עסקי הסרטים משתנים. האופן שבו אנשים צורכים קולנוע משתנה. כמובן, זה חלק מהעובדה שהאופן שבו אנשים צורכים בידור באופן כללי משתנה, ומכך שהעולם משתנה באופן כללי. אבל הקולנוע נמצא במצב מוזר ורגיש במיוחד. המצב הנוכחי – שבו אתם יכולים לשלם כסף על סרט בקולנוע, לראות סרט בטלויזיה באיכות כמעט זהה, או להוריד אותו באינטרנט בחינם, ובכל זאת הקולנוע עושה כסף – יסתיים מתישהו. אבל מה יבוא אחר כך?
סטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס חושבים שהקולנוע כמו שאנחנו מכירים אותו עומד "להתפוצץ" בקרוב, אבל הרעיונות שלהם לגבי המשך התהליך די משונים. באירוע בבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת דרום קליפורניה הם ישבו כדי להיות חגיגיים ולדבר על עתיד הקולנוע, והשמיעו כמה תחזיות אפוקליפטיות שהיו צריכות לשכנע את הסטודנטים להחליף מקצוע.
הם התחילו, אפשר להבין מהדיווחים ב-THR, מקיטורים על מה שכולם מתלוננים עליו היום: העלויות הבלתי אפשריות של הפצת סרטים. לעשות את הסרט זו לא בעיה; הבעיה היא שבין אם הסרט שלך היה מגה-בלוקבאסטר בתקציב עצום או סרט עצמאי קטנטן, כדי להביא אנשים לראות אותו צריך להשקיע כל כך הרבה מיליונים בשיווק שזה כמעט בלתי אפשרי, והרבה יותר פשוט לוותר על העסק וללכת לטלויזיה – כפי שספילברג כמעט עשה עם "לינקולן", לטענתו ("תשאלו את HBO").
ספילברג חוזה התרסקות: רצף של שלושה, ארבעה, או אפילו שישה סרטים ענקי-תקציב שייפלו על הפנים, וזה ישנה את כל התפיסה ההוליוודית. אחרי אותה התרסקות האולפנים ישנו את תמחור הסרטים, כך שלא כל הסרטים יהיו שווים: נצטרך לשלם 25 דולר בשביל לראות את "איירון מן" הבא, אבל רק 7 דולר כדי לראות משהו כמו "לינקולן".
החזון של ג'ורג' לוקאס היה קיצוני עוד יותר: לטענתו, סרטים יעברו למודל של הצגות ברודוויי – פחות סרטים שונים, פחות הצגות, כשכל סרט עשוי להישאר בבתי הקולנוע למשך שנה ויותר, ומחיר כרטיס עשוי להיות 50, 100 או אפילו 150 דולר.
בתזמון מדהים או אירוני, פחות מיממה אחרי שספילברג/לוקאס השמיעו את התחזיות שלהם, פרמאונט הכריזה כי היא מאפשרת לצופים הזדמנות מדהימה לקנות כרטיס ל"מלחמת העולם Z" ב-50 דולר. זה לא רק כרטיס לסרט, כמובן: ה"מגה-כרטיס" הוא עיסקת חבילה שכוללת כניסה להקרנה מוקדמת, יומיים לפני ההפצה הרשמית של הסרט; עותק דיגיטלי של הסרט, שאותו הרוכשים יקבלו במועד מאוחר יותר; משקפי תלת-מימד בעיצוב ייחודי, פוסטר במהדורה מוגבלת, וגם – שימו לב – פופקורן קטן. קטן! עם כל הכבוד לפוסטרים וכל זה, אם אני משלם 50 דולר על כרטיס קולנוע, אני לפחות מצפה שלא תהיה לי סיבה להוציא עוד כסף במזנון. כלומר, לפחות פופקורן גדול וקולה עם רפיל בלתי מוגבל. אבל זה, כנראה מסוג הדברים שספילברג ושות' ניבאו: "כרטיס קולנוע" עם הרבה בונוסים, כדי לתת לכם את ההרגשה שהיציאה לקולנוע היא בילוי חד פעמי – ויקר. [ Deadline ]
את המודל הספילברגי אני מבין.
את המודל הלוקאסי – פחות. הרי הסיבה שהצגות רצות לאורך זמן היא שהן לא מועלות בהמוני אולמות במקביל, אלא בדיוק להיפך. אולם אחד בכל פעם. אז כדי שכל העולם ואחותו יוכלו לצפות בהצגה הן חייבות לרוץ לאורך זמן.
עניין המחיר הוא משהו אחר והוא נוגע גם לאקסקלוסיביות של תאטרון על פני סוגי בידור אחרים, בגדול.
אז מה לוקאס חושב שיהיה? שסרט יוקרן באולמות ספורים מאוד (נגיד שלא אחד…) בו זמנית, כדי שהוא יוקרן לאורך הרבה זמן? מה זה נותן, הרי אותו מספר צופים פשוט יתפזר על יותר שבועות/חודשים.
מה שבאמת יעזור להם יהיה העלאת המחיר, אבל איך המחיר קשור למודל של ברודוויי?
אתה צודק, אבל
המודל של ברודווי בנוי על כך שהעלות השולית של כל הצגה הוא גבוה. בכל הצגה צריך לשלם לכל השחקנים, הנגנים, אנשי הבמה ויתר האנשים הקשורים בהצגה. לזה צריך להוסיף, כמובן, את עלויות ההשקעה בהצגה, ש"מתפרסות" על פני כל ההצגות. לוקח לא מעט זמן עד שהצגה מחזירה את ההשקעה בה.
בסרטים, העלות השולית של כל ביצוע נמוכה יותר. להקרין סרט עולה הרבה פחות מלהציג הצגה. יחד עם זאת, עלות ההפקה והשיווק של הסרט גבוהה יותר. הרבה יותר.
יוצא שכדי להחזיר את ההשקעה, גם צפייה הסרט צריך לעלות הרבה. אבל, בניגוד למודל של ברודווי, זה פחות נובע מהעלות השולית, ויותר ממרכיב ההשקעה.
אז למה לא "פשוט" להעלות את המחיר של
כרטיס קולנוע (לא מאמין שכתבתי את זה עכשיו) כדי לכסות את כל העלויות האלה? למה צריך לפרוס את הסרט במעט אולמות לאורך חצי שנה? מה זה עוזר?
אבל הוא לא אמר "מעט אולמות"
זו כבר תוספת שלך לדבריו.
ומי בדיוק יבוא לראות את הסרטים האלו שנה אחרי שיצאו
אם הם ימשיכו להיות מוקרנים במקביל בהמון אולמות?
בנוסף לכך...
אם הסרטים יצאו במספר מצומצם כל כך של מקומות, סביר להניח שמדינות קטנות, כמונו לדוגמא, ייפגעו מזה.
ואנשים (רובם) לא יטוסו לחו"ל בשביל לראות סרט. והם ימצאו דרכים אחרות לראות אותם. ככה שאני בכלל לא בטוח עד כמה זה יעזור לרווחים של הסרטים.
הרעיון הוא שבגלל שהמחיר של כרטיס לסרט הוא גבוה, אנשים גם הולכים לקולנוע לעתים רחוקות. לכן, אפשר להקרין סרט לאורך חצי שנה, ואנשים ימשיכו ללכת אליו, כי החודש אולי לא בא לי להוציא 500 שקל על יציאה לקולנוע (זוג כרטיסים+פופקורן ושתייה וכל הג'אז הזה) אבל אולי חודש הבא כן. אבל אולי גם לא חודש הבא, אלא עוד חודשיים? בצורה כזאת לסרט יש קהל פוטנציאלי במשך תקופה ארוכה מאוד מחד, ומאידך הוא מכניס סכום סביר בחודש, כי על אף שמעט אנשים הולכים לקולנוע בכל חודש, הם משלמים הרבה יותר. בשביל לאזן את כל זה, מוציאים פחות סרטים (כמו שאמרו – פחות מבחר), ורוב הסרטים יוצאים ישר לדיוידי/הורדה/טלוויזיה
הצגות ברודוויי כמעט אף פעם לא מחזירות את ההשקעה
וכמעט אף פעם אין בהן רווחים. יוצאות דופן הן ההצגות שרצות כבר ממש המון זמן, כמו פנטום האופרה, שיקגו, מלך האריות ודומיהן.
