יציאת מצרים הוא סיפור נהדר. יש בו הכל: מלחמה בין שני עמים שמצליחה להיות במקביל גם אישית וגם לאומית, סיפור התבגרות של אדם מתוסבך בתוך עצמו שהופך למנהיג של אומה שלמה, צפרדעים, ניסים – זה סיפור כל כך נהדר, שאין זה פלא שעיבדו אותו כמה וכמה פעמים לקולנוע. רק הוליווד לבדה עיבדה אותו ארבע פעמים: בשנות העשרים עם "עשרת הדברות" (שלמעשה רק חציו מספר את יציאת מצרים בזירוז ניכר. החלק השני הופך למעשיית מוסר על שני אחים שאחד מהם הולך בדרכי האל והשני מנסה לשבור כל דיבר ודיבר ברשימה), בשנות החמישים עם, אה, "עשרת הדברות" (הפעם אפוס של ארבע שעות בכיכובו של צ'רלטון הסטון), בשנות התשעים עם "נסיך מצרים" (הסרט הכי טוב של דרימוורקס) ורק לפני חמש שנים עם "אקסודוס: אלים ומלכים" (אקשן פופקורני נחמד, עיבוד מזעזע). בין לבין היו עוד גרסאות בארצות אחרות (כמו גרסת הטלנובלה הבריזלאית, כולל אנשים שמפילים כוסות בצורה דרמטית) ופחות מוכרות (כמו "סדר מזוכיזם" של נינה פיילי, במאית "סיטה שירה את הבלוז" – סרט שמתחיל נהדר ואז מתדרדר לרמות מביכות). יש רק בעיה אחת עם כל העיבודים האלה (ובפרט באלה ההוליוודים) – הם לא ממש מספרים את סיפור יציאת מצרים.
כלומר, אוקיי, כן, יש כאן בהחלט אלמנטים חשובים מהסיפור – פרעה, משה, קריעת ים סוף, מתן תורה – אבל איכשהו, למרות שהסיפור עובד כבר ארבע פעמים לקולנוע ולמרות שלכל סרט יש את הדגשים והרעיונות שלו, יש כמה דברים שכולם פספסו מסיפור יציאת מצרים המקורי כפי שהוא מופיע בספר שמות עצמו. אז לכבוד חג הפסח, בואו ניקח רגע לראות מה העיבודים האלה משמיטים, ולמה.
המיילדות
התורה, יגיד כל אחד, היא לא בדיוק להיט פמיניסטי. חלק אולי יגנו עליה ויגידו שיחסית לזמן ולתקופה ההיסטורית בה האירועים מתרחשים היא מאוד שוויונית, אבל בואו נזכור שהתקופה והזמן הם בכל זאת כמה מאות לפני הספירה. ולכן כל כך מתסכל שאחד מהסיפורים החיוביים והמפתיעים בכיכוב נשים בתורה – המיילדות שפרה ופועה – נדחק בצורה עקבית מהעיבודים הקולנועיים.
שפרה ופועה, כך מספרים לנו, היו המיילדות של העבריים. כאשר פרעה הודיע שצריך להרוג את כל הבנים הזכרים, לפני שהוא הלך לשלב היאור, הוא תכנן שהמיילדות יעשו את זה. כי הרי אין קל מזה – להוציא את התינוק, לקחת אותו הצידה ולהגיד שהוא לא שרד. אבל המיילדות, אוי, לא מקשיבות לפרעה. במקום זה, הן נותנות לו אחד מהתירוצים היפים בתולדות התנ"ך ("העבריות האלה יולדות כמו חיות!"). פרעה עוזב אותן לנפשן וכפרס על כך שעזרו לישראלים, אלוהים נותן להן בתים, כי גם הוא מכיר בערך של נדל"ן.
מה שמתסכל הוא בעיקר העובדה שהעיבודים הקולנועיים ידועים בכך שהם לוקחים דמויות משנה, מפארים אותן ומציבים אותן כדמויות ראשיות – בת פרעה, דמות כמעט לא קיימת בסיפור חוץ מהקטע שהיא מצילה את משה, זוכה כמעט תמיד למעמד מכובד, ב"נסיך מצרים" יש את שני הכהנים המצריים, וב"אקסודוס" המציאו את "נון" אבא של יהושע של בן נון, שיבוא ויעשה.. אה, משהו. אז למה לא הן? בדמיוני, אלה שתי דודות חוצפניות שעוזרות למשה והעבריים מול המצרים אבל לא שוכחות לקבל את הכבוד המגיע להן – הן הרי יילדו את משה הקטנצ'יק הזה שהוא היה בחיתולים, אז שלא ידבר אליהן ככה.
ולמה הן לא בעיבודים: כי, כפי שהוכיח כל עיבוד שהוא, אפשר לחתוך אותן החוצה בקלות ושום דבר, אבל שום דבר, לא נפגע בסיפור. חותכים ישר לחלק שזורקים תינוקות ליאור וממשיכים הלאה, וככה מפספסים שתיים מהדמויות המגניבות שיש לסיפור להציע.
תפקיד לאהרון שהוא יותר מ"לעמוד ליד משה"
אהרון לא יכול להתלונן – הוא מופיע בעקביות בכל עיבוד, נמצא ליד משה ועושה עם הראש "כן כן" או "וואו". וזה נחמד, אבל באותה נשימה – בכלל לא התפקיד שלו. קודם כל, הוא "אהרון הכהן הראשי של עם ישראל" בשבילך, וזה לא סתם התפקיד של ההוא שמהנהן בצד. הוא אמנם שני בחשיבותו למשה לכל אורך הדרך, אבל כשאתה שני למי שהוא מנהיג ונביא, השניות הזאת היא לא סתם – היא באה לידי ביטוי בכל מיני דברים כמו "להביא את המכות הראשונות על מצרים, וכל הקטע שהמטה הופך לנחש".
בכלליות, אהרון אמור להיות הדובר של משה – כאשר משה מתלונן שהוא "כבד לשון", אלוהים אומר לו " בסדר, אז אהרון ידבר". ואם לא הדובר, אז לכל הפחות הוא אמור להיות המדרבן של משה שעוזר לו למצוא את דרכו. אהרון אמור להיות בכל סצנה משמעותית, מדבר במקום משה או לכל הפחות מראה שיש למשה גב. במקום זה הוא דמות משנית עם כמה משפטים, במקרה הטוב.
