים כמו Evil Dead ו-Hellraiser. אין לי בעיה עקרונית עם סרטי אימה, וגם לא בעיה גדולה עם גועל, הם סתם פשוט לא מאוד עניינו אותי עד עכשיו. הם שווים צפייה? יש שם סיפור מעניין או מבדר מעבר להפחדות גנריות? יש מישהו מבין הנוכחים עם דעות לכאן או לכאן?
אפשר לפרט קצת על הגור ב"בקתה"?
אני רוצה לראות וצריך להבין אם אשתי תעמוד בזה…
תודה
תודה. נשמע סביר :-)
(ל"ת)
זה לא סרט גועל, אם זו הכוונה שלך.
(ל"ת)
ראיתי את הסרט באיחור של כמה חודשים
ועכשיו אין לי עם מי לדבר על העובדה שאני מאוכזב מהסרט הזה באתר
אתה חדש באתר הזה, אה?
(ל"ת)
הזדמנות נוספת לצפות בסרט בקולנוע
במסגרת "יום ג'וס ווידון" שיערך ביום שישי הקרוב (28/12/12) החל מהשעה 10:00 בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר, ובמסגרתו יוקרנו "סרניטי", "בלוג השירה בציבור של דוקטור הוריבל", ו"בקתת הפחד".
כרטיסים ומידע נוסף באתר האגודה http://shop.sf-f.org.il/
זה כמו המופע של טרומן, אבל עם אימה
ולקראת הסוף זה הזכיר את המשחק פורטל (בעיקר העיצוב המגניב), עם אימה (ודם, וגועל וכאלה). אגב נראה לי שיש רפרנס ל"מופע של טרומן" בשם של אחת הדמויות :)
נהניתי לראות את זה, מעניין מה שהסרט הזה עושה עם הז'אנר. באמת בקטעים ה"לפני הקלעים" מרגישים כמה שהסרט מנצל את המוסכמות של סרטי האימה הנוסחתית כדי לרדת עליהן. העלילה מצויינת, המשחק סביר. אהבתי את הדיאלוגים. בסה"כ אחלה.
סרט נוראי
קיבלתי כמה המלצות על הסרט, וגם פה באתר יש קונצנזוס (הזוי לטעמי) שמדובר בסרט טוב, אפילו מצוין. הרבה פה בחרו בו באתר לסרט השנה שלהם. לא מובן לי איך, הייתכן שראינו אותו סרט?
הרבה זמן לא סבלתי מכל רגע של סרט כמו שסבלתי בסרט הזה, ואני ראיתי את גוסט ריידר לא מזמן, אז תבינו כמה נורא זה היה עבורי. נכון – יש בו כמה רעיונות מבריקים. אחרי הכל, מדובר בג'וס ווידון. אבל זה בדיוק המצב האבסורדי של השלם שקטן מסך חלקיו. כל הביצוע מעצבן, המון שעמום ורגעים מתים וקלישאות וגלגול עיניים. אפס הזדהות עם הדמויות (ומשחק לא משהו של כולם). לא מפחיד וגם לא מצחיק כמעט. כל הזמן חיכיתי שיקרה כבר משהו מעניין, וכשזה קרה כבר התחרטתי שקיוויתי כי זה היה מאכזב. כן, יש כמה רגעים נחמדים, לפחות שניים שגובלים בגאונות, אבל הם נמשכו בדיוק שניה…לא מספיק כדי להציל את הסרט ובוודאי לא לחלץ אותי מהבאסה המתמשכת של לצפות בו. ואז הגיע הסוף…שהצליח להיות יותר גרוע ומגוחך מכל מה שקדם לו.
ואם כל זה לא היה מספיק ברור והחלטי, אז לא – לא אהבתי את הסרט.
מסכים, בערך.
הסרט עצמו לא עשה עלי הרבה רושם. הוא אולי מודע לעצמו וצוחק מהקלישאות- אבל הוא עדיין סרט קלישאתי שראינו אלף פעמים. וזאת הבעיה האישית שלי עם כל סרטי המודעות העצמית האלה (ובעיקר בז'אנר האימה)- נדיר שהם באמת יוצאים טוב.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אבל הסוף ממש גאל את הסרט מבחינתי והיה כל כך מטופש, אבל גם מגניב וגאוני באותה מידה
אם זאת הביקורת המרכזית של הסרט
למה יש כל כך הרבה חשיבות לסדר? ולמי מת? הסרט הרי הוא פארודיה לא על המיתות שלהם, אלא על ההחלטות המטופשות שתמיד רואים בסרטי אימה – הטקס, הקיום של הפרטים הקטנים הוא חלק חשוב מהאמירה של הסרט. להגיד " אנחנו אוהבים אלימות" אפשר להגיד בהמון דרכים, אבל הסרט מתעקש לעבור בכל מיני דרכים שמדברות ספציפית על מקרים מסוימים במצבים מסוימים. הסרט הזה אומר " אנחנו אוהבים אלימות בצורה מאוד מאוד ספציפית". הסרט לא מדבר על האובססיה שלנו עם אלימות, אלא על האובססיה שלנו עם אלימות בסלאשרים.
הייתי מקבל שיש עוד מתקנים
אם היו מדברים בסרט על עוד מתקנים. אבל בסרט מדברים בעיקר על סרטי אימה בלי איזכור לסרטי אקשן, מתח, גנגסטרים והרפתקה שגם בהם לא חסר אלימות.
האם מה שגודארד/וידון טוענים זה ששם האלימות פחות נוראית? ששם זה יותר בסדר? הרי זה לא עניין של מחסור בתקציב – הם יכלו לדבר בעקיפין על מתקנים כאלה או על ז'אנרים דומים – אבל הסרט נשאר באימה לכל אורכו.
אם היה משהו מיוחד באלימות בסרטי אימה הייתי מוכן לקבל את הטענה שהסרט יוצא נגד אלימות, ומכיוון שבסרטי אימה הם הכי נוראיים אז הם בחרו את המטרה הכי חשובה. אבל גם בז'אנרים אחרים אנשים מתים בצורות מקוריות יותר או פחות ובכמויות, לרוב, הרבה יותר גדולות. מה חטא ז'אנר האימה שנטפלים אליו?
אבל ההרגשה שלי היא הפוכה – הם תוקפים את הז'אנר כולו, ובדרך גם נטפלים לאלימות שלו. במקום שהם תוקפים את האלימות, ובדרך פשוט נטפלים לז'אנר האימה במקרה. (וההיסטוריה של וידון עם וגודארד עם ז'אנר האימה מחזקת את התחושה הזאת אצלי, למרות שתוכל לטעון גם שהם פשוט הרגישו הכי בנוח להשתמש בז'אנר שהם מכירים היטב על מנת להעביר את הטיעון, ולא יהיה לי מה להגיד על זה, כי זאת תחושה ולא טיעון מבוסס)
דיון מעניין.
אם לא אכפת לכם שגם אני אשתתף, אני ממש לא מסכים איתך (עם אדם). אימה, בבסיסו, *ממש* לא ז'אנר שמתענג על מוות, ואת זה אני אומר כחובב אימה לא קטן. המטרה של סרט אימה טוב היא להכניס אותך לסיטואציות שבחיים האמיתיים היו גורמות לך לברוח בצרחות, רק שעכשיו אתה צופה מהן בביטחון, דרך מסך. בגלל זה סרטי אימה מתעסקים עם דמויות נורא בנאליות, וסיטואציות נורא יומיומיות-הרבה יותר מפחיד לשמוע רעש מוזר בבית חשוך, מאשר מפלצת ענקית באיזה מימד חלופי. עם הסיטואציה הראשונה אני יכול להזדהות.
בגלל זה המוות בסרטים האלה לרוב שולי לגמרי-המטרה היא כל הדרך להרג, ואותו הרג זו רק תוצאה מחייבת כי בכל זאת צריך להראות שהמצב מסוכן. בדיוק בגלל זה, בסרטי אימה טובים לא מראים בכלל אנשים מתים-לרוב המצלמה עוברת לאיזה צילום חוץ ורק שומעים צרחה, או רואים דם מותז על הקיר. ניגוד גמור לסרטי אקשן שבהם יש אשכרה בחור שהתפקיד שלו לדאוג שהאלימות תהיה יפה ואסתטית ככל האפשר (הכוריאוגרף).
גם בסרטי אימה שמגדירים את עצמם גור, האלימות באה במטרה לזעזע. הצופה אמור לכסות את העיניים ולא להתלהב ממה שהוא רואה.
ובגלל זה "בקתת הפחד" הוא סרט כל כך לא רלוונטי. הוא מתייחס לתת ז'אנר שמת מזמן-סרטי הלאשרים. ה"אמירה" בסרט היא "הצופים חייבים שהסרטים שלהם יהיו באותה תבנית אחרת הם ישמידו את העולם"-עובדתית לא נכון. הנה-הסלאשרים מתו מזמן, "הטקס" כבר שנים לא מבוצע. הסרטים הפופולריים בשוק כבר עשור וחצי זה אימה פסיכולוגית של גירוש שדים או רוחות ופאונג פוטג', שבהם אנשים מתים לעתים נדירות או בכלל לא. בכל מקרה, כל קשר לנוסחת ה"בתולה ספורטאי שרלילה" אבד מזמן.
אני אישית חושב שגם אם בקתת הפחד היה יוצא לפני עשרים שנה זה היה סרט פארודי לא טוב, כי מלבד להצביע על חלקים בעייתים בז'אנר שרבים כבר הצביעו עליהם לפניו הוא לא עושה עם זה כלום, לא אומר על זה כלום ולא מתעמק בזה-אבל כבר כתבתי יותר מדי אז נניח לזה :)
כאן
http://www.fisheye.co.il/cabin_in_the_woods/#target-comment-470871