מרשעת היתה הצלחה פנומנלית, ואחריה "לא רק בלונדינית" – שלי אישית מאוד הזכירה את מרשעת כשעבדתי בחברת הפקה של ברודוויי שקיבלה הצעה להשתתף בפרוייקט ולכן קיבלתי את התסריט לקריאה – אכן הצליחה מאוד. וזה גם מה שאמרתי למפיק שאיתו עבדתי ונתן לי לקרוא – ההצגה איומה ונוראה. אם אתה מחפש פרויקט איכותי להצטרף אליו – זה לא זה. אבל אם אתה מחפש פרויקט שיעשה כסף ויצליח, סביר להניח שזה זה. הוא הסכים אתי וגם ויתר על הפרויקט.
ואפילו "לא רק בלינדינית" שכן זכה להצלח והחזיר את ההשקעה, לא בדיוק היה השקעה משתלמת. המשקיעים לא באמת הרוויחו מעבר לסכום שהם השקיעו מלכתחילה.
מעבר לזה – כמעט לגמרי צודק;
גם בתאטרון חייבים להמשיך לשלם על ההפצה והשיווק. שלטי חוצות ענקיים, פוסטרים של ההצגה וכיו"ב. ובנוסף – העלות של כל הצגה, בניגוד לעלות של כל הקרנה של סרט – היא פנומנלית.
אז מה המוטיבציה של משקיעים להמשיך ולתמוך בהצגות? נטו ההערכה לתחום?
מס ערך מוסף, אני מניחה :-)
המשקיעים מגיעים להצגות הפריוויו ולהצגות הבכורה, למסיבות שאחרי הצגת הבכורה, למסיבות שקשורות בכל מיני זכיות בטוני וכאלה מן. ומרבית המשקיעים נטו – החבר'ה שהמפיק בעצם גייס – נוטים לדגול בגישת ה"פראיירים לא מתים, רק מתחלפים". אחרי שהם רואים שחוץ מאשר המסביב (ואגב, כמשקיע אתה יכול לקבל כרטיסים מתי שתרצה להצגה שעזרת לממן, גם זה משהו) הם לא באמת רואים מזה כסף, אלא מקסימום מקבלים בחזרה את הסכום שהשקיעו (וגם זה לא קורה תמיד) – הם כבר לא משקיעים בעוד הצגות. רק במקרים יוצאי דופן.
ועל זה, כמובן, מתנהלת העלילה הקלאסית הבאה:
http://www.youtube.com/watch?v=fjn1Y9YcIQM
לא נורא להפסיד כסף על משהו שמביא לך יוקרה
והתחככות באנשים הנכונים. אחרת אוליגרכים לא היו מוכנים לשפוך מליונים על קבוצות כדורגל שמפסידות כסף במודע – לפעמים זה גם טוב לעסקים.
נו בטח, כשיש לך את הכסף, זה לא כזה נורא.
הרי אף אחד לא משקיע בתאטרון – או בקולנוע – בשביל להפוך למיליונר. עושים את זה כי יש הרבה כסף, והשקעה של מאה מאתיים אלף דולר ויותר היא לא כזה סיפור בשבילך. ומקסימום תקבל חזרה רק שמונים אלף (מקרה אופטימי למדי, לצערנו) ותלך להצגת הבכורה ולמסיבות הנלוות ויהיו לך כרטיסים בכל רגע שתחפוץ, ובדרך כלל במקומות הטובים – וזה נכון שלהוריד עוד מאה וחמישים דולר על כרטיס לא באמת משנה לך, אבל זה מאוד מרשים את הדייט שלך, למשל, שקיבלת את הכרטיס בחינם כי השקעת בהצגה.
בסרטים כבר יש הרבה יותר סיכוי לקבל חזרה את ההשקעה – אבל בהחלט לא תמיד. ועדיין אף אחד לא מחליט להשקיע בסרטים כדי "לעשות את המכה". גם אם הוא כבר פעם עשה "את המכה" בטעות (למשל, הבחור ששם את הכסף על פרויקט המכשפה מבלייר). מאז הוא מהסס למדי לפני שהוא משקיע בסרטים ומעדיף לעשות את הכסף שלו מאגרות חוב ומניות בבורסה, ורק אחת לכמה זמן הוא לוקח לידיו פרויקט קולנועי ומגייס לו כסף.
לא רק בלונדינית מחזמר נפלא,
ו-so much better הוא אחד משירי הברודווי האהובים עליי. אני גם לא ממש רואה דמיון בין זה לבין וויקד מלבד העובדה ששתיהן הצגות עם הפקה מטורפת.
אבל חוץ מזה אני מסכימה – אין טעם להשוות קולנוע להצגות ברודווי מהסיבה הפשוטה שהצגה זה משהו שאפשר לראות רק בלייב באולם, צפייה של עותק מצולם בבית היא פשוט לא אותו הדבר, לכן הצגות שוות מחיר כרטיס שיכול להוביל לפשיטת רגל. לעומת זאת את רוב סרטי הקולנוע, מלבד בודדים, אפשר לראות בטלוויזיה בלי שחווית הצפייה תפגע בהרבה (בערך. בטלוויזיה בבית יש יותר הסכות דעת ואין חושך מוחלט, אבל אלה תנאים שאפשר לסדר די בקלות אם רוצים), לכן אם מחיר הכרטיס יעלה אנשים פשוט לא יטרחו ללכת לקולנוע אלא פשוט יורידו את הסרט ויראו בבית.
הרגע חזרתי מהקרנה של סטאר טרק החדש
שבה נכחו גם כעשרה ילדודס עם פופקורן, משקאות, סמארטפונים, והרבה דברים להגיד זה לזה. ואני מצטערת, אבל בסלון שלי אין אפילו קרוב למספר הסחות הדעת שהיו באולם הקולנוע הזה. מזל שהסרט היה דפוק ממילא.
זו, דרך אגב, סיבה אחת למה הרעיון של לתפוס קולנוע כבילוי באותה הרמה כמו תאטרון הוא לא ישים. בתאטרון יש (לרוב) קהל שתופס מה מצופה ממנו מבחינת התנהגות, ותשתית של סדרנים שמוכנה לאכוף את הציפיות הללו (במקרה שלי הערב, הסדרן נכנס לאולם בעשר הדקות הראשונות, אמר לילדים להיות בשקט, ונעלם למשך שעתיים). עד שבעלי בתי הקולנוע לא יספקו חווית צפיה אמיתית, שזה אומר לדאוג להתנהגות של הקהל שלהם ולא רק למערכת הסאונד, אני בהחלט לא אשלם 50 דולר בשביל ההנאה של לחזור לחטיבת הביניים.
מצד שני, אם כרטיסים לקולנוע יעלו 50 דולר, אולי יהיו פחות ילדים שמטרידים את מנוחתי. עם זאת, גם זה כנראה לא ישתיק את הזקנות מקולנוע לב.
אני לא בטוח שאני מבין גם את הספילברגי.
התשובה לכך שסרטים כושלים היא – להעלות את המחיר בהרבה? איך זה הגיוני? מחירים שונים לסרטים שונים הם מהלך הגיוני, אבל אם כרטיס לסרט יעלה 25 דולר, אנשים יראו פחות סרטים, נקודה. אנשים הולכים לסרטים – למרות קיומם של DVD, VOD ואינטרנט – משום שזה עדיין, למרות הכל, אחד הבילויים מחוץ-לבית הכי זולים שיש. ללכת לסרט זה יותר זול מללכת להצגה, מסעדה, קונצרט, הופעה או משחק כדורגל. אם הקולנוע ייאבד את היתרון הזה – איזו הצדקה, מבחינה כלכלית, תהיה לקיומו?
המודל פרימיום של מלחמת העולם-Z, לעומת זאת
יהפוך כנראה לנפוץ יותר ויותר. יש כל כך הרבה אנשים שהיו מוכנים לשלם המון כסף כדי לצפות בבאטמנים או ב"הנוקמים" שבוע לפני, או כדי לקבל ממורביליות בהפצה מוגבלת של הסרט, שאני מתפלא שזה כבר לא קרה ממזמן.
"סרטי פרימיום" כבר קיימים מזמן
אצלנו קוראים לזה אולמות VIP (דבר שקיים בארץ כבר שנים, אבל משום מה בארה"ב התחיל רק לא מזמן, יחסית). לפחות בארץ, זה בהחלט מצליח. יש מספיק אנשים שמוכנים לשלם 120 ש"ח על כרטיס קולנוע פלוס פינוקים. אבל אני לא חושב שהמודל הזה בלבד יכול להחזיק את תעשיית הקולנוע. קשה לי להאמין שזה היה מחזיק מעמד אילו היו *רק* אולמות VIP.
אז אני מדבר על סופר-סופר פרימיום
כמו מהדורות מיוחדות של אלבומי מוזיקה שמוכרים ב-300 דולר ויותר (טרנט רזנור, למשל, מאוד טוב בלעשות את זה). אני בטוח שהיה אפשר לעשות הקרנות גם של 500 דולר ויותר לכרטיס של באטמן אם היו נותנים מספיק תמריצים (מוצרים פיזיים נלווים, מועד הקרנה מוקדם, חטיפים ממותגים), שלא לדבר על מחיר הכרטיס שהיה אפשר לגבות על הקרנה בנוכחות נולאן.
מה שכן, ההכנסות מסופר-פרימיום עשויות להיות שוליות ביחס לעלות של בלוקבאסטר גדול. זה אולי יכול להתאים ליוצרים עם סרטים טיפה יותר זולים, אבל עם קהל נלהב (מישהו אמר טרנטינו?).
ספילברג למעשה טוען למעין סיבסוד צולב של בתעשיית הקולנוע, כאשר כרטיסים לסרטים עם ביקוש רב עולים אותו הדבר כמו כרטיסים לסרטים עם ביקוש נמוך, מציאות שמשרתת יותר את בעלי האולמות מאשר את האולפנים. לפי התחזית שלו, כמו בשוק חופשי, מוצרים עם ביקוש גדול יהיו יקרים יותר ומוצרים עם ביקוש נמוך יהיו זולים יותר. לא משהו שהוא מופרך לגמרי.
במידה מסויימת אנחנו כבר בחצי הדרך לשם עם סרטי תלת מימד ן IMAX שהכרטיסי להם יותר יקרים.
התוצאה העיקרית של התרסקות של כמה בלוקבאסטרים
היא שמרנות הולכת וגוברת בבחירת התסריטים – יותר פרנצ'ייזים מוכחים, פחות תסריטים מקוריים וחדשים. אף אחד לא מודאג מהיכולת של "הנוקמים 2" או "רובוטריקים 4" לכסות את ההשקעה.
מצד שני, הטכנולוגיה מאפשרת היום לעשות סרטים זולים שנראים מצויין (district 9, chronicle), וערוצי הפצה אלטרנטיביים יאפשרו לסרטים כאלו (ולסרטים קטנים יותר) להגיע לקהל הרחב ללא הוצאות פרסום גדולות. הבעיה תהיה בתי הקולנוע, שהם משאב מוגבל, ולא בטוח שיהמרו על סרטים מהסוג הזה, שאולי ידחקו יותר ויותר לצפייה ביתית.
איפה אתה טועה:
"ערוצי הפצה אלטרנטיביים יאפשרו לסרטים כאלו (ולסרטים קטנים יותר) להגיע לקהל הרחב ללא הוצאות פרסום גדולות".
אם קיים ערוץ פרסום שיכול לגרום לסרט להכניס עשרות מיליוני דולרים בלי להוציא עשרות מיליוני דולרים, אף אחד עדיין לא מצא אותו. אם תמצא, תמכור אותו להוליווד ותהיה מולטימיליונר. יש אמנם סרטים שהתחזקו בגלל שיווק נכון ברשתות חברתיות – "פעילות על טבעית", למשל – אבל, א. אלה מקרים בודדים מאוד ולא יכולים לעבוד לגבי כל סרט, ו-ב. גם אלה היו קמפייני שיווק שעלו הרבה מאוד כסף. מפרסום בפייסבוק בלבד אי אפשר להחזיר את ההשקעה בסרט.
אני לא מדבר רק על ערוצי פרסום
אלא גם על ערוצי הפצה, כמו מה שלואי סי קיי עשה עם הסטנד-אפ שנמכר להורדה ב-5 דולר באתר שלו. אולי אפילו הפצה במקביל לצפייה ביתית וקולנועית (סטיבן סודנברג ניסה לעשות את זה פעם). גם התפוצה של מערכות בידור ביתיות כמו ה-XBOX וה-Apple TV יכולות להשפיע כאן. זה לא מתאים לכל סרט, אבל ייתכן שיש סרטים שיכולים לכסות את ההשקעה בצורה הזאת. מלבד זאת, יש כאן הרבה גורמים שמעורבים, והתמחור/שיווק של סרטים הוא איזון עדין בין האינטרסים של המפיקים, המפיצים ובתי הקולנוע – ולא בהכרח לכולם יש אינטרס "לשבור את הכלים" ולעשות שינויי תפיסה כאלו.
בזה אתה צודק,
אבל כל דרכי ההפצה החדשות הן ביתיות. אנחנו מדברים כאן על קולנוע, במובן של אולם גדול עם הרבה כיסאות ומסך שעליו מוקרנים סרטים ושצריך לצאת מהבית ולשלם על כרטיס כדי להיכנס אליו. בידור ביתי – אני אפילו לא יכול לקרוא לזה "טלויזיה", כי זה כבר לא – עובר גם הוא מהפכה מוחלטת ממש בימים אלה, אבל אני לא חושב שקיימת סכנה לעצם קיומו. מה שאי אפשר לומר לגבי בתי קולנוע.
הסרט הוא אותו הסרט
ולמפיק לא אכפת איך הוא מכסה את ההשקעה. וגם לי לא אכפת שהפקת הסרט שאני רואה בקולנוע מכוסה בחלקה הגדול על ידי אנשים שצופים בו בבית. אבל מן הסתם מערכת השיקולים (ולפעמים גם הבעלויות הצולבות) פה מורכבת – אם את "הנוקמים" אי אפשר לכסות בערוצים "אלטרנטיביים", המפיק תלוי בבתי הקולנוע שיארחו את הבלוקבאסטרים שלו, ולא רוצה להכעיס אותם על ידי קניבליזציה של ההכנסות של סרטים אחרים ו"קטנים" יותר בקולנוע על ידי הגדלת הנתח של הקולנוע הביתי בעוגה.
סרטים יכללו יותר מרכיבי "פרמיום"
כלומר הקרנה שכוללת לא רק את הסרט, אלא גם תוספות כלשהן, שאי אפשר לשחזר בצפייה ביתית (משהו כמו ה-4D שיש כרגע, רק משופר).
מי שישלם יותר, יקבל גרסה עם הפי-אנד.
מי שישלם עוד יותר, יקבל גרסה שבה יש סצנה שצולמה בארצו.
(ומי שישלם הכי יותר, יקבל גרסה שבה יש מסע בזמן בלי פרדוקסים).
המודל של לוקאס במידה מסויימת יותר הגיוני מזה של ספילברג.
האולפנים הגדולים גילו לפני עשור וקצת אפיק הכנסה חדש ורווחי מאוד – סרטי DVD. מה שגרם לאולפנים לנסות למקסם את הרווחים של הסרטים בפרק הזמן הקצר ביותר, על מנת שאפשר יהיה להוציא אותו ל DVD לפני שהבאזז מסביבו ייעלם.
