21 גרם

מאת
ג'ארביס
– פורסם ב 4 במרץ 2004Posted in: ביקורות

במקור: 21 Grams
במאי: אלחנדרו גונזאלס
אינאריטו
תסריט: גיירמו אריגה
שחקנים: שון פן, בניסיו
דל טורו, נעמי וואטס, קליאה
דובאל

חברה שלי אומרת שאני לגמרי בחורה: קורא 'רייטינג', מרכל כל היום על כל העולם, מכיר את (רוב) הדמויות ב'דוסון קריק', והדבר הראשון שאני אומר כשאני רואה בגד חדש, זה "איפה קנית?", גם אם זה לא ממש מעניין. שלא לדבר על זה שאין לי אף שערה מיותרת על הגוף.

אבל יש רגעים שאני מרגיש גבר, במלוא המובן המחורבן של המילה. תגידו, אולי, שזה לא קשור לגברים מול נשים, אלא פשוט למידת האימפקט המיידי שהשעתיים האחרונות השאירו עליי. אבל כשיצאנו ביחד מהסרט, היא היתה כולה צפודה, העיניים שלה מזוגגות, וכולה אומרת פחד מעורב בדכדוך. ואני? אני, כל מה שאני יכולתי לחשוב עליו היה "נו, בסדר, יצאנו מהאולם, כולם בחוץ בריאים, אף אחד לא גוסס (בינתיים), תאונות דרכים (במיוחד כאלו קטלניות, במיוחד כאלו שמוחקות משפחות, במיוחד כאלו שמתאכזרות במיוחד ומשאירות בן-משפחה אחד לבדו) הן דבר שקורה לאחרים, אפשר להמשיך בחיים. איפה חנינו?".
כן, אני יודע, לא נורא עמוק מצידי. גם לא נורא רגיש. אולי זה אפילו אומר עליי דבר או שניים.
אבל לפי דעתי, זה אומר בעיקר כמה דברים על '21 גרם'.

כי '21', על כל מעלותיו – ויש כאלה לא מעט, ועוד ארחיב עליהן – כל כך נהנה להמיט עליך את אסונות כל העולם ואשתו, שהוא פשוט לא מותיר לך שום יכולת להתמודד עם זה, אלא רק עם ריק גדול ותחושה שפספסת משהו. שמישהו רצה להגיד לך משהו על מוות, על גורל, על אמונה, על יצר, אולי אפילו על אהבה ועל חוסר-אהבה, אבל המישהו הזה כל כך התאהב ברעיונות ובאיכויות של עצמו בדרך, שהוא כבר שכח שהוא הגיע לכאן בשביל לעורר בך איזשהו רגש אמיתי בסופו של דבר.

הסיפור, ביסודו, הוא די פשוט: שון פן הוא פרופסור חולה-לב למתמטיקה, הזקוק לנס רפואי ובינתיים מאמלל את עצמו בנישואים חסרי-אהבה; נעמי וואטס היא עקרת בית בורגנית שמאבדת את כל עולמה בתאונת דרכים; ובניסיו דל טורו, אסיר משוחרר, הוא זה שגורם לתאונה ובעצם יוצר את האירוע שבעקבותיו נפגשות כל הדמויות ומניע את כל הסרט קדימה.

רגע, קדימה? לא כל כך מהר. לא אצל אלחנדרו אינאריטו. הוא שמע שיש טרנד חדש, נורא 99' כזה, של קפיצות ברצף הכרונולוגי של העלילה. זה הלך לטרנטינו ולנולאן, למה שזה לא ילך אצלו? את 'אהבה נושכת', הקודם של אינאריטו, אמנם לא ראיתי, אבל הבנתי שגם שם הוא נהנה לקפץ קדימה ואחורה כאיילה שלוחה. ואיילה מנצחת לא מחליפים. אז ניקח עורך חרוץ ומקורי במיוחד, נושיב אותו מול העלילה שלנו, נערבל את הסצינות כאוות נפשנו, וביחד ניצור לנו סרט איכות קטן אבל גדול, בלי הרבה רייטינג, אבל מאוד מוערך – כי הם אוהבים חיתוכים בזמן, שם בפסטיבלים באירופה.