חוץ מזה, לאהרון יש כמה סיפורים מעניינים משל עצמו – תפקידו בסיפור עגל הזהב, מצד אחד כמי שמנסה להניא את העם מעבודת אלילי, אבל מצד שני הולך ויוצר את עגל הזהב בעצמו, הוא תפקיד שאף פעם לא קיבל דגש, ומות שני בניו שנכנסו לעבודת המשכן בלי אישור מאלוהים הוא סיפור טרגי ומרגש שלא מופיע בשום עיבוד שהוא.
ולמה זה לא בעיבודים: כי גיבור יש אחד. ככה זה עובד. סרטי יציאת מצרים הם אפוס של גיבור נגד נבל, וזה פשוט לא המקום ולא הזמן להתחיל להיכנס לדינמקות של הנהגה ולתת פוקוס לכל הדמויות. הגיבור הוא משה, הנבל הוא פרעה, והפוקוס הוא על שניהם. אולי יכלו לתת לאהרון לעשות איזה מכה אחת ככה בג'סטה טובה אבל זה היה מבלבל. הרבה יותר מרשים כשיש דמות אחת בלבד שאחריה אנחנו עוקבים, שעושה את כל המכות ושהאחריות כולה עליה. ככה זה.
המשא ומתן בנוגע לשחרור #1 – הדרישות
"שלח את עמי!" נשמע מרשים.
"שלח את עמי כדי שנלך לעבוד את האל לשלושה ימים ואז חוזרים, מבטיח לך" זה קצת פחות. אבל, מה לעשות, זה גם מה שמופיע בסיפור בתורה.
כן, יש כמה משחקים לגבי הניסוח ואין ספק שלמי שטוען שמשה בא ומהרגע הראשון אמר "שלח את עמי" יש על מה להתבסס, אבל רוב האינטראקציה בין פרעה למשה נסובה לא סביב שחרור העם מעבדות, אלא סביב חמשוש לבני ישראל.
ובהחלט יש אינטראקציה. רוב הסרטים מציגים את עשר המכות כמונטאז' בו משה מסתכל לפרעה בעיניים ועושה לו "פליז תשחרר" ופרעה אומר "לא", אבל בטקסט הם מדברים על דברים כמו "אוקיי בטיול הזה שלכם מי אמור לצאת, רק הגברים?" ומשה אומר "לא, ממש כולם גם הילדים" ואז המשא ומתן מתפוצץ ובורקסים עפים לכל עבר.
ולמה זה לא בעיבודים: הבעיה היא כמובן, שהסרטים האלה הם גם ככה ארוכים, ודיונים מסביב לשולחן הם, מה לעשות, פחות מעניינים מתמנונים שיוצאים ופותחים דלתות, ברד שיש בתוכו אש או חושך מוחלט – ובטח הרבה פחות קולנועיים.
המשא ומתן בנוגע לשחרור #2 -הקשחת לב פרעה
עוד דבר שנעדר בעקביות מהסרט זו שאלת הרצון החופשי של פרעה. כן, שאלת הרצון החופשי היא סוגיה סבוכה שסרט שלם לא מספיק כדי לענות עליה, ולזרוק אותה באמצע הסיפור לחצי שעה וללכת זה ככל הנראה לא לעניין. אבל הנה עוד דבר שלא ממש נראה לעניין בעיני אנשים – אלוהים הקשיח את לב פרעה בכוונה כדי שיסרב למשה ולא ישחרר את העם כדי שהוא יוכל להשלים את עשר המכות.
קולנועית, יש ודאי דרכים יפיפיות לעשות את זה – נראה שפרעה עומד להיכנע אבל אז משהו – משהו קטן שמזוהה עם האל, מופיע ולפתע הוא אומר "לא". אפשר גם להראות את ליבו מקשיח פיזית (הראש שלי קופץ להגדה הנהדרת של פסח של אורי פינק שם עניין הלבבות הקשוחים תפס מקום מרכזי והיה מעניין ויפה מבחינה ויזואלית).
ולמה זה לא בעיבודים: כי זה מתחיל לצבוע את הסיפור בצבעי אפור והקולנוע ההוליוודי אוהב הרבה יותר את השחור והלבן. תארו לכם סרט אקשן שבסופו נגלה שבעוד שהנבל אכן מנוול, בכל המערכה האחרונה הוא פעל כנגד רצונו והגיבור "הכריח" אותו לעבור את זה רק כדי שאנשים יראו וייראו ושיהיה סדר בעיר שלו. זאת מטרה ראויה, ובכל זאת – בוודאי במוסר של המאה ה-21, יש איזו צביטה בלב כאשר אתה מציב שני חיילים אחד מול השני ולאחד מהם אין זכות בחירה. שוב, לא מדובר באיזה אדם תמים שנקלע לסיטואציה שגדולה עליו – מדובר באותו רוצח ששלח תינוקות למותם בטביעה המונית. ובכל זאת, מבחינה אתית של הגיבורים שלנו – זה לא בדיוק אותו הדבר כמו "הוא היה עקשן מאוד ולא הסכים להם ללכת".
כל שאר הדברים שקורים במדבר
מסיימים את קריעת ים סוף, מקבלים את התורה, עגל הזהב ו-הסוף.
האמנם?
הרי יודע מי שעלעל בתורה באגביות שיש שם חמישה ספרים, לא שניים. גם סיפורו של משה וגם סיפורו של עם ישראל לא הסתיימו עם מתן תורה. חלק מהסיפורים המעניינים ביותר עוד נמצאים לפנינו (בין הוראות איקאה להרכבת המשכן וחוקי טהרה וטומאה): בלעם, החמור והקללה שלא הייתה; קורח ושאלת ההנהגה של משה; הסלע והמקל (פעמיים); מרים מלכלכת על אחיה וחוטפת צרעת; קרבות מול עמלק ושאר עמי המדבר; בקצור, קשה להגיד שחסר אקשן בשאר הספרים. אז למה הם לא?
ולמה זה לא בעיבודים: כי צריך לסיים מתישהו. סיפורו של עם ישראל נמשך, פרקטית, עד ימינו. בקולנוע אפשר למתוח את העניין לשעתיים-שלוש-ארבע גג. להתחיל להיכנס עכשיו לכל אירוע ואירוע במדבר – אין מה להגיד, יש דברים חשובים יותר.
אז בפעם הבאה שאתם רואים עיבוד קולנועי, תדעו שאתם מקבלים את הגרסה הכמעט-מגניבה שלו. זאת שהיא אולי מושלמת (שוב, נסיך מצרים הוא סרט ממש ממש טוב) אבל היא לא שלמה. ולא נותר לנו אלא לקוות שבעוד עשרים שנה, כשיעשו עוד עיבוד מחודש לסיפור – אולי זו תהיה הפעם שבה יוסיפו חלק מהדברים שהיו במקור ועד כה נדחקו לפינה.