התפיסה הזאת מובילה לכך שהאולפנים מרכזים את מירב המאמצים שלהם בסוף השבוע הראשון להקרנה של הסרט. לדוגמא אימת הפאנטום הסרט ברווחי ביותר לשנת 1999 פתח ב 2970 אולמות, הסתובב במשך 7 השבועות הראשונים להקרנתו באזור ה3000 אולמות וירד סופית מהמסכים אחרי 32 שבועות. הנוקמים לעומתו פתח ב 4349 אולמות (בנוסף להקרנות חצות), הוא הסתובב שלושה שבועות באזור המספרים האלו ושרד 24 שבועות לפני שהוא ירד סופית מהמסכים.
למרות כל שבירת השיאים של הנוקמים בסוף הוא הרוויח פחות מאימת הפאנטום (אם מתחשבים באינפלציה) ומכר פחות כרטיסים.
כלומר האולפן השקיע הרבה יותר בשיווק וקיבל תמורה קטנה יותר. מה שלוקאס טוען זה שסביר להניח שאנחנו נחזור לאט לאט למודל דומה כאשר בנוסף "חווית" הבילוי בקולנוע תועצם כדי לאפשר תשלום גבוה יותר לסרט.
בערך כמו שעושים עם מלחמת העולמות Z רק בלי שבוע פתיחה מפוצץ
דווקא תמחור שונה של סרטים שונים נשמע הגיוני
למה לי לשלם אותו סכום שאני מוציא על סרט באורך שעתיים וחצי על סרט שהוא שעה וחצי?
כדי לא ליצור תמריץ להאריך סרטים ולפגוע ברמת ההידוק שלהם
זו לא חכמה להכניס לסרט קטעים שהיו צריכים להוריד בעריכה. אין שום יחס ישיר בין אורך הסרט לאיכותו.
הכל עניין של הרגל ושל הנורמות בשוק.
למה אתה משלם אותו מחיר על אותה חולצה במידה S או במידה XL, שיש בה הרבה יותר בד?
לפעמים התשובה היא באמת "ככה".
המודל העיסקי הכי טוב הוא שאחרי שעה וחצי של סרט
הסדרן יעבור בין הצופים עם קופה ויגבה עוד 10 דולר על מנת שהסרט יפסיק להימרח כבר ויגמר. יש מעט מאוד בלוקבאסטרים בשנים האחרונות בהם לא היו מצליחים לגבות ממני את הכופר הזה כדי שיגמרו כבר.
התמחור לא קשור לאורך
או לפחות לא לכך שפילברג התכוון, אלא שהמחיר יקבע על פי המותג של הסרט, פרסום/איכות האנשים המעורבים בו וגודל ההפקה, בדומה להופעות מוזיקה ותיאטרון.
הבנתי שלזה הוא התכוון
אבל, אני חושב שאם ינסו את השיטה שלו אז יהיו הרבה גורמים שישפיעו על מחיר הכרטיס, בין היתר גם לאורך הסרט צריכה להיות השפעה על המחיר, לדעתי.
גם במקרה של ספרים זה ככה, אז למה לא בסרטים?
זה נכון שתמחור לפי אורך הסרט יכול להיות בעייתי כי אולי אולפנים ינסו בכוח להאריך את הסרטים, אבל מצד שני, זה לא בעצם גם מה שהם עושים עכשיו? ככל שהסרט מושקע וגדול יותר ככה הם מנסים להאריך אותו כדי שהקהל יוכל ממש לראות את כל האפקטים שהושקעו עליו מתפזרים לכל אורך הסרט.
רוב הסרטים היום שיש להם אורך קצר יחסית הם סרטי אנימציה לילדים, ואין ספק שבמקרה שלהם האורך של הסרטים הוא במכוון כזה כדי שילדים לא יצטרכו לשהות יותר מדי זמן בקולנוע. אז במקרה כזה לדעתי סרטי ילדים צריכים לעלות פחות מסרטי מבוגרים.
לפי הסרטים עתירי התקציב שיוצאים בשנים האחרונות...
אני לא בטוח שבכלל ארצה לראות אותם בקולנוע.
באטלשיפ, בלתי נשכחים 1 ו2, צללים אפלים, עליית האביר האפל, פרומתיאוס, איירון מן 2 ו-3, סטאר טרק 2, איש הפלדה – סרטים שרובם ראיתי והשאר קראתי עליהם ביקורות, והאמת הם כולם אכזבו/נראים לי מאכזבים.
כלומר, הפתרון לאי החזרת ההשקעה הוא העלאת המחיר לכרטיס
שתבריח חלק ניכר מהצופים שיכולים להרשות לעצמם אותו כיום, ותשאיר בבית את אלה שגם ככה יקר להם לצאת ומעדיפים להישאר מול הטלוויזיה? (בשנים האחרונות אני שייכת לזן האחרון, רוב הזמן). כאילו לא די ביוקר המחיה (בארה"ב יותר קל, אבל לא בכל דבר, לא לכולם, והכול יחסי) ובעלויות נוספות של יציאה (זמן, דלק, שמרטף, חניה וכו') בואו נגבה יותר על הכרטיס?! גאוני. מכאן ישר לכלכלה 101.
זאת ועוד, דווקא מוצר שפונה לקהל רחב (ולא משהו יוקרתי ואמנותי למביני דבר) יכול להרשות לעצמו גם לגבות מחיר עממי יותר כי הוא עובד על כמות ולא על איכות. נכון שסרטי אקשן יקרים יותר, אבל הם גם מושכים הרבה יותר קהל מכל מיני סרטי אינדי, דרמות כבדות ושלל סרטים אמנותיים נחשבים. סרט שנעשה לפי "דמדומים" ימשוך יותר קהל מסרט על פי "יוליסס", בלי קשר לתקציב ההפקה (גילוי נאות: את שניהם לא קראתי). אבל הפנייה לקהל גדול ולמכנה המשותף הרחב תיאבד מכוחה ברגע שהמחיר יפסיק להיות עממי ושווה לכל כיס, אז לא באמת ברור לי מה ירוויחו כאן בסופו של דבר.
אם לוקאס וספילברג מדברים על תמחור הוגן
אז שישלמו לי 50 דולאר על אינדיאנה ג'ונס 4
תחזיות די מפחידות..
לאחרונה ביקרנו אצל חברי משפחה, שיודעים שאני 'סינפיל' (Cinephile). הם אמרו שכמות הסרטים שאני רואה די מדהימה. הם יוצאים לקולנוע בערך פעמיים בחודש, ואילו אני רואה סרט בתכיפות של אחת לשבוע, אם לא יותר. בכלל, לא מעט אנשים שאני מכיר מתייחסים אל יציאה לסרט כאיזה שהוא אירוע, כמו יציאה לאופרה או משהו. לעומת זאת, בשבילי יציאה לסרט זה דבר שגרתי לגמרי. כמובן שאני לא מקרה נדיר, יש עוד הרבה אנשים כאלה. גם יש כאלה שבשבילם ביקור במוזיאון זה הרגל שבועי, או גיחה לחו"ל. כל אחד והתשוקות שלו.
ההבדל הוא, כמו שנאמר, במחיר. אני מבין למה הצגות ברודווי יותר יקרות מסרט בקולנוע. וכן, יחסית לבילויים אחרים, צפייה בסרט היא מהזולים שיש. אבל יסלח לי מר ספילברג, העלאת מחירי הכרטיסים היא לא התשובה. אם משקיעים הרבה כסף במוצר אבל הוא נכשל במכירות, הפתרון הוא לא להעלות את מחיר המוצר, אלא לשפר אותו. חוץ מזה, אני לא מבין את "רצף ההתרסקות שלו" – איך זה הגיוני? אני יכול להבין אם הפלופים האלה יהיו מאותו ז'אנר, למשל סרטים של "מארוול" שיכשלו בזה אחר זה. במקר כזה, שוב, כנראה שהבעיה היא לא בקהל, אלא האולפנים עושים משהו לא טוב. אבל הרעיון ש 3-4 סרטים עם תקציב ענק שכל אחד שונה מהאחר יכשלו ברצף נשמע קצת מופרך.
