במקור: Big Fish
במאי: טים ברטון
תסריט: ג'ון אוגוסט
על פי ספרו של דניאל וולאס
שחקנים: אלברט פיני, יואן
מק'גרגור, בילי קרדאפ, ג'סיקה
לאנג, הלנה בונהאם-קרטר,
אליסון לוהמן, סטיב בושמי
היום, לכתוב "סרטו של…" בפרסומת לסרט זה פאסה. הרי כל פרסומאי זב חוטם יוכל להכריז בפניכם שסרט מסוים הוא "מהיוצרים של 'ביטלג'וס'!". גם כן חוכמה גדולה. לכן, בטקסט הפרומושן של 'סיפורי דגים' אפשר למצוא רק ביטויים יצירתיים כגון "מדמיונו הפורה של טים ברטון", או לחלופין, "סרטו של הבמאי טים ברטון בעל החזון". למען הגילוי הנאות אני אספר שלמרות שההתנסחויות הללו נראו לי מטופשות במקרה הטוב, וגובלות בסגידה לבמאי במקרה הרע, בדיעבד הם נראות לי הגיונית משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא, כמובן, שהסרט היה כל כך מקסים ויצאתי ממנו בהרגשה כל כך טובה, שבאמת לא אכפת לי לסגוד לטים ברטון בעל החזון אם הוא רק יחפוץ בכך. הסיבה השניה היא, שאם יבקשו ממני להגדיר את הסרט בלי להתקשקש יותר מדי, התשובה היחידה שאני מסוגל לחשוב עליה כרגע תהיה "אתם יודעים, סרט של טים ברטון כזה. למה אתם שואלים אותי? לכו תקראו את טקסט הפרומושן". ואכן, יש משהו מיוחד בסרטים של טים ברטון בעל החזון, ואני לא הראשון שכותב את זה, וודאי לא האחרון שיכתוב.
אבל למה לי להקדים את המאוחר?
אדוארד בלום היה הרפתקן עשוי ללא חת, שלכד דגי ענק, גילה ערים נסתרות, נלחם בזאבים ונדד עם חברו הענק באמריקה. זאת אומרת, לא בדיוק – הוא היה סוכן מכירות. אדוארד אוהב לספר לכל מי שיש לו את הכוח הנפשי לשמוע בפעם האלף, על מעללי הגבורה המופלאים שלו. אבל לא לכולם יש את הכוח. קחו את וויליאם בלום לדוגמא: מאז שהיה ילד, דאג אבא אדוארד לספר לו על החוויות התמוהות שעבר בצעירותו. אבל וויל לא נולד אתמול. נהפוך הוא – הוא כבר אדם בוגר, נשוי, ומצפה לילד בקרוב. במקום לשמוע את אותם הסיפורים שאבא שלו מתעקש לספר בכל פעם מחדש, הוא מעדיף לדעת מה באמת עבר על אבא אדוארד בחייו. למען האמת, וויל לא דיבר עם אביו כבר יותר משלוש שנים. במעלליו החדשים הוא מתעדכן רק דרך טלפונים ומכתבים לחג מאמו. באחד הטלפונים הללו מתברר לו שאביו גוסס ומצבו רק הולך ומחמיר. וויל מחליט לארח לו לחברה ונוסע, יחד עם אשתו, לבקר אצל ההורים. סיבה מצוינת בשביל אדוארד לספר שוב את "סיפור חייו".
כל הסיפורים הללו של אדוארד מלווים תמיד בדמויות משנה הזויות, שמגיעות בכמות מסחרית. החל מדני דה ויטו, שמופיע בשפם ושיער מקורזל (ודומה לדודו זר באופן שגובל בחולניות), בתור בעליו של קרקס נודד, וכלה בסטיב בושמי שמשחק את נורת'ר וינסלו, המשורר המעורער נפשית במקצת. כולם מצוינים, מי יותר מי פחות. הבעיה מתחילה עם יואן מק'גרגור בתפקיד אדוארד בלום הצעיר. לא שהוא משחק רע, הוא עושה אדוארד בלום צעיר לתפארת. אלא שהוא מופיע לצד אלברט פיני ('צומת מילר', 'ארין ברוקוביץ"), שעושה אדוארד בלום זקן בצורה פשוט מדהימה: כשהוא מתחיל לספר את סיפורי הדגים שלו, ממש נעשה חשק לשמוע איך הם מסתיימים. כשהוא מספר בדיחה הקהל צוחק. הוא יוצר דמות מורכבת, מבריקה, שנונה, מרגשת, כתומה וכל תואר אחר שאתם מסוגלים לעלות על דעתכם. אז אחרי זה רוצים שנאמין שיואן מק'גרגור הוא אדוארד בלום אמיתי? אין צ'אנס. וחבל, כי יואן באמת לא רע.
ברטון בעל החזון לא יכל להתאפק והוסיף לסרט המון עיצוב "ברטוני". למשל, דג שוחה בין פיתיונות בזמן כתוביות הפתיחה, או מבט על חצר קמפוס מכוסה עד להתפקע נרקיסים. וזה מקסים. העיצוב הזה מלווה במוסיקה מצוינת של דני אלפמן (שהיה אחראי על המוסיקה גם בכל סרטים הקודמים של ברטון), אם כי מדי פעם היא הפכה סתמית במקצת. ואם בסגנון ברטוני עסקינן, 'סיפורי דגים' הזכיר לי עוד כמה סרטי אגדת-פנטסיה, כמו 'הברון מינכהאוזן', 'אליס בארץ הפלאות' ועוד, אבל בעיקר את 'המספרים של אדוארד'. זה מתחיל באזכורים שוליים כמו שם הגיבור, או ידי-הסכינים שהוא מוכר מדלת לדלת, וממשיך בתיאור החיים בפרברים. כל אלו פשוט זועקים לעין, גם אם מדובר כאן בעיצוב פחות אפל ומסתורי, והרבה יותר ריאליסטי מזה של סרטיו האחרים של ברטון בעל החזון.
הבעיה היא ש'סיפורי דגים' הוא לא סיפור אגדה, אלא מין סיפור-עם בסגנון "עוד סיפור עם שלמה אבס". מבחינה מעשית, זה אומר שעלילת הסרט היא משהו בסגנון "עשיתי משהו, ואז עשיתי עוד משהו, ואז עשיתי דבר אחר", ואני חושש ש-125 דקות זה קצת יותר מדי זמן לסיפור מהסוג הזה. ממש לקראת הסוף, הסרט נעשה טיפה מעייף. למרבה המזל, כשסוף הסרט מואיל בטובו להופיע, הוא עושה את זה כמו שצריך. קלישאה, קלישאה. אבל חמוד לגמרי!
בשורה התחתונה, אתם חייבים לראות את 'סיפורי דגים'. הוא מצחיק, הוא מרגש, והוא, אה… כזה, נו… אתם יודעים, סרט של טים ברטון.
יפה.
האמת שהיססתי אם ללכת לסרט, אבל אחרי שקראתי גם כאן ביקורת חיובית וגם בווינט, עשה לי תיאבון.
אין על ברטון, הוא פשוט קוסם קולנועי.
נ.ב. רק לי זכור שלמה אבס כאחד הסיוטים הגדולים של הילדות? האיש היה פשוט מפחיד בטירוף! ("לכי את ותסגרי את הדלת!!")
כנראה שסרט של ברטון שבו לדמות הראשית קוראים אדוארד חייב להיות טוב.
יש ילדים, אבא שלהם הוא הברון מינכהאוזן.
וזה לא קל, באמת.
"אבא, למה השמש חמה?"
"השמש לא חמה בכלל. הייתי שם פעם. רעדתי מקור. הייתי בלי מעיל, כי נאלצתי להפוך אותו לדגל פיראטים חודשיים קודם, על מאדים. סיפרתי לך פעם על הסערות באוקיאנוסים של מאדים? בכל אופן, הייתי שם בלי מעיל, וחודשיים התעטשתי. וטוב שכך. סיפרתי לך כבר על הפעם שברחתי מבור הכלא של הפחה התורכי בכך שהתעטשתי כלפי מטה?"
והילד המסכן בסך הכל רצה לדעת למה השמש חמה.
(ומכאן ואילך, ספוילרים מזעריים, ומאחר ובלי פרטים מינוריים על סוף הסרט, קשה לדון בבעייתיות שבו)
האמת, החצי הראשון של "סיפורי דגים" היה מדהים. מהדברים הטובים ביותר שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות. ואז מגיע החצי השני. בחצי השני, וויל (הבן) מתחיל לנסות להתחקות על האמת שמאחורי אבא. מי הוא באמת. ומעט מעט, הוא מגלה שלא כל מה שאבא סיפר הוא שקר. שפה ושם יש קמצוץ של אמת.
