היחס של התרבות הישראלית להודו הוא יחס מוזר. טיולים? חובה לכל אדם שבדיוק איבד את עצמו. מוזיקה? לא נדיר לשמוע איזה 'ג'אי הו' או שירים עם השפעות הודיות ברחבות הריקודים. ספרים? אין הרבה, אבל הסופר של "נער החידות ממומביי" מוציא ספר כל כמה זמן שמגיע לחנויות הספרים ואז אתה אומר לעצמך "אה, הנה הספר של ההוא שכתב את 'נער החידות ממומביי'". סרטים? פחחחחחחח. אם כבר מגיע איזה סרט הודי מדובר בסרט הודי-לייט כזה: משהו שלא מגיע מהמכונה המשומנת של בוליווד אלא סרט פסטיבלים רציני שכזה בלי כל השטאנצים של בוליווד – אתם יודעים, סיפור האהבה הקיטשי, ריקודי הידיים המוזרים, קפיצות מסביב לעצים והשירים הלא קשורים. רוב הישראלים יכולים לבטל בבוז את כל התעשייה הקולנוע ההודית על כל קלישאותיה מבלי לראות אפילו סרט הודי אחד בחייהם.
וחבל, כי כל מכונה משומנת שעובדת יותר מ40 שנה יודעת מה היא עושה. כן, הסרטים שם ארוכים מאוד, יש בהם שירים וריקודים וסיפורי אהבה ומדי פעם הדמויות זורקות מילים באנגלית באמצע משפט בהינדי כי למה לא, אבל הסרטים הטובים שלהם עדיין טובים, והסרטים הנהדרים שלהם עדיין נהדרים. זה לא שכל סרט שם הוא יצירת מופת וכנראה שאחרי התחברות לסרטי המערב תעדיפו סרט ממוצע מערבי על פני סרט ממוצע הודי, אבל בהחלט מרענן לשנות מדי פעם פאזה אחרי מבול סרטים הוליוודים ולראות משהו קצת שונה: במקום פיצוצים עם עלילה צפויה – ריקודי בטן עם עלילה צפויה. אז בוא נדבר על "3 אידיוטים" – סרט שהוא כל כך טוב עד שהוא לקח ז'אנר שנשלט כמעט לחלוטין על ידי האמריקאים (סרטי מכללות) ובמחי סרט אחד מיקם את ההודים בפסגת הז'אנר בפער ניכר מכל מתחרה שהוא.
הסרט נע על שני צירי זמן: בהווה, צמד חברים מקבלים טלפון באמצע החיים שגורם להם לעזוב הכל ולרוץ חזרה למכללה בה למדו בעבר. שם הם מוצאים יריב ותיק מעברם שטוען שהוא יודע איפה נמצא ראנצ'ו, אותו חבר מסתורי שליווה אותם בזמן המכללה ובסיום הלימודים נעלם כאילו לא היה. הם יוצאים למסע ובמהלכו אחד החברים נזכר בעבר – כיצד הם היו 2 נערים הודיים שנכנסו למכללה בחברה סופר תחרותית וניסו לשרוד כמיטב יכולתם בסביבה דורסנית ובלתי אפשרית. שם הם פוגשים את ראנצ'ו, הגאון של המכללה שמצליח להוציא את הציונים הכי גבוהים למרות שהוא עף מכל שיעור שהוא נמצא בו. במשך שלוש השנים הבאות, הם עוברים שלל הרפתקאות ועושים שלל שטויות בתוך המכללה עד שלאחר שהמכללה מסתיימת, ראנצ'ו נעלם מחייהם – מה שמוביל אותנו לציר הזמן שבהווה.
הדבר הראשון שמבדיל את הסרט הזה מכל סרט קולג' אפשרי בערך הוא שהסרט לא עוסק במסיבה אחרי תעלול אחרי מסיבה, אלא בלימודים האקדמאים ובלחץ הבלתי נתפס שיש על צעירים בהודו להצליח, בלי שום התחשבות ברצונותיהם וביכולתם. השיעורים, הכיוון בחיים וההצלחה בציונים מהווים משקל נכבד מהסרט ולא רק תעלולים מצחיקולים שכוללים הפרשות כאלה ואחרות. הסרט, קומדיה לכל דבר, לא פוחד מלעסוק בהתאבדויות של נערים בעקבות הלחץ שיש עליהם, למקרה שאתם מחפשים הוכחה שקולנוע בוליוודי הוא לא רק "ריקודים מסביב לעצים" אלא גם מדי פעם "אנשים תלויים מעצים". הנופך הרציני הזה הוא מה שמרים את הסרט מעל סרטי בוליווד אחרים. כי גם פה, ממרחק של חצי יבשת מפה, הביקורת על המוסדות האקדמאים ועל השיח הציבורי שיש סביב תארים ועבודה מהדהדת.
אם גרמתי לסרט להישמע כמו איזה סרט חברתי זועם, אז כדאי להזכיר שוב שהוא קומדיה מוצלחת וגם, נו, סרט בוליוודי: סרט עם שירים, וריקודים, וסיפור אהבה, ארוך מאוד (כמעט שלוש שעות), ומדי פעם איזה מילה באנגלית באמצע משפט בהינדי. בניגוד לסרטי בוליווד מודרניים אחרים שכאשר הם רוצים להילקח ברצינות הם הופכים את השירים שלהם למעין מונטאז'ים שכאלה ונמנעים מסצנות ריקוד המוניות, 3" אידיוטים" מאמץ את האספקט המוזיקליים שלו לליבו ומשלב את הביקורת החברתית ביחד עם נאמבר מוזיקלי באמצע השירותים. וזה עוזר שיש לסרט פסקול באמת מדהים: גולת הכותרת היא "All Iz Well" (אותו נאמבר שמתחיל באמצע השירותים) אבל אין שיר בפסקול שהוא בגדר פספוס. "3 אידיוטים" לא מתחמק מהבוליוודית שלו ובמקום להחליף בין כובע רציני לכובע בוליוודי הוא שם את שני הכובעים ביחד על הראש ואיכשהו במקום להיראות כמו הומלס מטורף הוא נראה כמו שיא האופנה האפשרית.
מילה על השחקנים: מה שנחמד בקולנוע ממדינה שאתה לא מכיר זה שאתה בא "נקי" לסרט – בלי התרשמויות קודמות מהשחקנים, התסריטאים או הבמאים. ולכן אם מישהו תופס את תשומת הלב שלך, אתה יודע שזה לא בגלל שאתה מכיר אותו ממקום אחר – זה בגלל שהוא פשוט ממש טוב. ואמיר חאן, הכוכב של הסרט (זה שמשחק את ראנצ'ו, החבר שנעלם), הוא פשוט ממש טוב. מדובר באחד הכוכבים הגדולים של בוליווד, ובצדק מוחלט. אין לו ממש לוק של סופרסטאר קלאסי – העיניים שלו קצת בולטות, האוזניים שלו קצת גדולות, הוא לא מאוד גבוה והוא נוטה לא פעם בסרטים שלו אף להקצין את ההיבטים האלה במראה שלו. אבל מה שהופך אותו לכוכב זה לא המראה שלו אלא הכשרון והכריזמה שלו. ראנצ'ו הוא מעין דמות בלתי אפשרית בלי אף מאפיין שלילי שכולם אמורים לאהוב כל הזמן – דמות שקל מאוד להפוך אותה לבלתי נסבלת או לא אמינה. אבל חאן מצליח לעמוד במשימה וליצור דמות מרתקת ומצחיקה וכזאת שאפשר להאמין לקיומה. ועוד דבר שבולט לטובתו זה שלמרות שהוא בבירור הכוכב של הסרט, חאן מתחלק בסרט בנדיבות – כשצריך, הוא הופך לדמות משנית ותומכת, והוא לא מהכוכבים שגונבים את כל הפאנצ'ים המוצלחים לעצמם. אם מדובר במפלצת אגו מסוג כלשהו, קשה להבין את זה מהסרט. גם השחקנים האחרים מסביבו טובים, אבל קשה לי להגיד שהם בולטים כמוהו. אה, וכמובן, במיטב מסורת סרטי המכללה – כולם נראים פה כמו בני 30 לפחות. זה מתאים לקו העלילה שמתרחש לאחר המכללה, אבל פחות לשלב בחיים שבו הם אמורים להיות בני 20 ומשהו. אבל, היי, מסורת זה מסורת.