וגם אם זה יקרה, הפתרון הוא להעלות את המחיר? ההפך. נגיד שיוצאים שני סרטים עתירי-תקציב של "מארוול" שהקהל מתאכזב מהם קשות והם הופכים לפלופים. ונגיד שעל כל אחד מהם הם שילמו 5$ בשביל כרטיס. אז מה שהוא בעצם אומר שיקרה זה שהסרט עתיר-התקציב הבא של "מארוול" יעלה 10$, כדי שגם אם אותו לא יאהבו, הוא עדיין יכסה את ההוצאות? אולי, אבל בהצלחה למצוא אנשים שילכו לראות אותו.
החזון של לוקאס בכלל נשמע לי מופרך, ונראה לי שהרובופוקליפסה תגיע לפניו (הסרט או האירוע עצמו, מה שבא לכם).
הטיעון שלהם הוא שאין מה לשפר את המוצר.
הם בעצם אומרים שגם מוצרים מאד טובים, שאפילו ויכולה להיות הסכמה רחבה שהם מאד טובים, עדיין עולים הון עתק בגלל שיווק והפצה, מה שהופך אותם ללא משתלמים אם הם לא מכוונים למכנה המשותף הנמוך ביותר.
לא כל מה שהם אמרו היה אפוקליפטי
הם טענו שהנזק האמיתי מהקריסה של הקולנוע המסורתי יהיה בעיקר לאולפנים. מצבם של היוצרים (וגם הצופים) ישתפר.
בעולם שבו לכל משפחה יש מערכת קולנוע ביתית שיכולה להציג סרטים חדשים באיכות גבוה ובמחיר נמוך, מספיק למשוך כמות קטנה יחסית של צופים (לוקאס אומר שצריך רק מיליון), בשביל להרוויח. בצורה הזאת יוצרים או פרנצ'ייזים שפונים לקהל מצומצם יוכלו לשמור על מה שמייחד אותם בלי לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר (כמו שקרה לסטר טרק). יש אפילו כמה דוגמאות כאלה היום, מעולם הטלוויזיה (בית הקלפים והעונה הרביעית של משפחה בהפרעה).
מודל אקוודור
לפני מספר שנים הייתי בטיול באקוודור למשך חודש וביקרתי פעמיים בבית הקולנוע.
המודל שלהם היה תמחור לפי ימות השבוע, סופ"ש סרט עלה מחיר "מלא", ביום ראשון היה זול במעט. באמצע השבוע המחירים נעו הבאזור ה 50% פחות.
במקרה הלכנו ביום חול, והקולנוע היה מלא.
יכול להיות שהמודל הזה מצליח להוציא יותר אנשים לקולנוע באמצע השבוע ולשלם מחיר זול יותר, הרי ברור לנו שאת הכסף הם יצליחו להשלים בממכר שתייה ומזון, אך יכול להיות שזה מה שצריך להיות.
להוציא יותר אנשים מהבית, לגרום להם לראות סרט (שלא התכוונו ללכת אליו בשל המחיר) באמצע השבוע ובכך לעודד יותר את תרבות הצפייה.
בעידן בו הורדה פיראטית פורחת, צריך לעודד אנשים לצאת ולהשקיע במוצרים משלימים
התכוונת ל"בעולם שבו הורדה פיראטית פורחת", לא?
(ל"ת)
את זה עושים בארץ באופן עקיף
בעזרת כל מיני תלושי/הנחות 1+1 שתקפות הרבה פעמים רק בימים א-ה.
25 דולר לכרטיס זה לא הגיוני ולא יעבוד.
אני חושב שבמקום להעלות את המחיר, דווקא הורדת המחיר והפיכה של הסרט לזמין באינטרנט (ותוך כדי גם לתת פייט לפיראטיות) היא שיטה הרבה יותר טובה להגדיל את הרווחים.
אני יודע שהיו (או יש) כל מיני נסיונות כאלה, של אתרים או ערוצי טלויזיה שמציעים סרטים להורדה בסמוך ליציאתם לאקרנים בתשלום זול, אבל אני מדבר על משהו גדול יותר. מערכת זולה ומסודרת ונגישה לכל בן אדם עם אינטרנט או מנוי אצל חברת כבלים גדולה, עם שירות לקוחות מסודר, ממשק אינטואיטיבי, איכות מעולה…
וכן, ברור שיש אנשים שהיו מעדיפים לראות את 'איש הפלדה' על מסך גדול ולא על המסך טלויזיה שלהם אבל הרבה אנשים היו מעדיפים לראות את זה בסלון שלהם, עם הפיצה והשתייה שהם לא קנו במחיר מופקע במזנון, עם האפשרות להפסיק בכל רגע את הסרט וללכת לשירותים, או סתם להפסיק כי הסרט לא מושך אותם, בלי להתלבש חגיגי, בלי למצוא בייביסיטר לילד, בלי לנסוע ולחפש חנייה, ובלי להרגיש שהם עושים משהו לא חוקי. סתם לשלם עבור סרט (בזול יותר, כי לא צריך לשלם לסדרנים, למקרין וכל זה..) ולראות אותו בסלון שלהם.
לדעתי דווקא ההוזלה הזו, תניב יותר רווחים, מאשר שינוי המדיום והגדלת המחיר (ושוב אני יודע שהיו או יש נסיונות כאלה שנכשלו, זה עדיין לא גורם לי להספיד את הרעיון הזה).
הבעיה היא שאת הבלוקבאסטרים הגדולים
קשה לכסות על ידי תשלום של, נניח, 10 דולר שיאפשרו לזוג (או אולי גם לחברים שאיתם) לראות את הסרט בכרטיס אחד. אגב – יש פטנט שרשמה מיקרוסופט שרומז שהם שוקלים להשתמש בקינקט על מנת "לספור" את מספר הצופים שיושבים מול הטלויזיה ולתמחר את הצפייה בהתאם.
מיקרוסופט משתמשת בקינקט לכל כך הרבה דברים שאני מתפלא
שהם לא הציעו לרפא סרטן בעזרתו.
אבל זה נכון שיש בעייה ברכישת סרטים דרך הטלויזיה, במובן של לך תדע לכמה אנשים אתה *באמת* מספק את הסרט, ואם בעל הטלויזיה לא מארגן במקרה הקרנה המונית אצלו בסלון.
הייתי אומר שאפשר להוסיף שדה של "מספר אנשים" שאליהם מיועדת ההזמנה, אבל זה תמים מדי. אני חושב שכדי להילחם בזה צריך לספק אביזר אישי, שיהיה קשה מאוד לזיוף שמיועד *פר צופה*. באולם קולנוע שמקרין סרט תלת מימד, אתה יכול טכנית להתפלח פנימה, אבל אם לא יהיו לך את המשקפיים שמחלק הסדרן, אתה תראה בעצם סרט מטושטש. הרעיון שלי הוא ליישם את אותו רעיון פה. אפשר לספק לצופים בבית משקפיים מיוחדים (לא בהכרח לתלת מימד) שבלעדיהם אי אפשר לראות את הסרט. כל סרט שיוזמן מהטלויזיה יקודד והמפענחים שלו יוכנסו לתוך המשקפיים של הצופים (כמו שיש "איזורים" בדיוידי – משקפיים שמקודדים ל"איזור 1" לא יוכלו לראות סרט של "איזור 2"). כך אתה מוודא שהסרט מוקרן בדיוק למספר הצופים שרצית (כי האחרים לא יכלו לצפות בו כראוי בלי המשקפיים עם הקידוד הנכון).
..ואז יגיע האנטי-מחיקון.
ולמי שלא מכיר, הנה שיעור מרתק ומשעשע בישראליות ובחוסר היכולת להגביל טכנולוגיה.
לא צריך ללכת כל כך הרבה אחורה.
ישראל היא מעצמה של פיראטיות (זה ביל גייטס אמר לפני כמה שנים, לא אני). כיום כל סרט שיוצא לדיוידי יוצא באותו היום, גם לשוק הפיראטי בכל העולם.
האנטי מחיקון עבד כי אנשים רצו לראות שידורים בצבע ולא הייתה להם אפשרות אחרת לעשות את זה (בהנחה שהם גרו בארץ). פה יש לאנשים אפשרות לקנות כרטיס בצורה חוקית, או לשבור את הראש עם כל מיני אמצעי זיוף לא חוקיים (שיהיה יותר קשה לייצר ככל שהטכנולוגיה של המוצר תהיה יותר מורכבת). אם זה מה שימנע מאנשים בכל זאת לעבור על החוק? יכול להיות שלא, אבל יכול להיות שלאנשים (כאלה שמבינים קצת בטכנולוגיה ובאינטרנט, כן?) פשוט לא יהיה כוח להוריד סרט, וכתוביות, ולבדוק שזה באיכות סבירה, ולא להתקל בבאנרים של פורנו, כשהם יכולים לקבל את אותו הדבר בלי הכאב ראש, במחיר זול יחסית – בשתי לחיצות על שלט הטלויזיה.
לדעתי גם מנגנון שאומר לך
"אני רואה ארבעה אנשים, לחץ OK לאישור" כמו שהקינקט יכול לעשות יעשה הבדל מסויים. התחושה שאתה משקר באופן בוטה (מכחיש את האמת) היא תחושה שונה מאשר לבחור באיזה Default שרירותי שעולה לך פחות. אבל כיוון שמדובר רק ברישום פטנט, אי אפשר לדעת אם אי פעם המנגנון הזה יהפוך למציאות…
דוגמה נגדית אקטואלית:
"איני הנהג".
זה למעשה ממש ישים
אבל גם יהיה לא מסובך להערים על זה.
אוף טופיק - מקווה שזה מקום בסדר.
אני מנסה למצוא טריילרים שמתחילים עם שורה בצורה של וויס אובר – אבל לא מאלה של קריינות, אלא שורה מתוך הסרט עצמו שפשוט מודבקת מעל תמונה – או רצף תמונות שממחישות את הטריילר.
אני יודעת שראיתי כאלה. אני כמעט בטוחה שראיתי כאלה בין הטרייילרים שרד דירג לאחרונה (למדי) – אבל לא מצליחה לזכור את שמות הסרטים או למצוא את סדרת הכתבות על הטריילרים הכי טובים.
אז… לינקים ושמות של סרטים שהטריילר שלהם הוא כזה – יתקבלו בברכה.
טריילר שמתחיל במלים כמו "מה אתה יודע על…" או "בשלבים של ~שקר כלשהו~ הם כאלה:" ואפילו "~שקר-כלשהו~ הוא תופעה ש…" או משהו כזה. אולי ליוקרה היה טריילר כזה? מסתבר שלא.
בקיצור, מאוד אשמח לדוגמאות כאלה.
תודה, וסליחה אם זה לא המקום הנכון!
הנה אחד
http://www.youtube.com/watch?v=uPIEn0M8su0
מוזר
מוזר מאוד, זכרתי שהטריילר של הערת שוליים מתחיל ככה, (חמישה דברים שצריך לדעת על פרופסור שקולניק…) אבל כשחיפשתי, ראיתי טריילר שונה לגמרי, האם מישהו זוכר על מה אני מדברת.
הטריילר של סטאר טרק 2:
https://www.youtube.com/watch?v=diP-o_JxysA
זה נשמע כמו הטריילר של אינספשן:
http://www.fisheye.co.il/top_trailers_14/
ואם לא, הנה הקישור של ריכוז הכתבות:
http://www.fisheye.co.il/projects/top_trailers/
כן! בדיוק כזה
תודה רבה וגם תודה על הקישור.
גם הטריילר של סטארטרק היה מתאים, ומה שיפעת זכרה מהטריילר של הערת שוליים היה יכול להתאים אף הוא…
זה יפה להגיד שהפצה ושיווק זה מאוד יקר
מישהו הבין למה זה ככה?
אם אפשר לשלוח סרטים לאולמות באימייל וטריילרים אנשים במילא רואים וגם משדרים לפני כל סרט…
איפה פה כל העלויות הגדולות?
"טריילרים אנשים במילא רואים"?
למה הם רואים את זה? איך זה קורה? טריילרים לא נוצרים ומשודרים בקולנוע ובטלויזיה בחינם.
הייתי מניח שהיום רוב האנשים רואים
את הטריילרים באינטרנט, וקשה להאמין שאתרי הטריילרים משלמים עבור הפצתם. אני תוהה אפילו אם ויינט משלם עבור טריילר מוטמע.
רוב? לא.
אנשים רואים טריילרים בקולנוע ובטלויזיה (רק ששם קוראים להם פרסומות).
אנשים שרואים טריילרים באינטרנט הם אנשים שמתעניינים בסרטים האלה. כדי לעניין את שאר ה-99% בסרטים – וליידע אותם על כך שהם קיימים – צריך לפרסם אותם, כלומר, לשלם.
שוב, ההוכחה הניצחת לכך שאי אפשר להפיץ סרט כך שיהיה מצליח בלי להשקיע הרבה מאוד כסף בפרסום מסורתי היא שהאולפנים לא עושים את זה. אילו היה אפשר לגרום לסופ"ש ראשון של 100 מיליון דולר, או אפילו 30 מיליון, בלי להוציא 30 מיליון דולר על פרסומות בטלויזיה – הם היו מאוד, אבל *מאוד* שמחים לעשות את זה.
טוב לדעת, אני לא זוכר
מתי לאחרונה ראיתי טריילר בטלוויזיה. לא שזה מדגם מייצג של משהו.
בארה"ב זה יותר נהוג מאשר כאן.
(ל"ת)
בארץ אין טריילרים-טריילרים בטלוויזיה
רק פרסומות כאלה של כמה שניות (מיום חמישי בקולנוע)
אבל זה כבר משהו אחר
במקרה הזה, הבעיה היא בתמחור של הפרסומות בטלויזיה, לא במחירי הכרטיסים.
העלות של הטריילר עצמו היא כנראה שולית (הרי לא צילמת במיוחד סצינות עבור הטריילר), והכסף הגדול הולך מהאולפני לקולנוע לרשתות הפרסום ומשמה לחברות הטלוויזיה (שאני מנחש שיש חפיפה לא מועטה בין הכיס שמוציא את הכסף לכיס שמקבל את הכסף).
אז אם העניין הוא להפחית את העלות הזאת, אז הפתרון הוא בפרסום ממוקד יותר. במקום לפרסם בערוץ 22 לכל הארץ, אפשר לפלח ולא לשדר פרסומות לסרטים לאנשים שגרים במרחק שעה וחצי מהקולנוע, ולא לשדר פרסומות לסרטי אנימציה לילדים למשפחות שבהם כולם מעל גיל 18…
זה עובד יותר טוב כשיש פילוח אישי (כמו באינטרנט), אבל בכל מקרה, זה שזמן שידור ב*טלוויזיה* הוא יקר, זה בעיה של ה*טלויזיה*, לא של הקולנוע.
ושוב:
אם יש לך רעיון איך לחסוך באופן דרסטי בעלויות הפרסום של סרטים, פנה לאולפנים בהוליווד ותרוויח מיליונים. נכון לעכשיו, ככל הידוע, אין שיטה כזאת – אחרת הם כבר היו משתמשים בה.
''לא צילמת במיוחד עבור הטריילר''
כן, דווקא כן. במקרים מסוימים, יוצרים, עצמאיים בעיקר. מצלמים מס' סצינות ועורכים אותן לטריילר.
את הטריילר מציגים לכל מני מפיקים ולפעמים גם החוצה לקהל הרחב. ואז אפשר לדעת האם יש ערך עתידי להפקת סרט מלא מחומר הגלם הראשוני.
ובדיוק בגלל זה אומרים
שסרט צריך הכנסות כוללות של פי שניים מהתקציב שלו כדי *להתחיל* להיות רווחי.
פתאום אפשר לראות למה האולפנים כל כך פרנואידיים לעבד רק דברים מוכרים, הם לא רוצים לקחת סיכונים וללכת על בטוח (מצד שני עושה רושם שהם לא קולטים שאנחנו חיים בתקופה מאוד צינית ואנשים כבר לא מפגרים כמו פעם ונמאס להם לראות דברים לא מקוריים כל הזמן).
רוב האנשים לדאבוננו, עדיין "מפגרים כמו פעם"...
אני כבר הרבה זמן חושב שהדיבורים על זה שאנו קיימים בעידן ציני / פוסט-מודרני בעיקר מבטאות את הרגשות והמחשבות של שכבה מסוימת ואקלקטית, אבל לא את המציאות של כל העולם בכללותו, שלא מודע בכלל למשמעות הביטוי "פוסט-מודרניזם" או לא מבין מה קשר בין הזמן שאנו חיים בו לציניות.
אם מדית הפרסום באינטרנט הייתה יכולה מזמן להחליף את הטלויזיה ושלטי החוצות, אז מזמן כל הקדימונים בטלויזיה היה נעלמים מן העולם. ואם האינטרנט באופן כללי היה יכול להחליף בשביל כולם את הטלויזיה, הכבלים והלווין, ואולי גם את הדפוס – אז גם אלו היו נעלמים, כי אין דבר יותר נוח, חופשי, חסכוני (וגם ירוק, בהקשר של דפוס) מהאינטרנט.
כל מיני דיבורים על זה שאנחנו בדור ציני אולי תופסים לאנשים כמוני, שאני לדוגמא, אדם ביקורתי, שדי סולד מרוב הדברים ההוליוודיים, במיוחד סרטי הקומיקס המגוחכים האלה, וגם לא מחזיק לא רדיו, ולא טלויזיה עם YES ו-HOT ואפילו ערוץ 2 ו-1. למה שאני אשלם בשביל ערוצי צריכה שלא רק שנותנים הכל חוץ מסגנונות שמדברים אלי, ועוד מטיפים לי דעות בצורה פטרנליסטית מבלי היכולת שלי להגיב. בזמן שיש אינטרנט עם מחשב מקוסטם, בו אני שולט על המידע שמגיע אליי לצג, וברוב המקומות יש לי אפשרות להביע דעה.
אבל לבעל המכולת מתחת לבלוק, שאם תבוא אליו בביטויים כמו "חוש ביקורת" הוא יענה לך במשפט "מה אתה מסתלבט עליי?", שרגיל אחרי יום עבודה להמרח מול הטראש של הסדרות של HOT, לא יודע אפילו ליצור תיקיה חדשה ב-Windows. אין שום ציניות בחיים, הם לא עד כדי כך השתנו בשבילו מאמצע שנות ה-50.
ומכיוון שרוב החומר האנושי בעולם הוא כזה, מפרסמים במדיות שהוא רגיל לצפות בהם, ועושים אותם עם תכנים שמתאימים למנטליות שלהם. ככה זה בארה"ב, ישראל, ובכל מקום אחר בעולם (כולל צפון אירופה, אין שום סיבה שזה לא יהיה כך), השכבה ה"צינית / פוסט-מודרנית" היא תמיד שכבת מיעוט קולנית באינטרנט.
[סליחה על האריכות]
האינטרנט
באינטרנט היחס בין כלל המשתמשים, כאמור 'פשוטי העם'; לבין המשתמשים השייכים לשכבה ה"צינית / פוסט-מודרנית" (אני מבין שזה מונח ענין טעם יותר מאשר מילות תואר פשוטות אך מתנשאות מאוד) הוא הרבה יותר קטן מ'במציאות האפלה', מעבר להררי החושך. באינטרנט, בעקבות הכלים אשר ציינת, בעקבות המידע הבלתי מוגבל, בעקבות השפה הכתובה אשר כופה כתיב נכון ותקין וחוקים שעיקרם הגבלה על תוכן הדברים ולאו דווקא באופי מטרתם; העולם נראה הרבה יותר 'ענייני' מכפי שהוא באמת. לכן, אדם שמבלה זמן רב מידי באינטרנט מקבל תחושה מוטעת כלפי הסביבה שלו,
תגובה...
אין שום תחושה מוטעית בלהכיר את האנשים שחיים סביבך. עם חלקם אתה מזדהה / אוהב / מעריץ, כלפי חלקם אתה נייטראלי, ויש אנשים שאתה חושב שהם מבזבזים חמצן לעולם (וכמובן הרבה בין לבין). זה לא קשור לאינטרנט, או לכל דבר אחר. זה להכיר מי אתה, ומי נמצא מולך / לידך / וכו'. אדרבא אינטרנט אם כבר יכול להרחיב את הפרספקטיבה שלך, ועוד יותר לחדד נקודות מסוימות.
ואני דיברתי על מוצרי צריכה, בידור ותרבות, אקלקטיים למדי, שיש לך את החופש המוחלט להשיג באינטרנט, בין בקנייה באיביי, בין בהורדה באינטרנט. דבר שאין לבעל המכולת השכונתית אין אפשרות לעשות, גם בגלל מגבלות טכניות (על זה אני לא שופט אותו), אבל בעיקר בגלל מנטליות המונית שמרנית שלא מקבלת חידושים (ועל זה אני מבקר אותו.) מישהו בכלל הזכיר בני-אדם באינטרנט? (95 אחוז מהשימוש שלי באינטרנט אגב, זה הורדת קבצים מכל מיני סוגים. השאר בדיקת אימיילים, לימודים, וקריאה של כל מיני בלוגים / youtube ולפעמים הוספת טוקבקים בשעות הפנאי. לא יותר מזה, אפילו לא פייסבוק – היית מאמין?)
אפרופו – אנשים שאני נוטה לפעמים לבקר אותם בעניין מסויים, אני מעריך אותם מאוד בתחומים אחרים של החיים. (דוגמא: אני מניח שהדעה הפוליטית שלי ושל בעל המכולת, הם באותו צד של המפה.)
כל בן אדם שביעי בעולם מחובר לפייסבוק
(וזה אם אני לוקח את ההגדרה הרחבה של "בני אדם").
זה עדיין אומר ששישה מכל שבעה אנשים בעולם, לא.
"בעקבות השפה הכתובה אשר כופה כתיב נכון ותקין"
הלו, זה אינטרנט?
עובדה שאנשים גרמו לבאטלשיפ לשקוע
אני מאמין אז שעוד יש תקווה לאנושות.
אבל בעל המכולת, או הירקן שלי, האם הם הולכים לקולנוע?
קשה לי להאמין, אולי עם הילדים בחופשות, אבל לא יותר.
בתחושה שלי, מרבית הצופים של הקולנוע הם צופים קבועים (כאלה שרואים לפחות 3 סרטים בשנה בקולנוע, והרבה מהם צופים יותר). ופחות מזדמנים. ואם הטקטיקה הפרסומית עוסקת ב"בוא נגרום לבעל המכולת לבוא לראות את באטלשיפ!" וכל סרט זורק 30 מיליון על הקהל יעד הזה, אז נראה לי שזה די בזבוז.
אפילו אם נסתכל על הצופים של הלהיטים הגדולים, בחלק מהמקרים יש השערה מבוססת מאיפה הגיעו המאסות של הצופים. בדמדומים ובמשחקי הרעב אלה היו מעריצות הספרים, בהארי פוטר אלה היו הילדים (גם מעריצי הספר). השאלה היא לגבי 'הנוקמים ' ו'איירון-מן3'. האם הם הביאו צופים חדשים (את בעל המכולת?) או רק הביאו את הצופים הרגילים לקולנוע?
תסלחו לי על הבורות
אבל מה בעצם קרה עכשיו שתקציב הפרסום תפח לכל כך הרבה במה העסק שונה מלפני 10 שנים?
וידאו ביתי קיים כבר יותר מ30 שנה ועדיין אנשים הולכים לקולנוע.
גם האפשרות להוריד סרט פיראטי (שבד"כ באיכות פחותה מהמקורי ולא כולל פיצ'רים שבאים עם הסרט המקורי בשביל לחסוך מקום) קיימת כבר 12 שנה לפחות ועדיין אנשים הולכים לקולנוע.
אז מה בעצם קרה עכשיו?
(ושוב סליחה על הבורות)
דבר אחד ששונה
האיכות של חיבור האינטרנט היום הרבה יותר טובה מלפני 12 שנה. אם בשנת 2000 היית צריך לחכות כמה ימים כדי להוריד סרט אחד בחיבור מצ'וקמק של 28.8K (ולהסתכן בלחטוף באג מילניום) היום אתה יכול למצוא הרבה סרטים בסטרימינג באיכות HD, שלא לדבר על שירותים חוקיים בתשלום כמו Netflix וכל מיני VOD למיניהם שנותנים לך לצפות בסרט לא הרבה אחרי שהוא יצא לקולנוע.