וכל גילוי כזה, הוא עוד קוץ שנתקע בבלונים שהופרחו קודם. לבדיות יש כוח משל עצמם. ברגע שכובלים אותם לקרקע, הם נובלים וכמשים.
באותה מידה, אני לא באמת רוצה לשמוע תיאוריות כאילו ביציאת מצרים, "מכת דם" היתה לא יותר מטיט שהציף את הנילוס. לא מעניין אותי. אני לא באמת מאמין בסיפור המקורי, אבל אני נהנה ממנו. אני מכיר בכוחו. הסברים הם דבר שולי ופוגע.
ודיעבד, ככל שאני חושב יותר על הסרט, אני מעריך אותו פחות. מה הוא מנסה לומר לנו? ששקרים מוצלחים עשויים להיות עדיפים על מציאות אפורה? אז תראה לנו שקרים יפים. אנחנו כבר נסיק לבד על המציאות שמאחוריהם. תן לנו לחשוב לבד. ובכלל, מה עם מסרים קצת מקוריים יותר?
ובכל זאת, למרות כל טענותי, אני חייב להודות – סרט נהדר. לראות.
כמה מילים טובות...
קודם כל רק רציתי להגיד לקיפוד שהסרט הזה בעצם לא רוצה שנצא ממנו מושפעים מדי (יענתו בלי מוסר השכל) הוא סרט של 45 אחוז ויזואליות מקסימה, 32 אחוז סיפור מקסים ושובה כל לבב אנוש, ו23 אחוז פשוט יציאות מקסימות ומקוריות, מזה אנו לומדים שהמטרתו היחידה של הסרט היא פשוט להיות מקסים וכן, כמה שהרבה יותר טים ברטוני….
ובכלל אני מחשיבה את טים ברטון לאחד מבמאי הקולנוע היותר טובים בזמן האחרון. כל סרטיו עד האחרון היו מעניינים, חכמים אבל יותר מדי, מקוריים, יפיפיים והיה בהם מן משהו… מן הילה כזאתי של סיפור כ"כ עצוב אבל עדיין כ"כ מצחיק.
נ.ב
אם זה מעניין משהו אז אני ממש ממש ממליצה על ספרו של טים ברטו: "מותו העגום של הילד צדף וסיפורים אחרים", ספר שירים עצוב ומצחיק המאוייר ע"י טים ברטון עצמו בציורים הכי עגומים וחמודים אי פעם (שמזכירים קצת את הדמויות בסרט הסיוט שלפני חג המולד)
שיר לדוגמא:
"ילדה נועצת"
"הכרתי ילדה מגואטמלה,
שעמדה כל היום ומבט נעצה לה.
בחי, בצומח, בדומם, בי ובכם ובכל מי שבא לה.
היא הייתה נועצת בקרקע,
היא הייתה נועצת אל-על.
היא הייתה נועצת בך שעות בלי שום פשר בכלל.
ורק אחרי שנצחה באליפות הנעיצה.
הוציאה סוף סוף את עיניה לחופשה הכל כך נחוצה."
מסר לסרט?
הסרט מתנקז כולו לנקודה אחת. לאחר שהרופא מספר לוויל את הסיפור האמיתי על היום בו נולד, ושואל אותו – "איזו מהגרסאות אתה מעדיף?"
השאלה הזאת כמובן מופנית גם אל הצופים, או לפחות אלו מהם שעד אותו רגע לא הרהרו באפשרות הבחירה בין הגרסאות.
שמעון אדף כתב בוואינט ש"הישירות [של השאלה] אינה מוסיפה כבוד לתסריט". אני ממש מסכים איתו. למה להכות בבוטות על בורג שניתן להבריג בעדינות?
ובתור מעריצת טים ברטון (אגב, כולל גם את 'כוכב הקופים'?), את באמת חושבת שאין לברטון עצמו תשובה לשאלת הרופא? והתשובה שלו, לא מוצגת בסרט בתור האופציה העדיפה?
ואם ענית כן לשאלות המנחות – איך תוכלי לטעון שלסרט אין מסר?
מסר לסרט?
ובכלל, סרט (או כל יצירה אחרת, לצורך הענין) לא צריכה להתכוון כדי שיהיו לה מסרים. אם כי במקרה דנן, אני מעריך יותר מדי את טים ברטון מכדי להניח שמשהו יוצא לו בטעות.
וגם כאן, בסרט, שפע של ערכים הוטמעו בנו. ערכי המוסר של אמריקה הישנה והטובה (ובכלל, כמות אדירה של אמריקאנה מכל סוג כמעט), האמונה בצדקת הדרך שתוביל אדם להצלחה, האהבה ככח רב עוצמה על כל המשתמע מכך (אחלה סרט לדייטים, אגב), ועוד.
אם כי, בעצם, ניתן לומר שיש מן החתרנות בהצגה של החלום האמריקאי – הרי מה כבר אדוארד הצליח להשיג בחייו? ובכל זאת הוא היה מאושר.
יש מסר לסרט
אבל זה ממש לא הדבר העיקרי בו.
אני ראיתי את הסרט במטוס. בטיסה הלוך, העדפתי לישון, אבל כל פעם שקמתי ראיתי איזה חיזיון מקסים אחר, אז בטיסה חזרה כבר בחרתי לראות את הסרט בשלמותו, תוך התעלמות מהקלישאתיות של הסוף, שמראש הזהירו אותי מפניו, והתמקדות בסיפורים עצמם.
בכל זאת אי אפשר להתעלם מאמירה נוספת של הסרט: שהאנשים ה"כריזמטיים" ה"מוצלחים עם אנשים", סוכני המכירות למיניהם, השופעים סיפורים, יכולים להיות נורא מוצלחים בארוחת ערב וסביר שיהיה מי שישב ליד מיטתם כשהם גוססים, אבל כשהם אבא שלך, והם לא יודעים לדבר רגיל – זה לא משהו.
אני לא ממש ראיתי מסר...
זה פשוט סרט יפה! אני באמת חושבת שהוא פה בשביל להיות יפה! הויזואליות יפיפייה העלילה יפה… הכל כל כך יפה! אם אני אחפור אני אולי אמצא קצה של מסר… אבל… לא ממש…
מסר לסרט?
בוודאי שיש בסרט מסר אבל לא מוסר השכל של: "שקרים הם דבר טוב אם הם טובים ומקוריים"…
מסר לסרט?
ומאיפה שלפת את המשפט שציטטת?
מסר לסרט?
זה לא היה ציטוט…..
הכל נכון
אבל אף אחד לא אמר שהבעיה היא במסר. הבעיה היא בביצוע.
ברטון רק מסביר את עצמו
בסרט ברטון בעצם מסביר על השקפת העולם שלו.
המספריים של אדוארד היה סיפור על אדם שהיה שונה ועם כישרון שהוקיעו אותו מקינאה ופחד מהשונה.
אז במקום לספר על ספר הומו הוא הפך את זה לאגדה על רובוט עם מספריים במקום ידיים.
וזה ה"מסר" שאתם מדברים עליו.
זה לא מסר, זה הסבר.
קרש?!
בילי קראדופ (או איך שמבטאים את השם שלו) הוא שחקן נפלא. כבר ב"כמעט מפורסמים" הוא הראה נוכחות ורגישות, ובסרט המשונה אך חביב (עם המפיקים הישראלים!) "Jesus' Son" הוא כבר ממש מצוין, ומחזיק את כל הסרט הרעוע על כתפיו היציבות.
כאן התפקיד שלו היה אפסי, לצערי, כך שאין להאשים אותו. דווקא את הסצינה המדוברת מאוד אהבתי בעיקר בזכותו.
הוא מחייך במבוכה ואומר ''כן, בערך''.
כלומר, הוא לא התמסר, ולא נוח לו עם זה.
_____
הייתי הולכת שוב לסרט רק כדי להוכיח שזה מה שהוא אומר, אבל נו, אני לא אעשה את זה רק בשביל שתי מילים, ובטח יש פה מישהו שממילא יילך לצפייה שניה.
אבל הבן אמר
"חזרת להיות מה שתמיד היית". את המעמד שלו כאדם גדול הוא לא היה יכול לאבד רק בגלל מחלה, כי הסיפורים נשארו איתו ואחריו.
וזה גם לא שמההתחלה הוא היה אדם גדול.