I see what you did there
״להתחיל להיכנס עכשיו לכל אירוע ואירוע במדבר – אין מה להגיד, יש דברים חשובים יותר.״
כשבוחנים מה נכנס ומה יצא, שווה גם לזכור מי עשה את העיבודים
רובם נעשו ע"י אנשים מסביבה נוצרית, והקהל המרכזי שיועד לסרטים הוא קהל מסביבה נוצרית. אני משערת שזה מאוד משפיע על האופן בו הסיפור מסופר ונתפס, בין אם הוא עובד בגישה אתאיסטית לחלוטין או דתית לחלוטין, הרי שהפרספקטיבה היא קצת אחרת. אני חושבת שכל מי שעבר במערכת החינוך הישראלית מכיר קצת יותר מידי טוב את סיפורי המדבר השונים, את הפוליטיקות, את סיפור הגימגום.. במשך שנים מאוד הציקו לי ההתיחסויות השונות לסיפור יציאת מצרים בטלויזיה הזרה (גם בסדרות) משום שיש התעלמות מוחלטת מכך שמשה לא היה דברן חזק.
אני מנחשת שבת פרעה קיבלה תפקיד גדול מהשיקולים האלו, קודם כל, היא נותנת פרספקטיבה של דמות טובה שאינה יהודית, וזה קצת נח כשהנרטיב המוביל בסיפור נוגע לכך שהיהודים הם הטובים. בנוסף, יש בנצרות הרבה מאוד ענייני אמא לא פתורים והרבה עיסוק באמהות וביחסי גבר עם הנשים בחייו, הרבה יותר מאשר ביהדות.
אני משערת שהעניין של הדת והקהל גם מביא לסיום הסיפור בעשרת הדיברות. הרי משם ואילך כבר נכנסים לעניינים מאוד יהודיים, יחסי העם ואלוהיו, הארץ המובטחת, כל האושר הזה שלהכנס אליו במדיה הגלובלית זה לפתוח קן צרעות פוליטי שלא יגמר גם עוד עשור. סרט שיתיחס לדברים האלו עשוי לקבל מעמד דומה לסרט ההוא של מל גיבסון שעסק בצליבה, וכמובן שהוא ידרוש מפיק ובמאי וכו' שבאמת רוצים להעביר את המסרים האלו לקהל הרחב, לא בטוחה שהם בהכרח בנמצא (בעמדות הרלוונטיות).
בכלל השאלות האנתרופולוגיות שעולות מהיחס ליציאת מצרים לא נגמרות (אני בטוחה שמישהו אי פעם ענה עליהן, אבל אני לא פגשתי עדיין את התשובה). איכשהו הפילמוגרפיה של משה הפכה את היחס העולמי אליו כאל "הנביא של היהודים", אולי זה הפוך והתפיסה הזו הגדילה את הפילמוגרפיה. אבל אני לא חושבת שזו תפיסה נכונה מפרספקטיבה יהודית. אני לא גדולה בתורה או משהו, ובטח שלא יהודיה גדולה. כשאני חושבת לאחור, סיפור יציאת מצרים לא קיבל יותר דגש מסיפורים אחרים, למעשה, אנחנו כולנו לומדים שמשה גם חטא ונענש, ואפילו בחג הפסח אנחנו בכלל מחכים לנביא אחר שיבוא לעשות איתנו צ'ייסר. אם היו שואלים אותי מי "הנביא" של היהודים, הייתי בכלל חושבת על אברהם. אני לא מצליחה לחשוב עכשיו על דוגמאות קונקרטיות ואולי אני טועה לגמרי, אבל רוצה לטעון שבתרבות היהודית/העברית יש בכלל יותר עיסוק בשלושת האבות מאשר במשה.
משה הוא לא המרכז, אבל סיפור יציאת מצריים הוא בלי ספק מרכזי אם לא המרכזי.
טכנית, על יהודי שומר תורה ומצוות לא עובר יום אחד בלי להזכיר את יציאת מצרים.
וואלה, למדתי משהו חדש
(ל"ת)
נדמה לי
שגם את התפקיד של משה מזכירים כל יום בשלושה עשר העיקרים(משה אמת ותורתו אמת).אם כי מצד שני מזכירים גם את שלושת האבות בתפילת עמידה
משה בי"ג עיקרים אבל י"ג עיקרים לא כולם אומרים וגם הוא מאוחר;
משה מוזכר כמה וכמה פעמים, אבל רובם ציטוטים של 'ויאמר ה' אל משה' ולא עיסוק בו;
יציאת מצריים מוזכרת כמובן בשמע, וגם בפסוקי דזמרה של שחרית – שירת הים כולה, וגם ב'אמת ויציב'; האבות מוזכרים בתפילת עמידה. מבחינת מקום ונפח, יציאת מצריים תופסת יותר מקום וגם נושא.
יש בזה משהו.צודק
(ל"ת)
ניסו לעשות משהו כזה, משחקי הכס לתנ"ך
"Of Kings and Prophets", לפני 3 שנים ב-ABC (התחילו עם דוד ושאול נראה לי) אולם זה בוטל אחרי 9 פרקים והביקורות קטלו. זה ודאי ירתיע כל מפיק לנסות משהו כזה שוב, וחבל.
(בתגובה ליגואר למטה, סורי)
(ל"ת)
אין הכלל שאלה ש"המביא" והמייסד
של היהדות כפי שהיא הוא משה, בדיוק כפי שישו ומוחמד הם נביאי הנצרות והאיסלם.
והרי עד יציאת מצרים ה"יהדות" – ולו כמיתולוגיה, היתה עסק משפחתי מצומצם מאד. מיציאת מצרים, כאשר יש עם שלם של מאמינים וחוקים מתגבשים, ניתן לדבר עליה כעל דת. והרי מהי דת ללא מאמינים? (והחילונים יאמרו – מהו אל ללא מאמינים?).
ולגבי יציאת מצרים, ראוי לציין כי שמו של משה לא מוזכר ולו פעם אחת בהגדה (האורתודוקסית, הוא מופיע כמובן בהגדות "מודרניות" כמו אלה של הקיבוצים). שמעתי פעם פרשנות לפיה זה מכוון – כדי לטשטש את תפקידו של משה, ולהדגיש שאלהים הוא השחקן הראשי, למען לא יאלילו המאמינים גם את משה – כ נעשה לישו, למשל.
משה רבנו כן מוזכר בהגדה של פסח
פעם אחת אמנם, אבל מוזכר. זהו מיתוס נפוץ מאד.
פרט, הזכר וספר
(ל"ת)
בבקשה
מיד אחרי אמירת עשרת המכות, יש קטע שמתחיל ב'רבי יוסי הגלילי אומר…' ושם מובא הפסוק מחומש שמות "…ויאמינו בהשם *ובמשה* עבדו".
כן אציין שהרעיון שהזכרת לפיו מחבר ההגדה בא להעביר את הרעיון שהאלוקים הוא הגואל, נכתב על ידי פרשנים רבים במהלך הדורות. אני מניח שאזכור בודד וכמעט אגבי לא סותר את התיזה הזו.
תודה, לא הכרתי.
ואפילו באזכור הזה, ההיררכיה ברורה כשמש. יש אדונים ויש עבדים.
ועכשיו, כשמשחקי הכס מראה שאפשר לעשות את זה, אולי באמת צריך סדרה אפית על התנ"ך.
משהו מושקע, ריאליסטי, שמנסה לספר סיפור שלם. אפשר למתן קצת את האלמנטים הפנטסטיים, וליצור סיפור מושקע על הסיפורים הגדולים שם, יחד עם אמירה על פוליטיקה, גזענות, אמונה, וכן הלאה.
בהחלט פרוייקט שהייתי מתמסר אליו.
(אולי כששנאוצר ייגמור לכתוב את התסריט שלו, הוא יתפנה לפרוייקט הזה).
מלחמות הירושה של דוד הוא הכי מתאים
הרבה יותר העונות הראשונות של משחקי הכס.
אני חושב שזה מתאים לספר נביאים ואולי גם כתובים - אבל לא לתורה
מצד שני, בדיוק סיפרתי על הטלנובלה הבריזלאית על ספר שמות, אז אולי אני לא מבין כלום בעצם.
חיחי, תודה.
אבל עדיף כבר שמישהו אחר ייגש לזה, כי אפילו אם אי פעם אסיים את הדבר הזה שלי (שהוא כבר לא בדיוק תסריט, וזה "אם" גדול מאוד), זה יקרה בעוד מספר דו ספרתי גבוה של שנים.
אבל… בוא נגיד שקלעת בול רטרואקטיבית, כי בהיותי מי שאני, לא יכלתי שלא לשרבט לעצמי טיוטת תקצירים של "שמואל ומלכים: HBO" כשהייתי בן 15 ועונה של משחקי הכס נפלה בדיוק בתקופת מבחני סוף שנה. בדיעבד, אני חושב שבהחלט אפשרי לעשות סדרה מהספרים האלה, אבל היא חד משמעית צצצטרך להיות סדרה קצרה – הסיפור של דוד ושאול יכול לכסות עונה אחת, עלילות בני דוד ומרד אבשלום יכסו עונה שנייה (וכן, אני מודע לזה שיש באמצע שם קפיצת זמן רצינית), אבל אח"כ? לא יודע, מה שקורה במלכים ב' עם בני שלמה קצת פחות קולנועי, לפחות בהמשך שלו.
מה שבטוח, זה שאם אי פעם באמת תקום סדרה כזאת, יוצר חכם יידע לתת פוקוס ענק על הדמות של יואב בן צרויה, ולפחות בעונה השנייה להפוך אותו בעצם לדמות הראשית. אעתיק לפה תגובה רלוונטית שכתבתי כאן במקום אחר:
אובייקטיבית, יואב הוא כנראה אחת הדמויות הממש מורכבות ועמוקות הראשונות בהיסטוריה הפרסומית. כמה רבדים ושכבות יש לבנאדם הזה, איזה קונפליקטים פנימיים, אין יותר מדי דוגמאות לדמויות תנ"כיות שממש אפשר לקפוץ פנימה לתוך הפסיכולוגיה שלהן, ובעזרתה אפילו לחבר את הנקודות ולהבין חמה בדיוק הוא עשה דברים מסויימים שבספר עצמו לא ממש ניתן להם הסבר (אם כי אולי יש פרשנויות חוץ מקראיות שאומרות בדיוק את זה – בתחום הזה אני מודה שאינני מבין). תוסיפו לזה את העובדה שמנקודת מבטו של החבר הכי נאמן של דוד, כ"כ נאמן שהוא למעשה היה הבנאדם היחיד שהעז להמרות את פיו (מישהו אמר דאבוס סיוורת'?), כל הסיפור של דוד יוצג באור שאולי שונה מהרגיל וייתן נקודת מבט רעננה עליו מבלי לעוות את המקור. אה, וצריך להוסיף ולחקור את העובדה שיואב היה, סליחה אבל זה קצת נכון, טיפה פסיכופת? כאילו, הוא בהחלט אדם עם רגשות ומניעים וכל זה אבל אי אפשר להכחיש שבמספר מקרים בולטים הפתרון הראשון וההגיוני שעלה לו בראש היה להרוג מישהו שלא בא לו טוב, לרוב בגלל תחרות על משרה (נו באמת, מי קונה שהוא הרג את אבנר כנקמה על אח שלו?).
נ.ב.: התגובה הזאת גורמת לי להיראות הרבה יותר דוס ממה שאני באמת. וכאילו, אני חילוני.
עיבוד מעניין במיוחד מספר מלכים יכול להיות אחאב ואליהו...
שניהם לדעתי דמויות מאוד מעניינות ומורכבות והיחסים ביניהם מאוד מורכבים. אחאב הוא אדם רע שהביא את העבודה זרה לשיאים חדשים ורדף את נביאי ה', אבל בסופו של דבר מקריב את עצמו למען עם ישראל. אליהו הוא אדם טוב ונביא גדול אבל הקנאות שלו לה' גורמת לו להיות בודד ומסבכת אותו פעמים רבות, גם עם אחאב ואיזבל ובסופו של דבר גורמת לה' להחליפו בתלמידו. הוא עושה דברים קשים מאוד שהוא רואה שהם הכרחיים (הורג 400 נביאי בעל בפעם אחת, גוזר בצורת ארוכה על ממלכת ישראל), אבל הוא עושה את כל זה כדי להחזיר את עם ישראל בתשובה ולהגן על כבוד ה'. האינטרקציות שלהם אחד עם השני תמיד מראים את ההבדלים בגישות שלהם.
עוד שתי דמויות משנה בסיפור שיהיה מעניין להכניס הן איזבל ואלישע. איזבל היא אשתו של אחאב, והיא הכח האמיתי מאחורי הקלעים, משתמשת במניפולציות על בעלה כדי לקבל מה שהיא רוצה והיא זו שדוחפת אותו לעבוד עבודה זרה, לקחת את כרם נבות, ולרדוף אחר נביאי ה'.
אלישע הוא תלמידו וממשיכו של אליהו, ועם זאת הם הפכים. זה מתבטא בכך שמוטיב האש חוזר ברבים מניסיו של אליהו (מסמל את הקנאות שלו) לעומת מוטיב המים שחוזר בניסיו של אלישע, שמראה על טבעו הרגוע יותר.
ארבעתם (אחאב, אליהו, איזבל ואלישע) הם דמויות בעלות רבדים וקונפליקטים ויהיו מרתקות בעיבוד למסך.
נ.ב. כמו שאמרת, יואב בן צוריה הוא אחת הדמיות המעניינות בתנך, רק תיקון קטן- הוא לא בהכרח תמיד חבר של דוד- אלא מה שמניע אותו זה נאמנות למלוכה בכל מחיר, והוא תמיד יעשה מה שטוב למלכות ולממלכה (לדעתו). זה הופך אותו לדעתי לדמות אפילו יותר מעניינת. וכן הוא היה קצת מוגזם, פעם קראתי מישהו שהמשיל אותו לשריף במערב הפרוע שפשוט יורה במי שעובר על החוק, וזה היה הכרחי בתקופה הזאת של חילופי שטון וביסוס מלכות דוד שיהיה יד חזקה נגד אנשים שמערערים על המלכות.
וכל הכבוד לכותבי עין הדג. כתבה מעולה! שירבו כמותה בישראל!;)
עשיתי על זה עבודה לפני כמליון וחצי שנה
אז הפרטים קצת דהויים אצלי וכנראה לא אוכל להתווכח על זה לאורך זמן עם דוגמאות וכל הדברים הטובים האלה, אבל איך אתה מגדיר איש שהורג 400 אנשים אחרים בשם קנאות דתית כ"אדם טוב"?
התכוונתי טוב ורע מבחינת הסיפור (תגובה גם להראל למטה)
הסיבה שקראתי לאליהו טוב ולאחאב רע היא שאליהו שייך לצד של הטובים בסיפור – עובדי ה', לעומת אחאב שהוא חלק מהרעים – עובדי עבודה זרה. אולי כחילוני (וסליחה אם אני מניח לא נכון) עבודה זרה נראה כמו משהו שולי ביחס לכל שאר העניינים בסיפור, אבל מבחינת התנך זו היא הנקודה הקריטית והחשובה ביותר. אני לא רוצה להכנס לויכוח תיאולוגי, אני רק אומר שמבחינת המספר אליהו הוא בצד של הטובים ואחאב וכל נביאי הבעל בצד של הרעים. וכשאליהו הורג 400 נביאי בעל הוא טוב שהורג רעים, כמו שג'ק באואר הרג איזה 900 אנשים ב8 ימי הסדרה. הוא גיבור שנוי במחלוקת, אבל עדיין גיבור. ושוב- מבחינת הסיפור, לא מבחינה סובייקטיבית שלי או שלך.
כנראה הייתי צריך להשתמש ב"בצד של הטובים" במקום ב"איש טוב".
כן, עכשיו זה מצלצל לי יותר נכון
וכבר כשאישרתי את התגובה הקודמת שלי חשבתי שכנראה הייתי צריכה להבהיר שברור לי לגמרי במי הטקסט מצדד ומאיזה סיבות.
פשוט אותה עבודה בי"ב היתה די מפכחת, גם לגבי אחאב, שכמו שהראל כתב למטה כנראה לא היה טיפוס שלילי כל כך ובעיקר לגבי האיש שעלה בסערה השמימה ואנחנו מוזגים לו יין בפסח.
ומאז י"ב, מבחינתי עדיף שלא יבוא…
לא הייתי אומר שאחאב הוא אדם רע
כאילו, חוץ מהקטע המסריח עם נבות היזרעאלי (שגם הוא בעיקר אשמת איזבל), הוא לא מצטייר בתור איזה רודן. הוא שוחר שלום, (עם בן הדד למשל), אבל יודע להילחם כשצריך, יש לו מצפון (הוא מתרשם מאד מהאירועים של אליהו בהר הכרמל, ונכנע בפני ה' אחרי שאליהו מוכיח אותו על כרם נבות). אחאב חוטא כנגד ה' מאד, אבל מעבר לכך הוא לא מתואר כאדם רע במיוחד (בניגוד לאיזבל למשל, שהיא מרשעת אמיתית).
הדמות של אחאב בתורה ולאחר מכן בפרשנות הוא לא חד מימדי
חז"ל דיברו בהערכה גדולה על העובדה שהוא חזר בתשובה לאחר שאליהו הוכיח אותו. למעשה, גם הסיפור מראה הערכה, כשה' אומר לאליהו שהוא לא יביא את הרעה על אחאב, אלא ידחה אותה לימי בנו.
הם מדברים על האחדות הלאומית שהיתה בימיו כמפתח לניצחונות במלחמה.
לעומת זאת אליהו, זוכה לביקורת על הקנאות שלו.
במחקר הארכיאולוגי
אחאב היה דווקא מלך ממש טוב. כמובן שבארכיאולוגיה מלך טוב זה מלך חזק עם קשרים טובים עם הממלכות השכנות וצבא גדול, ולא בהכרח מלך מוסרי
מה שבאמת חסר בכל הסרטים על יציאת מצריים הוא פרעה בפיג'מה באמצע הלילה.
https://www.youtube.com/watch?v=APLGlplebVY
אוי אוי אוי אוי אוי
(ל"ת)
כחרדי, אני יכול להעיד שזה השיר הכי מפורסם במגזר
או לפחות בחמישיה הפותחת.
תודה על הכתבה
מקורית ומעניינת.
ושאלה: לא ראיתי אף אחד מהסרטים שכן יצאו על יציאת מצרים. כן ראיתי, לפני שנים, את הקליפ הבא: https://www.youtube.com/watch?v=zNVDdouHHzU
מאיזה סרט זה לקוח?
"עשרת המכות" מ-2006
כן, היה סרט כזה, הוא ניסה אפילו להתרחב מעבר ליציאת מצרים עצמה ולהציג את הקונפליקטים בעם שמתחיל לפקפק במשה. הבעיה היא שהוא היה סרט די גרוע.
וואי, תודה! לא הצלחתי למצוא על זה פרטים בשום מקום
הלכתי כמובן לבדוק את החשוד המיידי – הסרט עם צ'רלסטון הסטון, אבל הסצינות האלו לא היו שם בכלל, ולא השחקנים ובקיצור, לא הסרט הזה.