אז אם אתם רוצים סרט כניסה לבוליווד, משהו שיוכיח שלקולנוע הזה יש יותר מסרטים מטורפים על זבובים מרקדים או סרטים קיטשיים עם עלילה מסועפת ומטיפנית – "3 אידיוטים" הוא אחלה נקודת כניסה. הוא מצחיק, הוא חכם, הוא כיפי, הוא חתרני בדיוק במידה הנכונה, הוא יגרום לכם לפזם "אול איז וול" באמצע החיים, והוא לא רק "אחד הסרטים ההודים הטובים ביותר", אלא פשוט "אחד הסרטים הטובים ביותר שיש בעולם נקודה".
למה דווקא עכשיו?
(ל"ת)
לכבוד יום שישי ה-13
(ל"ת)
עוד סרט מוצלח
שמתרחש בתיכון
הוא סרט תאילנדי מעולה על תלמידה מוכשרת מאוד שמנהלת רשת העתקות.
אפשר לראות איך מערכת הלימודים תופסת מקום חשוב בתאילנד. הסרט מבוים כסרט פשע לכל דבר…
https://www.imdb.com/title/tt6788942/
"Bad Genius" הוא סרט נהדר
שפספסתי שהומלץ פה וראיתי מסיבות אחרות אבל לחלוטין מגיע לו יחס וכבוד.
מילים באנגלית באמצע משפט בהינדי
לא באמת מוזר, כמעט כל החברים ההודים שלי מדברים ככה. הם קוראים לזה Hinglish.
תודה, אכן סרט נפלא
אחד הדברים שהכי אהבתי בסרט, בתור מהנדס בעצמי, הוא תחושת השליחות והלחץ הקיומי להצליח בלימודים. הידיעה שההצלחה יכולה להוציא את כל המשפחה שלך מעוני משל היית איזה כוכב קולנוע היא משהו מיוחד שקיים בצורה מאוד חזקה בהודו ויעידו על כך שלטי החוצות למכללות להנדסה בכל חור במדינה הזו (או כך זה לפחות היה שם לפני 9 שנים כשהייתי שם)
הסרט עצמו מצחיק, עם המון רגעים מרגשים ועם הצגה ויזואלית מהממת (ויש שיגידו מייפה את המציאות יותר מדי) של הודו.
מה הסיכוי לביקורות נוספות בסגנון?
מצאתי דרך לצפות בסרט (עם שני חברים), וכולם נהנו לאללה (אני לא ממש מסכים לגבי האמירה על אמיר חאן, והסרט נופלת מדי פעם למלודרמה או חוסר-רצינות מהסוג העלוב, אבל בסה"כ הוא ממש מהנה). ועכשיו אין לי מושג איך להמשיך עם הקולנוע ההודי – למישהו יש המלצות? או מכיר רשימה רלבנטית ששווה לעקוב אחריה?
כמה דברים
המלצות יש לי (למרות שלא ראיתי מלא סרטים הודים, אז בוא ניקח את הנושא בפרופורציה), רשימה רלבנטית ששווה לעקוב אחריה אני לא לחלוטין מכיר אבל לקחת את הסרטים ההודים בה-250 של הימד"ב לרוב יותר מצליח מנכשל, ואם אתה מבקש עוד ביקורת לסרט הודי אז וואלה, יש מצב, אבל כנראה ייקח מעט זמן.
,כוכבים על פני האדמה
סרט הודי מהמם ומרגש, גם של אמיר חאן, על ילד הודי עם דיסלקציה וההתמודדות שלו. שלוש שעות, מתוק וסוחט דמעות בקטעים מסויימים.