תוצאה של זה היא שהכול מתרכז בסופ"ש הראשון של הסרט
וכיוון שאין את הפרסום מפה-לאוזן בסופ"ש הראשון, צריך למלא את החסר ע"י הפצצה פרסומית.
זה תלוי באיכות הקולנוע
צפייה בבית,, עם מסך גדול ככול שיהיה לא משתווה לצפייה בבית קולנוע איכותי. זה תקף במיוחד לסרטי מתח ואקשן והאמת שגם לקומדיה – כשכל האולם צוחק זה תמיד דבר נחמד.
חודשיים אחרי, גם "הארץ" פירסמו כתבה
http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2097393
(אני מקווה שזה נגיש גם ללא מנויים)
כמובן, לא הייתי לוקח ברצינות כתבה שמצטטת את האתר cracked.com בתור מקור רציני.
וההאשמות הרגילות, שמפתיע עדיין לקרוא ב2013, על זה שהאינטרנט והביקורת הורגים את התעשייה. מילא שיאיר לפיד יתלונן על הפייסבוק, אבל שמישהו מתחת לגיל 40 יגיד את אותם הדברים?
לא נגיש ללא מנויים
אבל משעשע שהארץ גונבים כתבות מקראקד.
אפשר לקרוא בגרסת המובייל.
פשוט עורכים את הקטע בכתובת בין הסלאש הראשון לשלישי.
http://www.haaretz.co.il/mobile/.premium-1.2097393
או מריצים את הכותרת בגוגל
(או משפט מהכתבה). דרך גוגל זה בד"כ עובד.
מה גם, שהקיץ הזה בדרך להיות המצליח בכל הזמנים
וזאת בעיקר בזכות סרטי ההמשך. הוליווד רחוקה מקריסה.
...לא
הקיץ הזה מן הסתם לא יהיה *המצליח* בכל הזמנים. ייתכן שההכנסות הכוללות של כל הסרטים בו יהיו הגבוהות בכל הזמנים, אבל חלק מהתופעה שמדובר עליה כאן היא שהעלויות של הסרטים ושיווקם גדלות בקצב גבוה הרבה יותר. הסרטים אולי מכניסים יותר, אבל ייתכן בהחלט שהאולפנים מרוויחים פחות. הוליווד אולי רחוקה מקריסה, אבל לא הייתי מבטל כלאחר יד את כל המשבר הפוטנציאלי.
צודק - המכניס ביותר, לא המצליח
(ל"ת)
חצי טופיק:
הפצת "שוטרים מעולם אחר" בארץ בוטלה כבר?
ל2015 לעומת זאת
בהחלט יש את הפוטנציאל להיות "השנה הזאת עם רצף הכישלונות של סרטים עם תקציב ענק", למרות שרוב הסרטים הם כבר פרנצ'ייזים מוכרים ולכן פחות סביר שהם יהיו כישלונות כמו הפרש הבודד או ג'ון קרטר. הבעיה היא שיש כל כך הרבה סרטים שמיועדים להיות שוברי קופות, שאני בכלל לא בטוח שיש מספיק מקום לכולם בבריכת הכסף הגדולה-אך-בכל-זאת-מוגבלת של הוליווד. מה לעזאזל המפיקים חושבים?!
הנה כתבה שבסופה יש רשימה של כל הפרנצ'ייזים ב2015 נכון לרגע זה:
http://electrokami.com/film/2015-the-year-of-the-franchise-merchandise-and-rolling-your-eyes/
מה שבאמת משעשע
הוא שביקום המקביל של "הארץ" שמאלאן הוא שם שמביא קהל ו- וויל סמית זקוק לו כדי להזניק את הקריירה המדשדשת שלו.
הארץ, למרות היותו עיתון מעולה לחדשות ופרשנות פוליטית,
גרוע באותה מידה כמו חבריו הצהובונים וואינט ו-וואללה בכתבות על סרטים. ציטוטים מכתבה על סרטו החדש של לארס פון טרייר; "…הודיע בפסטיבל קאן 2011 כי הוא “מזדהה עם היטלר"…", "…פון טרייר פיזר לא מעט אמירות אנטישמיות…". ציטוט מהכתבה המובאת למעלה: "…'העולם אחרי'… מאיים להחריב סופית את הקריירה המקרטעת של וויל סמית' ובנו…". ועוד הרבה אי דיוקים ופרטים שבדיקה קצרה באינטרנט היו מבהירים.
שוב, למרות החזון של ספילברג ולוקאס, הוליווד לא תקרוס ולא תשנה את הנוסחה שלה מקצה אל קצה. כמו שאמרו בדיונים קודמים על הנושא, תקציבי הסרטים מנופחים מעל לכל פרופורציה לא בגלל שהם עולים הרבה כסף, אלא בגלל חוקי מס וחישובים הזויים של רואי החשבון של הוליווד. תקציבי הסרטים לא עולים באמת, כי סרט שעלה 110 מיליון דולר בשנת 2000, לא יותר זול מסרט שעלה 200 מיליון דולר בשנת 2012. בגלל זה גם בבוקס אופיס יש חישובי אינפלציה.
לפי דעתי הוליווד חוותה השנה משבר שסדק את התפיסה ששמות גדולים ואפקטים ענקיים בלבד יכולים לשבור קופות. יש לך יוצרים שמצליחים להכניס הרבה כסף, מפני שהם מצליחים לדבר אל התרבות של היום', צעירים בנפשם שאוהבים אקשן, אבל יותר חכמים ומתוחכמים מבעבר. כריסטופר נולאן לדוגמא. ג'יימס קמרון. טרנטינו, שאומנם לא נמצא באותה רמה של הכנסות כספיות, אבל סרטיו עולים בהתמדה בטבלאות, ולא רחוק היום שגם הוא יכניס מעל 300 מיליון דולר לסרט. גם ספילברג, שיכול לדבר עד מחר כמה קרוב היה 'לינקולן' להיות סרט טלוויזיה, יודע שביום שהוא יוציא סרט אקשן מדע בדיוני, הוא ישבור קופות כמו שהוא תמיד עושה.
בנוסף לזה, הוליווד צריכה למצוא את הדרך לרתום אליה את האינטרנט והתעשייה הפיראטית. הפיראטיות פוגעת באופן מזערי בהכנסות של הוליווד, כי זה כסף שמלכתחילה לא היה קיים אצלה. מי שרוצה לראות סרט מסויים, הולך לקולנוע. אבל בעוד שבעידנים רחוקים מי שהיה רוצה לראות סרט משיעמום היה מזפזפ בטלוויזיה או שוכר קלטת וידאו, ואם הוא לא היה מוצא הוא היה עושה משהו אחר, היום יוריד סרט מהאינטרנט או יצפה בו בצפייה ישירה. הפיראטיות רק גרמה שהיום יותר מתמיד, תעשיית הסרטים היא אמצעי הבידור הנפוץ ביותר. אנשים שאינם חובבי קולנוע מגיעים להספק של עשרות ומאות סרטים בשנה, שמסופקני שהיו צופים בהם במידה והאינטרנט לא היה קיים.
לינקולן עשה 182 מיליון בתוך ארה"ב ו- 275 מיליון בכל העולם. לא רע בשביל דרמה שמבוססת על פטפוטים, נמשכת שעתיים וחצי (לא כולל פרסומות והפסקה איפה שעדיין יש) והתקציב המדווח שלה הוא 65 מיליון.
"פסיפיק רים, שגיבוריו הם רובוטים ענקיים,
חולק את אותו דנ"א עם סרטי הרובוטריקים".
רגע, מה?
מן הסתם יש להם את הדנ"א של אותו סוג מתכת,
כשם שאנשים חולקים דנ"א, גם מתכות. לא?
אוקיי אז הם צדקו
כתבה
עדיין לא.
אבל הפער הזה מצטמצם.