כן, מרוב שהשער שלו
באורך של 5.42 ס"מ כל האמינות שלו הולכת לזבל. מתי ילמדו שם בהוליווד?!
מתי באמת?!
13 לספטמבר 2021.
שזה כמה חודשים לפני שסטיב בושמי מקבל אוסקר על מפעל חיים
עוד פחות משנה, אני ממתין בקוצר רוח ;)
(ל"ת)
אני שונא להיות צודק (טוב, לא באמת)
כל חששותיי התאמתו:
כתבה מספר 1925
דבר ראשון – משעמם להפליא. הסיפורים של אדוארד בלום מופרכים וסתמיים ברמה שאין להם שום נקודת אחיזה, וגם אם נשבים בקסם שלהם לכמה רגעים, הם מהר מאוד מתחילים לייגע ולהוביל לשומקום. כמו כן, הסיפורים פשוט קטנים מידי. אם זה היה בסדר גודל של הטירוף של מינכאוזן, מילא. אבל סיפור על עירה קטנה וסודית שכולם שם יחפים ומתנדנדים על כיסא? פיהוק גדול.
דבר שני – כתיבה גרועה. עוד משחק מילים אחד עם דגים ואבדנו. דמויות קרטוניות – הבן; האישה; האב; הרופא. ובכלל, הבן המסכן לא חשב לרגע לשאול את אימו איך לעזאזל היא ואביו נפגשו? וחוסר האיזון בין הסיפורים ובין העלילה (הלא קיימת) היה ממש מעיק.
וחוץ מזה, אבא שלך גוסס, ואתה תופס את האוטו ו"קופץ" לכמה דקות לעיירה שמעולם לא שמעת עליה, מרחק 10 דקות נסיעה מסתבר, כדי לתחקר מישהי עם פאה מגוחכת? נו באמת.
דבר שלישי – ויזואליה. זה לא ברטון. הצלם פיליפ רוזלו, שכבר כיער את "כוכב הקופים", שב להרוס עוד סרט. זוויות צילום מכוערות, תאורה מרוככת באופן מוגזם, צבעים דהויים ומרדימים, ובלי שום זכר לפסטליות הקומיקסית הנפלאה והמופרעת של ברטון.
דבר רביעי – המוסיקה. זהו, אני מכריז על דני אלפמן באופן רשמי כפאסה (כן, באיחור של כמה שנים, אני יודע. כמעריץ, נתתי לו להנות מהספק שאולי הוא עוד ישוב לגדולתו). לשמוע מוסיקה כל כך חסרת השראה וכל כך שמאלצית ממלחין שהיה פעם כל כך מבריק זה ממש מאורע עצוב.
לעומת זאת, נקודות אור – השחקנים, ובייחוד אלברט פיני, עושים עבודה טובה עם הקצת שיש להם לעבוד איתו. ובתחילת הסרט השזירה בין הסיפורים להתנעת העלילה חביבה למדי. רק אחר כך זה מתחרבש. הסוף הצפוי גם היה נחמד בדרכו.
בקיצור – חביב, אבל סתמי ומיותר לחלוטין.
סמאח מת.
ובכל זאת, עוד נקודת אור
שיר של The Allman Brothers בפסקול! האח!
(Ramblin' Man, למתעניינים)
אירוני, באשר לסעיפך הרביעי,
שהקטגוריה היחידה שהסרט מועמד בה לאוסקר היא פס הקול.
(ואני מסכים. מועמדות מוזרה ביותר. נעימות שבלוניות וריקניות.)
הפסקול
אף פעם לא הייתי ממעריצי דני אלפמן, וממילא אני לא מבין בפסקולים – בדרך כלל אני פשוט לא שם לב שהם שם. בסרט הזה, לפחות בהתחלה, היה נדמה לי שהמוזיקה מובלטת מדי על חשבון כל יתר הסאונד, ושהיא מושכת יותר מדי תשומת לב לעצמה. וזה מטריד.
חוץ מזה, אני אהבתי. דן, אולי אתה סובל מציפיות יתר. הסרט היה יפה; אולי לא כמו סרטים אחרים של ברטון, אבל להשוות אותו ל'כוכב הקופים' הבאמת מכוער זאת הגזמה פראית. הסיפורים הם מה שהם, ומי קבע שהם חייבים להיות ענקיים מהחיים בנוסח מינכהאוזן?
ציפיות
הציפיות שלי מפורטות בהודעה שלינקקתי, ואלנקק שנית:
כתבה מספר 1925
והן היו די נמוכות. והסרט בכל זאת איכזב, באופן ממש מפתיע.
אף אחד לא קבע שהסיפורים צריכים להיות גדולים, אבל בגרסה הקטנטנה שלהם הם היו פשוט משעממים ושרירותיים. לא היה בהם להט או טירוף, סתם חריגות אקראית וחסרת פואנטה.
שאלה לגביי הפסקול
אני והאחיות שלי היינו לגמרי בתחושה שהסרט הזה מזכיר לנו מאוד את הסרט אני והחבר'ה (the body, נראה לי) ואז בא השיר הזה שאין לי מושג איך קוראים לו ושמאוד מזוהה עם אני והחבר'ה. זה מכוון?
אז מועמד, אז מה.
גם ב'בית של חול וערפל' נונין אמר שלטעמו הפסקול היה גרוע, אבל כנראה מישהו שם חשב שהוא מספיק טוב כדי לתת לו מועמדות.
נונין צדק
הפסקול היה הדבר הגרוע ביותר בסרט המצוין ההוא. עושה רושם שחברי האקדמיה נותנים מועמדויות פסקול לחשודים רגילים ולסרטים דרמטיים ועצובים, מתוך הנחה שהפסקול שלהם רציני באותה מידה.
סמאח מת?!
שמע דן, אני מאוד אהבתי את הסרט, כשאני משווה אותו למה שהוא אמור היה להיות.
הויזואליה היתה מאוד חביבה לפי דעתי, והקסם הברטוני הרגיל עבד. גם המוזיקה של אלפמן לא היתה אמנם גדולה, אבל גם לא גרועה במידה שתפריע לי.
כדי שסמאח ימות, עליו לביים סרט בעל מטרות גדולות ולפשל בגדול. איך שאני הבנתי את הסרט, ברטון לא כיוון גבוה בכלל. המטרה היתה ליצור סרט חביב ומהנה, בלי הרבה מוסר השכל. זה לא "המספריים של אדוארד" רב המשמעויות, וגם לא "באטמן" שהגדיר מחדש את הז'אנר.
יש מעט מאוד במאים שמסוגלים בכל סרט שהם עושים לכוון גבוה (ואני מדבר על לכוון בלבד, לפגוע זה כבר משהו אחר). חלקם הגדול חייב מדי פעם לעשות איזה סרט קליל יותר. די אם נזכיר שאפילו קופולה, שחתום על שתיים מיצירות המופת הכבדות והמורכבות של העשורים האחרונים (אפוקליפסה עכשיו והסנדק), ביים את ג'ק. ככה זה, גם הם בני אדם.
מה שאני רוצה להגיד – אל תשפוט את ברטון לחומרה כי באת לסרט עם ציפיות גבוהות שברטון אפילו לא התכוון לממש. מה שהוא עשה – הוא עשה טוב מאוד.
תיזהר עם הדוגמאות שלך
להביא את קופולה בתור דוגמא זה לא חכם. אין אדם שמגדיר את הביטוי "סמאח מת" יותר מאשר קופולה (כן, הוא יותר מת מקובריק. הרבה יותר).
וכשבמאי בקנה מידה סמאחי מפסיק לכוון גבוה באופן שיטתי, זה אחד הרגעים שבהם אפשר להודיע שהוא מת, או לפחות גוסס. מה גם שלפי הבנתי, ברטון דווקא כן ניסה לעשות כאן משהו יותר רציני – לשלב בין הסוריאליזם הברטוני ובין סיפור בוגר ומרגש, ריאליסטי ומחוספס, על יחסי אב ובן. בתחום הזה, של לנסות לעשות יצירה קצת מקורקעת, דרמטית יותר ובוגרת, הוא נכשל לחלוטין.
רגע
איזה ז'אנר "באטמן" הגדיר מחדש?
עם מדברים פה עלב____ור______
אז כנראה של על זאנר הסרטים שעשו ושלא היה צריך בשום פנים ואופן לעשות אותם.
סוף סוף אנחנו מסכימים על משהו
פחות או יותר.
דעתי די זהה למה שפירטת, אז אני לא אחזור על אותם הדברים. טוב, אולי קצת. הסיפורים אכן היו סתמיים וחסרי ברק. הפער בין ה-fancifulness של אדוארד להתעקשות של ויליאם על העובדות (העובדות!) היה מוגזם ומגוחך. כמעט ולא היה מכנה משותף בין אדוארד הצעיר לאדוארד הזקן ולא שום תחושת המשכיות, כאילו שהם לא אותו האדם. וכן, גם אני חשבתי שהצילומים היו מדהימים בכיעורם ומאוד מסיחי דעת.
פיני ובונהם קארטר לדעתי היו די מצוינים, למרות התפקידים הנוראיים שקיבלו. קראדפ מבוזבז לגמרי, כנ"ל לאנג, לוהמן, בושמי וכו'. מקגרגור לא מלוהק נכון ולמרות שהוא מצליח לתת הופעות מרשימות אפילו בזבל כמו "הזר" פשוט מאכזב כאן.
כאילו שהם לא אותו האדם?
גם אני הרגשתי שחסרה תחושת ההמשכיות בין אדוארד הצעיר למבוגר, אבל (אם יורשה לי לרגע להיות שטחית) – רק אני נדהמתי מהדמיון החיצוני ביניהם? ועוד יותר מזה, הדמיון בין ג'סיקה לאנג לאליסון לוהמן.
ואם כבר השתיים האחרונות: למה לא קיבלנו קצת יותר מסנדרה? הרגשתי שרוב זמן המסך שלה (צעירה כמבוגרת) בוזבז על חיוכים מאוזן לאוזן שלא הסגירו שום דבר: האם היא עצמה קיבלה את אדוארד במאה אחוז? על גוזמאותיו והיעדרויותיו הארוכות מהבית? מה היא חושבת על הקרע בינו לבין הבן ומה היא עשתה בנושא? נאדה.
אכן, הליהוק של לאנג ולוהמן הוא סוג של הברקה
ואכן חבל שעושים עם שניהם כל כך מעט.
ניסיתי למצוא את הדמיון בין מקגרגור לפיני (הצעיר והמבוגר) ואחרי כמה דקות של בהייה בתמונות של פיני חטפתי כאב ראש והחלטתי לוותר. כן, יש שם איזשהו משהו, ואין לי מושג מהו.
אם לי יורשה רגע להיות שטחית,
אשתו של אדוארד, כשהיא צעירה, פשוט *כל כך כל כך* יפה.
(מצטערת, הייתי חייבת.)
תקן אותי אם אני טועה
אני חושב שהסיבה שלא הייתה "הרגשת המשכיות" בין "אד הצעיר" ו"אד המבוגר" היא שאד הצעיר האמיתי לא נחשף לעינינו (כמעט). ברוב הפעמים שמקרגור גילם אותו הוא היה גיבורה של הפנטסיה שלו, ולכן יכול להיות שהוא ייצג אישיות אחרת, אולי זו שאד באמת רצה להיות. ככה אני ראיתי את הפער שבין שתי הדמויות, האמיתית והפנטסטית.
בדיוק.
סביר להניח שאדוארד בכלל לא נראה כמו יואן מק'גרגור כשהוא היה צעיר – אבל ככה הוא היה רוצה להיראות.
מאוד מחוכם
אבל פשוט לא עובד.
למה לא עובד?
פרט והדגם.
ואם אפשר, עם עזרים ויזואליים (תמונות)
למה לא עובד?
כי זה מסיח את הדעת ומונע הזדהות עם הדמות (או for all intents and purposes שתי הדמויות) והמשמעות החדשה שנוצרת מהשוני בין אדוארד הצעיר למבוגר לא מצדיקה את הריחוק שנוצר בין הצופה לדמות. ההשלכות השליליות עולות על החיוביות. לא עובד. מש"ל.
אני שונא להיות צודק (טוב, לא באמת)
מסכים עם כל מילה. אכזבה גדולה ןסתמית. נכנס באוזן אחת, והופ, יוצא מהשנייה.
זה בדיוק מה שאני חושב על הסרט,
רק לא הצלחתי להעלות אותו בכתב.
סרט טוב של ברטון לשם שינוי.
סוף מאוד קיטשי, החלק השני קצת מפוספס, אבל בסך הכל סרט טוב (לא כמו משחק המושבעים כמובן
) עם פסקול אמריקאי טוב. ונקווה שטים ברטון ימשיך להשתפר בעתיד.
הוא עיתונאי
אבל גם אני בכלל לא בטוח שהפרט הזה מופיע בסרט, רק בספר ובהודעות לעתונות.
דווקא מוזכר בסרט.
בפעם הראשונה שאנחנו רואים את וויל זה במשרד ה"אסושיאייטד פרס" או משהו דומה בפריז (יש כתובית).
הסיפור שלי הוא קצת מוזר
ראיתי היום את הסרט, מעט חושש בעקבות כוכב הקופים וחלק מההודעות בעין. כשצעדתי לתוך הקולנוע, חמישה טרוריסטים מהחיזבאללה פרצו פנימה והחלו לירות לעבר המאבטח. שלושתנו (אני, המאבטח והרוח של דוד בן-גוריון) תפסנו מחסה מאחורי המזנון וניסינו לחשוב מה עושים. בן-גוריון החל לנאום תוך חיקוי של בועז שרעבי (הוא אדם הרבה יותר מצחיק ממה שחושבים). לפתע, החלה מכונת הפופקורן לפעול במרץ. קמתי וכיוונתי את גרעיני הפופקורן הלוהטים לעבר הטרוריסטים. פגעתי בכל החמישה בעזרת שלושה גרעינים בלבד. מנהל הקולנוע כל-כך שמח, שהעניק לי כניסה חינם לכל החיים והמאבטח נשבע להגן על חיי בכל מחיר.
ים מכאן.
) ועוד. מכיוון שככל הידוע לנו, כל הסיפורים (כפי שאנחנו רואים אותם) מתרחשים בראשו של אד, הדבר מלמד על כך שהוא למד אותם היטב, עד הפרט הקטן ביותר, כך שעם הזמן נוצרה מהם מיתולוגיה פרטית שאד רוצה להפוך למציאות.
טוב, אולי זה לא היה בדיוק ככה. אז מה? העיקר שראיתי סרט ונהנתי ממנו. נכון שהוא קיטשי והסגנון יותר אופייני לזמקיס או ש/ספילברג, אבל הסרט הזה פשוט מצא חן בעיני.
אני לא מסכים עם הטענות שהסרט בנוי מקובץ סיפורים אקראיים. הסיפורים (לפחות אלה שאדוארד עצמו מספר) הם פחות או יותר רציפים מבחינה כרונולוגית ומספרים את סיפור חייו. הפרטים הקטנים שאכן התרחשו כמו ההעדרות בזמן השירות הצבאי, הבעלות על הבית של ג'ני, או קיומן של הדמויות מהסיפורים, מעידים שיש בסיס מציאותי לפנטזיות של אד. אמנם חלק ממה שאמר לא אמין בעליל, אבל הבסיס מוכיח שאד בלום הוא סוכן מכירות משועמם שרוצה שיזכרו אותו בתור גיבור, לא בתור סתם איש נחמד. כזקן חולה, כבר לא ברור אם אד מבדיל בין אמת לדמיון. יתכן שהסיפורים נדמים לו כמו זכרונות אמיתיים ולא כדרך להדחיק את השעמום במציאות.
הסיפור של וויל בסוף הסרט לא מראה על אמונה של הבן באגדות, אלא בנכונותו להשלים עם אביו. כל חייו הבוגרים, וויל ניסה להימלט מהנטיה של אד להשתלט על השיחה ולא לחשוף פרטים אמיתיים מחייו. כעת, כשאביו שוכב על ערש דוי, וויל מסכים להגשים לו את חלומו ולהיפרד ממנו כגיבור בעולם הדמיון שלו, במקום בתור סוכן מכירות לשעבר שבקושי עשה משהו חשוב בחייו.
הרבה מהפרטים בסיפורים משמשים רמיזה לסיפור שיבוא בהמשך. הילד שרואה את מותו בשירותים, מקרה שאד אכן היה מודע אליו שנים לאחר מכן. הסיפור שג'ני הפכה למכשפה, מה שמסביר את הליהוק של הלנה בונהם קרטר לשני התפקידים (זה והעובדה שהיא שכבה עם הבמאי
רעיון מעניין ובהחלט אפשרי
מצד שני, אני הנחתי שזו אמורה להיות המציאות פשוט כי אין דמות של מספר בקטע, בניגוד לשאר הסיפורים.
אבל יש כמה דרכים להסתכל על כל דבר.
אבל זה שהילד יודע מלכתחילה את הסיפור כעובדה שקרתה באמת, אומר שוויל סיפר לו אותו בצורה כזו.
או האמא.
גם היא שמעה את כל הסיפורים, ואנחנו לא מכירים אותה מספיק כדי לדעת אם היא מסוג האמהות שתספר את זה לילד כסיפור לילה טוב, או שהיא בקטע של "תהיי יפה ותשתקי".
השחקן של הענק מת... ובעיתוי עצוב ואירוני במיוחד.
כתבת "הענק שתוחלת חייו צפויה להיות קצרה יחסית"… צודק. מתיו מקגורי, ששיחק את הענק, נפטר לפני 3 חודשים בגיל 32.
החלק הכי עצוב, או אירוני, או לא יודע מה: הוא נפטר במהלך צילומים של סרט ביוגרפי שבו שיחק את… אנדרה הענק, פזיק בנסיכה הקסומה, שנפטר גם הוא בגיל צעיר:
http://www.timeout.com/film/news/581.html
הלכתי, ראיתי. במילה אחת? אגדה.
סרט ממש יפה. סיפור ממש יפה. זהו.
נסיון
אני רואה פה הרבה שהתאכזבו מהסרט בגלל שלא הבינו מה הוא ניסה להגיד בסופו של דבר, כי לא אהבו את העובדה שאי אפשר לדעת איך הדברים באמת קרו, או שפשוט לא הצליחו להתחבר לכל הסיפורים האלה כי הם לא מספיק "גדולים מהחיים"…
אני מאד אהבתי את הסרט.. נכון, באטמן חוזר והמספריים של אדוארד סרטים יותר טובים, אבל סיפורי דגים לא רחוק מאחוריהם לטעמי..
בכל אופן, כל הזמן הזה לא הגבתי כי לא הצלחתי לחשוב איך להביע את מה שרציתי להגיד ואיך להסביר את איך שראיתי את הסרט. לגמרי במקרה נכנסתי היום לסטימצקי, קניתי לי כמה ספרים, ובאחד מהם מצאתי את התשובה… הנה ציטוט:
"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם", ועוד ציטוט קטן מגב הספר: "סיפור חייו של הסופר כפי שהוא מסופר כאן הוא גם סיפור לידתה והתגבשותה של המזיגה המושלמת בין החיים לכתיבה, בין החיים לסיפור, העומדת במרכז יצירתו. מזיגה מושלמת עד כדי כך שאין להבחין בה בין אמת לבדיון, כי האמת אולי בדויה והבדיון תמיד אמת: האמת העמוקה של המספר ושל דמויותיו, אף אם לא קרו הדברים בפועל ממש".
איכשהו אני חושבת שזה גם מה שברטון ניסה להעביר ולגרום לנו ולוויל להבין בנוגע לאד בלום.
יופי
רק מה, זה לא מאוד חדש לי. הבנתי את הפואנטה בתחילת הסרט ואז הייתי צריך לראות את ברטון מזיעה בזמן שהוא מנסה לתרגם אותה לתמונות ומילים. מבחינתי, לא הלך לו. רק בגלל שהבנת באופן כללי מה ברטון ניסה להגיד לא אומר שהוא הצליח לבטא את זה כמו שצריך.
מעולה
היו פה אנשים שלא התלוננו שלא העבירו להם את הסרט כמו שצריך, אלא התלוננו על הרעיון עצמו שעומד מאחוריו.
אתה לא היית אחד מהם.
יש בדיה ויש צ'יזבט
קראת את מאה שנים של בדידות?
כן
קראתי אבל (מאד) מזמן.
כן
היה לך כל כך קשה להתמודד עם העובדה שהעלילה בספר נעה בין מה שנראה מציאותי למה שללא כל ספק בדיוני? זה כל הקסם שבסיפור…
כל האבות גוזמאים?
אני לא יודע מה איתכם, אבל אדוארד בלום הזכיר לי קצת את אבא שלי, תמיד מנפח כל סיפור… שניים נהפך לשמונה, רבע שעה לשעה וחצי וכו'… בתור ילד זה הפריע לי וכל הזמן הייתי מפריע לו בסיפורים (שהיה מספר לאנשים אחרים) ונותן את העובדות האמיתיות. היום אני בטוח שאני עושה את אותו הדבר בעצמי. זה כל הכיף בעצם. הלוואי שהיה לי אבא כמו אדוארד בלום… ואולי אבא שלי לא כ"כ שונה במחשבה שניה.
אבא שלי תמיד מספר על הבחור ששחה בעירום בים ופתאום בא כריש לבן ענק, אז הוא שלף סכין וחתך אותו לשניים.
מאיפה הסכין? נו, מה חשובות העובדות, העיקר הסיפור!!
לפי דעתי הסיפור נפלא, והסרט מקסים.
כל האבות גוזמאים? כן!
עכשיו כשאני קוראת את ההודעה שלך, אני נזכרת שהאמרה השניה החביבה על אבא שלי היא "למה להרוס סיפור טוב עם עובדות"…
הסרט יצא ביום חמישי שעבר?
אז אחד משלבי ההתפתחות של עובר
הוא שפמנון?
לא יפה!
זה סרט פשוט מדהים! נהינתי ממנו כל-כך והוא הקסים אותי מאד עם התסריט המופלא עוד. אסבל לרדת על יואן,למה? הוא עושה את הסרט הזה גדול כל-כך… נכון שגם אלברט והשאר משחקים מעולה אבל הם לא מורידים מהערך שלו והוא פשוט כובש בתפקיד.
הוא בכללל שחקן מצויין …
מי יורד על יואן? אם תראי אותו תגידי לו שיש לו עסק איתי.
עכשיו ברצינות, אין לי שום בעיה אם יואן מקרוגר. אני חושב שהוא אחלה שחקן, באמת. אני אפילו תומך נלהב בתוכנית "יואן לכל פועל". אבל מה לעשות שהוא לא עומד בקצב של אלברט פיני?
אני חייב להעיר משהו.
גם אם זה מעט מקומם. שחקנים מתחילים ליפול בגיל מסוים (בערך 50 לשם הענין). אני יודע שמתלהבים מפיני בסרט הזה. אבל לדעתי יש כאן יותר ממעט אחיזת עיניים. ומקגרגור עדיף.
אני אדגים. אני לא ראיתי סרטים מוקדמים של ברנדו, אבל גם בהופעות גדולות שלו כמו ב"הסנדק" למשל. הוא עדיין לא היה מבוגר (פחות מ50) מה הוא עשה מאז. כולנו יודעים.
מאז שראיתי את קאובוי של חצות, היה דאסטין הופמן השחקן המוערך עלי מכולם. בעיני הוא היה בגדולתו שחקן מושלם. אבל האם הוא שיחזר שיאים אומנותיים כמו בקאובוי, בלני, בטוטסי, בקרמר נגד קרמר או בכלבי הקש. ממש לא.
אל פאצ'ינו – בעיני הופעותיו הגדולות היו בשנות השבעים בעיקר, הסנדק היה הטוב מכולם, וגם בצדק לכל, ובסרפיקו הוא היה נהדר, שירת הברבור היתה "ניחוח אשה", אבל מאז, נאדה.
פול ניומן – שחקן שאותו אני מעריך רק טיפה פחות מאת דאסטין הופמן. מעולם לא שיחזר את ימי אדי פלסון או קיד וקאסידי, אם כי אני חייב לציין שכשמשבצים אותו גם היום לצד קווין קוסטנר הוא זוהר.
על רוברט דה נירו, כולנו יודעים, שחקן העל שעשה את קורליאונה הצעיר בסנדק השני (לדעתי, סרטי מפגן המשחק הגדולים בהיסטוריה). את צייד הצבאים, את נהג המונית ואת השור הזועם. מתבזה היום פעם אחר פעם.
עד גיל חמישים, השחקנים ממצים את פוטנציאל האילתור, הרעיונות והסגנונות. את מה שהם לא למדו עד אז הם כבר לא ילמדו בעתיד. השחקנים הגדולים באמת ממציאים וממציאים, אבל בשלב מסוים מתחילה נסיגה.
ובכל זאת, יש יתרון אחד לנסיון, לא יכולת ההמצאה, אלא בעיקר (ובמיוחד אם אתה לא עייף וחי על מצברים כמו דה נירו למשל) אימון מתמשך של תכונות קיימות. כך למשל, אנשים התלהבו מהמשחק של ג'ק ניקולסון ב"אודות שמידט", אך בעיני מדובר לא בחדשנות אמיתית (כמו בתפקידיו הגדולים – הניצוץ או קן הקוקיה). אלא באימון, בנסיון, ובמקרים רבים גם באינרציה. דוקא ריצ'רד פראנסוורת' שעשה תפקיד עם מוטיבים דומים לזה של ניקולסון ב"סיפור פשוט" התעלה עליו, ולו משום שללא הנסיון הנדרש, הוא היה חייב לאלתר בגילו המופלג את הדברים שהוא מעולם לא למד. דוקא משום כך מדובר במפגן משחק גדול במיוחד. מושלם, ולמרות הגיל.
משום מה (כנראה בגלל המבטא), שחקנים בריטיים מבוגרים זוכים לעדנה מחודשת בגיל הזהב, אך אין זה בגלל שיפור במשחק, אלא לדעתי רק בגלל משהו חמקמק הרבה יותר. אולי אפילו בגלל שהם "חמודים" (אין לי הגדרה טובה יותר) שון קונרי מעולם לא היה מוערך כפי שהוא היום, אך האם הוא עשה משהו חדש מאז ג'יימס בונד (או לפחות הבלתי משוחדים) – לא נראה לי. הנסיון והאימון המתמשך כולל המבטא ה"חמוד" הביאה אותו לפסגות בהם הוא נמצא כעת.
אנתוני הופקינס ממשיך לשחזר את המאניירות הקבועות שלו בתור חניבעל, הוא היה חניבעל גדול בשירת הברבור שהיתה "שתיקת הכבשים" ומאז – שיחזור של שטיקים, נסיון מתמשך ובעיקר מבטא בריטי.
מבחינתי אלברט פיני דומה במאפיינים, אני קראתי את הביקורת הזו לפני שראיתי את הסרט, ולכן בחנתי את המשחק של פיני לעומת מקגרגור, ופשוט לא התלהבתי, פיני (שאותו דוקא מאד אהבתי בארין ברוקוביץ') לא העניק רבדים חדשים לדמות שלו, ומה שאני ראיתי היה בעיקר נסיון ומבטא בריטי. מאוון מקגרגור ראיתי נשמה, ניצוצות וחדשנות. מקגרגור לא עומד בקצב של פיני? התפקיד של יואן תובעני הרבה יותר, ובעיני גם מוצלח הרבה יותר, ופיני פשוט לא עומד בקצב שלו. מצטער.
מבין אומנויות הקולנוע השונות, משחק הוא הקשה ביותר להגדרה ולמדידה, והוא הסובייקטיבי מכולם. בכל אופן זו דעתי. תבחנו את ההבדלים שמניתי, תבחנו את ההבדלים בין השחקן הבריטי המבוגר לבין עמיתו האמריקאי. תבחנו אמיתות פיזיות מסוימות (ברוב התחומים, בגיל מבוגר קשה יותר להיות יצירתי וחדשני, כאשר רוב האמנים או המדענים שעליהם אני מסוגל לחשוב ביצעו את מפעל חייהם בגיל צעיר יחסית)(וזכו עליו בהוקרה בגיל מבוגר יותר)).
ניטפוק
עמיתו האמריקאי?
חשבתי שיואן מקגרגור הוא, אהם… סקוטי
לא ניטפוק
התכוונתי לא לשחקן בריטי ספציפי, אלא לפיסקה קודמת בה דיברתי על ההבדל בין ה"שחקן" הבריטי המבוגר (קונרי, הופקינס, פיני) לבין עמיתו האמריקאי (הופמן, דה נירו).
אני חייב להעיר משהו.
איך ראית מפיני מבטא בריטי? הוא הרי מאמץ מבטא אמריקאי דרומי מוגזם במכוון.
ואני לגמרי לא מסכים איתך. לא לגבי פיני ולא לגבי ניקולסון וגם לא לגבי ההבחנה הכללית יותר. הם לא משתנים בצורה שלהם וגם לא בצורה קיצונית בתנועות הגוף ובגינונים הקטנים, אבל הם יוצרים דמויות שונות לחלוטין עם הרבה רגש.
הדוגמא הנגדית היא איאן מק'קלן. אני מקווה שתסכים איתי שהמשחק שלו ב"אלים ומפלצות", ב"ריצ'רד השלישי" וגם בתור גנדלף היה משובח, אבל אני בטוח שהוא לא שונה באופן מהותי מאופן המשחק שהוא הפגין בשנים קודם לכן. רק שלא הכרנו אותו ולא יכולנו להשוות ולהתאכזב.
קודם כל
אתה צודק לגבי המבטא של פיני. טעות שלי. אבל אני לא משנה את הרעיון, מדובר בסופו של דבר בשיחזור. לא בפיתוח.
אגב, אני לא אומר ששחקנים מבוגרים משחקים רע. ממש לא. אני רק אומר שהם נותנים משחק פחות מעניין וטוב מאשר בצעירותם. ברור לחלוטין שאל פאצ'ינו מבוגר עדיף עשרות מונים מבן אפלק צעיר.
יתרה מכך, אנשים לא מתלהבים מיו גראנט למשל, חכו עוד 30 שנה, ההתלהבות מובטחת.
לגבי איאן מקקלן, אני מסכים שהוא נתן תפקיד טוב בתור גנדאלף וגם באקס מן (בעיקר השני). אבל כאמור לא ראיתי אותו בתפקידים קודמים. ולכן קשה לי להגיד אם הוא משחזר משחק קיים.
אבל אפשר גם הפוך
לגבי מה שכתבת על יו גרנט –
לא מזמן ראיתי טריילר ל"חיוך של מונה ליזה" עם ג'וליה רוברטס שכבר התחילה להתקמט קצת, ופתאום נפל לי אסימון קטן, והחלטתי להתנבא:
ג'וליה, שחקנית "בסדר" כזאת שלא באמת עשתה שום דבר יוצא מגדר הרגיל (מבחינת משחק, לא מבחינת הצלחה קופתית), תעשה את תפקיד חייה בגיל 70, כשהיא תהיה כולה מקומטת ואפורה. וזה יהיה תפקיד מדהים ואמיץ, כזה שמשאיר פיות פעורים ועיניים דומעות. תזכרו איפה קראתם את זה פעם ראשונה.
ההכרזות האלה הן חוכמה מאוד קטנה
מה גם שהמציאות עולה על כל דמיון. כל שנה-שנתיים חוזר איזה כוכב עבר שמעולם לא נודע כשחקן גדול, ודופק הופעה גדולה בגיל שישים. אחד האהובים עלי בקטגוריה הזאת הוא אדם ווסט (באטמן בסדרה הקאמפית משנות השישים) וההופעה שלו ב"העידן החדש" של מייקל טולקין. הוא עשה גם משהו דומה בתפקיד הומו מזדקן ב"המופע של דרו קארי".
לגבי ג'וליה
אני דוקא חושב שמדובר בשחקנית עם המון כשרון. אך כגודל הכשרון והסופרלטיבים כך גם הזילזול שלה. היא נתנה שני תפקידים ענקיים – באשה יפה, ובארין ברוקוביץ', אבל כשהיא לא משקיעה כמו ברוב הסרטים שלה היא נוראית.
אגב, גם לנשים יש מן הסתם אפיל או תווית איכותית בגיל מבוגר. שלשום ראיתי לראשונה בחיי את "מגרש השדים" שהוא חתיכת סרט מפחיד באמת. האם אלן בורסטיין פחות טובה בסרט הזה מאשר ברקוויאם לחלום עליה היא קיבלה אין ספור סופרלטיבים? אני לא בטוח. אבל ברור לי שהצילום בסרט של ארונופסקי תרם רבות לסופרלטיבים. ואני גם בטוח שהגיל של גברת בורסטיין תרם רבות אליהם. אנשים פשוט לא רגילים לראות נשים מבוגרות עושות תפקידים טובים על המסך.
לגבי ג'וליה (כה''ב)
אני לא מסכים. שתי ההופעות שהזכרת לא שונות מהותית מכל הופעה אחרת של רוברטס. על הראשונה היא קיבלה שבחים כי בזמנו משחק כזה נחשב לשונה וחדשני (נגיד), על השנייה בגלל שזה היה סרט רציני ומספיק אנשים הסכימו שזה הרגע לתת לה את האוסקר שהיא עבדה כל כך קשה עבורו.
ואם אתה מנסה להוכיח תיאוריה מסוימת, אלן בורסטין היא הדוגמה הכי גרועה שתוכל למצוא. קודם כל היא הפכה לכוכבת בגיל מתקדם יחסית (בסביבות גיל 40), תמיד לוהקה בתפקיד האישה המבוגרת, ותמיד קיבלה מספיק סופרלטיבים. אם לא שמת לב, על "רקוויאם" היא קיבלה את המועמדות השישית שלה לאוסקר, פלוס זכייה על "אליס לא גרה כאן יותר".
הנה
חזרתי לניק אותו אני מקדיש לויכוחים איתך.
לגבי ג'וליה. זה כנראה לא ויכוח שיגמר בהסכמה, כי כאמור משחק הוא נושא סובייקטיבי, אני אהבתי אותה מאד בשני התפקידים האלה, אתה פחות. זה מה יש.
לגבי אלן בורסטין – נו טוב, לכן שמתי את הניק. מה שכן, אני חושב שתסכים איתי לגבי האפיל המבוגר, בדיוק כמו שהשמנה היא אפיל (לטופ הנקס בcast away ) כיעור הוא אפיל (שרליז ת'רון במונסטר), ופיגור הוא אפיל (דסטין הופמן, ליאונרדו, אד נורטון ועוד רבים וטובים). גם גיל הוא אפיל למבקרים בגלל שהוא יוצא מהמסגרת הבנאלית והרגילה, ויוצר בעיני רבים ומסיבות סוביקטיביות לחלוטין השפעה שונה.
לכן, אני תמיד שונא להגדיר משחקים של דמויות מיוחדות בתור משחקים גדולים באמת. כי בעיני זה מטעה, וזאת לא חוכמה. לכן מפגן כמו של מאט דיימון בכשרון של ריפלי, ג'וליה בארין ברוקוביץ', הופמן בקאובוי של חצות, שהם מפגנים נורמליים לכאורה, דוקא הם מרשימים אותי הרבה יותר.
החיבור הזה לשלמות הוא קשה וחמקמק, אבל (כמו ב"זן ואמנות אחזקת האופנוע). איכות היא משהו שאתה חש בו, כשאתה רואה אותו. זאת דעתי. למשהו מנומק יותר, יהיה לי קשה להגיע.
אני לא רואה את ההבדל
בין הדמויות ה"מיוחדות" שאתה מציג באור שלילי ל"רגילות" שהם לדעתך דוגמאות של משחק טוב. רוברטס ב"ארין ברוקוביץ"' משחקת דמות גדולה מהחיים ובדיוק ההיפך מרגילה, דיימון ב"מר ריפלי" משחק הומו בתוך הארון, הופמן ב"קאובוי של חצות" משחק איש רחוב גרוטסקי (ושוב הומו). אם אתה יודע להגדיר את ההבדל בין המשחק המוקצן של הופמן ב"קאובוי" מול המשחק שלו ב"איש הגשם", אשריך. בכל מקרה, דמויות רגילות זה לא.
אבל אם כך
אז כמעט ואף דמות אינה דמות נורמלית. לכל דמות – על מנת שתהיה לה משיכה קולנועית- חייבת להיות מוזרות או ייחוד כלשהו. השאלה בעיני היא רק האם הייחוד הוא פיזי (השמנה, כיעור, פיגור) או מנטאלי (דמות גדולה מהחיים, הומו בארון). אנשים נוטים לייחס משחק גדול יותר לסוג הראשון.
אז כן, אני יודע שעכשיו אתה תשלוף לי עשרה סרטים שבהם משחקות דמויות נורמליות לחלוטין. אבל נראה לי שלפחות לגבי מחציתם אני אוכל למצוא את השוני או האקסצנטריות.
נו, אבל אתה שוב מבלבל בין הדברים
פיגור הוא לא שינוי מראה פיזי, אלא שינוי התנהגותי או מנטאלי לפי הניסוח שלך. לפי ההגדרה הזאת "איש הגשם" נופל בדיוק באותה קטגוריה כמו "ארין ברוקוביץ". שניהם תפקידים שלא דורשים שינוי מהותי במראה אבל כן דורשים משחק מוחצן ומוקצן. "קאובוי" דווקא נופל בקטגוריה של ייחוד פיזי בגלל השוני בין המראה הרגיל של הופמן למראה של הדמות שלו.
מצד שני, יש את הדוגמה ההפוכה. ראסל קראו משחק ב"המקור" דמות רגילה לגמרי, אבל השינוי הפיזי שהוא היה צריך לעבור הוא די משמעותי. לאיזה קטגוריה הוא שייך?
לגבי הופמן זה קצת שונה
אם כי כדוגמא טובה אני יכול להביא את ליאונרדו דיפריו בגילברט. על התנופפיות הידיים והעיוות או הטיקים המכוונים בפנים. זו פיזיות.
מראסל קרואו בהמקור לא התלהבתי. בכל מקרה, האפיל אליו לא היה בגלל שינוי פיזי אלא בגלל משחק משובח (לדעת האנשים הנחשבים), כך שהוא שייך לקטגוריה ה"מנטאלית".
אני אתקן קצת את דברי מקודם, אין ספק שבקאובוי נדרש שינוי פיזי מדאסטין הופמן. שינוי פיזי אינה מגרעה, אך בעיני היא רק תוספת קטנה מאד. ולדעתי בקאובוי, דאסטין הופמן פשוט נתן משחק ענק.
כשדיברתי על ייחוד פיזי, דיברתי עליו בתור גורם יחיד או לכל הפחות מוביל באפיל כלפיו, כך למשל טום הנקס כפי שהזכרתי שנתן משחק סטנדרטי לחלוטין ב"להתחיל מחדש", אבל השמין, האקדמיה אהבה אותו בגלל ההשמנה, לא בגלל המשחק.
לא ראיתי את מונסטר, וקראתי את אברט שטוען שמדובר במשחק גדול מהחיים של ת'רון, ובכל זאת קשה לי להאמין שלכיעור של ת'רון (היפה בנשים) לא היה חלק משמעותי. וזאת מכיוון שאני מכיר את ת'רון ממזמן, וגם אם תיתכן הבלחה או הברקה (במיוחד בנושא שקרוב לליבה כמו במונסטר), הרי שבסופו של דבר אני מעריך אותה ככוסית כוסית, אבל שחקנית בינונית.
אין לי בעיה גם עם התפקיד של הופמן באיש הגשם שהיה איכותי מאד. אבל גם כאן התחושה היא שהאקדמיה נתנה לו את האוסקר והקונצנזוס בגלל הייחוד, ולא בגלל המשחק, בגלל השוני, ולא בגלל אופי ביצוע השוני. או במילים אחרות, כשהשוני גדול מספיק משחק סביר בשביל הכרה.
אין הפרדה אמיתית, ובכל תפקיד קיימים שני האלמנטים (הפיזי והמנטאלי). השאלה היא רק מי מהם הוא הדומיננטי במקרים רבים. זיקנה בעיני היא אלמנט דומיננטי יותר מאשר איכות משחק.
אתה רואה מה אתה עושה?
"קשה לי להגיד אם הוא משחזר משחק קיים".
האם שחקנים צריכים להמציא את עצמם מחדש בגל תפקיד – להראות אחרת, להשמע שונה, לרכוש הבעות פנים חדשות?
אם כך, מה לגבי שחקנים כמו קארי גראנט או רוברט מיטצ'ם שפחות או יותר נראו ונשמעו אותו דבר בכל תפקידיהם? לדעתי הם שחקנים גדולים, לא בגלל החידוש הגלוי בדמותם אלא בגלל הרגש שהם העבירו לדמויות ולקהל והדיוק שלהם.
באותו אופן גם שחקן בעל שטיקים מוכרים כניקולסון יכול לנצל אותם בצורה מורכבת ומרגשת גם לתפקידים בינוניים כמו ב"אין חוקים לאהבה".
ובגלל זה בכלל לא משנה איך מקקלן שיחק על במות לונדון בצעירותו – הוא משחק מצוין היום.
אתה לא קצת
מבלבל בין תפקידים רעים למשחק רע?
על כל הופעה אובר-רייטד של ניקולסון כמו "אודות שמידט" יש שתי הופעות מצויינות ומעלה כמו "שבועה" ואפילו "באהבה אין חוקים". על כל התבזות של מרלון ברנדו יש הופעה מדהימה כמו "עונת היובש הלבנה" ו(כך שמעתי) "דון חואן דה מרקו". בקשר לפול ניומן אתה פשוט טועה, בתור שחקן הוא השתבח וממשיך להשתבח עם השנים. הפסיקה השרירותית שלך של תאריך התפוגה של השחקן בגיל 50 אומרת שניומן היה אמור להתקלקל באמצע שנות השבעים, אבל כמה מההופעות הטובות ביותר שלו היו בשנות השמונים והתשעים.
קשה לי להגיד
שפול ניומן משתבח עם השנים, אם כי לא ראיתי סרטים רבים שלו (7 בבדיקה בימד"ב), אני מסכים שכשאתה גדול כמו פול ניומן קשה לא לשחק טוב. אבל אני תמיד אגדיר את המשחק שלו באדי פלסון כגדול ביותר שלו. בצבע הכסף ובעיקר בקפיצה הגדולה הוא היה מדהים, וגם בדרך לפרדישן הוא היה טוב מאד. אבל כאמור – טוב מאד מכח כשרון גדול מדי, טוב מאד, אבל לא באמת מעולה. לא באמת גדול מהחיים.
לגבי ניקולסון, אני מסכים קצת יותר, אכן הוא לא נדרש בעבר (ככל שידוע לי) לרמת האיפוק אותה הוא הפגין בשבועה. אם כי יצויין שלדעתי לא מדובר במשחק גדול באמת.
כאמור, הויכוח הזה הוא סובייקטיבי לחלוטין, הגיבוי הוא בעיקר תחושות אינטואטיביות, והערכה על סמך אמנים או אנשי רוח ומדע בתחומים מקבילים.
ואם תרצה, אז על סמך דבר נוסף – שובע (לגיטימי) ואולי גם ציניות שמקבלת מימד חדש עם הגיל (גם כן לגיטימי אם כי מגעיל, ראה דה נירו)
לא יודעת
מצד אחד הסרט יפהפה ויזואלית (טוב, טים ברטון, כבר אמרו לפני).
אבל… קודם כל, האופטימיות של הדמות הראשית! אלוהים, חצי מהסרט המחשבה שהתעקשה להיחשב בראש שלי היתה "די! כמה מקרגור יכול לחייך, לעזאזל?!" (זה, ואוי גוד, אף פעם לא שמתי לב שהוא כל כך דומה לקנת בראנה).
דבר שני, מונטאז' הסיום המזוויע, על הסלואו מושן והמוזיקה המלודרמטית להחריד…
אז מצד אחד הסרט מקסים, ונהניתי ממנו. ומצד שני, יצאתי בתחושה רעה, שפילרגית משהו, של "למה הוא לא יכל לסיים את הסרט 10 דקות קודם?"
גרופי ראלי
הצעה לסקר הבא. אורלנדו או יואן. wow או מישמיש. מיהו המאמי מכולם?
או שבכלל אנג'לינה ג'ולי תאגף מאחור, ותיקח.
הצביעו בהמוניכם.
איזה קטע
בדיוק לפני יומיים חשבתי שצריך לעשות "אורלי ראלי" בתור בדיחת 1 באפריל או משהו. ואם העורכים יאבדו סופית את שפיותם ויחליטו לעשות את זה אני חושב שחובה להוסיף את ג'ים קארי (השולת!1) לרשימה.
היי! אני לא גרופית!
אני בהחלט חושבת שהוא חתיך במיוחד, ואני בהחלט הולכת לסרטים שלו, אבל לא רק בגלל שהוא משחק בהם, וחיי לא סובבים סביב, מה אורלנדו עושה מה הוא אוהב ואיפה הוא עכשיו. אז בבקשה, תחשוב לפני שאתה כותב מילים שיכולות לפגוע במישהו.
וחוץ מזה, אין מה לדבר.
אני בהחלט המאמי מכל מי שהזכרת.
את לא גרופית, את בנד-אייד
אני מה?
מטומטת, אני יודעת. זה האופטלגין. אבל אפשר הסבר?
כנראה לא ראית את ''כמעט מפורסמים''
האמת שלא...
אתה יכול להזכיר לי
מה המשפט שבא אחרי הציטוט שכתבת? אני קצת לא זוכר…
לא ממש, העתקתי את המשפט מימד''ב
מה המשפט הבא?
ממה שאני זוכר
במקרה הזה, פילם-אייד
סליחה
לא התכוונתי לפגוע.
יואן והסרט
והנה אני חוזרת…
יואן הוא בהחלט שחקן מרשים ביותר! הוא אחד השחקנים האהובים עליי. הוא וטום הנקס מקום ראשון אצלי(:
העניין הוא שהוא לא רק שחקן מצויין אלה שהוא גם בוחר סרטים מעולים לשחק בהם! טריינספויטינג, מולן רוג', סיפורי דגים ועוד
ושוב בקשר לסרט – הוא מדהים! וכל מי שלא ראה אותו – רוצו לראות. ונכון שיואן מחייך יותר מידי ובצורה מעיקה בסרט הזה אבל זה ממש לא הורס…
ואם אתם כבר בספריית הוידיאו, קחו את טריינספוטינג הגאוני.
באיחור רב ראיתי אתמול את הסרט,
והצטרפתי לרשימת אלה שבכו בסוף. וזה הסרט הראשון שאי פעם בכיתי בו בקולנוע. (היו לי דמעות בעיניים בכמה סצנות פעם, אבל פה זה היה אמיתי…). סרט מקסים בעיניי, ויש לי רק שאלה אחת. מי אמורה הייתה להיות הבחורה בנהר, ששוחה ליד האוטו של בלום הצעיר?
ברטון במאי גדול!!!
במאי סרטי הפנטזיה הטוב ביותר!!! יש לו סגנון גותי אפל ומרתק שהפך להיות סימן ההיכר שלו ובא לידי ביטוי במיוחד ב"סליפי הולו" וב"בטמן", אגב סליפי הולו הוא אחד הסרטים היפים ביותר שראיתי (וראיתי המון). סיפורי דגים הוא סרט מרגש, מצחיק, מעניין וקליל עם שחקנים טובים ובמאי מצוין, היה לי נורא כיף לצפות בו ואני ממליץ לכולכם לראות אותו!!!
הסרט...
"טיפה" משעמם! היה חסר בו בשר! פשוט סרט מפוספס! הוא יכל להיות הרבה יותר טוב ממה שהוא. אני עדיין לא מבין מה ביכרו אותו כול כך לטובה.
סרט די מרדים
אני הצלחתי לשרוד אותו, אבל חבר שלי נרדם.. הוא התאכזב שזה לא כמו ביטלג'וס.
אהבתי נורא לראות את אליסון לוהמן, אבל המשחק שלה לא היה משהו, במיוחד בגלל שהתפקיד שלה לא היה משמעותי במיוחד. היה הרבה יותר כיף לראות אותה בסחלב לבן, וגם אנשי המזימות…
סרט די מרדים
דבר ראשון אני יתחיל עם החיובי, אכן המשחק של לוהמן טוב מאד באנשי המזימות(שהוא ללא ספק הסרט הכי טוב, שהכי הרבה אנשים לא ראו!)
אבל סיפורי דגים הוא לא סרט משעמם! הוא מעניין מרגש מסתורי,והוא סוחף אותך לתוך העולם האגדי שטים ברטון יצר בצורה נהדרת כהרגלו.
המשחק בסרט נהדר, הבימוי , טוב לא צריך לומר עוד על הבימוי, זהו ללא ספק סרט אחר סרט מיוחד וקסום!
(משום מה הוא מאד הזכיר לי בסגנון שלו את הנסיכה הקסומה, זה רק אני?)
באמת לא יודע
מצד אחד סרט נחמד וחביב,
מצד שני דן ברזל צודק.
החלטה סופית:
לא מצטער על הצפייה.
אתה מוזר או מוזרה?
זה מה שמוזר
זו אחותי שנכנסת לי בהתאמה אישית
ואז מבלי משים אני כותב בשמה במקום בשמי.
אמת
אני כל כך תמים?
סבבה :) אז אני לא מידי פתי
חוץ מזה שלא הבנתי מה הסרט מנסה להגיד פרט ל"צריך לתת צומי גם לשקרנים", אחד הלא מובנים מבחינת המסר אבל העיקר שהוא מהנה
אני כל כך תמים?
אני לא חושב שאפשר/צריך לרכז את המסר של הסרט באיזה משפט מחץ, אבל נסה לחשוב על מערכת היחסים בין האב לבן ומה אפשר ללמוד ממנה.
אכן כן
ואני דווקא לא חושב שבסרט צריך להיות מסר, העיקר ההנאה
לא בכדי מדובר בסרט האהוב עלי של ברטון
כי הוא היחיד שמראה איזשהי התקדמות מצידו של הנ"ל מעבר לאנשים בצבע לבן וקירות חשוכים. הסרט השני בו הציג מנעד שונה הוא כוכב הקופים, אבל כולנו יודעים כמה נורא היה סרט ההוא. ומי שלא – הרוויח.
הוא הכיר שם את גרושתו הנאווה הלנה...
0