אני מודה שלא התלהבתי דווקא מ"כוכבים"
וזה יכול להיות קשור לכך שהדיסלקציה של הילד מוצגת כתעלומה מסתורית שהוא מעין טוויסט כשמגלים שזה דיסלקציה, מה שאולי נכון בנוגע לאנשים בהודו, ובכל זאת השאיר אותי צעד לפני הגיבורים שלו לאורך איזה שעה או חצי שעה של הסרט.
מצד שני, אני שומע לאחרונה אחד מהשירים ממנו די בקביעות, אז אולי הוא כן מחלחל.
סנטימנטלי מידי
סרט סנטימנטלי מידי (אבל ממש ממש סנטימנטלי), שמטפל בנושא הבאמת מעניין שלו ברגישות של ד"ר סטריינג' אחרי התאונה.
את הטוויסטים (כן, ברבים) אפשר לראות מגיעים ממרחק של קילומטרים. מהפסקול לא עפתי בכלל.
מה שאי אפשר לקחת מהסרט זה את הכריזמה של אמיר חאן, ואת הצילומים המטריפים של צפון הודו.
אע.
כל הדמויות הטובות חפות מפגמים (או זוכות לאהבה כזאת שנדמה שהן חפות מכאלה), כל הדמויות הרעות מפותחות כמו נבל של דיסני. אם הייתי יהיר הייתי אומר משהו על הקשר בין תפיסת הקארמה לנראטיב נאיבי, אבל וואלה, אני לא מבין בזה מספיק. אפילו חאן לא עושה עבודה מרשימה במיוחד, והכאריזמה שלו לא מצילה עשרות סצינות שכל תפקידן להראות כמה הוא תותח ובזמן שכולם סביבו, הזקנים-השמרנים-האלה, נורא טועים. וכאילו כדי להצדיק את האידיאולוגיה הפשטנית הזאת, שלא פותחה במהלך הסרט מלבד הצגת התוצאות ההרסניות של המצב הקיים, מראים לנו בסוף כמה חאן הצליח בסוף (כאילו שהצלחה פרטית של אדם שווה לצדקת האידיאולוגיה שלו). אין ספק שהסרט עוסק בבעיה אמיתית שצריך לשנות אותה (ודוגמאות פחות קיצוניות שלה אנחנו רואים ברחבי כל העולם הקפיטליסטי, גם כאן. גילוי נאות: כותב תגובה זאת הוא סטודנט באוניברסיטה תחרותית לאחד ממקצועות ההנדסה), אבל הצורה הקרטונית שבה מוצגת האלטרנטיבה שלה לא עושה עימה ועם הסרט חסד. תוסיפו לזה סצנות דרמטיות בסגנון האייטיז (אשכרה מאלתרים פה משאבה משואב אבק על מנת ליילד תינוק, ואז כולם בוכים בגשם, והגשם פשוט מתחלף לשמש כשכולם משלימים זה עם זה, והכל באותה סצנה), ושימוש כמעט מעליב באימג'ים של מתאבדים, ושעה אחת יותר מידי ותקבלו סרט שהוא פשוט 'אע'.
סרט מושלם
מצחיק, סוחף, מרגש, חכם, מגניב, מפתיע, זורם ומהנה. המשפט הסוגר של הביקורת פשוט קולע: לא רק "אחד הסרטים ההודים הטובים ביותר", אלא פשוט "אחד הסרטים הטובים ביותר שיש בעולם נקודה".
הרבה זמן לא נהניתי ככה מסרט.
איפה זמין?
(ל"ת)
הממממ...
…אבל זה גם זמין בפריים וידאו, לכאורה בלי כתוביות לעברית. פעם היה גם בנטפליקס אבל כעת אני לא רואה את זה אצלם.
זה מראה שזה עולה שם כסף ולא חלק מהחבילה
בכללי, אני לא מצליח להבין איך פריים עובד. כמעט כל ההצעות בממשק הן בתשלום נוסף. אפילו דיסני יותר טובים בלארגן ולהציע לי דברים.