וכאן, בעצם, התרמית הגדולה של '21 גרם': פתאום באמצע הסרט, כשהמשחק המקדים של הקפיצות בזמן מתחיל להירגע ואתה מתחיל לחבר את כל החתיכות בפאזל, אתה פתאום מבין שני דברים:

1. העלילה, כמו שהיא ללא הקפיצות, היא עלילה של סרט ערוץ הסרטים ביום שישי בצהריים, שלא לומר סרט של הולמרק בכל שעה בשבוע.
2. לקפיצות בזמן אין כל ערך פונקציונלי בסרט.

כי בואו נחשוב על זה רגע: אם נאמר שב'ספרות זולה' היה בקפיצות האלה בעיקר חן של טריק קולנועי חדש, משהו לתבל בו את עלילת הפשע העסיסית ממילא, וב'ממנטו' זה כבר היה חלק בלתי נפרד מהעלילה, עם קשר ישיר למום המוחי של גיבור הסרט, הרי שב'21 גרם' זה כבר נראה כמו תרגיל יחסי ציבור מצוין. הקפיצות בזמן לא משרתות כאן שום חלק מהסרט: לא את הצגת הדמויות (שון פן חולה, שון פן בריא, שון פן שוב חולה; בניסיו בכלא, יוצא ושוב נכנס – וכל זה בתוך חצי השעה הראשונה של הסרט), לא את הבנת המטען הרגשי שלהן, ובוודאי לא את האמירה הפילוסופית שעומדת מאחורי הסרט ומאחורי שמו – אותם 21 הגרם שאנו מאבדים ברגע מותנו, כמשל למסה של נשמתנו. הערך המוסף היחיד שמעניקים הדילוגים האלה הם הממד החידתי. הם מאתגרים את מוחך עד שאתה מצליח, ברוב גאווה, לפענח את הרצף הנכון של האירועים.

אבל, וזה אבל לא קטן: כאן מגיע הטוויסט בעלילה. '21 גרם' הוא סרט שווה צפייה. מסוג הסרטים שגם אחרי שאתה מבין שעובדים עליך בעיניים, אתה כבר לא יכול להפסיק להסתכל, ולא תצטער לשניה שהטרחת את עצמך לקולנוע. אפילו לא תסתכל לרגע בשעון.

אחראים לזה, קודם כל, קאדר השחקנים המעולה. החל משון פן, שגם כאן, כמו ב'מיסטיק ריבר' (בזכותו גזל לביל מאריי את האוסקר) מתנהג כמו שופט כדורגל טוב: אם לא שמו לב אליך, אם נתת לאחרים לגנוב לך את ההצגה, כנראה שעשית עבודה יעילה. זה ממשיך בנעמי וואטס, שמבססת את מעמדה כ"בלונדינית-הכי-לא-בלונדינית" של הוליווד; וכלה (וזה חתיכת כלה) בבניסיו דל טורו, שמספק כאן הופעת ענק כהר אדם שעיר עם נשמה של תינוק שנשבה. אפילו קליאה דובאל, המעצבנת שבשחקניות, יוצאת כאן לא רע, בעיקר משום שהיא כמעט ולא מדברת.

מעבר לכך, גם ההחלטה המודעת שלא להיגרר להעמדתם של "רעים" מול "טובים" מעניקה לסרט נופך קצת יותר אנושי, אם כי גם המהלך הזה נעשה בצורה די סתמית: לשון פן מייחסים בוגדנות וחוסר רגישות, שלא נחשוב שהוא מלאך צחור כשלג; נעמי וואטס חוטאת ביצר הנקם המעוור; ובניסיו דל-טורו, לכאורה "האשם בכל", הוא איש משפחה, ויותר מכך, דמות בעלת מוסר-על, כמעט קדוש מעונה: תכונות האבטיפוס הכל-אמריקאי שמחייבות להפעיל כלפיו את כל מנגנוני ההזדהות הראשוניים ביותר.

כל שאר המרכיבים גם הם יושבים בול: הצילום הגרעיני המרהיב, המוזיקה המהפנטת (שנשמעת כמו מיזוג יעיל של אנג'לו בדלמנטי עם גוראן ברגוביץ'), והלוקיישנים, שמיטיבים להזכיר כל עיר גדולה ובורגנית בארה"ב, בלי שיהיה צורך לציין איפה בדיוק. וכן, נו, גם העורך עשה כאן עבודה מעולה. לקח סיפור של טלנובלה מכסיקנית, עשה ממנו 'ממנטו'.

תגיות: