קינג קונג

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 16 בדצמבר 2005Posted in: ביקורות

במקור: King Kong
במאי: פיטר ג'קסון
תסריט: פיטר ג'קסון, פרן וולש ופיליפה בוינס
שחקנים: אנדי סרקיס, נעמי וואטס, ג'ק בלאק, אדריאן ברודי, ג'יימי בל

אני לא בן אדם שאומר "גבירותי ורבותי" לעתים קרובות, אבל יש מקרים מיוחדים. למשל, סרטים באורך שלוש שעות בבימוי פיטר ג'קסון. יש בסרטים האלה משהו סופר-חגיגי כזה, שפשוט מזמין "גבירותי ורבותי". אז הנה.

גבירותי ורבותי, מהיום והלאה, עולם הקולנוע מתחלק לסרטים שבהם יש עדר דינוזאורים שנזרקים זה על גבי זה, וכאלה שלא.

'קינג קונג' הוא סרט מהסוג הראשון, מה שנותן לו יתרון עצום, מבחינתי. אני קצת משוחד, כיוון שאני מאמין שכל סרט הופך אוטומטית למגניב יותר אם יש בו דינוזאורים, חרקי ענק, או (כלל שנוסף רק לאחרונה) גורילה בגובה שמונה מטר. אבל לא חייבים להיות אני כדי להכיר בערך האסתטי, האמנותי והטרנסנדנטלי של הערמת דינוזאורים. מי שיכול לצפות בסצינת השלכת דינוזאורים בלי ליהנות ממנה, הוא כנראה אדם חסין-מגניבות לחלוטין וצריך להיות ראש ממשלה. אני חושב ששמעתי את שניצקליין עצמו ממלמל במושב מאחורי, "סרטו של ג'קסון, על אף המיומנות הרבה שבה נעשה, נעדר נפח ועקביות שהיו הופכים אותו ליצירה שלמה באמת, אבל חבריא, זורקים פה דינוזאורים!"

בואו נבהיר משהו לפני שנמשיך: 'קינג קונג' הוא לא סרט מאוד רציני – זה לא הפרק הרביעי ומלא החשיבות העצמית של 'שר הטבעות'. גם בסצינות הרציניות, 'קונג' הוא טיפ-טיפה פארודיה על עצמו, והדמויות קצת קריקטוריות. וכמובן, לומר שהעלילה של הסרט קצת מופרכת, זה כמו לומר שלקינג קונג יש קצת שערות בגב. אבל יש לסרט תירוץ מוצק: זה רימייק של סרט קלאסי משנת 33. סרט אידיוטי אמנם, אבל קלאסיקה זו קלאסיקה ובשם הנאמנות לה, הסרט מעז להיות כל כך טפשי, שהוא חוצה את ה"בלתי סביר", עובר ביעף על פני "בלתי אפשרי" ו"נו באמת", עד שהוא מגיע לממלכת ה"למי אכפת, זה ממש ממש מגניב". כלומר, זה סרט על גורילה בגובה שמונה מטרים. שנתלונן על חוסר אמינות? איפה האתגר?

העלילה של הסרט הקלאסי – שהועברה בשלמותה לסרט החדש – היא כזאת: קרל דנהאם (ג'ק בלאק) הוא במאי קולנוע, שלרוע מזלו חי בשנות השלושים, בהן טרם המציאו את האנימציה הממוחשבת. לכן, כשהוא רוצה לצלם את הסרט הבא שלו בלוקיישן אקזוטי ובהשתתפות חיות גדולות, הוא אשכרה צריך לנסוע ללוקיישן אקזוטי, הנושא את השם מבשר הטובות "אי הגולגלות". דנהאם אורז את חפציו, צוות הצילום, התסריטאי (אדריאן ברודי) והכוכבת הראשית (נעמי וואטס) על ספינה, ומרים עוגן. כשהם מגיעים לאי, הם מגלים ש"אקזוטי" היא מילה עדינה בשבילו. האבולוציה עבדה באי הזה שעות נוספות, תוך התעלמות מופגנת משאר העולם, ולכן האי שורץ פראים, מפלצות, חרקי ענק, ודינוזאורים, שאותם נדמה לי שכבר הזכרתי. ויש בו גם גורילה אחד, ממש ממש גדול. הגורילה מפתח חיבה עזה לשחקנית, והיא, באופן מפתיע, מתחילה לחבב אותו בחזרה.

כמו ב'טיטאניק', את החצי הראשון של 'קינג קונג' תבלו בצפיה באנשים שנמצאים על ספינה, שטים, מדברים, מתאהבים ורוקדים מדי פעם, ובהמתנה שהחלק המעניין של הסרט יגיע כבר. אין ספק שלשעה הראשונה של הסרט יש מגרעות (בעיקר מחסור חמור בדינוזאורים), אבל לטעמי, היא לא היתה משעממת. אף אלייז'ה ווד לא נמצא שם כדי להרוס את מצב הרוח עם פרצופים של עצירות; כל השחקנים טובים, הדמויות שלהם מעניינות, ולכן זה לא עינוי לראות אותם, אפילו כשאין אף מפלץ באופק. התפקיד של נעמי וואטס בסרט הוא של הבלונדינית שצורחת הרבה, אבל היא עדיין שחקנית טובה, ובינינו, היא לא צורחת בשום מקום שאני לא הייתי צורח בו. ג'ק בלאק אמנם לא מסוגל להיראות שפוי בכל מאת האחוזים, אבל כאן, שלא כמנהגו, הוא לא עושה פרצופים, ולא נראה כמו פסיכופט שכלוא בגוף של עצמו כמו בחליפת משוגעים. טיפת הטירוף בעיניים שלו רק מבהירה שהוא לא האיש שהיית רוצה להיתקע איתו על אי בודד, כי אם היה צריך לבחור בין להציל אותך מבין מלתעות טי-רקס ובין להציל את הסרט שלו, הוא היה בוחר, בלי לחשוב פעמיים, בסרט.

ואז הם מגיעים לאי.

את החלק של הסרט שמתרחש על אי הגולגלות קשה לתאר במילים, אבל אפשר לתאר עם סימני פיסוק, ובאופן ספציפי יותר, עם שורה ארוכה מאוד של סימני קריאה. זה הולך ככה: יש סצינת אקשן ענקית, גרנדיוזית, מופרעת וכיפית נורא. ואחריה עוד אחת. ואז עוד אחת. ועוד אחת. קוף ענק מול טירנוזאורוסים. קוף ענק מול בני אדם. טירנוזאורוסים תלויים באוויר. עטלפי ענק. וסצינת חרקים שבוחנת את הסיבולת של הקהל: אם ניחנתם בשמץ של רגישות יתר לחרקים, ברגע שהיא מתחילה – אתם תדעו מתי, תאמינו לי – עצמו את העיניים חזק, ואל תפקחו אותן לפני שקולות ה"איכס" של הקהל שמסביבכם יפסיקו. ואחר כך ממשיכים למפלצת הבאה. השעה השניה של הסרט היא כמו סירופ פטל בלתי מהול. אחרי זה, כל סרט אקשן אחר ייראה לכם קליל ודליל.

מובן מאליו שכל העסק – האי, הדינוזאורים המושלכים וכל היתר – נעשה באנימצית מחשב נהדרת, מהסוג שהכרנו ב'שיבת המלך'. הג'ונגלים וההרים של האי יפהפיים, היצורים הענקיים דוגמני-על אחד אחד. אבל לפעלולים יש בעיה אחת גדולה: בני האדם. גם הם נראים בסדר, אבל הם לא נמצאים באותו עולם. לאורך כל הסרט, בני האדם שבתמונה לא נראים כאילו הם נמצאים מתחת, מעל, או בסמוך למפלצות, אלא כאילו הם עומדים לפני מסך שעליו מוקרנות תמונות שלהן. בנסיבות אחרות, פאשלה מתמשכת כזאת היתה מאוד מציקה לי, אבל כאן הייתי עסוק מדי בליהנות כמו משוגע. וחוץ מזה, כל בעיה שהיתה יכולה להיות לי עם הפעלולים מתבטלת לעומת הישג ויזואלי אחד של הסרט: קונג.

העניין הוא לא שגובהו של קונג הוא שמונה מטר; שכל שערה, צלקת ונקבובית שלו נמצאות במקום; שללשון שלו יש טקסטורה של לשון של גורילה, או שהשיער שלו מתבדר ברוח. העניין הוא הפנים שלו. השחקן הוירטואלי הטוב ביותר בקולנוע עד היום היה גולום מ'שר הטבעות'. קונג לוקח ממנו את התואר. בקלות. הפנים של קונג הם לא רק הדבר הכי מדהים בסרט; אם אני לא טועה, הפנים של קונג הם האפקט הויזואלי הכי טוב בתולדות הקולנוע. כבר ראינו מיליון בניינים מתפוצצים וספינות חייזרים, אבל עוד לא ראיתי את הפיצוץ שהיה דמות ראשית בסרט, שגרם לי לאהוב אותו, לדאוג לשלומו, לתהות מה הוא עושה היום. קונג עושה את זה. קונג הוא פעלול ממוחשב שיכול לגרום לאנשים למחוא כפיים באמצע הסרט, ולבכות בסוף. קונג מביע רגשות טוב יותר מהרבה שחקנים, בלי להתנהג כמו בן-אדם. הוא תמיד נשאר גורילה. ובניגוד לרוב היצורים הממוחשבים, שיש להם עיניים שטוחות ומתות, העיניים של קונג הן מהסוג שעליו נכתבים שירים. אם לא הייתי יודע שהוא כבר דלוק על נעמי וואטס אולי הייתי צובע לבלונד ומתחיל איתו בעצמי.

חלקו האחרון של הסרט שייך בלעדית לקונג ולנעמי. מה שהתחיל בתור קומדיה תקופתית והמשיך בתור סרט אקשן בחזקה שלישית, נגמר בתור דרמה רומנטית. ובתחום הרומנטיקה, הסרט הזה קורע דרמות רומנטיות אחרות. מכירים את הסרטים האלה שכותבים עליהם "זה לא סרט, זו רכבת הרים"? אז 'קינג קונג' הוא לא רכבת הרים. הוא לונה פארק שלם, כולל רכבת הרים, ורכבת שדים, וספינת הפיראטים, וגלגל ענק, והפילים העפים, ומכוניות מתנגשות, והתמנון הזה שמסתובב. וגם זורקים בו דינוזאורים. או אם להיות תמציתי, הוא סרט אדיר.

תגיות: