עונת האוסקרים מתקרבת אלינו אבל הפעם יש תחושה קצת שונה באוויר. ראשית כל, יש עדיין את הענן הכבד שהשאירה אחריה פרשת ויינשטיין שבעצם, עדיין מתגלגלת ומתפתחת. כך למשל, בעקבות ההאשמות נגד ספייסי, הסרט החדש של רידלי סקוט ("כל הכסף שבעולם") שבו קווין ספייסי שיחק תפקיד משמעותי מאבד באזז וההקרנה שלו בפסטיבלים שונים מבוטלת, ו"מלחמת הזרמים" של האחים ויינשטיין נעלם מלוח ההפצה לתאריך לא ידוע. אני אהיה מופתע אם אלה יהיו ההשפעות היחידות של הפרשה על המירוץ לאוסקרים.
חוץ מזה, המירוץ נמצא במצב מוזר שבו בשלב הזה, חסר הסרט. הרי בשלב הזה שנה שעברה ידענו ש"לה לה לנד" הוא הסרט המוביל לזכות באוסקרים, לפני שנתיים כבר זמזמנו ש"ספוטלייט" הוא מועמד מוביל וכן הלאה. לא תמיד הבאזז הצביע על הסרט הנכון (אני עדיין צריך להזכיר לעצמי כל פעם מחדש ש"אור ירח" הוא הזוכה משנה שעברה) אבל תמיד היה סרט כזה שבשלב הזה כולם שמו את הז'יטונים עליו כ"סרט שהולך לזכות באוסקר".
השנה לעומת זאת, אין כזה. כשמתסכלים על רשימת המתמודדים התחושה שעולה היא מבולבלת – כל סרט כאן עקרונית יכול לזכות באוסקר אבל זה ירגיש מוזר. אפשר לדמיין בקלות כל אחד מהם מגיע למועמדות, אבל לפרס האוסקר עצמו?
אז רגע לפני פתיחת עונת האוסקרים, בוא נסתכל על המועמדים המובילים וננסה להבין מי הם ולמה מצד אחד "כן" ומצד שני "אבל".
מה זה: סרט המלחמה של כריסטופר נולאן על "מבצע דינמו", תגידו איפה הייתם בקיץ האחרון?
מתי אצלנו? במפתיע, כבר יצא
כן: כלומר, מתישהו כריסטופר נולאן צריך לקבל אוסקר, לא? ואם לא ייתנו לו על סרט מלחמת עולם השנייה, אבל כזה שלא מתחנף לאוסקרים אלא נראה שבאמת נוצר מעניין אמיתי, שזוכה בביקורות כסרט איכותי וכניצחון הפקתי מתי למען השם כן ייתנו לו?
אבל…. : אין לכם תחושה ש"דנקרק" קצת התנדף? שכמו לא מעט סרטי קיץ אחרים, הוא לא הצליח להשאיר את החותם שלו בצורה מלאה? אנשים לא מדברים עליו בהשתפכות יתרה ומבלבלים את השכל עליו ואין ציטוטים ממנו וכמה חודשים אחריו הוא נראה כמו זכרון מעורפל יותר מאשר מתמודד מוביל לקבל את הפרס. ובכל זאת, בעונה הזאת, נכון לעכשיו – ייתכן שמדובר במועמד המוביל לפרס הסרט הטוב ביותר.
הצורה של מים (מסתבר שזה בכלל ייקרא "צורת המים")
מה זה: סיפור אהבה בין מפלצת מים לאישה חרשת בצל המלחמה הקרה.
מתי אצלנו? עוד לא ברור נכון לעכשיו – 15.02.2018
כן: כמו נולאן, גם ג'יירמו דל טורו, במאי הסרט, נמצא במועדון האנשים שמחכים לקבל אוסקר או לפחות מועמדות לבימוי. מדובר בסרט שצבר שבחים רבים בין הפסטיבלים השונים שבהם היה, כולל ניצחון בפרס החשוב ביותר בפסטיבל ונציה האחרון.
אבל…. : סיפור אהבה בין מפלצת מים מוזרה לאישה חרשת לא ממש נשמע כמו החומר שממנו עשוי זוכה אוסקרים. פעם אחרונה שהצליחו לגרום לאקדמיה לתת את פרס הסרט הטוב ביותר לסרט ז'אנר הוא החביא את עצמו בתוך אפוס מלחמה וגם היה להיט קופתי כזה גדול שהאקדמיה לא הייתה יכולה להתעלם ממנו. האם "הצורה של מים" יצליח לעורר באזז גדול מספיק כדי שהאקדמיה תסתכל עליו ברצינות?
הפוסט העיתון
מה זה: מבוסס על סיפור אמיתי, אשר מתאר את המאבק של הוושינגטון פוסט על פרסום "מסמכי הפנטגון". אבל בעיקר – סרט בכיכובם של טום הנקס ומריל סטריפ (בין השאר) בבימויו של סטיבן ספילברג. צריך בכלל יותר מזה?
מתי אצלנו? עוד לא נקבע תאריך יציאה. 11/01/2018
כן: שוב – ספילברג. הנקס. סטריפ. שניים מהשחקנים הגדולים של דורנו תחת אחד הבמאים הגדולים של דורנו, כולם חביבי אוסקר בסיפור של "עיתונות נגד הממשלה" בעידן של הממשלה הנוכחית. מהטריילר הטרי שלו זה נראה כמו "מה אם ל"ספוטלייט" היה תקציב וחזון קולנועי (שהוא לא מבאס)", ואם ל"ספוטלייט" זה עבד, אז שלספילברג לא?
אבל…. : אף אחד לא ראה את הסרט הזה. פעם שעברה שהימרנו על סרט שאף אחד לא ראה ("שתיקה") הוא סיים עם מועמדות אחת בלבד. ולמרות שכמעט כל סרט של ספילברג בעשור האחרון היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, לא היה לו להיט ענקי שנחרט בתולדות הקולנוע כבר הרבה זמן.
מה זה: ביוגרפיה קולנועית על וינסטון צ'רצ'יל בתקופת מלחמת העולם השנייה.
מתי אצלנו? 11 בינואר, 2018.
כן: "ביוגרפיה קולנועית על וינסטון צ'רצ'יל בתקופת מלחמת העולם השנייה" זה הסיבה. פתיונות לאוסקרים באים בכל מיני צורות, אבל "ביוגרפיה במלחה"ע השנייה" היא אחת הבולטות שבהם, בייחוד שהביוגרפיה היא על איש מפורסם שכולם מוכרים ובטח אם הוא היה אלכוהוליסט. בנוסף, גארי אולדמן כרגע במסלול הישיר לקבל אוסקר ראשון, והופעות ראשיות חזקות עוזרות לסרטים (וההיפך).
אבל…. : הביקורות לא בדיוק יוצאות מגדרן. הוא יושב כרגע כסרט ממוצע ואפילו טוב, אבל כנראה שחסר לו את הניצוץ הזה שיהפוך אותו למשהו שישים אותו בראש הרשימה. מצד שני, ל"הארטיסט" זה עבד.
מה זה: דרמת התבגרות על נער צעיר שמתחיל להיקשר רומנטית לגבר מבוגר.
מתי אצלנו? עוד לא נקבע תאריך יציאה. כנראה תחילת 2018. 25/01/2018
כן: מדובר באחד מהמועמדים שהוקרנו הכי מוקדם השנה – עוד בסאנדנס הסרט עורר באזז רציני, ונראה שעד עכשיו הוא ממשיך לעמוד בקצב ולקצור שבחים בכל מקום שהוא מוקרן. הבמאי שלו, לוקה גואדנינו, תמיד עשה סרטים ("אני אהבה", "גלים גבוהים") שכמעט עוררו באזז ונראה שעם עוד קצת דחיפה היו מגיעים לאוסקר, אבל תמיד הייתה חסרה התלהבות. הפעם נראה שיש. כמו כן, ארמי האמר רוקד בצורה ממש טיפשית בקליפ הנפלא הזה, וזה סרטון שבא לי לראות שוב ושוב.
אבל…. : דרמות להט"ב מתקשות באוסקר. כן, "אור ירח" הוכיח שאפשר לנצח אבל זה עלול דווקא לבוא לרעת הסרט – האם האוסקרים באמת מסוגלים לתת את האוסקר לסרט להט"בי בפעם שנייה ברצף? ועד עכשיו, למרות התלהבות רבה, האוסקרים לא נתנו אפילו מועמדות סמלית לסרטים האחרים של הבמאי.
שלושה שלטים מחוץ לאיבינג, מיזורי
מה זה: אישה שביתה נרצחה יוצאת למסע כנגד המשטרה שהיא מרגישה שלא עובדת מספיק טוב על מנת לפתור את התיק. כמו כן, סרטו החדש של מרטין מקדונה הבמאי זוכה האוסקר שביים את "ברוז'" ו"שבעה פסיכופטים".
מתי אצלנו? עוד לא נקבע תאריך יציאה 18.01.2018
כן: מדובר בלהיט פסטיבלים שהצליח להפתיע את כולם עם התשואות שקיבל. מסרט ש"אולי פרנסס מקדורמנד תועמד בו", הסרט נראה מועמד טוב לפרסי הסרט, במאי, שחקנית ראשית, שחקן משנה, תסריט ועוד.
אבל…. : היי, אתם יודעים מתי הפעם האחרונה שקומדיה שחורה זכתה באוסקר לסרט הטוב ביותר? אף פעם. התשובה היא אף פעם. זה לא אומר שזה בלתי אפשרי, אבל בשביל לפרוץ גבולות צריך שכל הכוכבים יסתדרו בשורה.
מה זה: בחור שחור מגיע לביקור אצל הורי חברתו ומתחיל לחשוד שמשהו אינו כשורה
מתי אצלנו? כבר יצא
כן: ביחד עם "וונדר וומן" מדובר אולי בסרט היחיד של 2017 שעדיין נוכח באוויר חודשים אחרי שיצא. הלהיט המפתיע ששבר את הקופות, הפיל את המבקרים והפתיע את כולם עושה את דרכו עכשיו אל האוסקרים, ובחלק מהמקרים כבר מתחיל לקבל מועמדויות ולצבור כוח.
אבל…. : סרט אימה על יחסי שחורים-לבנים בעל מסר פחות מאידיאלי? זה לא בלתי אפשרי, אבל הסרט יצטרך לזכות בערך בכל פרס מעכשיו ועד האוסקרים כדי לעשות את הדבר הזה.
מה זה: סרטו החדש של הבמאי של "מנדרינות", הסרט על הזונות הטרנסג'נדריות שהיה להיט בקרב מבקרים וגם בקרב פרסים יותר עצמאיים. "פרויקט פלורידה" מספר על שנה בחיי ילדה ענייה שחיה בצל דיסנילנד וחבריה.
מתי אצלנו? עוד לא נקבע תאריך יציאה.
כן: מדובר בלהיט פסטיבלים לא קטן, שהמבקרים מאוד אוהבים ושגם התחיל לקושש מעט פרסים בין הפרסים המוקדמים שיוצאים.
אבל…. : דרמה מציאותית על עוני בבימוי צבעוני זה, שוב, לא בדיוק מה שהאוסקר הולך עליו. בכלליות, עוני זה לא משהו שהאוסקרים מתים עליו. בכל שנותיו, קשה למצוא זוכה אוסקרים אחד שבו יש באמת עיסוק רציני בעוני (ולא, לשיר על כך שצריך "לכייס כיס אחד או שניים" זה לא בדיוק עיסוק רציני).
מה זה: סרט חדש של פול תומס אנדרסון עם דניאל דיי לואיס, הצמד שהביא לנו לפני עשור את "זה ייגמר בדם".
מתי אצלנו? הראשון בפברואר, 2018.
כן: לא רק שמדובר בשילוב של פול תומאס אנדרסון ודניאל דיי לואיס, אלא שמדובר בהופעה האחרונה בקולנוע (ככל הנראה) של השחקן דניאל דיי לואיס. אחד השחקנים המלכותיים והמכובדים ביותר הודיע שהוא פורש ממשחק ועוזב את עסקי השעשועים, מה שיגרור רצון לתת לו כבוד אחד אחרון, בצורה כזאת או אחרת.
אבל…. : הטריילר והבאזז מסביב לסרט גורם לזה להיראות כמו "50 גוונים של אפור כדרמה תקופתית". לא בדיוק הסינופסיס הכי מעורר ציפיות לקראת סרט. בנוסף, נראה שמאז תחילת האלף החדש לאוסקר די ירד מדרמות רומנטיות.
ואולי בכלל: כמובן, חוץ מהרשימה הזאת יש עוד סרטים בתחרות – האם סרטה הראשון כבמאית של גרטה גרוויג "ליידי בירד" יצליח להיכנס למירוץ? ומה עם שתי הקומדיות על בסיס סיפורים אמיתיים "אני, טוניה" ו"קרב המינים"? או הסרטים החדשים של וודי אלן, טוד היינס, אלכסנדר פיין וריצ'רד לינקלייטר? אולי בכלל יש עוד סיכוי לסרטים שכבר יצאו השנה – "חולי אהבה" ו"בלייד ראנר 2049"? האם ההפצות מחדש של "אוקג'ה" ו"דטרויט" יכולות לעורר מחדש באזז לסרטים הללו? והאם נטפליקס יצליחו סוף סוף להיכנס למירוץ עם "פרחים בבוץ?"
בשלב זה מוקדם מדי לדעת. ונותר רק לקוות רק דבר אחד – שלא תהיה פאשלה עצומה בטקס כמו שהייתה השנה. רגע, בעצם, שתהיה. זה היה הדבר הכי מצחיק שקרה באוסקרים אי פעם.
למה "בלייד ראנר 2049" כל כך זניח ברשימה שלך?
נכון לעכשיו, הוא זניח ברשימות של כולם
הוא סרט שהתקבל בצורה טובה, אבל לא נראה שהוא הצליח לשכנע מישהו שמגיע לו אוסקר – ולסרטי ז'אנר צריך את הדחיפה הזאת.
אתה סגור על זה שקומדיה שחורה מעולם לא זכתה?
כי אפילו לז'אנר הכי לא אוסקרי- אימה- יש נציג זוכה. אם כבר מדברים על אימה, אם 'תברח' יזכה זאת תהיה הפתעה הרבה יותר גדולה מ'אור ירח', מעבר לזה שזה סרט מעולה ואני אהיה נורא שמח.
בלי קשר, הרשימה הזאת מאששת את התיאוריה שלי שזאת הייתה שנה קולנועית גרועה. ממש אבל.
די בטוח, כן
בניגוד להמלצות הרופא, ראיתי את כל זוכי האוסקר עד היום בפרסי הסרט והבמאי ואלא אם אתה מאוד ליברלי בהגדרות שלך – "קומדיה שחורה" אין שם.
ויקיפדיה מגדירה את בירדמן כקומדיה שחורה
ויקיפדיה טועה.
(ל"ת)
מה זה אם לא קומדיה שחורה?
(ל"ת)
טוב, קודם כל - לא קומדיה.
זה שיש בסרט רגעים מצחיקים לא הופך אותו לקומדיה, ואין ב"בירדמן" מספיק רגעים מצחיקים כדי שאני אשקול את הנושא הזה בכלל ברצינות. "בירדמן" הוא דרמה עם נגיעות אבסורד. הוא לא קומדיה והוא בטח לא שחור – יש בו סצנה אלימה אחת שמוצגת כבדיחה. כל השאר הסרט קליל וחביב.
''הכל אודות חווה'' ו''הדירה'' הם די במובהק קומדיות שחורות
ויש שיאמרו שגם "קן הקוקייה"…
מה?
"הכל אודות חווה" הוא בקושי קומדיה. הוא מצחיק לרגעים, אבל זה בגלל שהוא שנון. לא קומדיה. וגם בו, וגם ב"הדירה" אין שום דבר שחור. "הדירה" זאת קומדיה רומנטית מעט סאטירית, אבל אף אחד מהסרטים לא מתעסק עם מוות או נושא שחור אחר בשום צורה.
i, tonya
אולי ל"i, tonya" יש סיכוי?
לפחות בקטגוריית שחקנית ושחקנית משנה
הלב שלי תמיד עם דל טורו.
מחזיק לו אצבעות בתמימותי.
הסרט החדש של מקדונה נראה מעולה אבל נראה לי שהוא אינדי מדי לאקדמיה.
אני תוהה אם יהיה פיצול בין קטגוריית הסרט והבמאי
ב4 מתוך 5 השנים האחרונות זה קרה, והבתחשב בהיעדר הקונצנזוס, אני חושב שזה תרחיש סביר מאד.
במקרה כזה אני חושב שדנקרק ייקח את הסרט וגיירמו דל טורו את הבמאי (בהתחשב בתקדימים שבמקרה של פיצול הסרט הז'אנרי יותר נוטה ללכת לפרס הבמאי).
היעדר הקונצנזוס בהחלט יכול להביא לפיצול במאי/סרט
אבל קשה לי לראות מצב שבו זה בין "דנקרק" ובין "הצורה של מים".
כמו שאני מבין את זה, הפיצול בשנים האחרונות עובד תמיד על אותו הפרנציפ, ב"סרט הטוב ביותר" זוכה סרט על נושא חשוב שהאקדמיה רוצה להכיר בחשיבותו (ספוטלייט, 12 שנות עבדות, ארגו) וה"במאי הכי טוב" הולך לסרט שיש בו איזה מימד של ספקטקל יוצא דופן (האיש שנולד מחדש, גרוויטי, חיי פיי). "דנקרק" הוא אכן על נושא חשוב (בעיני האקדמיה לפחות, למרות שאם אני זוכר נכון הרבה זמן לא היה סרט מלה"ע ה2 במרוץ המתקדם לפרס) אבל יש בו גם את אותם המרכיבים שהאקדמיה רואה בהם ספקטקל (נופים מרהיבים על רקע מוזיקה דרמטית). לעומת זאת, ל"צורה של מים" (שנראה מדהים לגמרי, כן?) נדמה לי שאין את אותם המרכיבים. מהטריילר נראה שיש בו משהו צנוע יותר, כולו במעבדות. אם הוא יזכה בבימוי, זה יקרה רק במצב של היסחפות כללית לכיוונו, שתכלול גם את פרס הסרט.
צודק לגמרי
אפשר להוסיף את אור ירח ולה לה לנד.
והיוצא דופן זה כמובן בירדמן שלקח את שניהם
אפשר להוסיף את לה לה לנד,את אור ירח לא.
הוא אינו סרט חשוב.תיאור העלילה אולי מטעה,אבל כשצופים בסרט מבינים שזו אינה דרמה אוסקרית.אין כאן שום נושא חשוב.הסרט לא אומר לרחם על עניים,או מטיף נגד גזענות,או אומר שזה בסדר להיות הומו.זה סרט התבגרות של בן אדם אחד,שמוצג בצורה מאוד לא קלישאתית,מאוד פנימית ומאוד קולנועית,והוא זכה בפרס פשוט בגלל היותו סרט טוב
לא אמרתי שהוא לא טוב
גם ספוטלייט ארגו ו12 שנים הם סרטים טובים
אני עדיין חושב שאור ירח זכה בעיקר בגלל שמבחינת האקדמיה הוא עסק בנושא חשוב של נער הומו ולא סתם גם שחור.
זה לא אומר שהסרט לא טוב, אבל בעיניי הוא זכה בעיקר בגלל זה.
זה שיש שם נער הומו שחור לא הופך את זה לסרט חשוב.כי הוא ממש לא מנסה להגיד כלום על הומואים או שחורים.
(ל"ת)
שר הטבעות ״הסתיר״ את זה שהוא סרט ז׳אנר?
זה הרי סיפור הפנטזיה המפורסם והאיקוני ביותר שיש…
תבורך
באתי כבר להתעצבן על זה ששוב פעם כותבים חידות במקום תיאור של סרטים אבל אז קראתי את ההודעה שלך והבנתי שזה היה די ברור.
האמת שבאמת לא הייתי בטוח שמצאתי את הסרט הנכון. הרי אמור להיות ברור לכולם ששר הטבעות הוא סרט הז'אנר האולטימטיבי…
איפה וונדרוומן
(ל"ת)
אולי בקטגוריות הטכניות
(ל"ת)
"לוגאן" לא בתמונה?
באסה. הייתה תקופה השנה שחשבתי שיש לו מה לתת במירוצי הפרסים.
גם אני קיוויתי לכך
חשבתי שהוא יהיה על תקן "מקס הזועם" של השנה.
די נו, אי אפשר להשוות בכלל
(ל"ת)
מאמין שיהיה פיצול
למזלי יצא לי לראות חלק לא קטן מהסרטים בפסטיבל הקולנוע של לונדון שהתרחש לפני חודש (ביניהם הצורה של המים, שלושה שלטים מחוץ לאבניג מיזורי, מלחמת המינים וליידי בירד) וממה שראיתי אני מאמין שיהיה פיצול ושהזוכה בפרס הסרט יהיה באופן מפתיע ליידי בירד, כאשר את פרס הבימוי יהיה דל טורו.
נתחיל עם הצורה של המים. מעבר לעובדה שמדובר בסרט נפלא הוא כנראה המחווה הכי גדולה להוליווד של שנות ה-50 שראיתי. הוליווד ידועה בתור מי שאוהבת את עצמה מאוד (הארטיסט, ארגו, לה לה לנד) אבל בשנים האחרונות מעדיפה סרטים יותר קטנים וקצת יותר "חשובים" לפרס הסרט, כאשר פרס הבימוי הולך לסרט המרשים ביותר (חיי פי, כח משיכה, האיש שנולד מחדש, לה לה לנד). במקום הזה נופל הסרט כי עמוק במיוחד הוא לא, אבל כל הצדדים בעשייה שלו- החל ממשחק, לבימוי, צילום, עריכה, אפקטים וכל מה שמסביב, הם ברמה הכי גבוהה שראיתי השנה ודל טורו מוכיח שהוא אחד הבמאים הגדולים של ימינו בסרט הזה.
את פרס הסרט לעומת זאת אני מאמין שייקח ליידי בירד. אני קצת משוחד לגביו כי כרגע מדובר בסרט השנה שלי (כאשר הצורה של המים נמצא במקום שני) אבל בלי קשר אני מאמין שיש לו סיכוי מאוד גבוה. מדובר בסרט אינדי קטן, דבר שהוליווד אוהבים מאוד בימינו (5 מתוך 6 זוכי האוסקר האחרונים הם סרטי אינדי) של אולפן חדש ואהוד (A24 שזכה גם עם מונלייט) כאשר הבמאית היא שחקנית שזוהי בכורת הבימוי שלה (גרטה גרוויג). הסרט הוצג בכל הפסטיבלים הנכונים לאוסקר (טולורייד, טורונטו וניו יורק בין השאר) ומקבל ביקורות אוהדות (100% ברוטן טומאטוס עם 107 ביקורות, כאשר הציון הממוצע הוא 8.8). יצא להפצה מצומצמת בתחילת החודש שמתוכננת להתרחב לקראת סוף השנה, עונת האוסקרים. אך הכי חשוב בנוגע לסרט, הוא הסרט הנכון פוליטית. סרט של במאית, שעוסק במערכת יחסים בין שתי נשים (אמא ובת), שמצליח לא להרגיז אף אחד, בשנה שהכותרות מלאות בהאשמות על תקיפות מיניות בהוליווד זה הסרט ה"חשוב" שאולי יזכה. כי מה הוליווד אוהבת יותר מלצאת נאורים וליברלים, ומה הם יכולים למכור כהצעד הכי ליברלי בשנה נוראית כמו זו יותר מאשר ניצחון נשי באוסקר, וזה עוד לפני שאתחיל לדבר על כמה הסרט מעולה לטעמי (והוא באמת מעולה).
רשימת הסרטים שיוכלו להיות מועמדים השנה לסרטי אנימציה
סלחו לי על ההעתק-הדבק מראש:
“The Big Bad Fox & Other Tales”
“Birdboy: The Forgotten Children”
“The Boss Baby”
“The Breadwinner”
“Captain Underpants The First Epic Movie”
“Cars 3”
“Cinderella the Cat”
“Coco”
“Despicable Me 3”
“The Emoji Movie”
“Ethel & Ernest”
“Ferdinand”
“The Girl without Hands”
“In This Corner of the World”
“The Lego Batman Movie”
“The Lego Ninjago Movie”
“Loving Vincent”
“Mary and the Witch’s Flower”
“Moomins and the Winter Wonderland”
“My Entire High School Sinking into the Sea”
“Napping Princess”
“A Silent Voice”
“Smurfs: The Lost Village”
“The Star”
“Sword Art Online: The Movie – Ordinal Scale”
“Window Horses The Poetic Persian Epiphany of Rosie Ming”
נראה שזאת עוד שנה של פיקסאר. מבאס.
אני קצת מרגיש רע לגבי העובדה שהסרט המועדף עלי מהרשימה הזו הוא קפטן תחתונים.
(ל"ת)
האם Birdboy זה פריקוול לBirdman?
(ל"ת)
לא רק פיקסאר
כשראיתי את הרשימה הזאת, גם אני בעיקר התבאסתי.
כל הסרטים המוכרים כאן הם חביבים מינוס (נקווה שקוקו יהיה שונה) ונראה שמדובר בשנת אנימציה מאוד חלשה.
מלבד 'בפינה זו של העולם' שכבר כתבתי עליו באתר (והוא נהדר ויפיפה ולכו לראות אותו עכשיו), לא היה ברשימה הזאת משהו שראיתי ואהבתי באמת (סרטי אימוג'י? באמת?).
כל זה השתנה חד משמעית ביומיים האחרונים. השתנה לחלוטין.
'את'ל וארנסט'
הסרט נפתח בסצנה מציאותית (דהיינו לא אנימציה) של אדם זקן היושב בחדר העבודה שלו ומצייר את הוריו. האיש בסה"כ לא רוצה לשכוח את הוריו, לכן חשוב לו לצייר אותם. לא שהיו להם חיים מיוחדים (הם אפילו לא התגרשו! שוק), בסה"כ זוג רגיל שחי את חייו והתקדם בהתאם למציאות. אבל הוא באמת רוצה לזכור אותם, לכן הוא מכניס אותם לתוך סיפור.
לאדם הזקן הזה קוראים ריימונד בריגס, שהוא סה"כ אחד מגדולי הסופרים והמאיירים הבריטיים.
הסרט צולל ישר לסיפורם המשותף של הוריו, את'ל וארנסט, שקרע עור וגידים אי שם בלונדון של 1928.
'40 שנים, אהבה אחת ואינספור כוסות תה', באלו המילים סיכם בריגס עצמו את חייו של הוריו. למרות שלמראית עין, באמת אין כאן יותר מזה וכמו שהובטח, מדובר בזוג לגמרי רגיל. דווקא בתוך כל הפשטות והנורמליות מסתתרים הדברים המרגשים באמת. ומסתתר גם סרט נהדר ונעים ביותר.
לאחר סצנת הפתיחה, הסרט צולל לים של אנימציה דו ממדית מרהיבה, אל מפגשם הראשון של הזוג המרכיב את שמו של הסרט. את'ל, משרתת, מנקה את חלון הבית של מעסיקיה. ארנסט, מחלק בקבוקי החלב של השכונה, רוכב על אופניים מתחת לביתה ומבחין בה. וכך שבוע שלם של ניפופים מסתיים בדייט ראשון, סרט כמובן (Hangman's House שלמען האמת יצא לי לראות ולא אהבתי אותו בכלל), שמוביל לקשר עליו מבוסס כל הסרט.
כמו שהובטח לנו, אין כמעט שום דבר מיוחד בקשר הזה. הזוג מתאהב, מתחתן, עובר לגור ביחד, עובד, חולם ואוהב. מאוד פשוט. אך המציאות עצמה היא זאת שמיוחדת, ושאתה חי בין שתי מלחמות עולם, כנראה שהמציאות תנצח אותך בסופו של דבר, נורמלי ככל שתהיה.
הזוג ממשיך לחיות את חייו בשקט ובשלווה ששני דברים עיקריים כל הזמן משתנים ברקע. ההיסטוריה והטכנולוגיה. היטלר עולה לשלטון, מלחמת העולם השנייה פורצת, לונדון מותקפת. הזוג לומד על כך בהתחלה מעיתון, אח"כ מרדיו ויותר מאוחר מטלוויזיה. העולם משתנה. וכמו העולם, כך גם האנשים החיים בו. ריימונד, בנם היחיד של הזוג, נולד בסוג של טרגדיה, וככל שהילד הקטן והחמוד שרק רוצה להרשים את הוריו מתבגר, כך הוא משתנה יותר ויותר. מתלבש שונה, מתנהג אחרת וחולם בשפה אחרת. לזוג ההורים שחי בין כוס תה אחת לאחרת, בין בניית מקלט למיטה מוגנת, פשוט ממשיך לחיות את חייו. כי ככה הדברים עובדים.
הסרט הזה, בין היתר, הוא התרפקות על הנוסטלגיה. על תקופה שהייתה ולא תשוב לעולם. תקופה בה בתי הקולנוע היו נראים אחרת לגמרי, החיים היו הרבה יותר פשוטים (לפחות למראית עין), עם טלפון שהוא לא נייד וטפטים על הקירות. וכל זה מתואר בצורה מדויקת ופשוט מרהיבה. האנימציה כאן נורא פשוטה ונורא יפה בכל צורה. זה עשוי כ"כ טוב וכ"כ נכון לרוח התקופה, עד הפרטים הקטנים ביותר, שאתה פשוט מרגיש שם. עובדה שיחד עם העלילה עצמה של הסרט, הופכת אותו לכמעט דוקומנטרי.
אין כאן דמויות גדולות, אין כאן גיבורים. יש כאן בסה"כ ילד שלא רוצה לשכוח את ההורים הרגילים שלו, אותם הוא כ"כ אוהב. אנשים רגילים לגמרי שבד"כ לא זוכים לסרט משל עצמם. אנשים שאמנם חוו סיטואציות קשות מנשוא, אך למרות זאת (ואולי בזכות) נשארו באותה פשטות כל ימי חייהם.
ופשטות יכולה להיות יופי של דבר, אם רק נותנים לה מקום.
אז תנו מקום ל'את'ל וארנסט', לחיי הדברים הפשוטים והיפים באמת.
'Window Horses. The Poetic Persian Epiphany of Rosie Ming'
או פשוט- 'סוסי החלונות'
הרומן שלי עם הסרט הזה לא התחיל טוב. האנימציה הייתה די מעצבנת בהתחלה (אני לא כ"כ אוהב דמויות קווים, כשגם הציורים האחרים הזויים מידי) ועלילת הסרט הייתה די משעממת.
אבל אז הדמות הראשית, שעד אז דיברה הרבה על שירה, פריז וחלומות בלתי ממושים והייתה די מעצבנת, פשוט התחילה לשיר. וכל הסרט השתנה לגמרי.
רוזי מינג, בחורה צעירה שנראית כמו חייזר (או פשוט ציור קווים פשוט של אדם שכל אחד עשה אי פעם בחייו עם צמד קוקיות שנראות כמו מחושים), גרה אמנם בקנדה. אך אביה איראני, אימה סינית והיא כל היום עסוקה בחלומות על פריז. ממש קיבוץ גלויות בבחורה אחת.
רוזי מאוד אוהבת שירה (ומאוד אוהבת את פריז, רק שהיא מעולם לא הייתה שם), ולאחרונה היא הוציאה ספר שירה פרי ידה הנקרא 'my eye full. poems. by a person who has never been to france' (לא רק לסרט יש שם ארוך ומסורבל. ורוזי אוהבת מאוד את פריז כן?).
בזכות הספר הזה, רוזי מתקבלת לפסטיבל שירה באיראן. איראן. לא פריז. אך למרות זאת, ולמרות התנגדותם של סבא וסבתא, רוזי אורזת את עצמה ונוסעת לאיראן, למסע בעקבות השירה.
לרוזי אין הורים. אמה הסינית נהרגה בתאונה בילדותה ואביה האיראני נטש אותה בערך באותו הזמן.
סבה וסבתה גידלו אותה כל חייה, גיננו ושמרו עליה ולראשונה היא מחליטה לעזוב את הבית ולנסוע אל הפסטיבל. החצאית של רוזי קטנה מידי, מה שגורם לסבתא לתת לה בגד איראני מסורתי שמסתיר את כל הקווים שמרכיבים את גופה ומקנה לה מראה שמאוד דומה לרוח הרפאים מהסרט 'המסע המופלא'.
רוזי מגיעה לפסטיבל ומרגישה נטע זר. כולם שם בין אם הם נחמדים ובין אם לא, יוצרים עם אישיות ופרסונה מאוד ברורה. הגרמני, גרמני. האיראנים, איראנים והסיני מאוד סיני. המשותף לכולם, שלמרות שהם מדברים בשפה אחרת לגמרי, הם מצליחים לגעת בכולם. אמנות שמנצחת גבולות ושפות. גם כל הדמויות פחות או יותר נראים כמו בני אדם (בעיצוב מאוד סוראליסטי, הזוי ומגניב), בעוד היא מורכבת רק מקווים, וגם אותם היא מכסה. עוף מוזר.
אך אז, היא מתחילה לשיר. וכל הסרט משתנה ביחד איתה.
אין משהו מיוחד בשירה שלה, שמקבלת גם ציון מאוד נמוך משופטי הפסטיבל. אבל שם רוזי מתחילה לעבור תהליך. התהליך הזה הוא הסרט עצמו, ומדובר בתהליך מרהיב, רגיש ומאוד מיוחד.
בכל פעם שמישהו במהלך הסרט מספר, שר או יוצר, האנימציה משתנה ביחד אתו ומתאימה את עצמה למילים ולתרבויות. למשל, כשהסיני שר ואנחנו לא מבינים מילה, האנימציה משתנה בהתאם לתרבות ומצליחה לגעת מעל השפה. כל הדברים האלו נכונים גם כשמדריך טיולים איראני מסביר על היסטוריית השירה הפרסית. האנימציה רצה בין שלל טכניקות שונות מהפרסית לסינית לגרמנית וכו'. וזה פשוט נורא יפה ונוגע.
רוזי אמנם חשבה שהיא יוצאת למסע בעקבות השירה, אך בפועל היא יוצאת למסע בעקבות עצמה, ההיסטוריה שלה והמקום ממנו היא באה. מסע בו היא תגלה גילויים חדשים על משפחתה ובעיקר על אביה, מסע בו היא תגלה זהות חדשה לגמרי.
הסרט, כמובן, עוסק בזהויות, תרבויות, שפות ושוני. במקום בו אנחנו לוקחים חלק בתוך עולם שמורכב מכ"כ הרבה אנשים שונים לגמרי. אבל אני חושב שמעל הכל הסרט עוסק ביצירה עצמה, מכל סוגיה ומאיפה אנחנו שואבים אותה ולמה אנחנו כ"כ צמאים לה. כי נכון שהמסע של רוזי היה בעקבות השירה, והוא הופך למסע חיפוש עצמי, אך בעצם מדובר בדיוק באותו הדבר.
אן מארי פלמינג, הבמאית של הסרט הנפלא הזה, היא קנדית שנולדה ביפן להורים סינים-אוסטרלים ולמדה בגרמניה ובאנגליה.
אן מארי פלמינג עברה תאונת קשה כשהייתה סטודנטית, תאונה שהתקשתה עליה להמשיך ליצור ולצייר. באותה תקופה, כשחיפשה דרך להמשיך ולצייר למרות הקושי, היא התחילה לצייר את דמויות קווים פשוטות, דמויות שהיא שומרת להן אמונים בסרטיה עד היום.
שתי העובדות האלו שופכות אור נוסף על היצירה הזאת בכלל ועל הגיבורה שלו בפרט, כיצירה מאוד אישית של הבמאית. יצירה המורכבת מכ"כ הרבה זהויות ותרבויות אך מרוב זהויות אין לה זהות אחת אמתית. כשהזהות הזאת, בסופו של דבר, היא הרצון ליצור בכל מחיר. וזה רעיון שמרגש אותי מאוד.
מלבד כל הנושאים האלה, הסרט הוא טריפ ויזואלי מרהיב, מרתק ובעיקר מרגש, ולמרות התחלה סקפטית, התאהבתי בו לגמרי.
'A Silent Voice'
לפעמים אני לא יכול להבין את היפנים.
ז"א, זה העם שאני הכי מרותק ממנו (ואולי הקולנוע שאני הכי אוהב), אם הייתי יכול הייתי עובר לגור שם כל חיי. אני פשוט מוקסם מהם ובעיקר מהסרטים שלהם בכל פעם מחדש. אבל לא מעט פעמים אני מוצא את עצמי עומד מול סיטואציות ואין לי מושג מה לעזאזל קורה שם ולמה דברים מתרחשים בצורה הזאת. אך למרות זאת, בד"כ, כל הקסם, הרגש, התרבות והיופי שעוטפים את הסיפורים האלו, גורמים לי לכך שלא היה אכפת לי מהבעיה הזאת.
גם 'קול שקט' מלא בהתרחשויות כאלה, וגם הסרט הזה מלא בכ"כ הרבה קסם ויופי, שקשה שלא להתפעל ממנו לגמרי.
'קול שקט', או בשמו הנכון יותר 'the shape of voice' נפתח בסיטואציה מוכרת מלא מעט סרטי התבגרות. הוא מתאר כיתה בבית ספר יסודי בה יש לא מעט סטראוטיפים ברורים. יש את הילדה היפה בכיתה, את הילד שעושה שטויות, את החברים המוזרים שלו ובכללי הרבה מאוד סיטואציות שמתאימות לילדים קטנים. הילד השובב הוא שויה, שביחד עם חבריו, אוהבים לצחוק על אחרים, לעשות שטויות ולהפריע למורים לכל צחוקם של שאר חברי הכיתה. כאשר מגיעה תלמידה חדשה לכיתה, שלא בדיוק עונה לשם, אבל קוראים לה שוקו, הכיתה יוצאת מאיזון. שוקו היא חירשת וכמעט אילמת לגמרי. היא מתקשרת בעזרת מחברת בה היא כותבת את שהיא רוצה להגיד ועליה כותבים לה בחזרה. שוקו היא גם מאוד יפה ושברירית. אך במקום שיעזרו לה ויבינו לליבה (למרות שאולי ממש בהתחלה יש כאלה שמנסים), חברי הכיתה ובעיקר שויה וחבריו פשוט מתעללים בה בצורה לא מובנת. צוחקים עליה, לא מבינים אותה ומתעללים בה בצורה כזאת שמהר מאוד היא עוזבת את בית הספר.
בהתחלה היא עוד ניסתה להתאקלם, לא האשימה אף אחד ורק ביקשה סליחה מכולם. אך כששויה באקט נוראי תולש את מכשירי העזר שלה מהאוזניים וגורם לה לדמם, היא לא יכולה עוד.
ולמען האמת, אף אחד לא יכול עוד. חבריו הטובים של שויה מנתקים איתו קשר, כל הכיתה המתחסדת מתעלמת ממנו לגמרי, אימו הכועסת צריכה לשלם הרבה כסף בעד המכשיר שהרס ובכללי שויה נשאר לבד.
ואז הסרט משתנה לגמרי. הוא קופץ כמה שנים קדימה, כששויה וחבריו (לשעבר) כבר בגיל 18, לקראת חופשת הקיץ האחרונה.
שויה אמנם גדל, אך נשאר, מאז אותו מקרה, לבד לגמרי. הוא לא מנסה יותר מידי לצאת ממקומו בחברה, אלא פשוט מעביר את חייו בדממה. הסרט, שנפתח בצורה לא לינארית, מתאר רשימת דברים ששויה רוצה לעשות (ביניהם להחזיר את הכסף לאמו ששילמה על המכשיר שהרס) לפני שישים קץ לחייו הדי אומללים.
אך אז, הוא פוגש במקרה בשוקו ברחוב וכל מחשבותיו מתערבבים לגמרי.
נוצרת כאן מערכת יחסים ארוכה, מפותלת, מוזרה, מעצבנת נורא ובעיקר מרגשת ביותר. אמנם מתמקדים בעיקר בקשר בין השניים, בין אותו אחד שהתעלל לבין אותה אחת שבה התעלל, אך בפועל הסרט מתאר מערכות יחסים רבות ובעצם דן במושג הכ"כ שגרתי הזה, 'חברות'.
באחת הסצנות היפות בסרט, שויה מסתובב ברחבי בית הספר כשלכל הסבבים אותו מודבק איקס כחול על הפנים (מלבד כך שזה מזכיר מאוד את הסצנה הכי טובה ב'פוקסטרוט' של שמוליק מעוז, זה פשוט רעיון אדיר). אמנם הוא נודה חברתית, אך הוא זה שבחר לשים את האיקסים הכחולים על כל הסובבים אותו, והוא זה שצריך לנסות להוריד אותם, להיות ראוי להיות 'חבר'.
ככל שהסרט מתקדם, נוצרת חבורה הזויה ומיוחדת של אנשים שחולקים ביחד את אותם הבעיות וחלקם גם היו באותה סיטואציה בה הסרט נפתח. הסרט מצליח לגעת בנושאים האלה בצורה מצוינת והוא נע בין סצנה מרגשת אחת לסצנה מרגשת מאוד אחרת במהירות מסחררת. זה גם מעט מתיש אבל בעיקר שובר את הלב.
וכמובן, הסרט הזה גם מעצבן. כי יפנים. למה אתם לא יכולים להתנהג כמו בני אדם. למה אתם תמיד נמנעים מלעשות את הדבר ההגיוני ורק מסבכים את העלילה יותר ויותר. נורא קל להתחבר לדמויות, ונורא קל לרצות בטובתם של כמעט כולם, אך לפעמים יש כאן התקדמויות עלילה ומעשים כ"כ לא ברורים שגורם לא פעם להרמת גבה.
אבל כשהאנימציה כ"כ נהדרת, שהסרט כ"כ מרגש, כשהנושאים שצפים ממנו מועברים בצורה כ"כ טובה וכשהוא מצליח בחכמה לברוח מלא מעט קלישאות, קשה שלא ליפול לרגלי הסרט הזה. שהוא גם סרט התבגרות מצוין, גם סיפור אהבה (אבל לא באמת) מקסים וגם סרט על התמודדות עם נכות, על שוני. סרט שמבין שכל אחד מאיתנו נכה בצורה כזו או אחרת כשחוסר שמיעה היא רק מטפורה לנכות הרגשית שכולנו סובלים ממנה כל הזמן.
בחלט סרט מצוין.
יש כאן שלושה סרטים, אחד מבריטניה, אחד מקנדה (אבל בעצם מאיראן) ואחד מיפן. אף אחד מהם לא של פיקסאר אבל שלושתם מצוינים ביותר וכדאי מאוד לצפות בהם, גם אם רק כדי להרים את התחושה המבאסת הזאת בנוגע לסרטי אנימציה השנה (וגם 'בפינה זו של העולם' ממש מצוין!)
וכמה מילים על 'לאהוב את וינסנט'.
אולי מדובר בסרט הכי מבאס ומסתכל שראיתי השנה.
לא בגלל שהוא הכי גרוע, היו גרועים ממנו בהרבה. אלא בגלל שההבדל בין הרמה הטכנית והוויזואלית של הסרט הזה לבין הרמה של הסרט עצמו היא מטורפת.
שאומרים שעושים סרט על וינסנט ואן גוך, אחד הציירים המפורסמים והגדולים אי פעם, כך בדיוק הוא צריך להראות. הסרט מורכב מ62,450 (!!!) פריימים, שהם בעצם 62,450 ציורי שמן שונים שצוירו בידי יותר ממאה ציירים. זה פשוט מרהיב ויפיפה בצורה יוצאת מן הכלל. זה הסרט הראשון שנעשה על בסיס ציורי שמן וזה פשוט וואו אחד גדול. אי אפשר להוריד את העיניים מהמסך. כשאומרים שכל פריים בסרט יכול להיות פוסטר שתלוי אצלי בחדר, בדיוק לזה מתכוונים.
רק מה, הסרט עצמו, מאוד משעמם.
הדמויות לא טובות, השחקנים מפוספסים, הדיאלוגים משמימים. זה פשוט לא מעניין כמעט בשום שלב. יש כאן מעין סיפור בלשי כשחבר ותיק של ואן גוך מגיע לעיירה בה הוא העביר את ימיו האחרונים כדי למסור את מכתבו האחרון של וינסנט. (שנחתם במילים, loving vincent, ומכאן שם הסרט) כשהוא מסתובב בעיירה הוא נתקל בלא מעט מכרים שפותחים בפניו את סיפור מותו וימיו האחרונים של הצייר המהולל. כשהם מספרים, זה נעשה בפלשבקים בשחור לבן, ושוב זה מדהים ויזואלית, אך זה פשוט כמעט ולא מעניין שמאכילים אותנו את הרעיונות של הסרט בכפית. העלילה מתמשכת בין אנשים שונים שבאו במגע עם הצייר לבין שמועות כאלו ואחרות באופן שמזכיר את תבנית העלילה של 'האזרח קיין'.
מצד אחד זה בהחלט משעמם, נמרח ומפוספס, אך מצד שני היופי לא נפסק לרגע כך שלמרות הכל לא יכולתי להפסיק לצפות בסרט. ומזל, כי סצנת כתוביות הסיום של הסרט נהדרות ביותר (לא שהן הופכות את הסרט לטוב יותר, אבל שיהיה) ומראות כמה פוטנציאל היה יכול להיות בסיפור ובדמויות האלו וכמה הוא מפוספס.
אז כן, ככה בדיוק היה אמור להיראות סרט על ואן גוך, חוויה ויזואלית יוצאת דופן, אך מצד שני חבל שלא הועילו גם לעשות את זה בתוך סיפור מעניין או מרגש.
מתסכל מאוד.
נראה לי שיהיה נחמד לקרוא באתר איזו ביקורת אוהדת.
ברצינות, לאחרונה זה מרגיש טיפה כמו אתר ביקורות קולנוע לאנשים שלא סובלים קולנוע…
בכל ביקורת מופיעה מתישהו המילה ״אבל״ עם תסכול מכך שאותו הסרט לא עמד בציפיות כלשהן.
אז יתכן שהשנה פשוט לא היו סרטים טובים בכלל, אבל (…) אולי המבקרים לקו בתסמונת גמזו של קישון, שתיאר את הקושי של מבקרים לומר מילה טובה בלי הסתייגויות.
– זה אחד השירים המוצלחים שלך בהחלט.
– לא כתבתי שירים אחרים בכלל.
– אכן, בלי ספק זה אחד השירים היחידים שלך…
(וסליחה על הביקורת, אני יודע שאתם לא חייבים לנו כלום ובאמת שזה אחלה אתר ואתם אחלה כותבים, פשוט קצת עצוב שאין התלהבות בביקורות לאחרונה…)
גם אני הייתי רוצה :(
לא יכול לדבר בשם המבקרים האחרים, אבל בהחלט מדובר בחודשים אחרונים של סרטים שהם אחלהאבל – וזה לא בגלל חוסר ניסיון להתלהב. יש לא מעט סרטים שממש התלהבתי מהם, אבל לצערי הם לא יצאו לקולנוע – Better Watch Out הוא סרט מתח מופתי, I am not Madame Bovary הוא מעין הגרסה הסינית ל"גט" (אבל גם אשכרה סרט נהדר) ומאוד נהניתי גם מ"התנגשות", "Personal Shopper", "אתגר קרת: מבוסס על סיפור אמיתי" ו"סיפורי מאירוביץ'".
כמובן, אני לא בטוח אם אני האדם הנכון לשפוט את עצמו. אפשרי שאני בהחלט לוקה בתסמונת גמזו כלשהי, או כל תסמונת אחרת.
סרטי נטפליקס
אהבת את סיפורי מאירוביץ? גם אני סרט מעולה, אני חושב שאפשר לשקול לכתוב ביקורות על סרטי נטפליקס לפעמים או לפחות על הבולטים שביניהם
יש משהו כללי בתכנון.
(ל"ת)
מחזק (כמעט לגמרי)
'סיפורי מאירוביץ', 'personal shopper' ו'אתגר קרת' סרטים נהדרים (אמנם גם בהם היה אפשר להשחיל את המילה 'אבל..')
אבל בנוגע ל'אני לא מאדאם בומברי', אני חייב לחלוק. זה אחד הסרטים הכי סתמיים שראיתי השנה, בקטע רע. סרט לא טוב, כש'גט' סרט טוב מאוד.
מצטרף לבקשה לביקרות על Personal Shopper
אני באמת לא מבין מה מישהו מוצא בסרט הזה.
הייתה ביקורת משתפכת לריק ומורטי
(ל"ת)
נכון! תודה שהזכרת לי.
(ל"ת)
שמעו בדיחה
"תברח" מתמודד בקטגוריית הקומדיה בגלובוס הזהב.
לא הבחירה הכי טיפשית שלהם (זה ככל הנראה תמיד יהיה "להציל את מארק וואטני") אבל בהחלט בין הטיפשיות.
מה שכן, זה בהחלט עלול לסלול את הדרך של "תברח" לזכות באוסקר. אם הוא יצליח (והתחרות היחידה שלו היא "ליידי בירד". "שלושה שלטים" דווקא נמצא בקטגוריית הדרמה, נכון לעכשיו. הגלובוס הם טיפשיים), הוא בהחלט יתחיל לצבור מומנטום רציני כמתמודד שיכול לזכות בפרס, ובוודאי שהוא יצליח לצבור מומנטום פוליטי נכון (למרות מסרים פוליטיים קצת בעייתים, כמו שהעלו פה כמה וכמה מגיבים) וגם מעמד של סוס שחור שיהיה קשה לנער ממנו (ומעמד של אנדרדוג מאוד עוזר לזכות באוסקרים).
בכל הנוגע ל-"להציל את מארק וואטני" גלובוס הזהב היו יותר חכמים ממה שכולם חשבו
עובדה: הזכויות לעיבוד הספר החדש של אנדי וייר, שיוצא ממש היום ואמור לעשות לירח את מה ש-"לבד על מאדים" עשה למאדים, נרכשו הרבה לפני שהוא הופיע, והמועמדים לביים אותו הם פיל לורד וכריסטופר מילר.
אבל סרט 'לבד על הירח' כבר היה,
קראו לו Moon וביים אותו הבן של דיוויד בואי.
יש לו שם, והוא דאנקן ג׳ונס
(ל"ת)
אתה צודק,
אבל לא זכרתי את הג'ונס כשכתבתי את התגובה.
הספר החדש הוא לא "לבד על הירח"
הוא כן אמור להלהיב את הקוראים מהרעיון של התיישבות על הירח, כמו ש-"לבד על מאדים" היה אמור לגרום להם להתלהב מהרעיון של מסע למאדים, או משהו כזה.
הסיבה שאין ציטוטים מדנקרק זה בגלל שאפילו אם תיקח את התסריט המלא בקושי תוציא ממנו ציטוט
I can see it! -See what? -Home.
יושב ובוכה בוכה בוכה.
ניק קול וג'ון מולאניי חוזרים להנחות את פרסי האינדי
זהו, לא אכפת לי כבר מה יקרה עוד בעונה הזאת. אני מאושר כבר מעכשיו. מקור
כמה נקודות
* בשבוע שבועיים האחרונים הבמאי של "תברח" הופיע בכמה תוכניות אירוח. זה נדיר שזה קורה בשלב שבו הסרט כבר רץ. העילה היתה מועמדות כזו או אחרת, אבל עצם ההופעה מעלה את הסרט למודעות של מצביעי האקדמיה.
* הציונים בעגבניות וכד' של "ליידי בירד" הם לא ממש שפויים. אז מועמדויות לסרט הזה הן לא בלתי סבירות.
* בהתחשב בהתקפה הבלתי פוסקת של הנשיא טראמפ, והימין הקיצוני על התקשורת אני הייתי שם כמה ז'יטונים על ה"פוסט" כמתחרה אימתני.
בנוסף מריל סטריפ בתפקיד ראשי של אשה ראשונה בתור עורכת של הפוסט? במצב הנוכחי של עוד ועוד גילויים של הטרדה מינית בוודאי לא יכול להזיק.
מריל סטריפ זה הימור בטוח למועמדות בפני עצמו
(ל"ת)
הבמאי של "תברח" הוא קומיקאי מוכר בפני עצמו הרבה לפני שיצא הסרט.
"סתם" במאי שאף אחד לא מכיר ועם פחות רזומה שהיה מביים את אותו סרט לא היה מגיע לכל התוכניות האלה.
כמובן. אבל לא זו הנקודה
זה הסבב השני של הסרט בתוכנניות אירוח.
מקובל לעשות סבב בשבוע שבו הסרט יוצא למסכים.
לא ממש מקובל לעשות סבב כמה חודשים אחרי שהוא יצא. אפילו אם יש מועמדות לפרס כזה או אחר זה בד"כ לא מצדיק הזמנה לתוכניות אירוח. צריך שיהיה משהו חדש שהוא עושה. וכרגע הסיבוב הוא (שוב) על הסרט.
השאלה היא לא למה התכניות מוכנות לארח אותו
הוא אחד הקומיקאים האהובים מאז קי אנד פיל.
השאלה היא למה הוא טורח להתארח, וזה כדי לשווק את הסרט, שוב.
אין לו פרוייקט אחר אמיתי שהוא משווק כרגע, וזה מאוד מוזר.
פה אני חולק עליך
זמן ראיון בתוכניות אירוח הוא משאב מצומצם. והתוכנית מקצה אותו לאנשים שהתוכנית רוצה לקדם. לא סביר לי שמישהו יוזמן לתוכנית ויגיד "אין לי שום פרויקט חדש, אין טעם שאבוא" הופעה בתוכנית נותנת חשיפה למותג שלך.
נכון שיש מקרים שהופעה בתוכנית אירוח מעלה את קרנה של התוכנית. אבל מדובר על אנשים שהם הכי חשובים. מישהו כמו נשיא או סגן נשיא. (כולל לשעבר) כוכב על (נגיד מישהו כמו וויל סמית). אני באמת לא חושב שהיוקרה של תוכנית עולה מאירוח של מישהו מהקליבר שלו.
מועמדויות לפרסי האינדי, מועמדיות לPGA דוקומנטרי
נתחיל מהקל. ארגון המפיקים האמריקאי הוציא את רשימת המועמדים שלו להפקה הדוקומנטרית הטובה ביותר והם בהחלט שמות. הבולטים בהם הם Jane ו Chasing Coral וכשאני אומר "בולטים" אני מתכוון "אה כן, שמעתי את השם מתישהו".
ולמורכב יותר: מועמדויות אינדי
כל סטטיסטיקה עתידה להישבר, ולכן אין צורך לקחת אותן כבשורה מהשמיים – אבל בהחלט כדאי לשים לב אליהן.
ובשנים האחרונות, אם סרט רוצה לזכות באוסקר, כדאי שיעצור קודם בפרסי האינדי.
אז מי המועמדים הראשיים? קרא לי בשמך, תברח, ליידי בירד, פרויקט פלורידה ומשהו שנקרא "The Rider" (על תקן "הנה סרט אחד שבאמת אף אחד לא מכיר"). מבין המועמדים האלה, היחיד שיש לו מועמדיות לתסריט, משחק ובימוי הוא "תברח". ליידי בירד החמיץ מועמדות לבמאית, פרויקט פלורידה לא העמיד אף שחקן וקרא לי בשמך החמיץ מועמדות לתסריט. וזה עוד כלום לעומת "שלושה שלטים" ו"אני, טוניה" שהחמיצו שניהם את המועמדות לסרט הטוב ביותר. כמו כן, "גוד טיים" הרוויח יפה מאוד מהמועמדיות האלה עם שלל מועמדויות לכמעט כל קטגוריה (כולל שחקנית משנה, משומה) פרט לסרט ותסריט.
האם צריך לקחת את כל זה ברצינות יתרה? לא. אבל בפשט, מזה הרגע המועמדים המובילים הם תברח וקרא לי בשמך, כאשר גם ליידי בירד ופרויקט פלורידה הם מועמדים אפשריים וכל השאר, על פי הסטטיסטיקה, איבדו את פרס הסרט הטוב ביותר בזה הרגע.
בחדשות טובות: המועמדות של סלמה הייק בשחקנית ראשית כל כך מוצדקת תראו את "ביאטריז בארוחת ערב" בבקשה.
הצמצום הראשון בקטגוריית האפקטים
צמצם את הרשימה של המועמדים האפשריים בקטגוריה ל20 (בקרוב הרשימה תרד ל10). והם:
"הנוסע השמיני : קובננט", "היפה והחיה", "בלייד ראנר 2049", "דנקרק", "הרוח במעטפת", "שומרי הגלקסיה 2", "ג'ומנג'י", "ליגת הצדק", "קונג", "סימן חיים", "לוגאן", "אוקג'ה" (!!!), "שודדי הקאריביים", "צורת המים", "ספיידרמן: השיבה הביתה", "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", "תור: ראגנארוק", "ולריאן ומשהו משהו", "כוכב הקופים: המלחמה", ו"וונדר וומן".
הקטגוריה האישית שלי כנראה מורכבת מ"בלייד ראנר", "ולריאן" "דנקרק", "לוגאן" ו"אוקג'ה" עם קריאות בוז ל"ליגת הצדק" ו"היפה והחיה".
באוסקר.. אין לי מושג איך זה יילך. האם הם ידחפו מועמדים לפרס הסרט (דנקרק וצורת המים)? סרטים שהם אוהבים אבל אין להם איפה לשים אותם (וונדר וומן)? האם אוקג'ה יצליח למצוא את עצמו מועמד? (לא).
אוסקר בשידור חי
למה אין שידור חי של הטקס בהוט??