מה שאתה מדבר עליו זאת הפקה הוליווודית? יהונתן לא הזכיר אותה בכלל. ואיך קוראים לסרט באנגלית?
ו... נמצאה האבידה
זאת מיני סדרה, לא סרט. https://www.imdb.com/title/tt0443412/?ref_=adv_li_tt
ולכן, אני מניח, יהונתן לא הזכיר אותה.
אה, וזה גם "עשרת הדיברות" (כמו האפוס הישן), לא "עשר המכות"
ולא יודע למה נפתח בטעות שרשור חדש. סורי.
אם הייתי צריכה תזכורת לכך ש"עין הדג" הוא האתר האהוב עלי,
הכתבה והדיון הזה בדיוק הדבר שנזקקתי לו.
בתור אישה דתיה, כל הנושא של עיבוד סיפורי תנ"ך לקולנוע גורם לי בדרך כלל להרגיש אי נוחות, כיוון שכל עיבוד הוא פרשנות. אגב, אי הנוחות הזו עתיקה בהרבה ממני; כשהתורה תורגמה ליוונית בתרגום השבעים חז"ל קבעו צום על העניין – כל עיבוד הוא פרשנות, כל פרשנות חוטאת במשהו לאמת.
מצד שני, אי אפשר שלא לגעת בתנ"ך. זה תימהון גדול שלי, על כך שאין ייצוג ההולם את גודל ההיקף התרבותי שלו בתרבות המודרנית, אם כי יש לי השערות בעניין. העיקרית מביניהם היא שקשה מאד, בעולם שלנו שרוצה להראות הכל, לייצג דברים שלא ניכרים לעין. למשל: איך הייתם מציגים את הסיפור של העקידה? "ואת וידום אהרון"?
יש מאמר יפהפה של אריך אוארבך בספרו "מימזיס" בשם "צלקתו של אודיסס", בו הוא משווה בין קטע מהאודיסאה לסיפור העקידה, ומראה שבעוד העולם ההומרי מתרחש בחלל סקיר, בו כל הקונפליקטים הפנימיים נראים במבט חיצוני, הדמויות בתנ"ך מופיעות בחלל שאינו נראה לעין (מה לבש אברהם? איך היה נראה? המיתולוגיה היוונית מספרת לנו אפילו מה היה על מגנו של אכילס ועל צבע עיניה של אתנה), והקונפליקטים שלהם לא מתוארים. אנו לומדים על הדמות דרך מעשיה, וחלק גדול ממנה נשאר חידה.
זו הסיבה בעיני שקשה כל כך לעבד את התנ"ך לקולנוע. הבסיס התרבותי של הקולנוע – show, not tell – אינו פועל כאן. התנ"ך, שלא כמו המיתולוגיה היוונית, אוהב לעבוד בחושך. הוא מספר, ולא מראה.
ויחד עם זאת. לא כמו שיגואר כתב, אני חושבת שבעיבוד קולנועי לא כדאי לטשטש את האלמנט הניסי. נסו לחשוב על משה, מתווכח עם הא-ל על השליחות שהוטלה עליו ועל אברהם אבינו שנלחם בא-ל עצמו עבור אנשי סדום, רק כדי לראות אותה נחרבת יום לאחר מכן. בעיני זה יכול להיות לא פחות ממדהים. א-להים הוא דבר גדול (כמה גדול? יש המון אנשים בעולם שכל חייהם סובבים סביבו. כמה יצוג יש לזה באמנות ובקולנוע כיום?) ולדבר על התנ"ך בלעדיו זה קצת כמו להיות בטוחים שיש דבר כזה חברות אפלטונית בין גברים ונשים. אולי יש אנשים שזה עובד עבורם, אחרים ימצאו את עצמם מסמיקים ונבוכים.
(הייתי מסמנת ספוילרים לתנ"ך והמיתולוגיה היוונית, אבל לא נראה לי שזה יפריע למישהו)
אני הייתי רוצה לראות את האלמנטים הפנסטיים ממותנים כי אני חושב שזו יכולה להיות התמה של הסדרה.
בעיקרון, סיפור המסגרת צריך להיות על אמונה ואלוהים. ברגע שהאלמנטים הפנטסטיים אשכרה מתרחשים, אז התשובה נהיית ברורה, ואני הייתי מעדיף שהסדרה תשאיר את השאלה הזו לאו דווקא פתורה לחיוב או לשלילה. ככה נוצר דיון למה אנשים מסויימים מאמינים, למה אנשים אחרים לא, האם אלוהים קיים, וכן הלאה.
כמובן, כל הפרוייקטים הנורא מעניינים האלה עולים לי בדיוק כשאני הכי עסוק בעולם ובחיים אפילו לא אשים עיפרון על נייר כפי שהמצב נראה. אבל אני יכול לחלום.
אוקיי, סיקרנת
כי בנ"ך יש הרבה דברים שאפשר לעשות בלי פנטזיה, אבל בתורה עצמה זה באמת עניין הרבה יותר קשה, אלא אם נופלים שוב ושוב ל"אולי הוא בעצם הזה את זה". איך אתה מסביר את כל הדיאלוגים עם אלוקים? את המבול? מגדל בבל? בריאת העולם? סדום ועמורה? (זאת לא קריאת תיגר, אני באמת סקרן).
דווקא אני מעדיפה להשאיר את הניסים
כל המהות של ספרי דת היא לתאר עלילה שהמרכז שלה היא קיום של אלוהים, נראה לי מוזר להוריד את האלוהות מהסיפור. זה די להוריד את הגיבור המרכזי מהעלילה.
כל הדתות וכל המיתולוגיות מלאות גם בניסים, והסיפורים האלו נכתבו בראש ובראשונה עבור המאמינים השונים והפכו גם למשהו עם הקשר תרבותי. אבל בסופו של דבר, נראה לי לפעמים שאיזשהו נסיון ליצר רציונליזציה בכח לסיפור פוגעת בכל הצדדים.
ספרי דת נכתבו מתוך הנחה שיש אלוהים, ומה שנכון למד"ב נכון גם לספר מבוסס על עלילה דתית: אם הלוגיקה הפנימית נשמרת, אין שום בעיה בעלילה.
להבדיל, דווקא הנסיון להוריד את הניסים ולהוסיף להכל הסבר נתפסת בעיני מצד אחד כנסיון שכנוע כמעט נואש כלפי מי שאינם מאמינים, ומצד שני כאיזשהו נסיון להוסיף רציונל למי שלא מחפשים את הרציונל המדעי בעלילה.
אני אנסה לענות לך ולקרקר פה.
אכן, נקודת המוצא בספרי דת היא שיש אלוהים. אבל אני חושב שאם הסיפור ייצא מנקודת המוצא הזו, יבוטל רובד חשוב בעלילה ובעצם *במהות* של האמונה. אם יש אלוהים, ואלוהים עושה את כל הניסים הגדולים האלה, למה אנשים שחיו באותה תקופה לא מאמינים בו? זה מחלק את הדמויות והעלילה בעצם לטובים/רעים, אנשים שרואים את המציאות/אנשים שמתכחשים לה. בקיצור, זה מוציא את התחום האפור שצריך לשאול את השאלה *למה* מאמינים באלוהים.
במצב שבו הניסים מתרחשים מול העיניים של הדמויות, יהיה קשה להביא סיבה למה הם לא מאמינים, ובכך לבטל את אחת הנקודות המרכזיות בסיפור כזה.
לגבי השאלה של קרקר, אני הייתי מציג את סיפור הבריאה מאוד בקצרה. קייט בלאנשט קוראת את הפסוקים הרלוונטיים, ואנחנו רואים את תהליך יצירת היקום, העולם, 'המרק החם', אבולוציה, והעלייה של הומו ספיינס לגדולה באופן מקביל. כן, לא הכי מקורי, אבל אפקטיבי מספיק כדי לשאול את השאלה האם זה אלוהים, או מקריות.
לא הייתי עושה דיאלוגים עם אלוהים. לכל אורך העלילה, אלוהים לא מדבר. אני חושב שכל האמירות של אלוהים לכל אורך הספרים צריכות להשאיר ערפול מסויים, האם האדם באמת דיבר עם אלוהים, האם האדם דמיין, ולא לתת תשובה חד משמעית. מצד שני, חשוב לדעת מה אלוהים אומר כדי שהדיאלוגים (או המונולגים) יהיו הגיוניים. הייתי פשוט תמיד מביא את הקריינות הקטע הזה. שלא לגמרי יהיה חלק מהיצירה, אלא תמיד ישאיר את השאלה פתוחה.לדוגמא:
משה: לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי: כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ. (הייתי מן הסתם הופך את השפה ליותר מודרנית)
קייט בלאנשט: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ-רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ; וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְהוָה–פֶּן-יִפְרָץ-בָּם.
אני יודע שקריינות נתפסת כעצלנית, אבל במקרה הזה נראית לי הכרחית.
הייתי מציג סיפורים מסויימים באופן ריאליסטי, כאשר תופעות הטבע הן באמת פנטסטיות בעצמה שלהן, אבל לא בהתכנות שלהן. היופי של ספרי הדת שהם מסופרים מנוקדת מבט מאוד צרה. זה מה שקרה לנח, ומכאן זה מה שהוא מניח על העולם. הייתי משאיר את הסיפור מעורפל בכוונה. לדוגמא, הייתי הופך את המבול לתופעת טבע כלשהי, אולי צונאמי, ומשאיר את השאלה האם אלוהים ברמת דיבר מנח, או שסתם במקרה הוא ניחש?
זו דוגמא, כי אני מסכים איתך שהתורה קשה מהבחינה הזו. גישה אחרת והרבה יותר טובה לקחת היא לספר את נביאים כתובים, ולשים את התורה בתור המיתולוגיה של הדמויות. הן מספרות ומדברות על התקופה הזו, אבל זה לא משהו שאנחנו באמת רואים.
נ.ב:
קיבלתי ציון מאוד טוב בבגרות בתנ"ך, מצד שני ראוי לזכור שאני לא בדיוק בחור שהולך לבתי כנסת ומתייעץ עם רבנים. אנשים עם ידע יותר טרי או יותר נרחב בדת היהודית מוזמנים גם לזרוק רעיונות פה.
נ.ב.ב:
צריך לסמן ספוילרים?
כשאתה מקביל בין יצירת היקום והאבולוציה לפסוקים שמתארים את הבריאה
אתה בעצם מחפש את הרציונל, אבל הוא לא באמת שם. וזה בסדר, כי לפני שהיתה תאוריית האבולוציה הדרוויניסטית היו תאוריות אבולוציה אחרות (למרקיזם). ובעצם, באותם ימים מדעי הטבע היו בכלל נספח של הפקולטות התאולוגיות, משום שגם בתאולוגיה היה/יש נסיון להסביר את ההתחלה של כל הדברים. אבל אי אפשר להכפיף את חוקי הטבע כפי שאנחנו מכירים אותם לכללי הסיפורים התאולוגים כמו שאי אפשר להכפיף את הניסים התאולוגים לכללי הטבע. הנסיון להקביל בינהם פוגע בשני הסיפורים ובסופו של דבר גם מיצר הקבלה שלא באמת קיימת ולכן מטה את הדיון לטובת צד אחד לפי האופן בו הוא מוצג.
ריאליזם פנטסטי הוא אחד הז'אנרים הספרותיים האהובים עלי, ואולי משום כך אני מעדיפה גם את הסיפורים התאולוגים שלי עם האלמנטים הפנטסטיים בפנים. אני גם חושבת, כתשובה להמשך דבריך, שאפשר ועוד איך לעסוק בשאלות על אמונה מתוך שימוש בסיפור עם הפנטזיה שבו. למשל, סרמגו (שנים מאז שקראתי ספר כלשהו שלו) שהיה אתאיסט מוצהר יצר סיפורים יפייפיים שעוסקים הרבה ברוח/אמונה ושאלות על מהות הרוח והאמונה. אם זה המובן מאליו, הבשורה על פי ישו, או הספר הכי יפה שלו, דברי ימי המנזר, שבו בלימונדה אוספת את הנפשות של אנשים מתים כדי להעיף כדור פורח (זה היה כדור פורח? זה היה משהו, אני צריכה לקרוא שוב את הספר). אפשר לכתוב ספר שפונה לשאלות מאוד פילוסופיות ומהותיות גם בלי להתעקש לותר על החלק של הפנטזיה.
ואולי בכל זאת, ב'אוריקס וקרייק' ובספרי ההמשך שלו, מרגרט אטווד התעסקה בסיפורי הבריאה בצורה מאוד מעניינת שהיא לא ממש אמונית אבל מאוד מתיחסת לשאלות בנוגע לטבע האדם והאופן בו אנחנו תופסים דת ומפתחים סממנים תרבותיים-דתיים. הספרים האלו הם ריאלים להחריד, אין בהם שום אלמנט פנטסטי. בספר הראשון איש השלג ממציא סיפור בריאה שלם ששואל מהז'רגון של ספרי קודש, אבל משתמש ברעיונות שונים, חלקם נובעים מהחיבה שלו לספרות ולמילים ואחרים מהטירוף שלו. ב'שנת המבול', שנותן תשובה מעניינת ומעט אופטימית לטון הקודר של הספר הראשון, ישנן דרשות דתיות ארוכות שעוסקות בחטא ועונש, בניסים ובמבול. המעניין הוא שהמבול בסיפור הוא באמת מבול מטפורי (במציאות של הספרים מגפה הכחידה את רוב האנושות, זה לא ספוילר זו נקודת המוצא בעלילה). שם באמת מקבלים איזושהי זוית מעניינת על אמונה כי בהחלט ברור מה הביא לקץ העולמות, ואיך דווקא הדרשות הדתיות מציעות הסבר אלטרנטיבי שלא בהכרח נכון באופן גשמי אבל כן משרת לטובה את הקבוצה המאמינה עצמה. יחד עם זאת, בלי להכנס לספוילרים, יש סיבה לכך שהמטיף הוא לא הדמות הראשית בספרים, ואפשר לקשור אותה גם למסר האמוני.
לא בטוחה מה רציתי להגיד בפיסקה האחרונה, אבל במידה מסויימת זה ספין על הרעיון שאתה מציע.
זו הייתה רק דוגמא.
אם תשאלי אותי אני הרבה יותר אוהב את הרעיון השני שבו מציגים את הסיפורים המוקדמים של התורה בתור מיתולוגיה ישנה כלשהי, ואת הסיפורים על המלכים כמשהו ריאליסטי יותר.
לא קראתי לצערי אף אחד מהספרים שציינת, אז אני לא יכול להגיב.
זהו שלא.
ההצגה שלך לגבי הספקטרום היא בינארית מודרנית. דתי (ומאמין) מול חילוני (אתאיסט).
אבל התנ"ך חי על בינריות אחרת לגמרי, שדרך אגב היתה קיימת לגבי רוב האנשים עד למאה העשרים.
החלוקה היא לאל **שלי** מול האל שלך.
הנוצרים (והמוסלמים) לא המירו חילונים לדתם. הם המירו אנשים שהאמינו באל שלא היה האל שלהם.
זה עדיין לא לגמרי עונה על השאלה שלך איך זה שהאל המקראי עם כל הניסים, עדיין צריך לעבוד שעות נוספות.
ושוב אנחנו צריכים לחזור לבינאריות פרה המאה העשרים. זה לא תמיד מופיע במפורש, אבל מדי פעם מופיע שלאנשים שעובדים עבודה זרה (כל אל שהוא לא האל המקראי) יש יכולת מסויימת לבצע ניסים. לדוגמא מופיע בסיפור המקראי שחרטומי מצריים היו מסוגלים לבצע חלק מהניסים שמשה ביצע.
לבלעם יש יכולות מדהימות, וגם הוא מדבר עם האל המקראי.
חז"ל הרחיבו במידה מסויימת (והקבלה עוד יותר) את היכולות של אנשים שאינם עובדים את האל לבצע ניסים. לדוגמא, הרמב"ם אומר בעקבות הגמרא שבלעם היה נביא ברמתו של משה!
עוד דוגמה הסיפור של שאול ובעלת האוב. חז"ל (אך לא הרמב"ם) סוברים שהסבה שאסור לפנות למעוננים ולמנחשים אינה בגלל שהם טועים. להפך. הם אכן יכולים לנבא את העתיד. אבל זה בא ממקום אסור, בשיטות אסורות. לנו יש נביאים. ומותר היה לשאול את הנביא שאלות טרוויאליות כמו "האתונות שלי אבדו, יש לך מושג איפה הן?"
אוקיי... אבל הסדרה לא אמורה לצאת בימי התנ"ך, אלא בהווה עכשיו.
(ל"ת)
אבל א-להים הוא... חשוב.
לא, לא התכוונתי לחיים של אנשים דתיים. אלא בתנ"ך.
התנ"ך, אם יורשה לי לסכם אותו ולתת לו "מסר" (הצילו), לא מנסה לספר על אנשים. הם חשובים, בטח, אבל הסיפור שלהם הוא לא העיקר, הוא רק חצי.
הסיפור האמיתי הוא של בני אדם והקשר שהם יוצרים אם הא-ל, איך הם מכירים אותו, רבים איתו, כועסים עליו, נענשים על ידו. איך האנושות נבראת, מתפתחת, גדלה, מורדת, חוזרת… ובסוף – יש מהלך של התרחקות מסוים (אך לא פרידה).
התנ"ך הוא תקופה של נבואה, ולפי חז"ל הוא נחתם בזמן שהנבואה (התגלות הא-ל לאדם) עזבה את העולם. אגב, זה אפשר גם עליה של כוחות אחרים, רציונליים וחדשניים יותר (וכן, סדרה על חז"ל והתקופה שאחרי החורבן עשויה להיות מרתקת).
לכן אני חושבת שאי אפשר, וגם שגוי, לעסוק בתנ"ך בלי התייחסות מפורשת לא-ל. בלעדיו זו תהיה החמצה של לפחות מחצית מהסיפור (וכן, אני מודעת לכך שהסיפור אדיר גם בלעדיו). אלא שהוא לא רק דמות בסיפור, היחסים איתו בתנ"ך הם העיקר והוא דמות הכרחית – הרבה מעבר לניסים.
השאלה היא איך מביימים דבר כזה, סיפור בו הגיבור הראשי חסר דמות, אבל נוכח; בלא גוף אך נראה.
זה יכול להיות ממש מגניב.
סוף סוף אני לא היחיד שזוכר את נסיך מצרים
אחד הסרטים האהובים עליי שאם להיות כן גדלתי על הגירסה האנגלית, אך כשגיליתי את הגרסה העברית, התאהבתי בה כליל. דודו פישר, עופרה חזה (שגם מדבבת בגרסה האנגלית) קאסט מושלם! תוכלו לעשות ביקורת על הסרט לכבוד החג ? אולי בכדי לסקרן עוד אנשים בסרט הזה, שמשום מה כבר נשכח בארץ ? (אם כי שידרו אותו השנה ביס)
כתבה מקורית ונהדרת
שלדעתי גם הייתה זוכה לתגובות נוספות אילו הנוקמים החדש לא היה יוצא ממש בסמיכות לה.
רציתי בעצמי להוסיף גם איזו תגובה קצרה רלוונטית, אבל גם לי הנוקמים החדש אכל את המוח…. אז אסתפק בתשבוחות. כן ירבו!